איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: " איך להיות אישה "

 

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
"תנשפי ותבקשי משאלה!" היא אומרת בעליצות.
"זאת לא עוגה," אני אומרת. "זה בגט."
"ממולא בגבינת פילדלפיה!" אומרת אמא בשמחה.

איך ל

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מתוך ספרה של קטלין מוראן "איך להיות אישה", הוצאת מטר.

 

 

להפוך לאישה נראה לי אז קצת כמו להיות מפורסמת פתאום. כי ממצב של התעלמות כללית מבורכת מצד הסביבה — מצב הקיום הבסיסי של רוב הילדים — נערה בגיל ההתבגרות הופכת פתאום להיות מרתקת בעיני אחרים, ומפגיזים אותה מכל עבר בשאלות: מה מידת החזייה שלך? כבר עשית את זה? אולי תשכבי איתי? כבר יש לך תעודת זהות? רוצה שכטה? את יוצאת עם מישהו? את לוקחת אמצעי מניעה? מה סגנון החתימה שלך? את יודעת ללכת בנעלי עקב? את מי את מעריצה? את עושה שעווה ברזילאית? איזה סוגים של פורנו את אוהבת? את רוצה להתחתן? מתי יהיו לך ילדים? את פמיניסטית? יכול להיות שפלירטטת עם האיש הזה? מה את רוצה לעשות? מי את?
וכל אלה שאלות שפשוט מגוחך לשאול ילדה בת שלוש־עשרה רק כי פתאום היא צריכה חזייה. באותה המידה יכלו לשאול את הכלבה שלי את השאלות האלה. פשוט לא היה לי מושג.
אבל — כמו חייל שמוצא את עצמו פתאום בשדה הקרב — את צריכה להתחיל להבין מה קורה, ומהר. את צריכה לעשות סיור בשטח האויב. את צריכה לתכנן. את צריכה להחליט מה המטרות שלך, ואז פשוט לזוז. כי ברגע שההורמונים נכנסים לפעולה, אין שום דרך לעצור אותם. כמו שגיליתי מהר מאוד, את פשוט קוף שלכוד בתוך חללית; מרכיב בתוך פצצת זמן. אין שום פתח יציאה. את לא יכולה פשוט לבטל את כל העסק — גם אם את ממש רוצה. החרא הזה פשוט יקרה, ולא יעזור לך שום דבר.

*

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
"תנשפי ותבקשי משאלה!" היא אומרת בעליצות.
"זאת לא עוגה," אני אומרת. "זה בגט."
"ממולא בגבינת פילדלפיה!" אומרת אמא בשמחה.
"זה בגט," אני חוזרת ואומרת. "ויש רק שבעה נרות."
"את כבר גדולה מדי לעוגות," אומרת אמא ומכבה את הנרות בעצמה. "והנרות זה לפי נר אחד לכל שנתיים!"
"אז זה יוצא ארבע־עשרה."
"תפסיקי להיות כזאת קטנונית!"
אני אוכלת את בגט יום ההולדת שלי. הוא טעים נורא. אני מתה על פילדלפיה. פילדלפיה זאת גבינה נהדרת! כל כך טעימה! וכל כך רכה!

באותו ערב — במיטה שאני ישנה בה עם אחותי בת השלוש פְּריני — אני כותבת ביומן.
"היום אני בת 13!!!" אני כותבת. "אכלתי דייסה בבוקר, נקניקייה וצ'יפס לארוחת צהריים ובגט בערב. קיבלתי 20 פאונד בסך הכול. 4 כרטיסי ברכה ו־2 מכתבים. מחר אני אקבל בספרייה כרטיס השאלה ירוק (של נוער)!!!!! השכן שאל אם אנחנו רוצים את הכיסאות שהוא זורק. אמרנו כן!!!!"
אני בוהה למשך דקה במה שכתבתי. אני אמורה לכתוב הכול, אני חושבת. אני לא יכולה לדלג על החלקים הפחות מוצלחים.
"כמה בנים צעקו עלי דברים מגילים [כך] בגינה," אני כותבת, לאט. "זה קרה כי הבולבולים שלהם גדלים."

 

לרכישת הספר איך להיות אישה באתר אינדיבוק

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *