קומיקאים מן העבר הוא מדור חדש מאת איתי עמוס שבו כל פעם יופנה זרקור לקומיקאי אחר שפחות מוכר לקהל הרחב בישראל וכדאי שיוכר, בין אם מהסיבות הנכונות ובין שלא. והפעם אנדרו דייס קליי

בעולם הסטנדאפ של היום נראה שיש שתי דרכים מרכזיות לזכות בהערכה – האחת היא להיות כן וחשוף לחלוטין וללא עכבות את עצמך ואת חייך הלא מאוזנים (לרוב באמצעות עיסוק לא מצונזר במין ובאוכל), דוגמת לואי סי.קיי, ג'ים ג'פריס, איימי שומר, ג'ים גאפיגן ואחרים; השנייה היא לעטות דמות מוקצנת של עצמך, לרוב אירונית, אבסורדית ולא ממש ריאליסטית, דוגמת זאק גליפיאנקיס, טוד בארי, דמיטרי מרטין, שרה סילברמן ועוד. נראה שהסגנונות האלה לקחו את הבכורה מהומור האבחנות נוסח סיינפלד או הסאטירה החברתית נוסח ג'ורג' קרלין, כריס רוק וביל היקס. בעולם הזה, דמותו של הסטנדאפיסט אנדרו דייס קליי נראית כמו מזכרת מעולם הולך ונעלם. קליי, או פשוט "דייס" כפי שהוא ידוע בציבור, הוא המאצ'ו המושלם – עטוי מעיל עור, כפפות שחורות, בלורית שחורה וסיגריה תמידית בפיו, מדבר במבטא איטלקי-אמריקני, מלא בביטחון עצמי מוגזם ונרקיסיסטי, פוגעני כלפי כל מיעוט אפשרי (בעיקר נשים, הומואים ושחורים) ובאופן כללי האנטיתזה המוחלטת לדמות הקומיקאי הלוזר נוסח וודי אלן או לואי סי.קיי – הוא נראה ונשמע כמו הגירסה מהגיהינום של פונזי מימים מאושרים. דייס סיפר בראיון שהוא רצה להיות לעולם הקומדיה מה שאלביס פרסלי היה לעולם המוזיקה. בניגוד למרבית הסטנדאפיסטים לפניו הוא רצה לשים את הדגש על לתת שואו, להיות ספקטקל בימתי ולרתק את הקהל עם הכריזמה שלו באותו אופן שהיה שמור עד אז רק לכוכבי קולנוע וזמרי רוק. הוא מספר שבאחת ההופעות שלו כסטנדאפיסט מתחיל הוא עלה לבמה כשהוא בלבוש הקבוע שלו, התהלך על הבמה בסגנון הטווסי שלו, הדליק סיגריה ורק לאחר כמה זמן אמר: "כבר שתי דקות שאני על הבמה ולא אמרתי כלום, ובכל זאת אתם מרותקים. איך זה קרה? אני פשוט עד כדי כך טוב", וירד מהבמה.

דייס הוא לא איש של אבחנות מבריקות או סאטירה מושחזת, לא כן לגבי תסביכיו הנפשיים וגרוע מכל – הדמות המוקצנת שלו נטולת כל שביב של אירוניה. היא אמנם באופן מובהק דמות ולא אדם אמיתי, וכך צריך להתייחס אליו אם לא רוצים להתמלא בבוז תוך שתי שניות, אך היא לא דמות מוזרה או נלעגת, אלא פשוט ביטוי חסר עכבות של האיד הגברי בגרסתו הבהמית וחסרת הסובלנות ביותר. המופע שלו כולל בדיחות גסות, גירסאות מלוכלכות במיוחד לשירי ילדים מתוך אמא אווזה, אבחנות מיזוגניות והומופוביות כלפי המוסר המפוקפק וצביעותם של נשים והומואים, ובאופן כללי ניסיון, כמעט חסר תקדים בזמנו, לשבור כל טאבו אפשרי של תקינות פוליטית וטעם טוב. כיום ההומור הזה הפך למוקצה מחמת מיאוס משתי סיבות: הראשונה היא עלייתה של הרגישות לפוגענות כלפי נשים ומיעוטים דוגמת הקהילה הלהט"בית או שחורים, שבגירסתה הצבועה ניתן לכנות תקינות פוליטית אבל כשהיא במיטבה היא מבקשת מהחברה לבדוק מחדש את היחס הלא הוגן שלה כלפי אלה שאינם שולטים בה, לרבות הומור שמחזק את היחס הזה. הסיבה השניה היא המיאוס המוצדק ממאצ'ואיזם ומהומור שמרני של גברים ניאנדרנטליים ועלייתו של הסטנדאפ האלטרנטיבי ששם דגש על אינטרוספקציה נפשית וכנות על פני העמדת פנים וביטחון עצמי מוגזם. מה שלא עשתה התקינות הפוליטית להומור של קליי עשתה הקידמה – ההומור שלו פשוט פרימיטיבי מדי לימינו, אם לא רק מבחינת הערכים, אז לפחות מבחינת סוג ההומור.

אם כן, ניתן לשאול מדוע בכלל יש טעם לכתוב עליו היום? ובכן, שאלה טובה. אני חייב להודות שההומור של דייס לא יותר מדי מצחיק אותי, הוא באמת התיישן, ולמרות שאני לא חושב שצריך לשים גבולות לקומדיה וזה כולל גם את ההומור הפוגעני שלו, אני יכול להבין מדוע הוא לא מקובל יותר היום. אבל דייס הוא עדיין תופעה מרתקת שרק לאחרונה נחשפתי אליה, וחשבתי שגם אחרים צריכים להיחשף אליה. קודם כל, כי למרות שסוג ההומור הספציפי הזה נעלם, קשה לדמיין את עולם סטנדאפ העלבונות והאנטי-תקינות-פוליטית של היום בלעדיו, וקומיקאים כג'ים נורטון, ניק די-פאולו וריץ' ווס לקחו השראה ישירה מהסגנון המצ'ואיסטי שלו. כל מי שמעריך חופש מוחלט בהומור ושבירת טאבואים חייב להעריך את התרומה החלוצית של דייס לתחום. כמה שההומור שלו יכול להיראות דוחה ופרימיטיבי, הוא גם חגיגה של חופש ביטוי מוחלט לומר את הדברים הכי דוחים שניתן לומר, לא רק מבחינה ורבלית אלא גם מבחינה מוסרית. גם אם הדור שבא אחריו לקח את זה הרבה יותר רחוק ובאופן יותר מתוחכם, כמעט כולם מציינים את דייס כהשפעה ומקור השראה. שנית, הדגש שלו על שואו מוחצן ובטוח בעצמו נראה היום, כמו רוב הדברים שיצאו משנות השמונים, כקוריוז ביזארי ומוגזם, אמנם חסר טעם אבל מרתק. העובדה שלא מדובר בקומיקאי אזוטרי שנשכח אלא לאחד מהסטנדאפיסטים המצליחים ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, מחייבת היכרות עימו, ולו כדי להבין את עולם הסטנדאפ האמריקני של אז, והשפעתו על זה של היום.

אנדרו קליי סילברסטין נולד בשנת 1957 למשפחה יהודית (כן, כן) בברוקלין, והילדות שלו ברובע הקשוח, שבמהלכה הוא נהג להסתבך בקטטות, עיצבה לא מעט את הפרסונה העתידית שלו. בשנות ההתבגרות שלו הוא אהב לעשות חיקויים ולתופף, ואף החל לעבוד כמתופף מקצועי כנער, אבל לאחר שבגיל 21 התקבל למועדון סטנדאפ בברוקלין, הוא החל להתמקד בקומדיה ומשחק. המופע שלו בשנים אלה כלל בעיקר חיקויים של גיבורים איטלקיים-אמריקניים של התקופה כג'ון טרבולטה (בדיוק בתקופת גריז ושיגעון המוסיקה) וסילבסטר סטאלון (בשיא תהילת סרטי רוקי), אבל גם חיקוי של ג'רי לואיס מהסרט הפרופסור המטורף. מי שזוכר את הסרט, אם לא בגירסת ג'רי לואיס אז בגירסתו של אדי מרפי, יודע שמדובר בדמות של מדען נעבעך שממציא שיקוי שהופך אותו לפרסונה בשם באדי לאב, שהיא גבר חתיך, אגוצנטרי, מפוצץ בביטחון עצמי ואהוב על ידי נשים. כשאנדרו דייס קליי עלה לבמה בתור הנעבעך עם המשקפיים והדיבור המגומגם, כך הוא מספר, שרקו לו בוז וכמעט הורידו אותו מהבמה. אבל לאחר ששתה את ה"שיקוי", ביקש מהתאורן לכבות את האורות, החליף את תלבושתו למעיל עור וכפפות ומשח את בלוריתו בג'ל – כשהאורות עלו הוא הופיע בתור כפיל מדויק של ג'ון טרבולטה (שבאותה תקופה היה דמיון פיזי רב ביניהם), והקהל השתגע, פשוטו כמשמעו. הפרסונה הזאת היא הגרעין של "דייס", הדמות הבימתית שאותה הוא יפתח בשנים הבאות ותצולם לראשונה בסרט נעורים בשם Making the Grade מ-1984, שם הוא משחק מלווה בריבית אכזרי בשם דייס. לאחר מכן הגיעו עוד תפקידים קטנים בסרטי נעורים וסדרות טלוויזיה, ובמקביל הוא ממשיך להופיע כסטנדאפיסט ולצבור קהל מעריצים תחת הפרסונה של דייס, מה שגורם לו לשנות את שמו הבימתי לאנדרו דייס קליי.

הפריצה הגדולה של דייס הגיעה בשנת 1988 כשהופיע בספיישל של רודני דיינג'רפילד (משם לקוח הוידיאו הראשון בפוסט הזה) שבו דיינג'רפילד בן ה-67 נתן (באצילות נפש די נדירה בעולם הסטנדאפ, יש לציין) במה לכמה סטנדאפיסטים צעירים ומבטיחים (אחד מהם היה ביל היקס הצעיר), וביניהם דייס, שלקח את ההזדמנות במלוא הרצינות ונתן הופעה מחשמלת. לאחר השידור דייס נהיה מוכר בכל רחבי אמריקה ועבר מאולמות של מאות מקומות להיכלים של עשרת אלפים ויותר מקומות, דבר שאף קומיקאי אחר לא ניסה לפניו. ב-1990 הוא היה הקומיקאי הראשון שהצליח למלא את המדיסון סקוור גרדן שני ערבים ברציפות.

דייס נהיה סופרסטאר. במשך שנות התשעים היו לו הופעות מול איצטדיונים של מעריצים, ספיישלים טלוויזיוניים, אלבומי סטנדאפ שהגיעו לפלטינה ואפילו סרט קולנוע בכיכובו שנקרא בישראל פורד פיירליין – בלש פרטי (שדווקא לא הצליח כל כך וגרם לו פחות להתמקד בקולנוע). אבל ההומור הבוטה של דייס לא בא ללא מחיר. הוא הוחרם מרשתות MTV ו-CNN, וארגוני נשים ולהט"בים רדפו אותו במשך רוב שנות התשעים. כשהנחה את סאטרדיי נייט לייב בשנת 1990, אחת מהשחקניות הקבועות סירבה להשתתף באותה תכנית וכך גם האורחת המוזיקלית של אותו שבוע שינייד או'קונור. דייס גם נהיה מטרה נוחה לחצים סאטיריים מצד קומיקאים אחרים, כדוגמה להומור ירוד ומצ'ואיסטי. בכנות, ניתן להבין למה הוא עורר מהומה כזאת. למרות שמדובר בדמות, ההומור הפוגעני של דייס הוא כאמור לא אירוני במהותו, וגם לא נראה שהקהל שלו תופס אותו ככזה. כשהוא יורה בדיחות הומופוביות ומיזוגניות, הקהל מריע. כמו ששירי הילדים הגסים שלו מעוררים את אותה תחושת שחרור אצל הקהל שיש לילדים עצמם כשהם אומרים מילים גסות, כך גם נראה שההומור הריאקציונרי והשמרני שלו שיחרר לחץ שהיה אצור בלב אמריקה השמרנית שבשנות התשעים ניסתה לתפוס את עצמה כיותר תקינה פוליטית וליברלית מכפי שהיא באמת.

אחת השאלות הגדולות לגבי דייס היא היכן הוא נגמר והדמות מתחילה. הנה ראיון מרתק וארוך בו הוא מספר על הקריירה שלו ועל יצירת הדמות של דייס, ואפילו בוכה בסוף כשהוא מדבר על מותם של קומיקאים כרובין וויליאמס וג'ואן ריברס:

בשנות האלפיים, דייס נעלם. ב-2000 הוא צילם את הספיישל האחרון שלו לעשור הקרוב, ולאחר גירושים מכוערים שגזלו ממנו את מירב מרצו וכספו, הוא החליט להתמקד בגידול שני בניו אותם הוא הצליח לשמור אצלו, ובמשך העשור הבא כמעט והפסיק לעשות סטנדאפ, הופיע בטלוויזיה באופן מועט (בעיקר בתוכניות ריאליטי), ונראה שבאופן כללי עבר זמנו. בשנת 2011 פגישה מקרית עם מכר גילתה לדייס כי יוצר הפמליה דאג אלין הוא מעריץ אדוק שלו, ונקבעה פגישה ביניהם, שכתוצאה ממנה דייס שיחק את עצמו ב-5 פרקים של העונה השמינית והאחרונה של הסדרה. בתקשורת הכתירו זאת כקאמבק של דייס, הוא חזר להופיע על הבמה ובשנת 2012 יצא ספיישל טלוויזיוני ראשון שלו מזה 12 שנה. בשנת 2013 הוא הופיע בסרטו של וודי אלן יסמין הכחולה בתור בעלה המצ'ואיסטי של סאלי הוקינס (שכזכור בהמשך הסרט מחליפה אותו בלואי סי.קיי), והשנה הוא הופיע בתפקיד קטן בסדרת הטלוויזיה ויניל של מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר.

אבל מה שקומיקאי אמריקני באמת חולם עליו הוא סיטקום משלו הנושא את שמו, וזה בדיוק מה שדייס קיבל. ביום ראשון הקרוב עולה ברשת שואוטיים האמריקנית הסדרה Dice שמסמנת את השלמת הקאמבק של אנדרו דייס קליי וחזרתו הרשמית לעולם הקומדיה האמריקני. מידת הצלחתה תסמן האם הוא באמת הצליח להמציא את עצמו מחדש או להתאים את עצמו לימינו, האם הסגנון הקומי שלו עדיין רלוונטי, והאם חוסר התקינות הפוליטית שלו עדיין נשאר כשהיה, ואם כן, האם הוא מסוגל כיום להצחיק, או לפחות לעורר עניין.

Comments

comments

תגובה אחת

  1. דייס אחלה סדרה ממליץ לכולם!!
    האיש הזה פשוט אגדה, לטוב ולרע.

מה חשבת?