קומדיה, פילוסופיה, סאטירה – למה צחקתם?

כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו נורא מיוחדים. שונים, נועזים, חתרניים. מערערים על המוסכמות, חותרים נגד הזרם, יוצאים נגד השיטה. זה נכון באופן הלבוש, זה נכון באופן הדיבור, בטח ובטח זה נכון בחומרים. אז איך יוצא שבסופו של דבר אנחנו אומרים בדיוק מה שהקהל מצפה לשמוע?
מה פתאום?!? אני שומע את הכעס שלכם עד לכאן. קומדיה זה חתרני, זה מאתגר את המערכת. גדי וילצ'רסקי, כשהוא קורא ללגליזציה, הוא קונפורמיסט? ארץ נהדרת, כשהם עושים סאטירה על פוליטיקאים, תומכים בשיטה?

אז גדי וילצ'רסקי, תאמינו או לא, מצחיק אנשים מאוד מסוימים. ואני לא אגיד שכולם סטלנים (ואגב, כמה מחבריי הטובים ביותר…), אבל אף אחד מהם לא חושב שג'וינט הוא עילה למעצר. וסאטירה? ובכן, סאטירה היא הצורה השמרנית ביותר של קומדיה. וזה לא עוצר שם. תחשבו על הקומיקאים שאתם מכירים ועל מי הקהל שלהם. תחשבו על הקומיקאים שאתם אוהבים ועל הקשר בין הדעות שלהם לדעות שלכם. דעות שאנחנו מסכימים איתן מצחיקות אותנו, דעות שאנחנו לא מסכימים איתן מכעיסות אותנו. ככה זה.

לא נכון, תגידו לי. הקטעים הכי מצחיקים בתוכניות סאטירה הם הקטעים שבהם אנחנו לא מסכימים עם הדמויות. אבל זאת בדיוק הנקודה. אנחנו לא מסכימים עם הדמויות, אנחנו מסכימים עם הקומיקאי. סאטירה היא אולי שמרנית, אבל היא לא טיפשית. היא כן מניחה שהצופה אינטיליגנט. וצופה אינטליגנט מבין שכשדמות מופיעה בתכנית סאטירה, הדעות שלה לא מוצגות כמו שהן, הן מוגחכות. אנחנו צוחקים כי אנחנו מסכימים עם הדעה שמוצגת, אנחנו צוחקים כי הדעה שמוצגת, שאנחנו לא מקבלים, מגוחכת. כלומר, שוב, מה שמצחיק אותנו הוא הדעה שאנחנו כן מסכימים איתה. הקומיקאי לא מצליח בזכות זה שהוא מאתגר את הקהל. הוא מצליח בזכות זה שהוא נותן לקהל חיזוק.

אומברטו אקו
אומברטו אקו

כדי להבין את התופעה הזאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הוא תפקידו של הצופה. ולאומברטו אקו יש תשובה ברורה – הצופה מייצר את ההופעה. הצופה הוא לעולם לא פאסיבי לגמרי. הוא עסוק בכל רגע בהופעה בלפרש אותה, והוא מפרש אותה תמיד לפי ניסיון העבר שלו ולפי הנחות היסוד שלו. ההופעה, במילים אחרות, היא לא פלנטה אחרת. ההופעה היא חלק מהעולם, ובדיוק במידה שהיא מגיבה על העולם – העולם מגיב עליה.
אקו מתאר 10 שלבים ביצירת הופעה (למעשה, הוא מדבר על כתיבת טקסט ספרותי, אבל קל מאוד לראות כיצד התיאוריה מתאימה גם להופעה קומית). מתוכם, 3 בלבד הם בשליטתו של הקומיקאי. כל השאר הם אצל הצופה. אחד השלבים האלה הוא הפרשנות האידיאולוגית.
הקהל מגיע להופעה עם תפיסת עולם מסוימת, אפילו אם היא בלתי מודעת. והוא יפרש את ההופעה לפי התפיסה הזאת. ופה מתחיל משחק חברתי – הקומיקאי רוצה שהקהל יצחק, אז הוא צריך להתאים את המסרים שלו לתפיסת העולם של הצופים. הצופים, בתקווה, גם רוצים לצחוק, אז הם ינסו להתאים את המסרים של הקומיקאי לתפיסת העולם שלהם. אם הקומיקאי מוכר, והקהל יודע לאן הוא מגיע, ההופעה תהיה יחסית צמודה לחזרות. הקומיקאי ייתן את הרפליקות כפי שהוא התאמן עליהן, הצחוקים יהיו במקומות הנכונים וכולם יחזרו הביתה מרוצים. אבל אם הקומיקאי לא מוכר מספיק, והגיע קהל שלא יודע למה לצפות, ההופעה תתחיל לחרוק. ואז הקומיקאי, אם הוא מוכשר מספיק, ישנה את ההופעה. לא בהכרח את החומר, אבל את אופן ההגשה. הוא יקל על הצופים לגשר על הפער בין תפיסת העולם שלהם לבין תפיסת העולם שההופעה מציגה. ואחת הדרכים הפשוטות לעשות את זה היא להשתמש בהגחכה. החומר שלך תומך בלגליזציה, אבל הזמינו אותך להופיע באגודת "אל-סם"? קחי את אותן בדיחות בדיוק, אבל תהפכי לגמרי את האינטונציה. בדיחות שהיו סרקסטיות תספרי ברצינות גמורה, בדיחות רציניות תספרי כאילו הן סרקסטיות. הקהל לא טיפש. אם החומר שעל פני השטח לא מתאים לתפיסת העולם שלו, הוא ימצא את הדרך לפרש אותו באופן שכן יתאים. רק צריך לתת לו קצת עזרה.

קחו לדוגמא את הקטע הזה של סטיוארט לי:

לי מספר שרשרת של אירועים אמיתיים מחייו. חלקם מאוד טראומטיים. שימו לב בעיקר לסיפור שמתחיל בדקה 6:40. שימו לב לאופן ההגשה. שימו לב מה קורה בדקה 8:00. אין שם שום דבר מצחיק, ובכל זאת הקהל צוחק. למה? בגלל מה שמוסבר בהערה בדקה 8:05 – הקשר הוא לא מיתוס. אם היינו שומעים את הסיפור הזה במפגש אישי, היינו מפגינים אמפתיה, כי לא היינו מצפים שמישהו ישתמש בסיפור כזה כדי להצחיק. אבל זה לא ההקשר. ההקשר הוא הופעה קומית. והקהל מצפה שיצחיקו אותו. הקהל מצפה שלכל סיפור יהיה פאנץ' ליין. תפיסת העולם של הקהל בשלב הזה (הקטע הזה הוא לקראת סוף ההופעה) היא של הופעת סטנד-אפ. וכשאלו הציפיות של הקהל, אפילו השורה "סתמי ת'פה, את לא יודעת על מה את מדברת" הופכת לפאנץ' ליין.

אז נכון, לא מדובר פה בדיוק על דעות. אנחנו לא יודעים מה הקהל חושב על מלחמת העולם השנייה, על הפצצת דרזדן או על השתקת נשים. העניין הוא האישוש של הציפיות. בני אדם לא אוהבים דיסוננס. אנחנו לא רוצים להתמודד עם ניגודים. אנחנו אוהבים כשהכל זורם והרמוני. אנחנו בהופעה קומית ומישהו מספר לנו על טראומה שסבא שלו חווה? כנראה זאת בדיחה. גם אם אין שוב דבר אחר שמאפיין את זה כבדיחה, אנחנו לא יכולים להתמודד עם הרעיון שזה לא. אז הקהל הופך את זה לבדיחה. קומדיה, בניגוד לכל מה שמספרים, לא נעוצה בהיפוך הציפיות של הקהל, היא נעוצה באישושן. הקהל מגדיר את הקומדיה כקומדיה כשהציפיות שלו מאוששות. קומדיה, כמו כל יצירת אמנות, לעולם לא עומדת בפני עצמה. אי אפשר לדבר על קומדיה בלי לדבר על קהל. הקומדיה לא נמצאת בחומר, לא נמצאת אצל הקומיקאי, לא נמצאת אפילו בהופעה. הקומדיה נמצאת במפגש בין הקומיקאי לקהל. הקומיקאי לא יוצר את הקומדיה, הוא לכל היותר הסוכן שבעזרתו הקהל הופך את ההופעה לקומדיה.

Comments

comments

תגובה אחת

  1. רגע, הוא קרא לכולנו סחים?

מה חשבת?