כל הפוסטים של נועה לקס

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: "שלושים וחמישה במאי"

"הכי טוב שתצבעי את קו המשווה הטיפשי שלך בצבע נגד חלודה," אמר הסוס, "ואז הוא לא יחליד כלל."          

35

איזה קטעים. הפעם קטע מתוך ספרו של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי", הוצאת אחיאסף

 

 

הם עמדו לפני גדר עץ גבוהה שעליה שלט. ועל השלט היה כתוב:                      כאן מתחילה ארץ הבטלנים                                                                    הכניסה חינם! ילדים בחצי מחיר!

דוד רינגלהוט החליק בזהירות מעל גבו של הסוס, בחן את השלט ואת הגדר וקרא לבסוף: "משהו לא מסתדר לי פה."                                                       "מה זאת אומרת?" אמר הסוס                                                                  "בגדר אין כל פתח," אמר הדוד, ועכשיו הבחינו גם האחרים שהם לא רואים דלת בגדר. קונרד נעמד על גבו של נגרו קבלו, החזיק בקצה הגדר ורצה למשוך עצמו כלפי מעלה.רינגלהוט תפש ברגליו של הנער, "אתה פתי שאין שני לו בני," הוא לחש, מה אתה חושב, שלארץ הבטלנים מגיעים בטיפוס מאומץ על הגדר? הרי מבעברה השני של הגדר חיים  האנשים העצלנים ביותר בעולם. אלה יטפסו?"

*

 

אשה אחת בודדה החזיקה מטאטא וקרצפה את רצועת הפלדה.                      "מה את עושה כאן?"                                                                              "אני מנקה את קו המשווה," ענתה האשה.                                                  "מה? זה קו המשווה?" קרא קונרד והצביע על רצועת המתכת הבוהקת.         "ולמה את מצחצחת את הדבר הזה?" שאל הסוס.                                      "היו לנו כמה סופות מונסון במשך שלושה ימים," האמרה המנקה,"גלים התנשאו לגובה בית בן שלוש קומות והבוקר החלה חלודה להצטבר על קו המשווה. אז עכשיו אני משפשפת את החלודה, כי אם החלודה תמשיך לכרסם את המתכת, עלול קו המשווה לקרוס ואת יתרסק לו כדור הארץ לרסיסים."         "הכי טוב שתצבעי את קו המשווה הטיפשי שלך בצבע נגד חלודה," אמר הסוס, "ואז הוא לא יחליד כלל."                                                                 "הוא מוכרח קצת להחליד," ענתה המנקה,"כי אחרת אני עלולה לאבד את מקום העבודה שלי."

 

לרכישת הספר שלושים וחמישה במאי באתר סימניה

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: " איך להיות אישה "

 

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
"תנשפי ותבקשי משאלה!" היא אומרת בעליצות.
"זאת לא עוגה," אני אומרת. "זה בגט."
"ממולא בגבינת פילדלפיה!" אומרת אמא בשמחה.

איך ל

 

איזה קטעים, הפעם שני קטעים מתוך ספרה של קטלין מוראן "איך להיות אישה", הוצאת מטר.

 

 

להפוך לאישה נראה לי אז קצת כמו להיות מפורסמת פתאום. כי ממצב של התעלמות כללית מבורכת מצד הסביבה — מצב הקיום הבסיסי של רוב הילדים — נערה בגיל ההתבגרות הופכת פתאום להיות מרתקת בעיני אחרים, ומפגיזים אותה מכל עבר בשאלות: מה מידת החזייה שלך? כבר עשית את זה? אולי תשכבי איתי? כבר יש לך תעודת זהות? רוצה שכטה? את יוצאת עם מישהו? את לוקחת אמצעי מניעה? מה סגנון החתימה שלך? את יודעת ללכת בנעלי עקב? את מי את מעריצה? את עושה שעווה ברזילאית? איזה סוגים של פורנו את אוהבת? את רוצה להתחתן? מתי יהיו לך ילדים? את פמיניסטית? יכול להיות שפלירטטת עם האיש הזה? מה את רוצה לעשות? מי את?
וכל אלה שאלות שפשוט מגוחך לשאול ילדה בת שלוש־עשרה רק כי פתאום היא צריכה חזייה. באותה המידה יכלו לשאול את הכלבה שלי את השאלות האלה. פשוט לא היה לי מושג.
אבל — כמו חייל שמוצא את עצמו פתאום בשדה הקרב — את צריכה להתחיל להבין מה קורה, ומהר. את צריכה לעשות סיור בשטח האויב. את צריכה לתכנן. את צריכה להחליט מה המטרות שלך, ואז פשוט לזוז. כי ברגע שההורמונים נכנסים לפעולה, אין שום דרך לעצור אותם. כמו שגיליתי מהר מאוד, את פשוט קוף שלכוד בתוך חללית; מרכיב בתוך פצצת זמן. אין שום פתח יציאה. את לא יכולה פשוט לבטל את כל העסק — גם אם את ממש רוצה. החרא הזה פשוט יקרה, ולא יעזור לך שום דבר.

*

אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
"תנשפי ותבקשי משאלה!" היא אומרת בעליצות.
"זאת לא עוגה," אני אומרת. "זה בגט."
"ממולא בגבינת פילדלפיה!" אומרת אמא בשמחה.
"זה בגט," אני חוזרת ואומרת. "ויש רק שבעה נרות."
"את כבר גדולה מדי לעוגות," אומרת אמא ומכבה את הנרות בעצמה. "והנרות זה לפי נר אחד לכל שנתיים!"
"אז זה יוצא ארבע־עשרה."
"תפסיקי להיות כזאת קטנונית!"
אני אוכלת את בגט יום ההולדת שלי. הוא טעים נורא. אני מתה על פילדלפיה. פילדלפיה זאת גבינה נהדרת! כל כך טעימה! וכל כך רכה!

באותו ערב — במיטה שאני ישנה בה עם אחותי בת השלוש פְּריני — אני כותבת ביומן.
"היום אני בת 13!!!" אני כותבת. "אכלתי דייסה בבוקר, נקניקייה וצ'יפס לארוחת צהריים ובגט בערב. קיבלתי 20 פאונד בסך הכול. 4 כרטיסי ברכה ו־2 מכתבים. מחר אני אקבל בספרייה כרטיס השאלה ירוק (של נוער)!!!!! השכן שאל אם אנחנו רוצים את הכיסאות שהוא זורק. אמרנו כן!!!!"
אני בוהה למשך דקה במה שכתבתי. אני אמורה לכתוב הכול, אני חושבת. אני לא יכולה לדלג על החלקים הפחות מוצלחים.
"כמה בנים צעקו עלי דברים מגילים [כך] בגינה," אני כותבת, לאט. "זה קרה כי הבולבולים שלהם גדלים."

 

לרכישת הספר איך להיות אישה באתר אינדיבוק

איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים: "ראינו לילה"

"אבל אתה עוד תקרר לעצמך הכול!"
"מה אקרר, אמא? אני לא אישה, אין לי חצוצרות.""אל תעמיד פני טיפש סבקה. כל הגברים לובשים בחורף גטקס. אבא שלך לבש גטקס."

 ראינו

איזה קטעים, הפעם קטע מתוך ספרה של אליס ביאלסקי "ראינו לילה", הוצאת אפיק.

 

"זו צרה צרורה שסבקה לא לובש גטקס! " סבתא סופה ממררת בבכי וטורקת את שפופרת הטלפון.                                                                               הסצנה הזאת חזרה על עצמה חדשות לבקרים. בערבים צלצלה סופה  לביתנו והקריאה את תחזית מזג האוויר למחר, ואם החזאים צפו מזג אוויר קר, היא הנחתה את אבי בכל תוקף ללבוש גטקס פן יתקרר.

"אני לא נוהג ללבוש גטקס אמא, את יודעת את זה!"

"אבל אתה עוד תקרר לעצמך הכול!"

"מה אקרר, אמא? אני לא אישה, אין לי חצוצרות."

"אל תעמיד פני טיפש סבקה. כל הגברים לובשים בחורף גטקס. אבא שלך לבש גטקס."

"אמא אנחנו מדברים על זה כבר בפעם האלף. אני לא לבשתי, לא לובש ולעולם לא אלבש גטקס!"

"אבל הרי לבשת פעם, כשהיית קטן."

"כשהייתי קטן את הכרחת אותי לחבוש כובע של בנות!" צורח אבא אל תוך השפופרת.

"זה לא היה כובע של בנות! זה היה כובע של בנים!" עונה סופה, גם היא בצעקה.

"הוא היה של בנות! היה לו פונפון! ומילא, היית אומרת  'בני, אין לנו כסף לקנות לך כובע חדש. זה הכובע שיש לנו ואף על פי שהוא מיועד לבנות, אני מאוד מבקשת ממך לחבוש אותו כי קר ובלי כובע אתה תתקרר.' הייתי מבין. אבל את שיקרת לי, שיקרת, אמרת שזה כובע של בנים."

"כי זה היה כובע של בנים! ומה פתאום אתה אומר שלא היה לנו כסף? תמיד היה לנו כסף… מעולם לא שיקרתי לך…"

"של בנות, של בנות, של בנות! תמיד שיקרת לי!"

"סבקה, מה אתה מדבר?! סבקה?!"

בשלב הזה אמא מתערבת בשיחה. היא לוקחת את השפופרת מידיו של אבא.

"סופיה איסקובנה, יקירה, תרגעי. מה כבר קרה? על מה אתם מתווכחים? איך שוב צף ועלה הכובע האומלל הזה?"

 

לרכישת הספר ראינו לילה באתר אינדיבוק