כל הפוסטים של טל ניר קסטל

תום יער עושה את השביל – ביקורת סדרה

תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה. ביקורת על תום יער עושה את שביל ישראל

תום יער היא מותג. מותג סטנד אפ. אם באים לאחד הערבים שלה, יודעים מה מקבלים – סטנד אפ אישי ועתיר אבחנות חודרות. וזה גם הרעיון מאחורי הסדרה החדשה שלה, שבה היא עושה את שביל ישראל.

עושה, כלומר – יוצאת מאזור הנוחות שלה בלב תל אביב והולכת לקצווי ארץ למצוא נופים מרהיבים, חוויות חדשות ואת האנשים הלא אופנתיים אך טובי הלב ולהבין שגם היא קצת קרתנית וצרת אופקים.

כלומר לא. אם יש דבר אחד שתום יער – ואנחנו איתה – לומדת במהלך המסע המוטרף שלה בין השבילים והנחלים, ההזויים והמוזרים, הוא שהיא צודקת, לגמרי צודקת, וכל מה שהיא חשבה מלכתחילה היה נכון, וואללה, ההפקה אולי הולכת לאתגר אותה עם ללכת ברגל, לסחוב תרמיל ולישון באוהל, אבל בכל הנוגע לאנשים – תום יער מכירה את הסחורה. ותום יער גם לא מצנזרת כלום – לא את העצבים, לא את הסקרנות, לא את החרמנות, ובטח ובטח שלא את מה שיש לה להגיד.

בוא נעזוב את הדאחקות הברורות והצפויות על זה שקשה לה לישון באוהל, שהיא לא מבינה למה היא צריכה לסחוב את התיק הכבד הזה (אז הביאו לה חמור!) ומה פתאום לא הולכים למלון, הצילומים נגמרו. בואו נעזוב את הפינג-פונג הקצת צפוי בינה לבין הבמאי (הכעס שלו על "חוסר שיתוף הפעולה שלה" הוא כנראה הדבר הכי מעושה בכל הסדרה). לא, בואו נדבר על מה שבאמת היה שם – תצוגת הטיפוסים הכי לא טיפוסיים, יוצאי דופן וחסרי היגיון שההפקה הצליחה למצוא. והיא הצליחה.

התחלנו עם באבא גל הפרקטל שנע בצפון על ריקשה סולרית. המשכנו עם אנשי היער. הייתה לנו גם את קומונות האור והאהבה, נשות הבוטוקס בווילה על החוף ובניגוד חד להן – הנטורליסטים (כן, עירום עברי!). הייתה לנו אפילו התמודדות עם שדים בפרק על תל אביב, שבו הכל מוקצן לרמות, ובכן, הרגילות שלו. וגם שחזרנו קצת את ימי הביניים באזור ירושלים (ואפילו למדנו כמה דברים על נשים בתקופה) וירדנו דרומה לפגישה אחת אחרונה עם היפים אמיתיים בארץ הקודש. בקיצור, חבורה של טיפוסים שבאמת, אבל באמת, לא פוגשים כל יום.

מה אמרנו שתום יער חושבת עליהם? ובכן, לא תהיו באמת מופתעים. לא באמת נרשמו כאן רגעי הפיכת עור וגילויים מרעישים. אבל כן הרגשתי שנחשפה פה שכבה – תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה (אשת הבוטוקס, אני מסתכלת עלייך). אבל תנו לה להתבטא, תנו לה אנשים שבאמת מרגישים נוח, והיא תרוץ איתם ערומה לים בשחרור עצמי של ילדה בת שלוש.

ואל תשכחו להוסיף לעסק גם דמויות! בעלת הצימר, הבוטנאית הבעייתית, צלם הפפראצי של חיות, הסקסולוגית ומטפלת בלישה ועוד דמויות שדווקא כן הייתם מצפים למצוא לאורך שביל ישראל. כל אחת מהן חדה, שנונה, פרועה ומצחיקה יותר מהקודמת ואומרת את כל מה שהמופיעים לא אמרו.

השורה התחתונה? צחקנו בקול רם!

יס קומדי, שבת, 22:00. ו-VOD

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של "מת על הבמה" – סדרה חדשה בהפקת ג'ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג'לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז' מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ'ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא "מבוססת על"). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. "לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!" מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. "את לא מוכנה עדיין!", מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר "חומרים של נשים". ומה זה "חומרים של נשים"? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

"מת על הבמה" משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.

ההיסטוריה הארוכה והמוזרה של משפחת אדמס

משפחת אדמס – מי לעזאזל חשב על זה

מכירים את משפחת אדמס? נו, הסרט ההוא מהניינטיז, עם היד. איזו משפחה משוגעת, מאיפה הביאו את הרעיון הזה?

את המשפחה הנורמלית-לגמרי הזו הכרתי כמו כולם בסרט מ-1991, זה של ברי זוננפלד הזכור בין היתר בגלל הליהוק המופלא של ראול ג'וליה, אנג'ליקה יוסטון והיד של הקוסם כריסטופר הארט שהתרוצצה בבית מנותקת לחלוטין מכל הקשר, גוף או קול ובכל זאת הצליחה לתקשר מצוין. מאיפה הביאו את הרעיונות האלה? לא המציאו אותן בניינטיז – מסתבר שלמשפחת אדמס יש היסטוריה ארוכה ומעניינת מאוד.

בסך הכל הם משפחה נורמלית לגמרי עם שני הורים, גומז ומורטישה, שאוהבים מאוד אחד את השני ואת הילדים וונסדיי ופאגסלי, וגם את סבתא, את הדוד פסטר ושלל קרובים אחרים כמו הדודן "זה" והדודניות פלורה ופאונה (צומח וחי!). הם גרים בטירה מרווחת עם חיית המחמד האהובה "דבר", כף יד עצמאית וחברותית, ויש להם רק מוזרות אחת – עניין עז בכל דבר מקאברי ואפל. "טיש" לובשת רק שמלות גותיות צמודות להפליא, מגדלת צמח טורף ורדים (באגרטלים היא שמה רק את הקוצים). גומז הוא עורך דין אך אינו עוסק במקצוע. הוא אוהב להתלבש בהתאם בחליפות פסים ובשפמפם אופנתי. וונסדיי מתעניינת בעיקר בעכבישים ובלחסל את אחיה פאגסלי, ופאגסלי, ובכן, הוא פאגסלי, שמנמן, בלתי פגיע ועליז תמיד. הוא מזכיר מאוד את הדוד פסטר שהזרם שלו יכול להדליק נורה אם שמים לו אותה בפה.

ובכן. מאיפה כל זה הגיע? את המשפחה המציא צ'רלס אדמס (הא!), מאייר אמריקני, שבעצמו חיבב כל דבר מקברי ואפל. אדמס נולד ב-1912. בגיל עשרים התחיל למכור איורים ל"ניו יורקר", ועוד קודם לכן טיפל בגרפיקה של מגזין סיפורי בלשים. הוא התלונן שהיה צריך למחוק את הדם מגופות בזירות פשע – הקומפוזיציה עם הדם היתה הרבה יותר מעניינת לדעתו.

ב-1938 הופיע ב"ניו יורקר" האיור הראשון של משפחת אדמס. בתחילה אלה היו רק קריקטורות של דמויות נטולות שמות. הקריקטורה הראשונה הייתה של אם המשפחה ומשרתה – דמויות שקיבלו אחר כך את השמות המוכרים, מורטישה ולארץ'. ההשראה למורטישה היתה אשתו הראשונה של אדמס, ברברה – אבל אומרים שגם אשתו השנייה, שגם לה קראו ברברה, הזכירה אותה מאוד. היא הייתה עורכת דין, חריפה וזוממת. מזכיר אולי למישהו גם את גומז?

וצירופי המקרים אפילו לא נגמרים כאן. את ההשראה למקום המגורים של המשפחה קיבל אדמס מבית דומה ברחוב אלם.הבחירה ברחוב אלם לשם של סרט אימה נידח מהאייטיז כנראה לא הייתה קשורה.

ברברה השנייה טיפלה בעניינים החוקיים של משפחת אדמס המאויירת, ואלו החלו להיות די סבוכים אחרי חתונתם ב-1954. ואלו החלו להיות סבוכים כי המשפחה הפופולרית עמדה לקבל בקרוב סדרת טלוויזיה משלה!

הסדרה – שהיא עדיין מצחיקה ואקטואלית – רצה במשך שתי עונות ארוכות בשנים  1964-1966, הסדירה את נושא קשרי המשפחה – סבתא היא אמא של מורטישה, והדוד פסטר הוא הדוד שלה. היא הכירה לעולם דמויות בלתי נשכחות כמו בן הדוד "זה", חביב הבנות ארוך השיער אך נטול הפנים, ו"דבר", יד המחמד. "דבר" חי בתוך קופסאות ולא כל כך אהב לצאת מהן – נוח מאד כי האפקטים המיוחדים עוד לא התקדמו מספיק כדי לאפשר לו לטייל חופשי בבית. הסדרה הפכה לקאלט מטורף והביאה אחריה עוד המון גרסאות – שני ספיישלים, סדרת אנימציה וסרט טלוויזיה בשנות השבעים, סדרת משחקי מחשב בסוף שנות השמונים, ועוד שתי סדרות – אנימציה ומצולמת – בשנות התשעים, לצד הסרט המצליח. גם בשנות האלפיים העניין לא פסק, וב-2010 רץ בברודווי "משפחת אדמס: המחזמר".

הגרסאות המוכרות ביותר של המשפחה הן עדיין סדרת הטלוויזיה משנות השישים והסרט. העיצוב האיקוני בהן דומה מאד וגם ההומור המקאברי אך האוהב, אבל האפקטים בסרט מעודכנים מאד – "דבר" מתרוצץ לו, לא קשור לשום קופסה, והדלתות הנסתרות, הכספות עמוסות כלי המשחית וקרבות הסיף של גומז ופסטר נראים ריאליסטיים בהרבה. הדוד פסטר גם הפך מדוד של מורטישה לאחיו של גומז (וסבתא הפכה לאמא של שניהם) – זה כנראה כדי לקדם את העלילה, שעסקה בשובו של פסטר למשפחה אחרי היעדרות ארוכה. אמנם בסרט קוצצו כל מיני אלמנטים שלא היה מקום לפתח – כמו מערכת היחסים של מורטישה עם הצמח הטורף שלה או תמנון המחמד אריסטוטל – אבל החשוב מכל נשאר: כולם עדיין אהבו מאד זה את זה.

זה פשוט לא נגמר. כי משפחת אדמס היא משפחה כל כך חיובית, אוהבת ותומכת, שכולם מחזירים לה אהבה ומוכנים בקלות לסלוח לה על המוזרויות הקטנות שלה.

Charles addams500.jpg

וצ'רלס אדמס ידידנו? הוא המשיך לאייר את משפחת אדמס עד מותו ב-1988. כן, קרוב מאד לתחילת העבודה על הסרט ההוא. צירוף מקרים? אני לא חושבת.