כל הפוסטים של טל ניר קסטל

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של "מת על הבמה" – סדרה חדשה בהפקת ג'ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג'לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז' מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ'ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא "מבוססת על"). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. "לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!" מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. "את לא מוכנה עדיין!", מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר "חומרים של נשים". ומה זה "חומרים של נשים"? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

"מת על הבמה" משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.

ההיסטוריה הארוכה והמוזרה של משפחת אדמס

משפחת אדמס – מי לעזאזל חשב על זה

מכירים את משפחת אדמס? נו, הסרט ההוא מהניינטיז, עם היד. איזו משפחה משוגעת, מאיפה הביאו את הרעיון הזה?

את המשפחה הנורמלית-לגמרי הזו הכרתי כמו כולם בסרט מ-1991, זה של ברי זוננפלד הזכור בין היתר בגלל הליהוק המופלא של ראול ג'וליה, אנג'ליקה יוסטון והיד של הקוסם כריסטופר הארט שהתרוצצה בבית מנותקת לחלוטין מכל הקשר, גוף או קול ובכל זאת הצליחה לתקשר מצוין. מאיפה הביאו את הרעיונות האלה? לא המציאו אותן בניינטיז – מסתבר שלמשפחת אדמס יש היסטוריה ארוכה ומעניינת מאוד.

בסך הכל הם משפחה נורמלית לגמרי עם שני הורים, גומז ומורטישה, שאוהבים מאוד אחד את השני ואת הילדים וונסדיי ופאגסלי, וגם את סבתא, את הדוד פסטר ושלל קרובים אחרים כמו הדודן "זה" והדודניות פלורה ופאונה (צומח וחי!). הם גרים בטירה מרווחת עם חיית המחמד האהובה "דבר", כף יד עצמאית וחברותית, ויש להם רק מוזרות אחת – עניין עז בכל דבר מקאברי ואפל. "טיש" לובשת רק שמלות גותיות צמודות להפליא, מגדלת צמח טורף ורדים (באגרטלים היא שמה רק את הקוצים). גומז הוא עורך דין אך אינו עוסק במקצוע. הוא אוהב להתלבש בהתאם בחליפות פסים ובשפמפם אופנתי. וונסדיי מתעניינת בעיקר בעכבישים ובלחסל את אחיה פאגסלי, ופאגסלי, ובכן, הוא פאגסלי, שמנמן, בלתי פגיע ועליז תמיד. הוא מזכיר מאוד את הדוד פסטר שהזרם שלו יכול להדליק נורה אם שמים לו אותה בפה.

ובכן. מאיפה כל זה הגיע? את המשפחה המציא צ'רלס אדמס (הא!), מאייר אמריקני, שבעצמו חיבב כל דבר מקברי ואפל. אדמס נולד ב-1912. בגיל עשרים התחיל למכור איורים ל"ניו יורקר", ועוד קודם לכן טיפל בגרפיקה של מגזין סיפורי בלשים. הוא התלונן שהיה צריך למחוק את הדם מגופות בזירות פשע – הקומפוזיציה עם הדם היתה הרבה יותר מעניינת לדעתו.

ב-1938 הופיע ב"ניו יורקר" האיור הראשון של משפחת אדמס. בתחילה אלה היו רק קריקטורות של דמויות נטולות שמות. הקריקטורה הראשונה הייתה של אם המשפחה ומשרתה – דמויות שקיבלו אחר כך את השמות המוכרים, מורטישה ולארץ'. ההשראה למורטישה היתה אשתו הראשונה של אדמס, ברברה – אבל אומרים שגם אשתו השנייה, שגם לה קראו ברברה, הזכירה אותה מאוד. היא הייתה עורכת דין, חריפה וזוממת. מזכיר אולי למישהו גם את גומז?

וצירופי המקרים אפילו לא נגמרים כאן. את ההשראה למקום המגורים של המשפחה קיבל אדמס מבית דומה ברחוב אלם.הבחירה ברחוב אלם לשם של סרט אימה נידח מהאייטיז כנראה לא הייתה קשורה.

ברברה השנייה טיפלה בעניינים החוקיים של משפחת אדמס המאויירת, ואלו החלו להיות די סבוכים אחרי חתונתם ב-1954. ואלו החלו להיות סבוכים כי המשפחה הפופולרית עמדה לקבל בקרוב סדרת טלוויזיה משלה!

הסדרה – שהיא עדיין מצחיקה ואקטואלית – רצה במשך שתי עונות ארוכות בשנים  1964-1966, הסדירה את נושא קשרי המשפחה – סבתא היא אמא של מורטישה, והדוד פסטר הוא הדוד שלה. היא הכירה לעולם דמויות בלתי נשכחות כמו בן הדוד "זה", חביב הבנות ארוך השיער אך נטול הפנים, ו"דבר", יד המחמד. "דבר" חי בתוך קופסאות ולא כל כך אהב לצאת מהן – נוח מאד כי האפקטים המיוחדים עוד לא התקדמו מספיק כדי לאפשר לו לטייל חופשי בבית. הסדרה הפכה לקאלט מטורף והביאה אחריה עוד המון גרסאות – שני ספיישלים, סדרת אנימציה וסרט טלוויזיה בשנות השבעים, סדרת משחקי מחשב בסוף שנות השמונים, ועוד שתי סדרות – אנימציה ומצולמת – בשנות התשעים, לצד הסרט המצליח. גם בשנות האלפיים העניין לא פסק, וב-2010 רץ בברודווי "משפחת אדמס: המחזמר".

הגרסאות המוכרות ביותר של המשפחה הן עדיין סדרת הטלוויזיה משנות השישים והסרט. העיצוב האיקוני בהן דומה מאד וגם ההומור המקאברי אך האוהב, אבל האפקטים בסרט מעודכנים מאד – "דבר" מתרוצץ לו, לא קשור לשום קופסה, והדלתות הנסתרות, הכספות עמוסות כלי המשחית וקרבות הסיף של גומז ופסטר נראים ריאליסטיים בהרבה. הדוד פסטר גם הפך מדוד של מורטישה לאחיו של גומז (וסבתא הפכה לאמא של שניהם) – זה כנראה כדי לקדם את העלילה, שעסקה בשובו של פסטר למשפחה אחרי היעדרות ארוכה. אמנם בסרט קוצצו כל מיני אלמנטים שלא היה מקום לפתח – כמו מערכת היחסים של מורטישה עם הצמח הטורף שלה או תמנון המחמד אריסטוטל – אבל החשוב מכל נשאר: כולם עדיין אהבו מאד זה את זה.

זה פשוט לא נגמר. כי משפחת אדמס היא משפחה כל כך חיובית, אוהבת ותומכת, שכולם מחזירים לה אהבה ומוכנים בקלות לסלוח לה על המוזרויות הקטנות שלה.

Charles addams500.jpg

וצ'רלס אדמס ידידנו? הוא המשיך לאייר את משפחת אדמס עד מותו ב-1988. כן, קרוב מאד לתחילת העבודה על הסרט ההוא. צירוף מקרים? אני לא חושבת.

יזיז של אילנה מברוד סיטי שקטל את קוסבי – ראיון עם חניבעל בורס (תרגום)

ראיון עם חניבעל בורס ובסוף קופון להופעה בישראל

חניבעל בורס הגיע לעסקי הקומדיה בדרך הרגילה – כתב לסאטרדיי נייט לייב ול"30 רוק". אבל דווקא הפרוייקטים הקטנים והניסיוניים יותר שלו הביאו לו את ההצלחה. זאת בזכות שילוב של פקפוק במוסכמות, הבנה מדהימה של מה הופך לוויראלי וכישרון חבוי (ואמיתי) של כותב ומבצע. גיקים של קומדיה מכירים אותו בזכות המופע הותיק שלו במועדון ה"ניטינג קלאב" במנהטן, שם כישרונות עולים ואלמונים מחככים מרפקים עם אורחים כמו דייב שאפל. ילידי המילניום חובבי הקומדיה העדכנית מכירים אותו כחבר-רופא-השיניים-הרגוע-תמיד של אילנה מ"ברוד סיטי", וכאחד מהמגישים ב"תכנית של אריק אנדרה". אחרים יזהו אותו בתור זה שהעיר במופע  על אישומי האונס נגד ביל קוסבי, שהובילו לתביעה וייתכן שגם לסוף הקריירה של קוסבי.

אחרי שביסס את עצמו היטב ככוכב קאלט, בורס עובד עכשיו על הפריצה למיינסטרים. בחג המולד הוא יופיע ב"אבא בבית" עם ויל פארל ועם מארק ולברג. הוא גם מדבב ב"החיים הסודיים של חיות המחמד" וב"אנגרי בירדס". בינתיים הוא גם מככב (ומפיק) ב"למה? עם חניבל בורס" בקומדי סנטרל. AVclub תפס אותו לשיחה.

למה אין הקרנות מוקדמות של "למה?" זה כי אתה מצלם כל פרק ביום שידורו?

כן, אנחנו ממש מעיפים כל פרק ככה.

אז איך התכנית תיראה? מה בעצם הולך להיות בה?

זה הולך להיות – זוכר את הקליפ של "זכור את הזמן" של מייקל ג'קסון? אז כזה, רק בקומדיה. טוב, אז יהיו מערכונים, ראיונות, קטעים שנצלם ברחוב. זו תהיה התכנית שלי. גבר, אני לא יודע למה צריך לעשות את זה. כלומר לא את הראיונות, את ה"מה יהיה בתכנית?" הזה. זו תהיה התכנית שלי, יהיה מגניב. זה יהיה דברים שאני חושב שהם מצחיקים. לזה אפשר לצפות.

אז לא הלכת על הסיטקום הצפוי בסגנון "התכנית של חניבל בורס".

לא, את זה אעשה כשאהיה בן 38.

אז מה התהליך היצירתי בתכנית ואיך הוא שונה מפרויקטים קודמים שלך?

יש לנו שבעה או שמונה כותבים, ויש לנו גם פגישות על החומר. אנשים מביאים חומרים ואז אני מחליט עם מה להתקדם. ואני כותב לזה. זה ממש מגניב לכתוב ולהפיק דברים שלך. נחמד לעשות הכול מההתחלה ועד הסוף, החל מהצבעים על הסט, המוזיקה, הליהוק, להתעסק בכל הפרטים.

אז יכולת להפוך את זה לתכנית החלומות שלך?

לא הייתי אומר… בעצם כן! כן! זו אחת מתכניות החלומות שלי. אבל תכנית החלומות האמיתית שלי לא תהיה בקומדי סנטרל. אין להם תקציב לזה.

התפקידים שלך ב"אריק אנדרה" וב"ברוד סיטי" ממש קידמו לך את הקריירה. איך אתה מקדיש להם מספיק זמן בין הפרויקטים האחרים שלך, בייחוד הפרוייקט הזה שהוא הבייבי שלך?

זה עניין של ארגון לו"ז. בערך מיד כשאסיים כאן אסע לניו יורק ליומיים לעבוד על "ברוד סיטי", ואז ללוס אנג'לס לשבועיים לעבוד על "אריק אנדרה". כרגע אני עובד על התכנית שלי. אז אני מרוכז בה, וכשאעשה את הדברים ההם – אז אעשה אותם. וזו תהיה סוג של הקלה, רק לעשות מה שאומרים לי במקום לקבל את כל ההחלטות.

לפי הספיישל שלך משנה שעברה, "לייב בשיקגו", נראה שאתה מבלה הרבה זמן בפירוק לגורמים של התהליך הקומי. יש בו בדיחות על קומיקאים, פאנצ'ים על כתיבת בדיחות. אתה נהנה לנתח – או לעשות אובר-ניתוח?

כן. אני מסתכל על דברים ומנסה להבין אותם. אני מסתכל על דברים כאילו הם בעיה במתמטיקה ומנסה להבין למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה המשמעות של כל מיני דברים. זה מצחיק איך אנחנו סוגרים את הסטים בסטנד-אפ – הרבה פעמים קומיקאים משקיעים המון אנרגיה בבדיחה הסוגרת שלהם, הרבה פעמים זו בדיחה גסה, ואז זה "כה כה כה, ואז זיינתי אותה, ואז… לילה טוב אנשים!" נראה לי שבספיישל שלי היה סתם סיפור ארוך שמאד נכנסתי אליו, ואז זה היה פשוט "אוקי שיקגו, אני סיימתי לדבר!" ככה זה, סטנד-אפ זה דבר מוזר.

לעשות אובר-ניתוח של קומדיה זה אפילו לא מוזר עכשיו. יש מיליוני פודקאסטים, קומיקאים ממש חייבים להיות בטוויטר עכשיו, ואנשים שפעם סתם היו רואים מופעים ממש רוצים לדעת איך התהליך עובד. זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? כשאתה יודע שכל דבר שתאמר ינתחו אותו אחר כך לגורמים?

לא נראה לי. חובב הקומדיות האנליטי שאתה מדבר עליו הוא עדיין מיעוט. אמנם מיעוט קולני. אני סתם כותב ועושה דברים שנראים לי מצחיקים. לפעמים בעצם אני כן חושב על זה, בנוגע לקטעים מסוימים. יש בדיחות שאתה יודע שיעצבנו אנשים אם אספר אותן במקום מסוים. לפעמים אני רואה משהו בחדשות וחושב "אם אכתוב את זה בטוויטר אקבל יופי של יחסי ציבור." אם אתה רוצה להפיק תגובות מסוימות מאנשים, היום זה די קל.

עשית את הפרק ההוא ב"High maintenance" שהתעסק בטוויטר. כמה זה משקף את מערכת היחסים האמיתית שלך עם מדיה חברתית?

מדיה חברתית זה דבר מעניין. זה עוזר לי לתקשר עם מעריצים. זה מיידי, זה חשוב בסיבובי הופעות, זה מאד עוזר לקדם הופעות הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר. ויש את הקטע הזה שאנשים אומרים דברים במדיה חברתית שהם בחיים לא היו אומרים לאדם השני בפנים. זה כנראה לא צריך להיות כזה קטע. יש לנו קטעים על מדיה חברתית בתכנית, אנשים אוהבים לקבל תגובות מאנשים אחרים. אנשים אוהבים ששומעים אותם ואוהבים את תשומת הלב. אנשים כבר ניסו לנהל אתי דיונים על קטעים במופע שלי ועל מה המשמעות שלהם בדיוק, ואז אני קולט שאני עושה בדיוק את זה עם מישהו ואז אני כזה "מה לעזאזל אני עושה פה?" אז אני מנסה לא להכנס לזה בכלל. אני לא הולך להסביר את הבדיחות שלי לאדם היחיד שלא אוהב אותן. ולפני שהיה את המדיה החברתית והכל, אם היית מתעצבן מאיזה קטע פשוט היית מתעצבן ממנו. אבל המיידיות של להגיד את זה בסושיאל – אתה בודק משהו וישר אתה כזה "מה הטיפוס הזה אומר?" אבל אחרי כמה דקות אתה אומר "אה, בעצם אני לא צריך להגיד על זה כלום."

זה יכול להיות רק אחד מכמה מיליונים שראו אותך, אבל כשזה אישי קשה לא להתעצבן מזה.

כן. אני לא מתווכח עם אנשים. אם הם אומרים שאני לא מצחיק, זה נכון עבורם. לא זוכר מי אמר את זה, אולי ג'יי לנו, ש"אם אתה חושב שאתה מצחיק, אתה צודק, ואם מישהו חושב שאתה לא מצחיק, הוא גם צודק." אי אפשר לשנות את זה. אם אתה לא אוהב את החומר שלי, אתה לא אוהב.

בוא נחזור רגע לפרק ההוא ב"High maintenance", הוא מאד טעון רגשית והופך לדי אפל.

יש אנשים שחושבים שבאמת ירו בי [בדמות שלי] בפרק ההוא. ואז שואלים אותי "מה הקטע בפרק שירו בך?" ואני לא יודע. זה עוד דבר שאני שונא, אנשים שמצטטים חומרים לא נכון. אומרים לי "כשאמרת את…" ואז רוצחים לי בדיחה, למשל. כשמישהו רוצח בדיחה שלי, זה מעצבן אותי יותר מאשר כשאומרים שאני הקומיקאי הכי גרוע אי פעם.

ואיך היה לשחק תפקיד יותר דרמטי? אתה בדרך כלל משחק בקומדיות, אבל זה היה פרק מאד דרמטי.

זה היה לא רע. זה לא היה עד כדי כך אינטנסיבי. צילמנו בסך הכל יומיים או שלושה, אז לא הייתי צריך להיות עצוב להרבה זמן. זה היה כיף. האמת היא שצילמנו בדירה שלי. עשו אותי די יפה שם. כשצפיתי בזה חשבתי "זה צריך להיות ב-HBO או משהו." זה היה לפני כמה שנים והנה עכשיו זה ב-HBO. אבל לא הייתי צריך ממש לחפור בזה. זה היה יותר כזה, לעשות פרצוף עצוב ולהיראות עצוב, עשיתי את זה שלוש או ארבע פעמים והם בחרו את הפעם הכי טובה.

ויש לך פרוייקטים הרבה יותר גדולים בדרך. אתה עושה סרט על אנגרי בירדס?

כן.

וזו הקפיצה הגדולה?

זה בסדר. אני לא מרגיש שזה גדול כי זה רק לעמוד בתוך תא ולדבר עם מישהו שאפילו לא נמצא באיזור. זה כנראה יהיה יותר מוזר כשזה יצא בשנה הבאה. בסצנות שלי אני מדבר הרבה עם הדמות של ג'ייסון סודקיס, אבל אנחנו אף פעם לא מקליטים יחד. יהיה מגניב לראות את זה כשזה יצא, וזה יהיה מגניב לראות את זה עם האחיינים והאחייניות שלי, אבל ככל שזה נוגע לעבודה – זה רק לעמוד בתא ולהגיד דברים.

אתה מתחיל להיות מפורסם ברצינות, אבל כאדם נראה שאתה מעדיף לצאת סתם לאיזה דרינק שקט. זה משהו שיותר קשה לך לעשות עכשיו?

כן. הסתובבתי בשיקגו כשהופעתי בתיאטרון שיקגו לפני חודשיים או משהו. המלון שלי היה ממש ליד התיאטרון אז עשיתי שם שופינג, ממש במרכז, ולא היתיי אומר שזה איזה מחקר בסוגיות גזע או משהו, אבל שני לבנים זיהו אותי ואמרו משהו בסגנון "הי, חניבעל בורס, מה קורה גבר," והיו שם גם גבר ואשה שחורים, וכל אחד מהם בנפרד בא אלי ואמר "יו, אז אתה סתם מסתובב ושיט?" כאילו מה, אני אמור לחיות בבועה או משו? זה מעניין. כאילו אני כן יכול ללכת למקומות וסתם להסתובב, אבל כן יש איזה וויב אחר.

ואנשים והטלפונים שלהם, גם כן. אנשים מעדיפים להראות שהם היו לידך במשך חמש שניות מאשר ממש לנהל איתך שיחה. חבר שלי, אם אני לא טועה מייק לורנס, פרסם פוסט בסגנון "כשאנשים מפרסמים פוסט על הסלב שהם פגשו הם לא מספרים על הקטע המוזר שהיה איתו חמש דקות קודם." הייתי בהופעה של ראפרים, ומישהו קורא לי "אוי שיט, זה חניעבל בורס! אפשר תמונה איתך? אני מעריץ!" והמוזיקה בדיוק מתחילה. אז אני מנסה ללכת לכיוון הבמה והטיפוס הזה חוסם אותי. טיפוס גדול, נראה כמו שחקן כדורסל. אז אמרתי "טוב, תצלם, כי זה נהיה מוזר." אבל אם הוא יספר את הסיפור, אני החרא.

ואתה מפורסם גם בגלל הקטע עם קוסבי. איך ההרגשה? אתה מרגיש כאילו זה קצת מאפיל על כל יתר הדברים שעשית?

לא, אני רק עושה את העבודה שלי. המדיה קצת התנפלה על זה. אני רק עושה את העבודה שלי.

בספיישל שלך "לייב בשיקגו" יש לך שורה בנוסח "תראו את הטיפוס הזה שחי את החלום." אנשים לא אוהבים לשמוע אנשים אחרים, בעיקר מפורסמים, מדברים על החיים הטובים שלהם. אנשים מתעצבנים על קניה ווסט בגלל זה כל הזמן.

אני עשיתי את זה בקטע אחר – נראה לי שזה בא בדיוק אחרי הבדיחה על האקסטות – יותר בקטע של "אני אהבל" והורס את הבדיחה. יותר הערה על איזה כיף לעשות כניסה מוזיקלית עם בדיחה. אבל כן, זה מוזר. הצלחה זה בכלל דבר מוזר. אני אומר דברים שנונים לפעמים וזה נראה כאילו אמרתי דבר מגעיל. נגיד. אם אנשים בקהל אומרים לי דברים מגעילים, אז אני אומר להם דברים כאלה. נגיד, הופעתי באריזונה באיזה קזינו ואמרתי משהו כמו "אז נחתתי בשדה במיזורי…" ומישהו אומר לי בטון אגרסיבי כזה, "מה עשית במיזורי?" אז עניתי "את המשכורת שלך ביום." כאילו מה? ברור שהגעתי לשם כדי לעבוד! זה ממש עלבון כשאנשים עושים לי כזה "למה אתה שם?" אני שם כדי לעשות כסף ממשהו שאני אוהב לעשות ושאני גם עושה ממנו כסף טוב!

מקור

תרגום: טל ניר קסטל

***

המופע ייערך בבית האופרה ת"א
רביעי, 29.6.2016
20:30 דלתות / 21:00 הופעה.
מחיר לפני ההנחה 234 284 ש"ח
מחיר אחרי ההנחה 211- 256 ש"ח
http://www.eventim.co.il/hannibal-buressתחת מבצעים והטבות : הטבת flok
 
קוד ההנחה : 1313