ארכיון הקטגוריה: הומורסקה

ז'רום מראיין את אומת הסטארטאפ – ראיון ר-ציני

הכתב הצרפתי שאינו פיקטיבי על התקשורת ועל ישראל

 

ז'רום בושה, זורנ'ליסט שאינו כתב פיקטיבי בגילום ז'ואקים טואטי, יצא בסדרת רשת דוקומנטרית שאינה מוקומנטרית המתעדת את מצב הסטארט-אפ בישראל, "ז'רום מראיין את אומת הסטארט-אפ". כיוון שאינו דמות קומית, שאלנו שאלות רציניות מאוד ונענינו ברצינות, אבל בעברית.

מתי החלטת שאתה רוצה להיות כתב?

אני לא מגדיר את עצמי כ"כתב", אני ז'ורנליסט ודוקומנטריסט מחו"ל. תמיד רציתי לתפוס את האמת האנושית "על חם", להראות פנים, לחוש חושים ולחדור חידורים. בצרפת זכיתי לעבוד עם הגדולים, מאלן רנה עד האחים לומייר או פרנסוא גודאר, שאמר לי יום אחד: "תשתמש במצלמה כמשאבת מים". אני נושא את המילים האלה של לואי גודאר  עד היום. אני לא בטוח למה הוא התכוון, אבל זה היה רגע חזק ומכונן בחיי.

אתה מראיין את אומת הסטארטאפ. מה המסקנה שלך מאומה זו?

המסקנה שלי היא שיש אומה כזאת, אבל השאלה היא: האומנם? כלומר מה בדיוק עומד מאחורי מה שמסתתר מתחת לפני השטח – כביכול – של הנראה לעין? יצאתי למסע עם שאלות רבות, וסיימתי אותו… גם עם שאלות, אבל גם עם תשובות קצת.

מי הכתבים שהשפיעו עליך?

אם בארץ עסקינן – אז אין ספק שהושפעתי מאוד מיורם יובל, איך שהוא מחלץ מאנשים פיסות אמת כואבות – ממש כמעט כמו פסיכולוג! (צוחק) לא שהייתי אצל אחד אף פעם, אבל כך אני מדמיין שזה… חוץ ממנו, אי אפשר לדבר על עיתונאות ישראלית בלי לחשוב על דמותם של פרופסור אורי גוטליב ז"ל או ירון ברובינסקי, ולהעלות את עבודתם של הילה קורח או אייל שני למשל.

איזו בדיחה על צרפתים אתה הכי אוהב?

זאת עם הצרפתי, האמריקאי והערבי במטוס.

מה אתה חושב על התקשורת של היום?

המצב עגום מאוד. אני מכיר איש תקשורת מוכשר וייחודי למשל, ששנים כבר שולח קורות חיים ל"וואלה", "הארץ" ו"תפוז אנשים" ולא מקבלים אותי. למה? כי האמת כואבת. האמת מפריעה. היום מעדיפים למכור בידור, זה הכול.

מה המילה העברית שהכי מצחיקה אותך?

קשה לי לענות, יש כמה. סחבאק. שלטקס. ווינקר. בוטיק. (צוחק) הנה, רק אמרתי ואני כבר צוחק…

איפה אתה רואה את עצמך?

 אני אענה לך עם משל.

מי אושיית הרשת האהובה עליך?

אני מאוד אוהב את לואי סי. קיי ואת כל החבר'ה של "ארץ נהדרת". חוץ מזה כמובן שאבן הפינה של הראיון בישראל הוא "נצנצים".

מי היית רוצה שיראיין אותך?

הייתי מתלבט בין מרסל דושאן למיכאל מור. תן לי לחשוב על זה קצת.

כשהחבובות פגשו את בנהאל. "הכלום הגדול" – ביקורת סדרה

קומדיית הילדים "הכלום הגדול" של יס קידס מצליחה להיות מצחיקה למרות שימוש לא ממצה בשחקנים

 

כשיס קידס הזמינו אותי להשקה של תכנית ילדים – "הכלום הגדול", חשבתי לעצמי, מה תוכנית ילדים? אנחנו אתר אינפנטילי לקהל בוגר. אבל אז אמרו שזה משהו כמו "החבובות" אבל בחלל. לכמה מכם זה יכול להזכיר את הסרט "חבובות בחלל".

אז כיון שאמרו חבובות, התכנית הקומית שהכי השפיעה עליי כילד, התכנית שפתחה את האפשרות להתעלל בדמויות בלי שייגרם להן נזק, שהייתה באופן לא רשמי האבא והאמא הרוחניים של כל סדרות האנימציה הקומיות מאז –  יצאתי לבדוק.

אז דבר ראשון, חייבים להגיד, התוכנית  "הכלום הגדול" מצחיקה, פאנצ'ים מתוזמנים וכתובים היטב, הם מצליחים להיות לא צפויים ברובם ולהצחיק הן ילדים והן מבוגרים. וגם הסיפורים תפורים מצוין ומזכירים כמה סיטקומים שגדלנו עליהם.

זה הישג מרשים למדי עבור ניר ברגר, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ובו הוא מכניס הכול מהכול, פאררודיה, סאטירה, נונסנס ואפילו הומר פלוצים בלי צנזורה.

אז מה יש שם? הפתיח מציין שמאגרי הרייטינג אזלו ולכן רשתות הטלוויזיה פנו לחלל, השוק בכדור הארץ זה באמת שוק קטן. מי שמנהל את תחנת השידור היא חייזרית בצורת כפתור בשם כפתורה, בדיבוב גיתית פישר. זאת חוטפת את רנן (דניאל מורשת) להנחות את תוכנית הריאליטי, כדי להעלות את הרייטינג. כפתורה מאוהבת ברנן, משום שכמובן הוא דניאל מורשת, ולכן לא תשחררו לעולם.

הסדרה מורכבת משחקנים בשר ודם לצד בובות. הדמויות בשר ודם הן כאמור רנן המנחה, מוטי האידיוטי בגילום עפר שכטר, אלברטו רופא-פסיכיאטר פסיכופת בגילום יניב ביטון (היהודים באים), ודריה, נהגת חללית חביבה בגילום גיה באר גורביץ' (בנהאל). לצד הדמויות בשר ודם יש חייזרים בובות הכוללים, בין היתר, חייזר מקקי שרוצה להשמיד את כולם, נסיכה נרקיסיסטית ואוכל כול שמודח בכל פרק.

 

אף שהסדרה  כתובה היטב ומצליחה לא להתחנף, לא לקהל הילדים ולא לקהל המבוגרים עם הומור סטרילי מעצבן, השימוש בדמויות ובשחקנים מוגבל מאוד, כך גאיה בר גורביץ, המתמחה בגילום דמויות קורעות, מוגבלת פה לתפקיד של שכנה חביבה מרחוב סומסום, או  עפר שכטר, שיכול לעשות דברים מופרעים, מובל לדמות שכל מה שהיא עושה זה סלפי ולהיות מטומטמת. גם ההחלטה להגביל את גיתית פישר, על ארסנל הדמויות שלה, לדיבוב בלבד, תמוהה לתכנית שכזו. אם כי יש לציין שהדיאלוגים הלקוניים שלה עם החייזרית בת דמותה מהרשת המתחרה הם מהקטעים המצחיקים בתכנית.

כמו כן לא ברור עד כמה המסרים השקופים ומאוד נעדרי הסאבטקסט נגד תרבות הריאליטי עובדים על הילדים. כמבוגרים ההרגשה שהמסר מואכל בכפית. אבל אני לא יודע, אולי ילדים אוהבים כפיות ובעתיד נראה דור שגדל על התכנית ויתנשא על ילדים אחרים, "איך אתם רואים את החרא הזה? ריאליטי? אנחנו יותר טובים מכם".

אבל מה זה חשוב? בפרמיירה הילדים צחקו בקול רם וגם המבוגרים, דווקא יותר מהסיטואציות המשעשעות ומהנונסנס ופחות מהאלימות ומהפלוצים. וזה משהו שהרבה פעמים גם בתכניות למבוגרים מתקשים לעשות.

הכלום הגדול, א'-ד', 15:00, yes קידס

 

 

 

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט

האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבע שנים. הצינון לא נותן לישון, והשעמום מצטרף אליו. לקחתי כדורים. אני מתחיל קצת להתמסטל, אבל הריב עם השינה לא נפסק. במקרר יש חומוס, בננה ויין אדום, לפחות במוקד הראייה שלי בשעה זו. רק אחד מהם יכול לעזור. כוס אחת מפילה אותי לשינה של ארבע שעות רצופות, אני מתעורר בפתאומיות. השלפוחית מתחילה להציק: "אם לא שכחת, אני פה". השירותים במרחק 35 מטרים, אך מתברר שבארבע השעות האחרונות לא הזזתי את הרגליים. אני נופל ישר על הלגו של הילדה. מול עיניי צעצועים רבים. אני מצליח לסלק את הבובה, את הנשכנים, וגם מוצץ אחד נכנס לי לתוך העין. השירותים במרחק 29 מטרים. ואז הוא מגיע, חרק שאיני מכיר. גופו כ-10 סנטימטרים, גבו כשל חיפושית, בין שש לשמונה רגליים. קשה לספור מפה. הטיפה הראשונה במכנסיים. הוא מתקרב לפה שלי, אני מפנה את ראשי. הוא מתקרב לאוזן שלי. אני מזיז במהירות את הראש, אך נראה שהוא מתמיד בחיפוש נחיר, עין או כל חור אחר. גופי מחולל. אני מצליח להתקדם במהירות בזחילת גחון, שלמדתי בשנתי הראשונה והאחרונה בצופים. השירותים במרחק כ-22 מטרים. הילד הגדול שפך מיץ, ולכן אני דבוק לרצפה, מה שמפחית את המהירות שלי פי ארבעה מטרים לשנייה. אבל הנה המפתחות שלי, מתחת לשידה. מאחוריי החרק, מלפניי השירותים, מימיני המפתחות. עליי להחליט מהר. אני זוחל לכיוון המפתחות ואוסף אותם. החלטה טובה, קיבלתי עוד ארבעים נקודות. צריך לחזור למטרה, אך התרחקתי. כעת מרחקי מהשירותים 24 מטרים. אני זוחל בחזרה. הפעם עוקף את שלולית המיץ במהירות יחסית. מגיע למדף הספרים, הקונקורדנציה העברית נופלת לי על הראש.  זה כואב מאוד, אך הפגיעות יבשות, אולי, אני לא רופא. אני במרחק 19 מטרים מהשירותים. הפעם ארבע טיפות בבת אחת. אני מריח ריח לא נעים כלל של רעל. ריססתי בו כדי להיפטר מהחרקים. תזכורת: להחזיר אותו לבית המרקחת. כאב הראש, ריח הרעל והכעס הצרכני מרפים את כוחותיי.

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט. אני מקשיב לטיעונים של כל אחד מהם בכובד ראש, אבל מתחיל שוב להתעייף כי הטיעונים מוכרים. ברגע זה אני מבין שרגל אחת שוחררה, אני מצליח לקום ולצלוע לעבר המטרה. אני מתקדם לאט אך בנחישות. עוד עשרה מטרים בלבד. שש טיפות. היעד, דלת השירותים, נצבע באורות צבעוניים, החד קרן והדרקון לוחצים לי ידיים. אחד מהם, לא בטוח מי זה היה, מגיש לי מים, אבל אלוהים אדירים, אני לא צריך לשתות עוד. אני שם, משחרר את הרוכסן, ואז זה מתחיל, גאות, גייזר, שיטפון, הכול מותז לכל הכיוונים, לקירות, לרצפה, לנייר הטואלט. בשיא העייפות, כמי שמובס, אני מנקה הכול, לא משאיר סימן לאסון שהתרחש. בסיום המלאכה נגלה לעיניי הספר שאשתי קראה: "כיצד תרכוש ידידים והשפעה". אני מתיישב על האסלה, מתחיל לקרוא בו ונרדם.