ארכיון הקטגוריה: מאמר

האיש שהחזיר את הקומדיה טובת הלב לטלוויזיה

מייקל שור – היוצר של "ברקולין 99", "מחלקת גנים ונוף" ו"המקום הטוב" – עצר את עידן קומדיות המבוכה ופתח בעידן קומדיות ביורוקרטיות טובות לב. טל עפה על זה

בקומדיה, בייחוד טלוויזיונית, יש אופנות ממש כמו בכל דבר אחר. בשנות התשעים הכל היה קומדיות חברים מתוזמנות היטב עם צחוקים מוקלטים וסטראוטיפים מובחנים. בשנות האלפיים נעלמו הצחוקים המוקלטים והתזמון המדויק, והוחלפו בפאנצ'ים מתוחכמים יותר ובבנייה יותר ארוכה. גם הנושאים הפכו לקצת יותר מורכבים – לצחוק על הכל, להציג כל דבר כמצחיק.

נושאי הדגל של האופנה החדשה היו לארי דיוויד עם "תרגיע", ו"המשרד" על שלל גרסאותיה.

בעיה אחת הייתה ל"המשרד", מבחינתי, היא לא הייתה מצחיקה.

אני מצאתי את עצמי נחרדת ומתפתלת באי נוחות הרבה יותר מאשר צוחקת. הרבה מהבדיחות לא רק הקצינו, אלא ממש השפילו דמויות שונות והגחיכו ללא כל אמפתיה מצבים לא נעימים. זנחתי את כל הז'אנר אחרי יותר מדי התכווצויות לא נעימות והרגשה שלא ממש ברור לי מה מצחיק פה.

אולי גם למייקל שור, אחד הכותבים של "המשרד" האמריקני, זה לא היה ברור. הוא יצא משם והתחיל לפתח סדרה אחרת, "מחלקת גנים ונוף".

מחלקת גנים ונוף

את "מחלקת גנים ונוף" התחלתי לראות באיחור רציני של שנים. למעשה התחלתי לראות אותה אחרי שנגמרו כבר שבע עונותיה ב-2015.

זאת היתה אמורה להיות סדרה-בת של "המשרד". הסגנון – אותו סגנון. אין צחוקים מוקלטים, יש מצלמה אחת – למעשה הסגנון מוקומנטרי לגמרי, לפחות בעונות הראשונות, כולל קטעים של יומן וידאו למצלמה – והמוקד הוא קבוצה של עובדים. יש להם עבודה, יש ביניהם יחסים, המצבים קצת מוקצנים וצוחקים על הכול.

אבל יש לעבודה שלהם משמעות. הם עובדים כולם במחלקת גנים ונוף בעירייה של עיר אחת לא גדולה במיוחד במדינה לא זוהרת במיוחד בארה"ב. יש להם פרויקטים שהצופים מעורבים בהם כמעט כמוהם. יש להם אמונה בתפקיד ואמונה בעצמם, הם באמת רוצים להשפיע.

וגם – יש להם כוונות טובות והם אף פעם לא יגחכו מזווית הפה על מישהו שמאד מתאמץ לעשות משהו.

וזה מצחיק. את הסדרה מובילה איימי פולר, בתפקיד לסלי נופ, הבוירוקרטית עם הכי הרבה מוטיבציה, שמחת חיים ורצון לעזור שתפגשו. לצידה ראשידה ג'ונס בתפקיד האחות האכפתית, טום הנהנתן – עזיז אנסרי, כריס פראט (שהתחיל פה בתור אנדי, החבר השמנמן והבטלן והפך, בתהליך אמין למדי של שיפור-עצמי, לבחור עם עבודה, שאיפות ושרירי בטן מפוסלים שאותם השיג מתוקף תפקידו כמנהיג "שומרי הגלקסיה") וגם אוברי פלאזה בתור אפריל, המזכירה האנטיפתית, ניק אופרמן בתור רון – "הביאו לי את כל הבייקון וביצים שיש לכם פה"- סוונסון, הליברטריאן עובד הציבור החביב ואבי כמה מהציטוטים האלמותיים של הסדרה, ובעונה השלישית – גם את אדם סקוט ואת רוב לאו.

אחרי שבע עונות סיימנו לצחוק כי העולם באמת מצחיק. אני חיפשתי לי סדרה אחרת, ואחרי כמה קומדיות שלא העלו אפילו בדל חיוך, נזכרתי שכבר מזמן אומרים לי שאני צריכה לראות את ברוקלין 99, למרות שהיא נשמעת לי כמו סדרת משטרה גנרית לגמרי. טוב, ננסה.

ברוקלין 99

מאד "מחלקת גנים ונוף" לא צחקתי ככה. חבורה של בלשים על גבול הלוזרים בתחנת המשטרה הכי מוזנחת בניו יורק, מבלים את ימיהם בלעקוץ זה את זה, ובניצוחו של קפטן הולט גם מצליחים מדי פעם לתפוס כמה פושעים. גם פה סדרת אנסמבל, גם פה אנשים מעורבים, מקצועיים ואכפתיים (מוקומנטרי דווקא לא), וגם פה – זה קורע מצחוק. פה דווקא יש לסדרה כוכב ברור – אנדי סמברג, בתפקיד ג'ייק פרלטה, הבלש הסופר-מוכשר אבל המעצבן, ילדותי ושקוע בחובות (תכונת אופי בעייתית כל כך שפשוט נעלמה בעונות המתקדמות, כנראה בגלל הקושי להתמודד איתה ולתת לו הזדמנות להשתפר). מובילים איתו מליסה פומרו בתור איימי סנטיאגו, העמיתה המוכשרת וקפוצת הישבן, אנדרה בראואר בתפקיד הקפטן החדש וחתום הפנים שביומו הראשון בתחנה מודיע לכולם שאם למישהו יש בעיה עם בעלו קווין, זאת הבעיה שלו כי הוא בעצמו כבר התמודד עם כל אפליה, בעיה ועיכוב אפשרי בהיותו שוטר שחור והומו.

לאף אחד לא היתה בעיה.

הבעיה היחידה הייתה שבעונה השלישית התחילה הסדרה, ובכן, קצת לאבד גובה, בניגוד לגנים ונוף שדווקא המריאה מעונה לעונה. אז התחלנו לחפש משהו חדש, ואחרי הרבה אכזבות, ראיתי בנטפליקס משהו שפעם המליצו לי עליו, "המקום הטוב".

המקום הטוב

מה זה זה? קומדיית העולם הבא? כאילו, מתת בתאונה ביזארית, הלכת לגן עדן ומפה מתחילה קומדיה של טעויות? אמרתם טד דנסון שמנהל את העניינים ואת האחרי-מוות של קריסטן בל ושלל דמויות מוזרות אחרות?

אז כן. זה היה אבסורדי, מצחיק ומלא אנשים שלמרות שהם בהחלט לא הצדדים הכי חיוביים בקופסת המגנטים, בכל זאת משתדלים ממש.

שפחתכם הנאמנה, שהיא קצת איטית בקטעים האלה, התחילה לחשוד רק כשמארק אוון ג'קסון, כלומר קווין, בעלו-של ממקודם, ואדם סקוט הופיעו פתאום להופעת אורח עסיסית. מה פתאום שני אלו באים לסבך עניינים? מאיפה הביא אותם, מה הוא מכיר אותם מקודם או… אה.

ובכן, הסדרה הזאת בהחלט הלכה רחוק מכל קודמותיה. מי חשב שככה נראה העולם הבא?! מלא פרוזן יוגורט, אור שמש, בתים מעוצבים וטד דנסון! וגם מספיק חרכים כדי לתת לשטן להסתנן ומספיק פרטיות כדי לתת לדיאלוגים להשתולל. בואו, שרימפס עצומים ומעופפים, גלו לכולנו את האמת.

ואם האמת שלכם כוללת סדרה נוספת עם הרבה רצון טוב ובדיחות מוצלחות, ספרו לי, כי אני מחפשת עכשיו משהו לראות וחוץ מ"מומחה לכלום", אותה הפיק אך לא כתב עם עזיז אנסרי, אין עוד סדרות שלו והעולם הקומי יבש.

רגע, כל מה שהוא עושה זה סדרות על אנשים לא מושלמים אבל בעלי כוונות טובות שנאבקים להם במנגנון ביורוקרטי שרירותי ומוזר (תודו שלא באמת חשבתם משהו אחר על גן עדן) והומור דק אך קורע, מלא חמלה וחיבה לדמויות?

כן. ואלה מהסדרות המצחיקות ביותר בטלוויזיה כיום.

מצחיק ביפן, על סצנת הסטנדאפ בטוקיו – מישל סבח

 

מישל סבח רגיל לבמות הסטנדאפ בישראל, בטוקיו הוא גילה סטנדאפ עם הפסקות, משחקים ופלאים אחרים

ראשון בערב. המטוס שלי נוחת בטוקיו. עוד נסיעת רכבת אחת לדירה ואני עושה לעצמי שאט דאון.

שני בצהריים. ריסטארט. יש לי מספיק זמן לארגן לעצמי סט קצר להופעת סטנדאפ באנגלית ולצאת לבמה הפתוחה היחידה שיש בטוקיו כרגע.

סצנת הסטנדאפ בטוקיו חדשה יחסית, משהו כמו כמה שנים בלבד, והכל באנגלית. אין בתרבות היפנית סטנדאפ כמו שאנחנו מכירים במערב. יש להם קומדיה, יש להם מערכונים, יש להם סלאפסטיק, אבל פשוט אין להם סטנדאפ והם לא מבינים אותו. אבל בטוקיו גרים גם הרבה זרים שעברו לטוקיו בגלל עבודה, נישואים, לימודים וכדומה. אנשים שלא ממש יודעים יפנית מעבר ל "כמה זה עולה?" ו"כן, אני יודע שאני גבוה ויש לי עיניים עגולות". אותם אנשים צמאים לבידור באנגלית. מצחיק או לא, זה כבר לא חשוב, רק דבר אליי באנגלית.

אני מגיע לבמה הפתוחה בבר ב- Otsuka, חדר פיצפון בקומה השלישית של הבר, יש סטנד, יש מיקרופון, ישנם כמה אנשים בקהל שבאו לשמוע וסטנדאפיטסים שבאו להופיע. מתחיל להכיר קצת את האנשים והאווירה. המקום קטן וצפוף וכמעט אין מרחק בין הקהל למופיעים. קצת אווירה של כיתה. אני עולה להופיע והקהל מפרגן בצחוקים חזקים שבאו מטר ממני. אחרי ההופעה סטנדאפיסטים באים לדבר איתי ולהזמין אותי לערבים אחרים שהם מנהלים. המנחה הזמין אותי לערב הדגל שלהם ביום רביעי ב- Good Heavens Briticsh Bar להיות ההדליינר. כמה זמן לעשות? 8 דקות.

כמה דברים קצת שונים לי בסצנת הסטנדאפ בטוקיו. ראשית, הדליינר עושה 10 דקות בדרך כלל, כל השאר בדרך כלל עד שש דקות גג. ההופעות שלהם מורכבות ממספר אנשים שנותנים שש דקות והדליינר שנותן בסוף 10 עד 15 דקות. הרבה פעמים ההדליינר יהיה קומיקאי שמבקר בטוקיו מחו"ל וקופץ לקבל קצת זמן במה. זה משהו שאני לא מכיר מהארץ. אף פעם לא ראיתי בארץ קומיקאי מחו"ל שהגיע לארץ וקפץ להופיע. הם מאוד מעודדים את זה בטוקיו, כנראה כי יש להם מעט קומיקאים שלא מחדשים הרבה וביקורי חוץ הם טעם חדש וטרי שמשתנה כל הזמן ויגרום לקהל שלהם להמשיך להגיע למרות שרוב הזמן הם רואים את אותם מופיעים. חוץ מזה שמה לעשות, טוקיו כנראה מושכת הרבה יותר קומיקאים מטיילים מאשר ישראל.

הקהל של סצנת הסטנדאפ בטוקיו מאוד מצומצם, כי יפנים לא באים, רק זרים שגרים שם או מטיילים שם וצריך למצוא דרך לחדש להם כל הזמן.

עוד משהו שקצת שונה בטוקיו זה המושג של "מנחה". אצלנו בארץ המנחה אמור להיות הכי מצחיק מכל המופיעים ואמור להעלות את רמת הצחוקים בזמן שהוא מנחה כדי לתמוך במופיעים האחרים ולא לתת לקהל להתייבש. בטוקיו זה לאו דווקא עובד ככה. בטוקיו המנחה אחראי לשמור על אווירה טובה ולהריץ את המופיעים זה אחר זה. יצא לי להנחות מספר פעמים בטוקיו וזה לגמרי אחרת. יש כל מיני משחקים שעושים עם הקהל. באחד הערבים מעלים את כל הקהל על הרגליים בתחילת המופע וגורמים להם להגיד את שבועת הצופה, בערב אחר מאלתרים שירי ראפ עם הקהל ובערב אחר משחקים את משחק הטלפון (מישהו רנדומלי מהקהל מספר לכולם מה הייתה ההודעה האחרונה שהוא קיבל לטלפון ומשם המנחה מאלתר). כל הדברים האלו מאוד כיפיים ומשרים אחלה אווירה, אבל הם לא סטנדאפ נטו ולפעמים כבר רציתי שהמנחה ירד ויעביר לסטנדאפיסט הבא.

ההופעות בטוקיו שונות מההופעות פה בעוד שני דברים מהותיים.

בכל הופעות הסטנדאפ בטוקיו יש הפסקה באמצע המופע. בהפסקה הזאת הקהל יכול לצאת החוצה לעשן סיגריה ולהתמנגל עם אנשים אחרים בקהל או אפילו עם הסטנדאפיסטים, או ללכת לבר להזמין עוד משקה. זה נותן הזדמנות לאנשים לטעון את עצמם לקראת החצי הבא שבסופו יופיע ההדליינר. הרגיש לי שהופעות סטנדאפ ביפן הן מקום טוב להכיר אנשים חדשים, בעוד שבארץ הופעת סטנדאפ היא מקום טוב לשמוע סטנדאפ וזהו. הבר כמובן מרוויח מההפסקות האלו. איך שלא מסתכלים על זה, זה נראה מוצלח. אולי בארץ אנחנו חוששים שהקהל יברח אם נתן לו הפסקה?

בכל ההופעות בטוקיו, חוץ מבמות פתוחות, הקהל משלם על כרטיס כניסה ומקבל וואצ'ר לשתייה חינם. לא יודע למה אבל זה מרגיש לי הרבה יותר נחמד. בדרך כלל הופעות בטוקיו הן בעלות של 1500 יין (בערך 45 שקל) ומשקה בבר מגיע גג ל- 33 שקל.

 

אני עולה לבמה המרכזית ב- Good Heavens Comedy Club ונותן 10 דקות של הופעה שליטשתי בישראל במשך שנתיים. הקהל לא ראה דברים כאלה בחיים שלו. אחרי ההופעה אנשים עומדים בתור ללחוץ לי יד וסטנדאפיטים רבים הגיעו אלי להזמין אותי להופעות נוספות שלהם.

קהילת הזרים בטוקיו די צפופה ואינטימית ונראה שכולם מכירים את כולם. קהילת הסטנדאפיסטים מאוד מגוונת ומכילה בתוכה מוזיקאים שעושים סטנדאפ עם גיטרות, אימפרוויזטורים שעושים סטנדאפ בסגנון שלהם ועוד סוגים שונים של קומדיה. דווקא בגלל האינטימיות והערבוב בין כולם, יצא לי לקבל הזמנות להופיע בהופעת מוזיקה בתור מנחה, בערבים שונים ומשונים בכל רחבי טוקיו ואפילו בהופעה מיוחדת של מספרי סיפורים שנקראת מועדון השקרנים המושלמים.נחשפתי להמון סוגי הופעות וקיבלתי הזדמנויות רבות לצעוד במרחבים שמחוץ לטווח הבטוח שלי והכל היה נהדר, בלי בכלל לדבר על האוכל…

בחודש שהייתי שם הופעתי 15 פעמים. קצת יותר הזדמנויות להופיע מאשר בארץ, אבל זה מכיוון שהסצנה שם מאוד קטנה ואינטימית, ועם זאת הרבה אנשים מארגנים הופעות.

אין להם בטוקיו מועדון סטנדאפ רשמי שעובד כל הזמן בתור מועדון סטנדאפ, הכל נעשה דרך אנשים פרטיים שמארגנים בכל מיני בארים ומועדונים כי הם רוצים להופיע וכי יש קהל שרוצה לשמוע סטנדאפ באנגלית, גם אם הם בארץ רחוקה שכולם מדברים בה יפנית.

 

 

מי היה הקומיקאי ג'רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

האם במאי הקומדיה ג'רי לואיס היה אמן סלפסטיק עממי, במאי יצירתי או איש בעל אלף פרצופים? השחקן שהשפיע על אדם סנדלר, ג'ים קארי ואדי מרפי או דווקא על סקורסזה? אולי סתם היה שוביניסט של קומדיה? כנראה הכול מהכול

כתבתו של עופר ליברגל

היוצר הקומי הגדול  ג'רי לואיס  נפטר השבוע. כשחקן הוא הרבה לגלם דמויות ילדותיות וטיפשות בצורה מוקצנת. סוג של פי אלף יותר אדם סנדלר, אם תרצו. וכאשר דמויות כאלו הן מה שהוא מציב בחזית, לך תוכיח למבקרים שלך שאתה בעצם גאון הן כמבצע והן כבמאי קולנוע יצירתי. כלומר, לך תוכיח למבקרים בארה"ב. באירופה, בעיקר בצרפת, ג'רי לואיס נחשב לאחד מן האמנים האמריקאים הגדולים ביותר החל משנות החמישים, תפיסה אשר בסופו של דבר התקבלה גם במולדתו של הקומיקאי היהודי, אם כי דווקא בתקופה שבה כבר היה הרבה אחרי השיא היצירתי שלו.

השיא הזה החל כאשר כבדרן במועדוני לילה הוא חבר לבדרן אחר, דין מרטין. אף אחד מן השניים לא הצליח לבנות לעצמו זהות ייחודית לבדו, אך יחד הניגוד בין מרטין היפה בעל הקול הצלול לבין לואיס, אשר מתנהג כמו תינוק בגוף של ספק גבר, יצר ניצוצות שהפכו אותם לצמד הבידור הכי מצליח בארה"ב בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, קודם על הבמה ולאחר מכן ברדיו,  בראשית ימי הטלוויזיה והקולנוע.

בזמן שיתוף הפעולה הקולנועי עם מרטין, לואיס פגש את השותף החשוב השני שלו ביצירה, שותף פחות ידוע אבל כנראה לא פחות חשוב, במאי הקולנוע פרנק טשלין. טשלין החל את דרכו כאנימטור באולפני האחים וורנר וביים כמה סרטונים של הלוני טונס, בטרם עבר לקולנוע מצולם, תוך שהוא משלב בו את מה שהוא למד מן הטירוף ושבירת הגבולות באנימציה. הנה הוא מביים את מרטין ולואיס  בסרט "אמנים ודוגמניות" –

בשנת 1956 הצמד מרטין ולואיס התפרק, לאחר כ-10 שנות פעילות משותפת. מרטין מיצב את עצמו כזמר, כחלק מחבורת ה"ראט-פאק" וגם כשחקן מוגבל אך בעל קסם. לואיס המשיך לעבוד לא מעט עם טשלין על קומדיות אשר הקצינו את האישיות שלו, למשל כשהוא מוצא את עצמו מטפל בתינוקות ב"נערת הרוק".

או בתור אח סעודי בסרט בעל השם העברי "אח, איזה אח" תרגום סביר ל-The Disorderly Orderly

או כאשר הוא שיחק מכונת כתיבה ואות פתיחה ליומן השבוע ב"מי שומר על החנות"

אבל טשלין גם ניצל לא מעט את היכולת של לואיס כרקדן וחשף גם צד אחר שלו, כמו בסיקוונס הריקוד הנהדר ב"סינדרפלה" כלומר סינדרלה בהיפוך מגדרי.

בסופו של דבר לואיס רצה גם לעבור לביים והוא ביצע זאת בהצלחה ב"נער המעלית", סרט שמתרחש במלון ולואיס מגלם בו את הדמות שבכותרת בזמן שדברים משתבשים. הסרט חושף לא רק את סגנון המשחק של לואיס, אלא גם את היכולת שלו לבנות סצנות המתארות את הגיחוך שבחיים בעולם המודרני, באופן אשר מזכיר במאים-שחקנים מוערכים יותר כמו באסטר קיטון וז'אק טאטי.

הסרט הציב עבור לואיס אתגר: כבמאי וכשחקן, הוא לא היה יכול לשפוט בעצמו את הטייקים שבהם כיכב. לכן, הוא פיתח מערכת של שימוש במוניטורים כך שהוא היה יכול לראות את הטייקים בווידיאו על הסט, מובן מאליו בימינו, אך חידוש של ממש בראשית שנות ה-60 שבהן צילמו בפילם. היה צריך לחכות לפיתוח שלו בטרם ניתן היה לצפות בו. הנה עוד סצנה מן הסרט, שבה הבמאי מקבל על עצמו לגלם דמות נוספת, כוכב הקולנוע ג'רי לואיס

גם בסרטיו הבאים כבמאי, לואיס לרוב גילם יותר מדמות אחת, באופן אשר מזכיר כוכבים קומיים בימינו. בסרטים אלו ניתן לראות כיצד הוא השפיע ועיצב את המשחק הקומי של רבים מן השחקנים בני דורנו, דוגמת אדם סנדלר, ג'ים קארי ואדי מרפי, אשר כל אחד מהם לקח את הסגנון של לואיס למקום אחר. מרפי גם כיכב ברימייק לאחד הסרטים הכי טובים של לואיס כשחקן וכבמאי, "הפרופסור המפוזר" אך הסרט של מרפי קצת מחוויר לעומת המקור, בעיקר ביכולת להפוך לפתע את הקומי למרגש –

 

בסרט "תכשיטי המשפחה" גילם לואיס 7 דמויות שונות וכמו שעשה ברבים מסרטיו, שיחק מעט עם המדיום הקולנועי.

בחלק השני של שנות ה-60 ירדה הפופולאריות של הסרטים של לואיס. הוא נותר בתודעה הציבורית בזכות אירוע התרמה טלוויזיוני שנתי שהנחה למען הלחימה במחלת ניוון השרירים. בשנת 1976 התארח במשדר פרנק סינטרה והוא הביא עמו את דין מרטין, 20 שנה אחרי התפרקות הצמד, כאשר לאורך השנים השניים לא נפגשו והיו עוינים.

המחשבה הייתה שהדעיכה בהצלחה של לואיס נבעה מהעדר רלוונטיות של אופי היצירה שלו לדור הצעיר. אבל אז הגיעו הבמאים הגדולים של הוליווד החדשה וסיפרו על  האהדה שלהם ללואיס לא רק כליצן, אלא גם כבמאי. אחד הידועים בהם, מרטין סקורסזה, העניק ללואיס כמחווה את התפקיד הקולנועי אשר שינה את כל התפיסה לגביו – לפתע בתפקיד דרמטי ברובו, שם האנושיות שבו מתגלה, כאשר הוא משחק בסגנון מופנם יותר ומצליח גם בדרך זו לגנוב את ההצגה מרוברט דה נירו, ב"מלך הקומדיה".

לואיס מת בגיל מבוגר מאוד, גם בגיל זה עדיין היה מצחיק בראיונות אשר העניק.  הוא מת בעידן שבו חלק מן הסגנון שלו התיישן, אף על פי שרוב המשחק הקומי בימינו  מושפע ממנו והחשיבה היצירתית שלו כבמאי מתחילה לזכות לכבוד כאחד מן הייצוגים הראשונים של קולנוע פוסט-מודרני בארה"ב. למרות זאת חלק מן האמירות שלו בשנים האחרונות לגבי היכולות הקומיות של נשים  (הוא טען כי אינן מצחיקות) היו צורמות מאוד ויש לציין גם את הפן הבעייתי הזה באישיות שלו לצד כל דברי השבח. אבל בסופו של דבר הוא גרם למיליארדי אנשים לצחוק ויש לשער כי הוא יוסיף לעשות זאת.