הבדחן – פתיחה של ספר שלא נכתב, מאת דרור ניר קסטל

"נו, תורך", מנהל המופע מאיץ בי. תמיד תוקעים אותי באמצע, בין הרקדנית-חשפנית ללוליין. אני מביט בקהל, ערימות של זרים שהצטברו רק כדי שיבדרו אותם, ואני בחלק השני, המיעוט, מאלו שבאו לצפות בהם, מאלו שמצפים מהם לבדר. טעות לראות בכל סוגי הבידור אותו דבר. בהתחלה חשבתי שאני כמוהם, כמו הזמרת או הרקדנית, תפקידי לענג את החושים. איזו שטות, אני עונה ליצרים אחרים לגמרי, אני כמו הלוליין, הם באו לראות אותי שורד אלא שהם החבל שלי, וזו מלחמה שסופה לא תמיד טוב ואני לא לעולם שורד. כך אני נכנס למקומות האכזריים  ביותר של קרבות השעשועים, ובהם המטדורים והגלדיאטורים.

אבל היום לא מתחשק לי הקרב הזה. אין לי כוח לפנים המפהקות, לציפייה הפסיבית, אני רוצה שהם יתאמצו קצת בשבילי, אני רוצה לראות אותם שורדים. אני יכול לעלות וישר לתקוף אותם בזה אחר זה, את הניסיון כבר יש לי, וכמו במלחמה אכן זו ההגנה הטובה ביותר, אבל זהו צעד קל מדי, אפילו בשבילי. אולי היעדרי ייצור אצלם ציפייה אחרת לגמרי, הבדחן הלא קיים. נו, זו קומדיה פורצת דרך.

"נו, למה אתה מחכה?", מנהל המופע מכין את המקל. אסור שהקהל יבחין בשקט, ואסור לאף מופיע לפרוש. אולי מותר אבל במחיר הרעב.  לקהל מותר לפחד מהשקט, לי אסור. אלו שני הזיכרונות העתיקים והיציבים ביותר אצל הבדחנים. כמו כולם הם היו ילדים וניסו לשעשע את חבריהם או את המבוגרים, ושני דברים הם זוכרים: את הבדיחה שזכתה לצחוק רב ולקול תרועה רמה ואת הבדיחה שזכתה לשקט מוחלט. הזיכרון השני חזק יותר כי הוא מערבב את הפחד. אבל שני הזיכרונות הראשונים האלו הם הצעד הראשון בלהבין מהו הומור.

חוסר החשק שאני חווה כרגע לא נובע מהסיפור החוזר ונשנה של הליצן העצוב. הוא סיפורו של ליצן אדיש שהתעייף מהמשחק, שמכיר כל נפילה או בדיחה עתיקה שתענה על הצרכים של הזקנה בשורה הראשונה והילדה בשורה האחרונה, שיודע מה הצורך של כולם, אבל לא צופה את שינויי מצב הרוח ומזג האוויר.

הוא הפסיק לפחד מהחדש והוא יודע שהניסיוניות על הבמה יש בה מהניסיוניות של המדע. נכשלים כדי  ליצור משהו שעובד. אבל הוא במלכוד, כי הקהל, המנהל והלחם אוסרים עליו להיכשל. ומה קורה למי שלא נכשל אף פעם? הוא נשחק ומוחלף על ידי מי שלא הספיק להיכשל.

לא, לא היום, היום אני אקבע את החוקים. אני אקבע את הזמן שבו אני עולה, יורד, אני אקבע מי יצחק ומי לא ואם בכלל יש סיבה לצחוק. כך אני רוצה להאמין, אבל המנהל בא לבעוט בי באחוריים ולאיים בקנסות. קרול הרקדנית-חשפנית עוצרת בעדו. היא לא מבינה, היא אומרת שאני טוב ושאין ממה לפחד, ושהם צריכים אותי. אני מביט בקהל, הם באמת נראים כמו ילדים שצריכים איזה מישהו שיעשה פרצוף. אני מביט בקרול, הגוף שלה חסר כל פגם, כמו בציורים המעוותים את המציאות. אין לה אפילו הפחד להיכשל, אין לה האפשרות הזו.

מחוסר ברירה אני עולה לבמה,  אני מביט בקהל, יצור מתועב ועצלן שלא מוכן לעשות את המאמצים המינימליים לבדר את עצמו. לרגע אני מדמיין שאני עצמאי, שהבמה היא העולם כולו ולא להפך, עולם נעדר קהל ומנהלים. במקום הבדיחות הישנות ממקור עשירי, במקום הגגים הנושנים אני  מתלונן על היעדר ההוגנות ביחסים בינינו, אני דורש מהם להצחיק אותי, אף אחד לא נענה אבל הם צוחקים כמו שאף פעם לא צחקו במופע שלי. אני חושש שהמצאתי ז'אנר.

ספרים מצחיקים – הזר המסתורי

מדי שבוע, בלי נדר, יתפרסמו פסקה-שתיים מספר קומי, והיום ממאמר של טוווין מתוך אחרית דבר ל

"הזר המסתורי",  מאת מארק טוויין

הזר המסתורי, קומדיה"אין לי יחס מיוחד לשטן, אבל אני יכול, לפחות, לטעון שאין לי דעות קדומות נגדו.  ייתכן אפילו שאני מצדד בו מעט, משום שהוא לא זכה לייצוג הוגן. כל הדתות מפיצות כתבי קודש נגדו ואומרות עליו את הדברים הפוגעים ביותר, אבל אנחנו אף פעם לא שומעים את הצד שלו. אין לנו דבר מלבד ראיות התביעה ולמרות זאת גזרנו את דינו. לדעתי, זה פוגע בסדר הטוב. זה לא-אנגלי; זה לא-אמריקאי; זה צרפתי.

ללא תקדים זה, אי אפשר היה להרשיע את דרייפוס".

לרכישה

המדור בשיתוף מנדלי מוכר ספרים ברשת

טל טירנגל (תירס סקסואל, שירי מרפסת) – ראיון ר-ציני

תחקיר עומק לא מעמיק עם טל טירנגל

טל טירנגל, קומדיה
צילום: וניה היימן

טל טירנגל הוא לא סתם פרצוף, הוא הפנים של הדור, והדור של הפנים. קשה לדמיין את הקומדיה האינטרנטית בלעדיו אלא אם מעדיפים לדמיין דברים פרקטיים יותר, כמו כסף, בריאות וסמים. כבר בגיל צעיר כשכל הילדים שיחקו כדורגל, נמשך טל למכונת פופקורן, שם פגש את יורן דוידי והשניים הקימו את תירס סקסואל. לאחר שנים מתישות שבהן עבד בסדנת היזע של יוטיוב ונתן בה עצות מופרכות לנערים והשתמש באיתי שגב לצרכיו הקים עם רועי כפרי את שירי מרפסת. מה זה שירי מרפסת? לא שאלנו, כי זה לא בלוג רציני, אבל הנה מה שכן ששאלנו.

 

מתי גילית שאתה מצחיק?

"גיליתי שאני מצחיק ביום שבו מתתי".

 

בתירס סקסואל כתבתם את השיר "גבר שמן עם משקפיים". ויצרתם אידיאל יופי שהרבה גברים לא יכולים לעמוד בו. איך אתה מתמודד עם זה?

"אני מתמודד עם אידיאל היופי כמו שתמיד התמודדתי איתו, בחינניות ובטקסיות".

 

מי הקומיקאים או היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

"וויל פרל השפיע עליי מאוד וכל החבורה של ג'אד אפאטו, גם טניישס די ו- flight of the conchords  ובכלל כל דבר שהיוצרים של סאות פארק עשו השפיע על התפיסה שלי לגבי קומדיה".

הצטרפת לדומינו גרוס אחרי שהפסיקו לקבל תוכניות טלוויזיה. איפה האחריות שלך בנושא?

"העובדות שלך מוטעות. הייתה לנו תוכנית טלוויזיה ושמה היה 'דירה 17', שהייתה בתוך תוכנית של דומינו שנקראה 'מצב כפית', אז נה נה בננה אמא שלך ז… לא חשוב. אין לי אחריות בנושא. שאלה הבאה".

מה אתה חושב על הקומיקאים של היום?

"אני חושב שהרבה מהיוצרים הקומיים ביוטיוב הם מעולים, ותמיד מפתיעים ומביאים הומור חדש ומרענן. בטלוויזיה, לעומת זאת, יותר קשה למצוא משהו טוב, במיוחד בפריים טיים. בגלל זה שאני אהיה בפריים טיים אתם תדעו שזה לגמרי בגלל כסף, ותשנאו אותי ולא תבינו שכסף קונה לי אוכל, ובלי אוכל אני לא אוכל להיות שמן, ואם אני לא אהיה שמן אני אפסיק לייצר תכנים מטופשים באינטרנט שיגרמו לכם לצחקק. אתם מבינים, זה מלכוד 22, אי אפשר לצאת מזה, ולכן אני עומד על כיסא בכיכר העיר ואומר לכולכם לצחוק או למצוץ לי, כי שאתה מוצץ יותר קשה לצחוק…. אי אפשר לאכול את העוגה ולמצוץ זין".

בשירי מרפסת (?)  רצחתם את בר רפאלי. זו לא דרך קיצונית להתמודד עם משתמטים?

"בשירי מרפסת לא רצחנו את בר רפאלי. השיר שהיה בפרסומת הוא לגמרי של רועי כפרי. אני סתם השתתפתי בפרסומת כי רועי היה צריך בחור שמן ואני הייתי שם".

(שתי טעויות בפוסט. אני צריך תחקירנים, כדי שאוכל לפטר אותם)

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

"המילה שהכי מצחיקה אותי היא 'נפוטיזם', וזה בגלל שבאמצע יש לה פות".

בבלוג שלך ביוטיוב יש לך פינות ייעוץ. מה תופעות הלוואי?

"תופעות הלוואי הן שאנשים שואלים אותי שאלות, ואני עונה להם תשובות מוטעות ובכך אני הורס את הנוער ומגדל אותו לתרבות מטומטמת ומוטעית".

סוקרטס. שותף של טל בהשחתת הנוער
סוקרטס. שותף של טל בהשחתת הנוער

מה התפיסה הקומית שלך אם יש כזו?

"התפיסה הקומית שלי היא שקומדיה אמיתית היא לא משהו שצריך לחשוב עליו יותר מדי. בדיוק כמו אמנות תמיד כל אחד יפרש את הקומדיה שלך בדרך שלו. יש המון דברים שכתבתי בתירס סקסואל או בשירי מרפסת שהכוונה הראשונית שלהם הייתה הרבה יותר פשוטה, והפירושים התרבותיים היו הרבה יותר עמוקים. וזה מה שטוב כי קומדיה היא דבר כ״כ סובייקטיבי שאף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא מצחיק, כי תמיד יהיה בן אדם אחד בעולם שיצחק מהשטויות שלך, ולכן התפיסה שלי היא שכולנו קומיקאים, אבל רק בחלקנו זה בוער מספיק כדי לעלות על במה ולהשפיל את עצמנו לטובת צחוק של זרים"

אילו תרופות היית לוקח איתך לאי בודד?

"אני שמעתי שצחוק זה התרופה הכי טובה, אז אני אקח אחד כזה, וגם שמעתי דברים טובים על ציצים".

טל עושה דברים ביוטיוב

כל מה שקומדיה