ארכיון תגיות: ביקורת קומדיה

תום יער עושה את השביל – ביקורת סדרה

תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה. ביקורת על תום יער עושה את שביל ישראל

תום יער היא מותג. מותג סטנד אפ. אם באים לאחד הערבים שלה, יודעים מה מקבלים – סטנד אפ אישי ועתיר אבחנות חודרות. וזה גם הרעיון מאחורי הסדרה החדשה שלה, שבה היא עושה את שביל ישראל.

עושה, כלומר – יוצאת מאזור הנוחות שלה בלב תל אביב והולכת לקצווי ארץ למצוא נופים מרהיבים, חוויות חדשות ואת האנשים הלא אופנתיים אך טובי הלב ולהבין שגם היא קצת קרתנית וצרת אופקים.

כלומר לא. אם יש דבר אחד שתום יער – ואנחנו איתה – לומדת במהלך המסע המוטרף שלה בין השבילים והנחלים, ההזויים והמוזרים, הוא שהיא צודקת, לגמרי צודקת, וכל מה שהיא חשבה מלכתחילה היה נכון, וואללה, ההפקה אולי הולכת לאתגר אותה עם ללכת ברגל, לסחוב תרמיל ולישון באוהל, אבל בכל הנוגע לאנשים – תום יער מכירה את הסחורה. ותום יער גם לא מצנזרת כלום – לא את העצבים, לא את הסקרנות, לא את החרמנות, ובטח ובטח שלא את מה שיש לה להגיד.

בוא נעזוב את הדאחקות הברורות והצפויות על זה שקשה לה לישון באוהל, שהיא לא מבינה למה היא צריכה לסחוב את התיק הכבד הזה (אז הביאו לה חמור!) ומה פתאום לא הולכים למלון, הצילומים נגמרו. בואו נעזוב את הפינג-פונג הקצת צפוי בינה לבין הבמאי (הכעס שלו על "חוסר שיתוף הפעולה שלה" הוא כנראה הדבר הכי מעושה בכל הסדרה). לא, בואו נדבר על מה שבאמת היה שם – תצוגת הטיפוסים הכי לא טיפוסיים, יוצאי דופן וחסרי היגיון שההפקה הצליחה למצוא. והיא הצליחה.

התחלנו עם באבא גל הפרקטל שנע בצפון על ריקשה סולרית. המשכנו עם אנשי היער. הייתה לנו גם את קומונות האור והאהבה, נשות הבוטוקס בווילה על החוף ובניגוד חד להן – הנטורליסטים (כן, עירום עברי!). הייתה לנו אפילו התמודדות עם שדים בפרק על תל אביב, שבו הכל מוקצן לרמות, ובכן, הרגילות שלו. וגם שחזרנו קצת את ימי הביניים באזור ירושלים (ואפילו למדנו כמה דברים על נשים בתקופה) וירדנו דרומה לפגישה אחת אחרונה עם היפים אמיתיים בארץ הקודש. בקיצור, חבורה של טיפוסים שבאמת, אבל באמת, לא פוגשים כל יום.

מה אמרנו שתום יער חושבת עליהם? ובכן, לא תהיו באמת מופתעים. לא באמת נרשמו כאן רגעי הפיכת עור וגילויים מרעישים. אבל כן הרגשתי שנחשפה פה שכבה – תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה (אשת הבוטוקס, אני מסתכלת עלייך). אבל תנו לה להתבטא, תנו לה אנשים שבאמת מרגישים נוח, והיא תרוץ איתם ערומה לים בשחרור עצמי של ילדה בת שלוש.

ואל תשכחו להוסיף לעסק גם דמויות! בעלת הצימר, הבוטנאית הבעייתית, צלם הפפראצי של חיות, הסקסולוגית ומטפלת בלישה ועוד דמויות שדווקא כן הייתם מצפים למצוא לאורך שביל ישראל. כל אחת מהן חדה, שנונה, פרועה ומצחיקה יותר מהקודמת ואומרת את כל מה שהמופיעים לא אמרו.

השורה התחתונה? צחקנו בקול רם!

יס קומדי, שבת, 22:00. ו-VOD

כשהחבובות פגשו את בנהאל. "הכלום הגדול" – ביקורת סדרה

קומדיית הילדים "הכלום הגדול" של יס קידס מצליחה להיות מצחיקה למרות שימוש לא ממצה בשחקנים

 

כשיס קידס הזמינו אותי להשקה של תכנית ילדים – "הכלום הגדול", חשבתי לעצמי, מה תוכנית ילדים? אנחנו אתר אינפנטילי לקהל בוגר. אבל אז אמרו שזה משהו כמו "החבובות" אבל בחלל. לכמה מכם זה יכול להזכיר את הסרט "חבובות בחלל".

אז כיון שאמרו חבובות, התכנית הקומית שהכי השפיעה עליי כילד, התכנית שפתחה את האפשרות להתעלל בדמויות בלי שייגרם להן נזק, שהייתה באופן לא רשמי האבא והאמא הרוחניים של כל סדרות האנימציה הקומיות מאז –  יצאתי לבדוק.

אז דבר ראשון, חייבים להגיד, התוכנית  "הכלום הגדול" מצחיקה, פאנצ'ים מתוזמנים וכתובים היטב, הם מצליחים להיות לא צפויים ברובם ולהצחיק הן ילדים והן מבוגרים. וגם הסיפורים תפורים מצוין ומזכירים כמה סיטקומים שגדלנו עליהם.

זה הישג מרשים למדי עבור ניר ברגר, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ובו הוא מכניס הכול מהכול, פאררודיה, סאטירה, נונסנס ואפילו הומר פלוצים בלי צנזורה.

אז מה יש שם? הפתיח מציין שמאגרי הרייטינג אזלו ולכן רשתות הטלוויזיה פנו לחלל, השוק בכדור הארץ זה באמת שוק קטן. מי שמנהל את תחנת השידור היא חייזרית בצורת כפתור בשם כפתורה, בדיבוב גיתית פישר. זאת חוטפת את רנן (דניאל מורשת) להנחות את תוכנית הריאליטי, כדי להעלות את הרייטינג. כפתורה מאוהבת ברנן, משום שכמובן הוא דניאל מורשת, ולכן לא תשחררו לעולם.

הסדרה מורכבת משחקנים בשר ודם לצד בובות. הדמויות בשר ודם הן כאמור רנן המנחה, מוטי האידיוטי בגילום עפר שכטר, אלברטו רופא-פסיכיאטר פסיכופת בגילום יניב ביטון (היהודים באים), ודריה, נהגת חללית חביבה בגילום גיה באר גורביץ' (בנהאל). לצד הדמויות בשר ודם יש חייזרים בובות הכוללים, בין היתר, חייזר מקקי שרוצה להשמיד את כולם, נסיכה נרקיסיסטית ואוכל כול שמודח בכל פרק.

 

אף שהסדרה  כתובה היטב ומצליחה לא להתחנף, לא לקהל הילדים ולא לקהל המבוגרים עם הומור סטרילי מעצבן, השימוש בדמויות ובשחקנים מוגבל מאוד, כך גאיה בר גורביץ, המתמחה בגילום דמויות קורעות, מוגבלת פה לתפקיד של שכנה חביבה מרחוב סומסום, או  עפר שכטר, שיכול לעשות דברים מופרעים, מובל לדמות שכל מה שהיא עושה זה סלפי ולהיות מטומטמת. גם ההחלטה להגביל את גיתית פישר, על ארסנל הדמויות שלה, לדיבוב בלבד, תמוהה לתכנית שכזו. אם כי יש לציין שהדיאלוגים הלקוניים שלה עם החייזרית בת דמותה מהרשת המתחרה הם מהקטעים המצחיקים בתכנית.

כמו כן לא ברור עד כמה המסרים השקופים ומאוד נעדרי הסאבטקסט נגד תרבות הריאליטי עובדים על הילדים. כמבוגרים ההרגשה שהמסר מואכל בכפית. אבל אני לא יודע, אולי ילדים אוהבים כפיות ובעתיד נראה דור שגדל על התכנית ויתנשא על ילדים אחרים, "איך אתם רואים את החרא הזה? ריאליטי? אנחנו יותר טובים מכם".

אבל מה זה חשוב? בפרמיירה הילדים צחקו בקול רם וגם המבוגרים, דווקא יותר מהסיטואציות המשעשעות ומהנונסנס ופחות מהאלימות ומהפלוצים. וזה משהו שהרבה פעמים גם בתכניות למבוגרים מתקשים לעשות.

הכלום הגדול, א'-ד', 15:00, yes קידס

 

 

 

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של "מת על הבמה" – סדרה חדשה בהפקת ג'ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג'לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז' מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ'ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא "מבוססת על"). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. "לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!" מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. "את לא מוכנה עדיין!", מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר "חומרים של נשים". ומה זה "חומרים של נשים"? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

"מת על הבמה" משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.