ארכיון תגיות: ביקורת קומדיה

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של "מת על הבמה" – סדרה חדשה בהפקת ג'ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג'לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז' מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ'ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא "מבוססת על"). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. "לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!" מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. "את לא מוכנה עדיין!", מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר "חומרים של נשים". ומה זה "חומרים של נשים"? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

"מת על הבמה" משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.

מה שחשוב באמת – הטרגדיה הקומית או הקומדיה הטרגית של הקיום?

האם אנחנו יודעים מה חשוב באמת? ביקורת הצגה מאת המחזאי אלי חביב\טל ניר קסטל

בצוותא רצה לאחרונה הקומדיה הטראגית "מה שחשוב באמת", הצגה על, ובכן, הדברים החשובים בחיים, ובעיקר – על השפיות. או מה שנחשב לשפוי במציאות הקיצונית שאנחנו נאחזים בה בציפורניים.

האמת שזו כנראה נקודת התורפה הגדולה של ההצגה – הצגת המציאות המטורפת שבתוכה מנסות הדמויות לפעול. ההצגה בכללותה שנונה למדי, אך אין בה, לדעתי, מספיק עומק כדי להיות סאטירה ממשית, ואין בה די גיחוך כדי להפוך את כל ההצגה לתיאטרון אבסורד.

רגע, על איזו מציאות אנחנו מדברים?

נתחיל מההתחלה. ההצגה "מה שחשוב באמת" בהפקת תיאטרון האינקובטור  – בית ליוצרים ירושלמים – מורכבת משלושה מחזות קצרים הנוגעים כולם באותן הסוגיות. זוג צעיר שמתפרץ לדירתו של איש זקן (גבי עמרני הנהדר), שני חיילים באוהל אחד עם זונה, נשק, ושיר לא משהו, ואישה שחוגגת יום הולדת חמישים ובעלה מזמין לה הפתעה – קוסם. בכל השלוש הסיטואציה מתדרדרת מהר מאוד – בראשונה כולם רוצים לחיות, אבל אין מקום לכולם. בשניה אחד החיילים כבר לא רוצה לחיות. או אולי כן? הלילה הוא הלילה האחרון לפני מלחמה, וכבר לא אכפת לו להרוג או להיהרג וגם לא ממש אכפת לו את מי הוא יהרוג. ובשלישית הקוסם בא לעמת את האישה עם החלומות והשאיפות שהיו לה, פעם, כשהייתה ילדה. שלושת מחזות קצרים שעוסקים כולם בחלומות, ברצונות, ובחיים כפי שהיינו רוצים לחיות אותם.

זה מצחיק. יש בדיחות. הכתיבה שנונה והעלילה זורמת. אבל חסר פה איזה ממד סאטירי מעמיק יותר, איזשהו קשר בין הדמויות והרקע שבו הן פועלות. וגם קצת יותר חמלה לדמויות. קצת יותר הבנה מצד הזוג הצעיר למצבו של הקשיש שלהם, למשל. או אולי קוסם קצת פחות תוקפני בגישתו לאישה שבגדול, דווקא די מרוצה מהחיים שלה.

מבין כולן, היה לי קל יותר להזדהות עם החייל השני, האיש הרגיל. לא משורר, לא מיוחד, אבל כן רוצה לחיות וכן מסוגל – להבדיל מהמשורר – לקיים קשר אמיתי עם עם אדם אחר. הזדהיתי גם עם האישה בסיפור השלישי – היא חוגגת יום הולדת חמישים, היא מרוצה בסך הכל מחייה, ממשפחתה, מהעבודה, ומהערב שבן זוגה הפיק לה. היא מתעמתת עם הקוסם שבא לחשוף את חוסר הסיפוק שלה וחושפת את השטחיות בתפיסותיו ואת הצביעות במעשיו.

שני הסיפורים הראשונים עוסקים בחיים, במוות ובמין בצורה הישירה, הפשוטה והבוטה ביותר. הזוג הצעיר רוצה לחיות, הזקן לא רוצה למות. לחייל הראשון , המשורר, לא אכפת מכלום – לא מעצמו, לא מחבריו לאוהל ולא מהזונה שהזמין, אבל חברו והזונה דווקא רוצים לחיות. כאמור חסר פה קצת עומק וקצת טיפול במציאות שסביב, המצוירת בקווים כלליים מאד.

דווקא בגלל זה הסיפור השלישי חזק יותר – הוא מעודן יותר ועוסק בכמה רבדים של הקיום – ההשלמה עם המוות, השינויים שעוברים החיים לאורך הזמן, והשינויים בחלומות ובשאיפות שלנו. האם אנחנו באמת מוותרים על החלומות שלנו ככל שאנחנו מתבגרים? או אולי אנחנו פשוט מבינים אותם אחרת?

את ההצגה כתב וביים אלי חביב (שהוא גם סטנדאפיסט! הנה עוד קשר לאתר), הפיק תיאטרון האינקובטור ומשחקים: גבי עמרני, אריק עשת, פביאנה מיוחס, תום חגי, יריב קוק, רם מזרחי, יונתן פורת ויעל שטולמן. ויש גם טריילר:

ההצגה הקרובה ב-2.3.16 בצוותא

לעוף אל החופש – ביקורת "קומדיה" מאת יואב איתמר

בספר "הזהו אדם" של פרימו לוי מתוארות שתי דמויות שמצליחות להסתדר במחנה ההשמדה. האחת היא דמותו של אדם השומר על האסתטיקה והניקיון וכך מצליח לבדל את עצמו מן השאר ולזכות בחסדי השומרים, והשנייה היא דמות המשוגע, שהטירוף המתרחש מסביב דווקא הופך את קיומו העקום לשפוי והוא משגשג בתוך הטירוף ומסתדר עם מציאות שהשתבשה.

בתוכנייה של המחזה הוא הוגדר כ"קבוצת בני-אדם יוצאי דופן, שהממסד הרפואי שכח במוסד נידח בהרי הבלקן, מתעוררת לחיים חדשים בזכות מתנה בלתי צפויה שנחתה עליהם מהשמים, ומפלסת לעצמה דרך אל החופש.

המחזה בוחן את גבולות חופש הביטוי ומביא נקודת מבט חומלת ומשעשעת על תפקיד ה'משוגע' והשונה בהגשמת החלום האנושי."

רופא נשלח לשלוחה רחוקה של בית החולים לחולי נפש במנזר לשעבר ודי ננטש שם. לחולי הנפש בבית החולים אין אוכל או תנאי חיים והם תלויים בחסדי הסביבה, והפסיכיאטר הצעיר מתקשה להתמודד עם מחלות הנפש שלהם שאינן פשוטות או צפויות: אימפוטנט, אדם שחושב שהוא קטן עד שהוא בסכנה שידרכו עליו, זונה לשעבר שרוצה להיות נזירה, ועוד ועוד. דווקא חולה הנפש הקלאסי שישנו במחלקה כמו נעלם במחצית הראשונה וחוזר לאחר שעקב טעות ציוד של האו"ם נוחת על בית החולים. הוא מתגלה כמפקד קשוח טוב והוגן, ודווקא ההתגייסות מרפאת את החולים מחולייהם.

זו איננה קומדיה של צחוקים ודחקות ושל סיפוקים מהירים, והדמויות אינן בהכרח מקומיות, לא בישראל ולא בארץ, ובכך במשחק נוצרות דמויות אמינות ואוניברסליות ועל-תקופתיות. הבמה של תיאטרון קרוב הופכת בעזרת דלות החומר וכושר המצאה, לבית חולים, למנזר, למשאית. יש כאן עבודה תיאטרלית מאוד גדולה, והם אינם "שוברים דמות" מן הרגע הראשון.

זוהי איננה הקומדיה הראשונה של תיאטרון קרוב העוסקת במזרח אירופה או בשיגעון. בתיאטרון עלה גם המחזה "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש", שחלק מהשחקנים משתתפים בה. מעניין השימוש התמידי באותה דמות של האחר כצורך שעל פיו יש להגדיר את המציאות ה"שפויה" שלנו.

החשיבות ביצירות כמו זו היא הצורך ליצור עולם אמין. ובעזרת שני שירים ומסך וידיאו נוצר עולם אמין לחלוטין. יש יתרון בכך שהפרינג' מרחיב את גבולותינו האמנותיים, ואף שהקומדיה הזו רצה שלוש שנים – ראוי להמשיך ולראות אותה כדי לטעום מאוויר אחר.

אני קורא מה כתבתי כאן, וקראתי מה כתבו גם אחרים – מתברר שההצגה היא עיבוד בימתי של תסריט שלא הופק. מעניין כיצד התיאטרון מצליח היכן שהקולנוע כושל. על הפרספקטיבה של המבקרים, על הקושי להגיד דבר נוסף על המחזה הזה ועל הקושי של המבקרים לומר דבר מה נוסף על מה שאיננו קשור לחיינו – בהזדמנות אחרת.

מחזאי: חריסטו בויצ'ב בימאי: ניקו ניתאי שחקנים: דור אלוני, אדר אשתר, עזרא בראון, אלכסיי טשייב, יואב סדובסקי, מירי קירמאיר, גיא רובין.ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי-נאמן. עיצוב תפאורה: צבי פדלמן. מוזיקה: מוטי פרנסס. תלבושות: יערה צדוק. תאורה: אפי אוגד.

 

דף ההצגה בתיאטרון קרוב

יואב איתמר הוא הבעלים של חברת העריכה, התרגום והליווי בהליך הכתיבה "חבר לעט", עורך שותף במגזין ובהוצאת מקף