ארכיון תגיות: דון ריקלס

חדשות הקומדיה 8.4-1.4

מערכת "ילדי הקומדיה" מספידה את דון ריקלס. וגם: הסדרה החדשה של חקיין טראמפ הטוב באמריקה, הרוטב של ריק ומורטי, המנחה החדש של לייט נייט בקומדי סנטרל והטריילר לסרט החדש של אוברי פלאזה ואליזבת' אולסן.

 

דון ריקלס ז"ל

אגדת הקומדיה דון ריקלס מת השבוע בגיל 90 מאי-ספיקת כליות, בגיל 90. ריקלס, שהקריירה שלו כקומיקאי נמשכה יותר משישה עשורים, הופיע באלפי מועדוני קומדיה ועשרות תוכניות אירוח, והיה ידוע בעיקר בהעלבות שלו, שלא משנה כמה היו מרושעות, אנשים אהבו אותו. ריקלס זכה לדוקומנטרי משלו ב-2007, Mr Warmth, ודיבב את מר תפוח-אדמה בסדרת סרטי "צעצוע של סיפור". רק לפני שבוע נודע על סדרת ראיונות שדון ריקלס יככב בה, עם אורחים הכוללים את שרה סילברמן, איימי פולר וזאק גליפיאנקיס. השבוע שוחרר הטריילר הראשון לסדרה, שתהיה כנראה הפרוייקט הטלוויזיוני האחרון של ריקלס.

מקור: The Hollywood Reporter

ריק מקמורטי

סדרת המופת של "אדולט סווים", "ריק ומורטי", הפתיעו את מעריציה הרבים השבוע, כשאחרי שנה וחצי ללא עדכון על מתי תשודר העונה השלישית, ושנה וחצי של מעריצים מתבכיינים על זה, הם שידרו את פרק הבכורה של העונה החדשה בלי התראה מוקדמת ביום היחידי בשנה שאף אחד לא יאמין שזה באמת קרה, האחד באפריל. הפרק החדש היה בהחלט מאוד טוב, אבל פרט אחד ממנו קיבל תשומת לב מיוחדת מהאינטרנט: האובססיה המשונה של ריק לרוטב נאגטס מיוחד שמקדונלדס הוציאו לכבוד יציאתו של הסרט "מולאן" ב- 1998 (קטע עם ספויילרים פה). חשבון הטוויטר הרשמי של הסדרה צייץ אחרי הבכורה לרשת המזון המהיר לגבי החזרת ה-Szechuan Sauce  והרשת הגיבה באמצאות וריאציה על ציטוט אהוב מהסדרה משולב עם המילה נאגטס. שזה לא ממש אומר כלום. המעריצים ממשיכים בינתיים לעשות עצומות ולהציק למקדונלדס בטוויטר, ודיסני באמת מוציאים רימייק למולאן בשנה הבאה, אז אולי? ריק ומורטי יחזרו לעוד עונה של הרפתקאות מד"ב ורפרנסים נישתיים "מתישהו בקיץ" לפי אדולט סווים.

מקור: The AV Club

קומדי סנטראמפ

קומדי סנטרל הזמינה לייט-נייט חדש שבטוח יהיה yuge, tremendous  ו- The Best. אנת'וני אטמוניק, קומיקאי ומאלתר ניו-יורקי, שהתפרסם לאחרונה בזכות חיקוי הדונלד טראמפ המעולה שלו, יביא את גילומו המדוייק והדוחה במיוחד של הנשיא לתוכנית לילה שבועית בשם The President's Show. מאז שנכנס לתפקיד טראמפ בשנה שעבר הספיק אטמוניק לככב במספר ספיישלים לרשת Fusion יחד עם הקומיקאי ג'יימס אדומיאן בתור ברני סנדרס, להופיע מספר פעמים בשעשועון הקומי של "קומדי סנטרל" midnight@ ולהסתכסך עם חקיין טראמפ הרשמי של SNL אלק בולדווין, שאטמוניק טוען שגנב לו את החיקוי. הרשת פרסמה את סרטון הפרומו הזה בו "טראמפ" מסביר איך קומדי סנטרל התחננו ממנו שינחה את התכנית, ופתחה חשבון טוויטר לטראמפ של התכנית ב LateNightDonald@, בו הוא כבר הספיק לרדת על דברים מגוונים כמו שרק, משפחת סטארק וג'ימי פאלון.

מקור: The Hollywood Reporter

און דה אייר ג'ורדן

ואם כבר מדברים על תוכניות לייט נייט ב"קומדי סנטרל": מאז שעזב את הרשת ב-2015 כדי להנחות תוכנית אירוח ב-CBS (מה שגרם לו פתאום להפוך מקומיקאי מגניב לסתם עוד בחור זקן עם טוק-שואו), קומדי סנטרל חיפשה מישהו שיחליף את סטיבן קולברט. הרשת ניסתה לשים כתב-לשעבר אחר של "הדיילי שואו" במשבצת של קולברט עם The Nightly Show, של לארי ווילמור, הכתב לענייני שחורים של התכנית, אך הוא שרד רק שתי עונות. כולנו יודעים מה קומדי סנטרל עשו לא נכון: הם היו צריכים לקחת גבר לבן! אין מספיק מאלה בעולם הלייט נייט בכלל. הרשת הבינה כנראה את טעותה, והודיעה השבוע על תכנית לילית בכיכובו של ג'ורדן קלפר, גם הוא כתב ב"דיילי שואו". כמו לקולברט, לקלפר יש סוג של "דמות" בדיילי שואו, סוג של Bro טיפש, אותה הוא ייבא לתכנית שלו. לתכנית של קלפר עדיין אין שם או תאריך, אבל אני מקווה שתצליח כדי שקומדי סנטרל תלמד לא לשים שוב מישהו שהוא לא גבר לבן בלייט-נייט.

מקור: The New York Times

אינגריד איז גוד

הטריילר לסרט הקומדיה החדש של אוברי פלאזה ואליזבת' אולסן יצא השבוע והוא בהחלט נראה… מעניין. פלאזה מככבת בתור אינגריד, אישה בעלת בעיות פסיכולוגיות שנהיית אובססיבית לגבי אושייה אינטרנטית (אליזבת' אולסן) ומתחילה לעקוב אחריה, כאילו לא לעשות לה Follow, לעשות לה Stalking. הטריילר לא מסביר לנו עוד הרבה על העלילה, אבל מראה לנו שהיא תכיל האשטאגים, סקס, אח משוגע בשם "ניקי" ואת או'שיאה ג'קסון ג'וניור, בנו של אייס קיוב, ששיחק לאחרונה את אביו בדרמה הביוגרפית "סטרייט אאוטה קומפטון". יש להדגיש שאין שום קשר בין הסרט למקרה בו אני לכאורה פיתחתי אובססיה לסניה ולדברג.

מקור: Splitsider

 

למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום)

מאת: ג'רי קורלי

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

"ג'רי,

"היום למדתי שסטודנטים בקולג' הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

"ואופס – נפילה.

"חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג'.

"אם סטנדאפ זה 'התקפה מוסווית', אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

"אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, 'התחת שלו מלא כוויות'.

"במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג' מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

"אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג'רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג'ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

"אז איך אני מצחיק אותם?"

 

 

קודם כל, לא משנה כמה ג'רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב"סיינפלד".

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

 

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא "מעליב הקהל" מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר "אני מת על שחורים!", ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו "הצבעוני". וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

 

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג'ורג' קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג'ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: "אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים".

תומאס הקטר

נכון שמתישהו קרלין גם אמר "אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה". אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג' הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא "הורס את הסטנדאפ". כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח"ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת']. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר'ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו "הקהל ברובו מורמוני".

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי "עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק", וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

 

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: "אם סטנדאפ זה 'התקפה מוסווית' אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ". אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

  • אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
  • אתה גבר? אל תתקוף נשים.
  • אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

 

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת'].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו "אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…", או "הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים", או "יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו".

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

 

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג'רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג'ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג' קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א' בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או'בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש"בעל המאה הוא בעל הדעה". ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

  • סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
  • סט לקולג'ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
  • סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
  • סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
  • סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

 

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק