ארכיון תגיות: מישל סבח

מצחיק ביפן, על סצנת הסטנדאפ בטוקיו – מישל סבח

 

מישל סבח רגיל לבמות הסטנדאפ בישראל, בטוקיו הוא גילה סטנדאפ עם הפסקות, משחקים ופלאים אחרים

ראשון בערב. המטוס שלי נוחת בטוקיו. עוד נסיעת רכבת אחת לדירה ואני עושה לעצמי שאט דאון.

שני בצהריים. ריסטארט. יש לי מספיק זמן לארגן לעצמי סט קצר להופעת סטנדאפ באנגלית ולצאת לבמה הפתוחה היחידה שיש בטוקיו כרגע.

סצנת הסטנדאפ בטוקיו חדשה יחסית, משהו כמו כמה שנים בלבד, והכל באנגלית. אין בתרבות היפנית סטנדאפ כמו שאנחנו מכירים במערב. יש להם קומדיה, יש להם מערכונים, יש להם סלאפסטיק, אבל פשוט אין להם סטנדאפ והם לא מבינים אותו. אבל בטוקיו גרים גם הרבה זרים שעברו לטוקיו בגלל עבודה, נישואים, לימודים וכדומה. אנשים שלא ממש יודעים יפנית מעבר ל "כמה זה עולה?" ו"כן, אני יודע שאני גבוה ויש לי עיניים עגולות". אותם אנשים צמאים לבידור באנגלית. מצחיק או לא, זה כבר לא חשוב, רק דבר אליי באנגלית.

אני מגיע לבמה הפתוחה בבר ב- Otsuka, חדר פיצפון בקומה השלישית של הבר, יש סטנד, יש מיקרופון, ישנם כמה אנשים בקהל שבאו לשמוע וסטנדאפיטסים שבאו להופיע. מתחיל להכיר קצת את האנשים והאווירה. המקום קטן וצפוף וכמעט אין מרחק בין הקהל למופיעים. קצת אווירה של כיתה. אני עולה להופיע והקהל מפרגן בצחוקים חזקים שבאו מטר ממני. אחרי ההופעה סטנדאפיסטים באים לדבר איתי ולהזמין אותי לערבים אחרים שהם מנהלים. המנחה הזמין אותי לערב הדגל שלהם ביום רביעי ב- Good Heavens Briticsh Bar להיות ההדליינר. כמה זמן לעשות? 8 דקות.

כמה דברים קצת שונים לי בסצנת הסטנדאפ בטוקיו. ראשית, הדליינר עושה 10 דקות בדרך כלל, כל השאר בדרך כלל עד שש דקות גג. ההופעות שלהם מורכבות ממספר אנשים שנותנים שש דקות והדליינר שנותן בסוף 10 עד 15 דקות. הרבה פעמים ההדליינר יהיה קומיקאי שמבקר בטוקיו מחו"ל וקופץ לקבל קצת זמן במה. זה משהו שאני לא מכיר מהארץ. אף פעם לא ראיתי בארץ קומיקאי מחו"ל שהגיע לארץ וקפץ להופיע. הם מאוד מעודדים את זה בטוקיו, כנראה כי יש להם מעט קומיקאים שלא מחדשים הרבה וביקורי חוץ הם טעם חדש וטרי שמשתנה כל הזמן ויגרום לקהל שלהם להמשיך להגיע למרות שרוב הזמן הם רואים את אותם מופיעים. חוץ מזה שמה לעשות, טוקיו כנראה מושכת הרבה יותר קומיקאים מטיילים מאשר ישראל.

הקהל של סצנת הסטנדאפ בטוקיו מאוד מצומצם, כי יפנים לא באים, רק זרים שגרים שם או מטיילים שם וצריך למצוא דרך לחדש להם כל הזמן.

עוד משהו שקצת שונה בטוקיו זה המושג של "מנחה". אצלנו בארץ המנחה אמור להיות הכי מצחיק מכל המופיעים ואמור להעלות את רמת הצחוקים בזמן שהוא מנחה כדי לתמוך במופיעים האחרים ולא לתת לקהל להתייבש. בטוקיו זה לאו דווקא עובד ככה. בטוקיו המנחה אחראי לשמור על אווירה טובה ולהריץ את המופיעים זה אחר זה. יצא לי להנחות מספר פעמים בטוקיו וזה לגמרי אחרת. יש כל מיני משחקים שעושים עם הקהל. באחד הערבים מעלים את כל הקהל על הרגליים בתחילת המופע וגורמים להם להגיד את שבועת הצופה, בערב אחר מאלתרים שירי ראפ עם הקהל ובערב אחר משחקים את משחק הטלפון (מישהו רנדומלי מהקהל מספר לכולם מה הייתה ההודעה האחרונה שהוא קיבל לטלפון ומשם המנחה מאלתר). כל הדברים האלו מאוד כיפיים ומשרים אחלה אווירה, אבל הם לא סטנדאפ נטו ולפעמים כבר רציתי שהמנחה ירד ויעביר לסטנדאפיסט הבא.

ההופעות בטוקיו שונות מההופעות פה בעוד שני דברים מהותיים.

בכל הופעות הסטנדאפ בטוקיו יש הפסקה באמצע המופע. בהפסקה הזאת הקהל יכול לצאת החוצה לעשן סיגריה ולהתמנגל עם אנשים אחרים בקהל או אפילו עם הסטנדאפיסטים, או ללכת לבר להזמין עוד משקה. זה נותן הזדמנות לאנשים לטעון את עצמם לקראת החצי הבא שבסופו יופיע ההדליינר. הרגיש לי שהופעות סטנדאפ ביפן הן מקום טוב להכיר אנשים חדשים, בעוד שבארץ הופעת סטנדאפ היא מקום טוב לשמוע סטנדאפ וזהו. הבר כמובן מרוויח מההפסקות האלו. איך שלא מסתכלים על זה, זה נראה מוצלח. אולי בארץ אנחנו חוששים שהקהל יברח אם נתן לו הפסקה?

בכל ההופעות בטוקיו, חוץ מבמות פתוחות, הקהל משלם על כרטיס כניסה ומקבל וואצ'ר לשתייה חינם. לא יודע למה אבל זה מרגיש לי הרבה יותר נחמד. בדרך כלל הופעות בטוקיו הן בעלות של 1500 יין (בערך 45 שקל) ומשקה בבר מגיע גג ל- 33 שקל.

 

אני עולה לבמה המרכזית ב- Good Heavens Comedy Club ונותן 10 דקות של הופעה שליטשתי בישראל במשך שנתיים. הקהל לא ראה דברים כאלה בחיים שלו. אחרי ההופעה אנשים עומדים בתור ללחוץ לי יד וסטנדאפיטים רבים הגיעו אלי להזמין אותי להופעות נוספות שלהם.

קהילת הזרים בטוקיו די צפופה ואינטימית ונראה שכולם מכירים את כולם. קהילת הסטנדאפיסטים מאוד מגוונת ומכילה בתוכה מוזיקאים שעושים סטנדאפ עם גיטרות, אימפרוויזטורים שעושים סטנדאפ בסגנון שלהם ועוד סוגים שונים של קומדיה. דווקא בגלל האינטימיות והערבוב בין כולם, יצא לי לקבל הזמנות להופיע בהופעת מוזיקה בתור מנחה, בערבים שונים ומשונים בכל רחבי טוקיו ואפילו בהופעה מיוחדת של מספרי סיפורים שנקראת מועדון השקרנים המושלמים.נחשפתי להמון סוגי הופעות וקיבלתי הזדמנויות רבות לצעוד במרחבים שמחוץ לטווח הבטוח שלי והכל היה נהדר, בלי בכלל לדבר על האוכל…

בחודש שהייתי שם הופעתי 15 פעמים. קצת יותר הזדמנויות להופיע מאשר בארץ, אבל זה מכיוון שהסצנה שם מאוד קטנה ואינטימית, ועם זאת הרבה אנשים מארגנים הופעות.

אין להם בטוקיו מועדון סטנדאפ רשמי שעובד כל הזמן בתור מועדון סטנדאפ, הכל נעשה דרך אנשים פרטיים שמארגנים בכל מיני בארים ומועדונים כי הם רוצים להופיע וכי יש קהל שרוצה לשמוע סטנדאפ באנגלית, גם אם הם בארץ רחוקה שכולם מדברים בה יפנית.

 

 

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג'ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ'ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ' הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר "חולצה יפה!" ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: "מטומטם!!" טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: "סעי כבר יא פוסטמהההה!" מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: "איזו פוסטמה היא הייתה…"

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: "כמה אצבעות אתה רואה?" – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: "פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…" לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: "לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק" מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: "הנה, ראית? שום דבר…"

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!