ארכיון תגיות: נונסנס

כשהחבובות פגשו את בנהאל. "הכלום הגדול" – ביקורת סדרה

קומדיית הילדים "הכלום הגדול" של יס קידס מצליחה להיות מצחיקה למרות שימוש לא ממצה בשחקנים

 

כשיס קידס הזמינו אותי להשקה של תכנית ילדים – "הכלום הגדול", חשבתי לעצמי, מה תוכנית ילדים? אנחנו אתר אינפנטילי לקהל בוגר. אבל אז אמרו שזה משהו כמו "החבובות" אבל בחלל. לכמה מכם זה יכול להזכיר את הסרט "חבובות בחלל".

אז כיון שאמרו חבובות, התכנית הקומית שהכי השפיעה עליי כילד, התכנית שפתחה את האפשרות להתעלל בדמויות בלי שייגרם להן נזק, שהייתה באופן לא רשמי האבא והאמא הרוחניים של כל סדרות האנימציה הקומיות מאז –  יצאתי לבדוק.

אז דבר ראשון, חייבים להגיד, התוכנית  "הכלום הגדול" מצחיקה, פאנצ'ים מתוזמנים וכתובים היטב, הם מצליחים להיות לא צפויים ברובם ולהצחיק הן ילדים והן מבוגרים. וגם הסיפורים תפורים מצוין ומזכירים כמה סיטקומים שגדלנו עליהם.

זה הישג מרשים למדי עבור ניר ברגר, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ובו הוא מכניס הכול מהכול, פאררודיה, סאטירה, נונסנס ואפילו הומר פלוצים בלי צנזורה.

אז מה יש שם? הפתיח מציין שמאגרי הרייטינג אזלו ולכן רשתות הטלוויזיה פנו לחלל, השוק בכדור הארץ זה באמת שוק קטן. מי שמנהל את תחנת השידור היא חייזרית בצורת כפתור בשם כפתורה, בדיבוב גיתית פישר. זאת חוטפת את רנן (דניאל מורשת) להנחות את תוכנית הריאליטי, כדי להעלות את הרייטינג. כפתורה מאוהבת ברנן, משום שכמובן הוא דניאל מורשת, ולכן לא תשחררו לעולם.

הסדרה מורכבת משחקנים בשר ודם לצד בובות. הדמויות בשר ודם הן כאמור רנן המנחה, מוטי האידיוטי בגילום עפר שכטר, אלברטו רופא-פסיכיאטר פסיכופת בגילום יניב ביטון (היהודים באים), ודריה, נהגת חללית חביבה בגילום גיה באר גורביץ' (בנהאל). לצד הדמויות בשר ודם יש חייזרים בובות הכוללים, בין היתר, חייזר מקקי שרוצה להשמיד את כולם, נסיכה נרקיסיסטית ואוכל כול שמודח בכל פרק.

 

אף שהסדרה  כתובה היטב ומצליחה לא להתחנף, לא לקהל הילדים ולא לקהל המבוגרים עם הומור סטרילי מעצבן, השימוש בדמויות ובשחקנים מוגבל מאוד, כך גאיה בר גורביץ, המתמחה בגילום דמויות קורעות, מוגבלת פה לתפקיד של שכנה חביבה מרחוב סומסום, או  עפר שכטר, שיכול לעשות דברים מופרעים, מובל לדמות שכל מה שהיא עושה זה סלפי ולהיות מטומטמת. גם ההחלטה להגביל את גיתית פישר, על ארסנל הדמויות שלה, לדיבוב בלבד, תמוהה לתכנית שכזו. אם כי יש לציין שהדיאלוגים הלקוניים שלה עם החייזרית בת דמותה מהרשת המתחרה הם מהקטעים המצחיקים בתכנית.

כמו כן לא ברור עד כמה המסרים השקופים ומאוד נעדרי הסאבטקסט נגד תרבות הריאליטי עובדים על הילדים. כמבוגרים ההרגשה שהמסר מואכל בכפית. אבל אני לא יודע, אולי ילדים אוהבים כפיות ובעתיד נראה דור שגדל על התכנית ויתנשא על ילדים אחרים, "איך אתם רואים את החרא הזה? ריאליטי? אנחנו יותר טובים מכם".

אבל מה זה חשוב? בפרמיירה הילדים צחקו בקול רם וגם המבוגרים, דווקא יותר מהסיטואציות המשעשעות ומהנונסנס ופחות מהאלימות ומהפלוצים. וזה משהו שהרבה פעמים גם בתכניות למבוגרים מתקשים לעשות.

הכלום הגדול, א'-ד', 15:00, yes קידס

 

 

 

נגה ד'אנג'לי – ראיון ר-ציני

הקומיקאית נגה ד'אנג'לי לא מפחדת לדבר על אמהות, זוגיות, סטנדאפ, אהבת אמת, כי אלו לא דברים מפחידים

נגה ד'אנג'לי היא קומיקאית פעילה מאוד וגם סוכנת כפולה, מצד אחד פונה לקהל הילדים בתכניות כמו "הצחוקיה" ומצד שני פונה לקהל ההורים אבל גם לקהל האמהות ב"קומדי סנטרל סטיישן". כמו כן לפעמים היא חלק מחבורת הסטנדאפ "נשי ותיהני", שנוצרה לטובת נשים ולטובת עולם טוב יותר. כמה מסרטוניה היו ויראליים אבל בזכות מימון המונים היא החלימה. אנחנו תרמנו שאלות.

מתי החלטת שאת רוצה להיות קומיקאית?

כשהבנתי שעושים מזה פרסומת לבנקים. סתם. בגיל שבע כשעשיתי חיקוי של רוסייה (שנות התשעים. זה היה הקטע) וכל המשפחה שלי ישבה שם ולא עניין אותם כלום, רק שאני אצחיק אותם. אפילו ויתרו לי על עונש. יותר מזה?

הבאת ילדים בשביל פאנצ'ים?

כן. פאנץ' טוב זה כמו ילד. את מחזיקה אותו בגאווה – זה יצא ממני הדבר הזה? וואו.

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

עדי אשכנזי הוכיחה לי שבתור אישה אפשר לעשות את זה ובגדול. כילדה, הקומדי סטור עשו נונסנס שהערצתי, ואח"כ כמובן ארץ נהדרת. טייכר וזרחוביץ זה שיעור בקומדיה כל יום ברדיו. מדהימים. בחו"ל – איימי שומר, שרה סילברמן, דייב שאפל, לואי. סטנדאפ בארץ הולך לכיוונים האלה… של סטנדאפ חכם עם תובנות וסיפורים. בשבוע שעבר הייתי בהופעה של אודי כגן. שחוץ מזה שהוא מצחיק ומעולה הוא מרגש אותך בכנות שלו וזאת יכולת אדירה בעיניי. מכל הגדולים יש מה ללמוד. כל אחד והקטע שלו. אני רואה הופעות מחו"ל ולומדת איך לכל אחד יש את הדמות והניואנסים שלו, ושיותר מכל בדיחה זה מי שמספר אותה ואיך הוא עושה את זה. לראות סטנדאפיסטיות מחו"ל בעיניי זה הדבר. סופסוף נשים. זה מעניין, אני שותה את זה. כמה שנים התרגלנו לשמוע על העולם מהזויות שלכם. גבר לא יבין זאת.

השתתפת בתכנית "הצחוקייה", סטנדאפ לילדים. אם הם יגנבו לך את ההצגה, מה תגנבי להם?

אם הילדים יגנבו את ההצגה אני אגנוב להם שעות שינה. אני חייבת לישון לאיזו תקופה.

מה את חושבת על הקומיקאים הפעילים כיום?

הקומיקאים שפעילים היום מעולים וכשאני רואה משהו ממש טוב אני מקנאה ורוצה גם. המערכונים של טלוויזיה מהעתיד, ערוץ הכיבוד, וגלית חוגי אהובת ליבי שכותבת איתי ומבריקה בעיני. יש פה דור חתרני וכיף להיות חלק מזה.

יש לך פינה בקומדי סנטרל סטיישן. איפה זה על הממיר?

אין לי טלוויזיה. זה על היוטיוב שלי.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

מגנומטר. וככל שהשתמשו בה יותר בזמן האחרון ככה זה הוכיח כמה המצב פה אבסורד ומגוחך. להיעלב ממגנומטר. משבר המגנומטר. די נו, לא באמת.

מי אושיית הרשת האהובה עלייך?

רועי כפרי. כל מה שהוא עושה זהב. ראית מה הוא עשה עם פלפל חריף? וזאת רק פרסומת שתחלוף מהעולם עוד שנייה. צריך לתת לו לעשות דברים גדולים. האיש מיוחד במינו.

מה התפיסה הקומית שלך?

התפיסה הקומית שלי היא שהחיים נהיים קשים ורציניים מידי וחייבים לצחוק עליהם כדי להקל על הנשימה. זה ממש בקטע בריאותי.

יש אהבת אמת?
כן, לפסיכולוגית שלי. אמן שהיא תסכים להיות חברה שלי יום אחד

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג'ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ'ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ' הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר "חולצה יפה!" ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: "מטומטם!!" טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: "סעי כבר יא פוסטמהההה!" מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: "איזו פוסטמה היא הייתה…"

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: "כמה אצבעות אתה רואה?" – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: "פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…" לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: "לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק" מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: "הנה, ראית? שום דבר…"

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!