ארכיון תגיות: סיפור קצר מצחיק

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט

האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבע שנים. הצינון לא נותן לישון, והשעמום מצטרף אליו. לקחתי כדורים. אני מתחיל קצת להתמסטל, אבל הריב עם השינה לא נפסק. במקרר יש חומוס, בננה ויין אדום, לפחות במוקד הראייה שלי בשעה זו. רק אחד מהם יכול לעזור. כוס אחת מפילה אותי לשינה של ארבע שעות רצופות, אני מתעורר בפתאומיות. השלפוחית מתחילה להציק: "אם לא שכחת, אני פה". השירותים במרחק 35 מטרים, אך מתברר שבארבע השעות האחרונות לא הזזתי את הרגליים. אני נופל ישר על הלגו של הילדה. מול עיניי צעצועים רבים. אני מצליח לסלק את הבובה, את הנשכנים, וגם מוצץ אחד נכנס לי לתוך העין. השירותים במרחק 29 מטרים. ואז הוא מגיע, חרק שאיני מכיר. גופו כ-10 סנטימטרים, גבו כשל חיפושית, בין שש לשמונה רגליים. קשה לספור מפה. הטיפה הראשונה במכנסיים. הוא מתקרב לפה שלי, אני מפנה את ראשי. הוא מתקרב לאוזן שלי. אני מזיז במהירות את הראש, אך נראה שהוא מתמיד בחיפוש נחיר, עין או כל חור אחר. גופי מחולל. אני מצליח להתקדם במהירות בזחילת גחון, שלמדתי בשנתי הראשונה והאחרונה בצופים. השירותים במרחק כ-22 מטרים. הילד הגדול שפך מיץ, ולכן אני דבוק לרצפה, מה שמפחית את המהירות שלי פי ארבעה מטרים לשנייה. אבל הנה המפתחות שלי, מתחת לשידה. מאחוריי החרק, מלפניי השירותים, מימיני המפתחות. עליי להחליט מהר. אני זוחל לכיוון המפתחות ואוסף אותם. החלטה טובה, קיבלתי עוד ארבעים נקודות. צריך לחזור למטרה, אך התרחקתי. כעת מרחקי מהשירותים 24 מטרים. אני זוחל בחזרה. הפעם עוקף את שלולית המיץ במהירות יחסית. מגיע למדף הספרים, הקונקורדנציה העברית נופלת לי על הראש.  זה כואב מאוד, אך הפגיעות יבשות, אולי, אני לא רופא. אני במרחק 19 מטרים מהשירותים. הפעם ארבע טיפות בבת אחת. אני מריח ריח לא נעים כלל של רעל. ריססתי בו כדי להיפטר מהחרקים. תזכורת: להחזיר אותו לבית המרקחת. כאב הראש, ריח הרעל והכעס הצרכני מרפים את כוחותיי.

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט. אני מקשיב לטיעונים של כל אחד מהם בכובד ראש, אבל מתחיל שוב להתעייף כי הטיעונים מוכרים. ברגע זה אני מבין שרגל אחת שוחררה, אני מצליח לקום ולצלוע לעבר המטרה. אני מתקדם לאט אך בנחישות. עוד עשרה מטרים בלבד. שש טיפות. היעד, דלת השירותים, נצבע באורות צבעוניים, החד קרן והדרקון לוחצים לי ידיים. אחד מהם, לא בטוח מי זה היה, מגיש לי מים, אבל אלוהים אדירים, אני לא צריך לשתות עוד. אני שם, משחרר את הרוכסן, ואז זה מתחיל, גאות, גייזר, שיטפון, הכול מותז לכל הכיוונים, לקירות, לרצפה, לנייר הטואלט. בשיא העייפות, כמי שמובס, אני מנקה הכול, לא משאיר סימן לאסון שהתרחש. בסיום המלאכה נגלה לעיניי הספר שאשתי קראה: "כיצד תרכוש ידידים והשפעה". אני מתיישב על האסלה, מתחיל לקרוא בו ונרדם.

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

 

 עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל "אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים." אחר כך כתבתי "יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר."

 

הכול קרה בגלל סטיב ג'ובס. אותו גאון אמריקאי, שהמציא את ההמצאה ששינתה כביכול את פני העולם, גרם לי, אדם מצליח ואמיד יחסית, לפשוט את הרגל. ולא רק שפשטתי את הרגל, גם לא נותר לי שום טעם לחיים; העבודה שלי, שהכניסה לי משכורת מכובדת, לא הייתה רק מקור הכנסה עבורי. היא הייתה האהבה שלי, משוש חיי. וכעת, כאשר אין לי עבודה, גם אין לי טעם לחיים.

סיפור ההצלחה שלי התחיל כשחיפשתי עבודה בתור כותב. הצעתי את עצמי תחילה לכל העיתונים המובילים, אך כולם דחו אותי בזה אחר זה. אחר כך ניסיתי לכתוב סיפורים קצרים, יצרתי אסופה מכובדת יחסית של 35 סיפורים ושלחתי אותה לכל ההוצאות הנחשבות והמוכרות. גם הן דחו אותי כמובן, בטענה שהספר לא מתאים לתכנית העבודה שלהן לשנים הקרובות. אבל אני לא התייאשתי, החלטתי שכתיבה זו האהבה שלי ושאני אתן הכול בשביל להצליח בתחום. אז פתחתי בלוג משלי באינטרנט והתחלתי לכתוב בו את כל מה שעלה על רוחי. כתבתי שם על אהבות, על אכזבות וסתם על מחשבות שהיו לי, וסוף סוף הרגשתי טוב. יכולתי לפרוק את כל מה שהיה בתוכי, והיה הרבה. אחרי חודש נחרדתי לגלות בעזרת חבר שלי שמבין קצת במחשבים, שיש לי רק קורא אחד לבלוג, ושהקורא הזה, למרבה הצער, הוא אני.
ויתרתי, הבנתי שאין לי כישרון ושלמרות שאני כל כך אוהב את זה, כנראה לא נועדתי לכתוב. אבל אז, משום מקום, פתאום קיבלתי הצעה. זה לא היה משהו טוב מדי, אפילו לא סביר, אבל עבודה היא עבודה. ואם היא קשורה לכתיבה, אין ספק שאני חייב לקבל אותה. תמצית העבודה הייתה להיות זה שכותב את הוראות השימוש ואת הרכיבים על מרככי הכביסה של חברת Soft. אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל באמת יש מישהו שזאת העבודה שלו, והמישהו הזה היה אני. בהתחלה הייתי כותב דברים בנאליים כמו "יש למלא את הפקק עד הפס המסומן" או "אין לערבב בין בגדים בהירים וכהים." אבל עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל "אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים." אחר כך כתבתי "יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר." ולאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה. הבנתי שאנשים ממש קוראים את הדברים האלה כשהם יושבים בשירותים ושמתחיל להיות לי קהל מעריצים משלי. אחר כך עברתי מהאנקדוטות הקטנות לקטעים שלמים משל עצמי, והחברה שייצרה את המרכך ממש זרמה איתי על זה. הם הבינו שבגלל הדברים שאני כותב על המוצרים שלהם, יותר אנשים קונים את המרכך, לכן משתלם להם להמשיך להחזיק אותי ולתת לי חופש יצירתי לעשות מה שבא לי. אז כתבתי בדיחות וסיפורים קצרים, משם עברתי למחזות ואפילו לשירה. השיא היה כשהחברה הוציאה מהדורה שלמה של מרככי כביסה שכולה הוקדשה לסיפור בלשי בהמשכים שכתבתי. הרגשתי על גג העולם, ידעתי שאני מגשים את הייעוד שלי ככותב ושהחיים שלי עלו על המסלול הנכון. אבל אז הגיע סטיב ג'ובס והמציא את האייפון. אנשים התחילו לקרוא בטלפון שלהם בשירותים ושכחו אותי. הם התחילו לגלוש בפייסבוק ובאתרים אחרים בזמן הישיבה והשאירו אותי לא רלוונטי. לא עבר זמן רב ופוטרתי מהעבודה. חברת Soft זרקה אותי ושילמה לי פיצויים כל כך נמוכים, שלא יכולתי לקנות איתם אפילו בקבוק של מרכך כביסה. על בקבוקי המרכך, דרך אגב, הם השאירו בלי בושה כמה מהכתבים שלי, אבל גם זה היה במקום נסתר על הבקבוק ובאותיות קטנות כל כך שאף אחד לא ראה. וכמובן, הם לא שילמו לי על זכויות היוצרים.

אז עכשיו אני בבית, יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם ימים שחלפו. אבל אני מבין שזה לא יעזור לי. אם אני רוצה לנצח אותם, אני חייב להצטרף אליהם.
זה לא יהיה פשוט. להצטרף ל"אפל" זה לא משחק ילדים, אבל אני אף פעם לא ויתרתי על שום דבר בחיים, וגם בפעם הזאת אני לא מתכנן לוותר. אז התחלתי מאפס, למדתי הנדסת תוכנה באוניברסיטה, או באנגלית  software engineering   וכעבור ארבע שנים מייגעות סיימתי את התואר בהצטיינות. אחר כך התקדמתי לאט לאט בעולם ההיי-טק. את הספתח עשיתי בחברה קטנה, שם צברתי ניסיון (וגם כסף שמעולם לא היה לי מהכתיבה) עד שהגעתי לרמה של מתכנת בכיר. הדרך משם לאפל עדיין הייתה ארוכה, אבל לא עצרתי. הייתי צריך לעבור שני ריאיונות בטלפון ואחר כך עוד שישה ריאיונות אישיים, אשר בכל אחד מהם בודקים את המקצועיות שלי והכי חשוב, את הנאמנות שלי לחברה. מגיע היום שבו אמורים לבשר לי אם התקבלתי לחברה. הטלפון צלצל ועל הקו נמצא האדם שראיין אותי בריאיון האחרון שלי. הוא אומר לי "התקבלת, אני מקווה שבחרנו נכון" ואני עונה לו "אל תדאג, לא תצטערו."
אבל הם לא יודעים כמה הם הולכים להצטער על זה, כי מהרגע שאני מתקבל, אני עובד רק על דבר אחד. כלפי חוץ אני עובד חרוץ וממושמע, אבל כשאף אחד לא שם לב, אני עסוק במימוש התכנית הסודית שלי: הריסת החברה מבפנים. התקלה העיקרית שיש לאייפון היא כמובן הבעיה שנגרמת לו אחרי שנה או שנתיים שהוא נמצא אצלכם, כאשר הוא מתחיל להיתקע ולעשות בעיות. אנשים חושבים שזה קורה לו כי הוא פשוט ישן או שהבטרייה שלו נחלשה, אבל האמת היא שאני האחראי לזה. והסיבה העיקרית שאני עושה את זה, שאני משקיע את כל חיי בדבר הזה, שהפסקתי לכתוב בגלל זה, היא שאם תשבו יום אחד בשירותים, תשחקו באייפון שלכם כמו שאתם תמיד עושים, ולפתע הוא ייתקע, אולי תחשבו להניח אותו לרגע בצד, להעיף מבט אל המדף ולהציץ במרכך הכביסה שלכם. אני בטוח שתמצאו שם איזו בדיחה טובה או אולי סיפור נחמד.

***

מתוך הספר "מאפייה ושמה תשוקה", מאת תומר קאופמן, שעומד לראות אור בקרוב בספרי ניב

ימות המשיח – מאת אמהי"ד, סיפור קומי

"לא", אמר, "סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית".

"אורגיה קבוצתית", הזדעקתי, "הכצעקתה?!"

"מה אתה מתפלא?", אמר, "יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?"

אף שנבחרתי – אף פעם לא רציתי להיות נביא. כמו יונה ברחתי והתכחשתי.

אבל אלוהים קנה אותי בכמה טובות הנאה, בעיקר אלו שהגיעו בדמות נירית ושרה. אחרי שהתרציתי – התחלתי לחזות חזיונות.

ובחזוני הראשון הגעתי לדימונה, ממש בטעות. אבל האוטובוס הבא היה אמור לצאת רק כעבור שעתיים. אז הסתובבתי קצת במרכז העיר, בשוק, בשער, בכיכר – איפה שכורתים לגנבים את הידיים – ובבתי הקפה שבהם משחקים שש בש כאילו אין מחר. לא האמנתי למראה עיניי ומשמע אוזניי. שיחת היום בעיר עסקה לא בפוליטיקה ולא בדת. פתאום כל תושבי דימונה, גברים, נשים וטף, דיברו על ציוריו של גיאורג גרוסץ.

אמרתי לעצמי "לא ייתכן!" – עניין מוזר, וביקשתי סליחה מתושבי דימונה שלא הערכתי אותם כראוי, אותם תושבים פתאום מגלים בקיאות בציור אקספריוניסטי וויאמרי.

הייתי חייב לשאול לפשר הדבר, ניגשתי לאחד מזקני השבט בבית הקפה של ה"כבדים" ושאלתי אותו לפשר הדבר.

"מה לא שמעת?",  אמר הזקן החכם, "הגיעו ימות המשיח".

"באמת?", שאלתי, "מי פילל לכך?"

"כולנו פיללנו, פיללנו גם פיללנו", אמר הזקן החכם והציג עצמו בשם זכריה בן-דורות.

דבר מוזר הוא שלמרות שימות המשיח הגיעו, דימונה כמעט נראתה אותו הדבר. השינוי היה פנימי, בלב ובנפש, בפנימיות הרוחנית של האנשים.

"נכון", אמר זכריה, "כל ימי חיינו זעקנו בבתי הכנסיות ובתי המדרשיות: 'משיח משיח מתי תבוא, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא' וקראנו תהילים והתפללנו".

"אבל בשביל זה?! בשביל שתוכלו לדבר על גיאורג גרוסץ?"

"בוודאי".

בחוץ, בגומחה קטנה על בניין ברחוב ישבה אישה מבוגרת, בגדיה היו בלויים, מהויים, מרובבים, קרועים. כיסוי הראש שלה העיד על כך שהיא "אשת חיל מי ימצא"… ועשתה רפרודוקציה לציור "היטלר בגיהינום".

שאלתי אותה, "למה את לא קוראת תהילים?"

אמרה לי, "כבר קראתי את ספר תהילים עשרות, אם לא אלפי, פעמים, ונראה לי שמיציתי".

"מיצית?"

"כן", אמרה, "האינטלקט שלי דורש גירויים חדשים, שמעת פעם על שירתו של פול ורלן?"

"כן, אבל…"

"בלי אבל", אמרה, "חייבים לחדש. אתם האינטליגנטים תמיד דורכים במקום. עכשיו כשימות המשיח הגיעו, גם אני יכולה".

"חזון אחרית הימים", אמרתי והמשכתי בדרכי.

ראיתי איש מביט בלוח המודעות העירוני. שלט גדול היה תלוי באמצע:

"הלילה לא לומדים תורה".

"למה לא לומדים תורה?", שאלתי, "מה? כבר הגיע תשעה באב?"

"לא", אמר, "סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית".

"אורגיה קבוצתית", הזדעקתי, "הכצעקתה?!"

"מה אתה מתפלא?", אמר, "יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?"

ברחתי מהאיש ופגשתי שוב את זכריה בן דורות החביב.

"לאן אתה הולך?", שאל.

"לאוטובוס".

"חבל, תישאר. מחר בערב אני מעביר הרצאה על אדם שכמעט מת וראה את האור".

"וחזר בתשובה?"

"לא! הוא פיתח את שיטת האידיאליזם הטרנסנדנטלי".

"לעזאזל, שכה אחיה! האידיאליזם הטרנסנדנטלי?! איך אפשר לעשות את זה?"

"אתם, קטני האמונה", אמר מר בן דורות, לא פיללתם למשיח ועכשיו, כשהגיע, אתם מסרבים להכיר בו?"

"לא", עניתי, "פשוט לא ידעתי שנסים כאלו יכולים לקרות. אבל אני לא כופר, בחייאת עיוני, לא כופר".

"בחייאת עיוני?", שאל בסלידה.

"כן, זה כמו השיר המפורסם שהיה להיט פה".

"יותר אין להיטים פה".

"איך?"

"בכוח האמונה אפשר לעשות הכול. ידעת למשל שאפשר לבסס מדע פיזיקלי שלם שמיישב את הסתירה בין מכניקת הקוואנטים לתורת היחסות? למפות את הגנום האנושי, להמציא תרופות לסרטן, לאיידס ולקמצנות? לבנות תיאוריות מתמטיות, להבין את קאנט בצורה שתהיה נהירה גם לתינוקות, לעשות אנשים בריאים יותר, נבונים יותר ויפים יותר, לכתוב יצירות מופת, להלחין מוזיקה עליונה וכל זה מבלי לצאת מדימונה?"

"הייתכן שאני הוזה?" שאלתי את עצמי.

אולי כן, אבל אם לא אז כבר אין פה מה לתקן. דימונה הפכה לפירנצה של שנות השלושים של המאה ה-16 ופריז של שנות השלושים של המאה העשרים. אור לגויים המזכה את הרבים. מקום מפגש פורה של האמנים הגדולים – הצייר יוסי אפללו (איש קבע לשעבר) ואמן האוונגרד הבלתי ייאמן משה בניטה.

המשכתי לכפר שלם. כפר שלם הפך למשק אוטרקי, גם שם המשיח עשה את שלו ולא מוכרים פיצות בחצרות במתקנים ארעיים, משל היינו גוואטמליים. פתאום קורים שם דברים אחרים, חדשים, מסקרנים, מעניינים כמו סצנת אוונגרד תוססת.

שינויים חזותיים הורגשו: השכונה (או הכפר) נראית נוצצת וסקסית – ככה הם הדברים בימות המשיח.

מפגש "בוז לווז-ווז" ברחוב מעפילי אגוז, נראה פתאום כמו גלידריה מול חוף ים שאין סימן טביעת רגל על חולו הבתולי. ילדים שנהגו לשחק שש-בש ברחוב, כאילו הם ואבותיהם לא עברו ביות – נראו כמו עוטי טוגות באקרופוליס הדנים באפשרויות קיום היש הבלתי-מונע. אברך שיוצא מהישיבה לירות בחבר ממשפחת הפשע המתחרה – נראה פתאום כמו סטודנט דנדי צעיר לספרות היוצא מהספרייה. וכך הלאה.

מאוד מעניין בימות המשיח. כדאי לכם לנסות.

יש אנשים שחושבים שזה משעמם. אבל זה לא שבאמת הגענו למצב אוטופי. פשוט כל המחסומים נפרצו, כנאמר "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינו ּ–    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:"  אבל כאמור המשכנו הלאה מאז תהילים. ימות המשיח הגיעו ואפשר להתרכז באמנות חדשה ומפרה, אפילו שיש בה מסרים שיכולים להתפרש כשליליים – כי אין מי שיפרש אמנות טובה כשלילית. אם היא טובה – לא משנה על מה היא מדברת – היא חיובית.

hahaimhemharabemiuto-4s

***

מתוך הספר "החיים הם הרע במיעוטו", מאת אמהי"ד, בהוצאת ילדי הקומדיה