ארכיון תגיות: ראיון

יזיז של אילנה מברוד סיטי שקטל את קוסבי – ראיון עם חניבעל בורס (תרגום)

ראיון עם חניבעל בורס ובסוף קופון להופעה בישראל

חניבעל בורס הגיע לעסקי הקומדיה בדרך הרגילה – כתב לסאטרדיי נייט לייב ול"30 רוק". אבל דווקא הפרוייקטים הקטנים והניסיוניים יותר שלו הביאו לו את ההצלחה. זאת בזכות שילוב של פקפוק במוסכמות, הבנה מדהימה של מה הופך לוויראלי וכישרון חבוי (ואמיתי) של כותב ומבצע. גיקים של קומדיה מכירים אותו בזכות המופע הותיק שלו במועדון ה"ניטינג קלאב" במנהטן, שם כישרונות עולים ואלמונים מחככים מרפקים עם אורחים כמו דייב שאפל. ילידי המילניום חובבי הקומדיה העדכנית מכירים אותו כחבר-רופא-השיניים-הרגוע-תמיד של אילנה מ"ברוד סיטי", וכאחד מהמגישים ב"תכנית של אריק אנדרה". אחרים יזהו אותו בתור זה שהעיר במופע  על אישומי האונס נגד ביל קוסבי, שהובילו לתביעה וייתכן שגם לסוף הקריירה של קוסבי.

אחרי שביסס את עצמו היטב ככוכב קאלט, בורס עובד עכשיו על הפריצה למיינסטרים. בחג המולד הוא יופיע ב"אבא בבית" עם ויל פארל ועם מארק ולברג. הוא גם מדבב ב"החיים הסודיים של חיות המחמד" וב"אנגרי בירדס". בינתיים הוא גם מככב (ומפיק) ב"למה? עם חניבל בורס" בקומדי סנטרל. AVclub תפס אותו לשיחה.

למה אין הקרנות מוקדמות של "למה?" זה כי אתה מצלם כל פרק ביום שידורו?

כן, אנחנו ממש מעיפים כל פרק ככה.

אז איך התכנית תיראה? מה בעצם הולך להיות בה?

זה הולך להיות – זוכר את הקליפ של "זכור את הזמן" של מייקל ג'קסון? אז כזה, רק בקומדיה. טוב, אז יהיו מערכונים, ראיונות, קטעים שנצלם ברחוב. זו תהיה התכנית שלי. גבר, אני לא יודע למה צריך לעשות את זה. כלומר לא את הראיונות, את ה"מה יהיה בתכנית?" הזה. זו תהיה התכנית שלי, יהיה מגניב. זה יהיה דברים שאני חושב שהם מצחיקים. לזה אפשר לצפות.

אז לא הלכת על הסיטקום הצפוי בסגנון "התכנית של חניבל בורס".

לא, את זה אעשה כשאהיה בן 38.

אז מה התהליך היצירתי בתכנית ואיך הוא שונה מפרויקטים קודמים שלך?

יש לנו שבעה או שמונה כותבים, ויש לנו גם פגישות על החומר. אנשים מביאים חומרים ואז אני מחליט עם מה להתקדם. ואני כותב לזה. זה ממש מגניב לכתוב ולהפיק דברים שלך. נחמד לעשות הכול מההתחלה ועד הסוף, החל מהצבעים על הסט, המוזיקה, הליהוק, להתעסק בכל הפרטים.

אז יכולת להפוך את זה לתכנית החלומות שלך?

לא הייתי אומר… בעצם כן! כן! זו אחת מתכניות החלומות שלי. אבל תכנית החלומות האמיתית שלי לא תהיה בקומדי סנטרל. אין להם תקציב לזה.

התפקידים שלך ב"אריק אנדרה" וב"ברוד סיטי" ממש קידמו לך את הקריירה. איך אתה מקדיש להם מספיק זמן בין הפרויקטים האחרים שלך, בייחוד הפרוייקט הזה שהוא הבייבי שלך?

זה עניין של ארגון לו"ז. בערך מיד כשאסיים כאן אסע לניו יורק ליומיים לעבוד על "ברוד סיטי", ואז ללוס אנג'לס לשבועיים לעבוד על "אריק אנדרה". כרגע אני עובד על התכנית שלי. אז אני מרוכז בה, וכשאעשה את הדברים ההם – אז אעשה אותם. וזו תהיה סוג של הקלה, רק לעשות מה שאומרים לי במקום לקבל את כל ההחלטות.

לפי הספיישל שלך משנה שעברה, "לייב בשיקגו", נראה שאתה מבלה הרבה זמן בפירוק לגורמים של התהליך הקומי. יש בו בדיחות על קומיקאים, פאנצ'ים על כתיבת בדיחות. אתה נהנה לנתח – או לעשות אובר-ניתוח?

כן. אני מסתכל על דברים ומנסה להבין אותם. אני מסתכל על דברים כאילו הם בעיה במתמטיקה ומנסה להבין למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה המשמעות של כל מיני דברים. זה מצחיק איך אנחנו סוגרים את הסטים בסטנד-אפ – הרבה פעמים קומיקאים משקיעים המון אנרגיה בבדיחה הסוגרת שלהם, הרבה פעמים זו בדיחה גסה, ואז זה "כה כה כה, ואז זיינתי אותה, ואז… לילה טוב אנשים!" נראה לי שבספיישל שלי היה סתם סיפור ארוך שמאד נכנסתי אליו, ואז זה היה פשוט "אוקי שיקגו, אני סיימתי לדבר!" ככה זה, סטנד-אפ זה דבר מוזר.

לעשות אובר-ניתוח של קומדיה זה אפילו לא מוזר עכשיו. יש מיליוני פודקאסטים, קומיקאים ממש חייבים להיות בטוויטר עכשיו, ואנשים שפעם סתם היו רואים מופעים ממש רוצים לדעת איך התהליך עובד. זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? כשאתה יודע שכל דבר שתאמר ינתחו אותו אחר כך לגורמים?

לא נראה לי. חובב הקומדיות האנליטי שאתה מדבר עליו הוא עדיין מיעוט. אמנם מיעוט קולני. אני סתם כותב ועושה דברים שנראים לי מצחיקים. לפעמים בעצם אני כן חושב על זה, בנוגע לקטעים מסוימים. יש בדיחות שאתה יודע שיעצבנו אנשים אם אספר אותן במקום מסוים. לפעמים אני רואה משהו בחדשות וחושב "אם אכתוב את זה בטוויטר אקבל יופי של יחסי ציבור." אם אתה רוצה להפיק תגובות מסוימות מאנשים, היום זה די קל.

עשית את הפרק ההוא ב"High maintenance" שהתעסק בטוויטר. כמה זה משקף את מערכת היחסים האמיתית שלך עם מדיה חברתית?

מדיה חברתית זה דבר מעניין. זה עוזר לי לתקשר עם מעריצים. זה מיידי, זה חשוב בסיבובי הופעות, זה מאד עוזר לקדם הופעות הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר. ויש את הקטע הזה שאנשים אומרים דברים במדיה חברתית שהם בחיים לא היו אומרים לאדם השני בפנים. זה כנראה לא צריך להיות כזה קטע. יש לנו קטעים על מדיה חברתית בתכנית, אנשים אוהבים לקבל תגובות מאנשים אחרים. אנשים אוהבים ששומעים אותם ואוהבים את תשומת הלב. אנשים כבר ניסו לנהל אתי דיונים על קטעים במופע שלי ועל מה המשמעות שלהם בדיוק, ואז אני קולט שאני עושה בדיוק את זה עם מישהו ואז אני כזה "מה לעזאזל אני עושה פה?" אז אני מנסה לא להכנס לזה בכלל. אני לא הולך להסביר את הבדיחות שלי לאדם היחיד שלא אוהב אותן. ולפני שהיה את המדיה החברתית והכל, אם היית מתעצבן מאיזה קטע פשוט היית מתעצבן ממנו. אבל המיידיות של להגיד את זה בסושיאל – אתה בודק משהו וישר אתה כזה "מה הטיפוס הזה אומר?" אבל אחרי כמה דקות אתה אומר "אה, בעצם אני לא צריך להגיד על זה כלום."

זה יכול להיות רק אחד מכמה מיליונים שראו אותך, אבל כשזה אישי קשה לא להתעצבן מזה.

כן. אני לא מתווכח עם אנשים. אם הם אומרים שאני לא מצחיק, זה נכון עבורם. לא זוכר מי אמר את זה, אולי ג'יי לנו, ש"אם אתה חושב שאתה מצחיק, אתה צודק, ואם מישהו חושב שאתה לא מצחיק, הוא גם צודק." אי אפשר לשנות את זה. אם אתה לא אוהב את החומר שלי, אתה לא אוהב.

בוא נחזור רגע לפרק ההוא ב"High maintenance", הוא מאד טעון רגשית והופך לדי אפל.

יש אנשים שחושבים שבאמת ירו בי [בדמות שלי] בפרק ההוא. ואז שואלים אותי "מה הקטע בפרק שירו בך?" ואני לא יודע. זה עוד דבר שאני שונא, אנשים שמצטטים חומרים לא נכון. אומרים לי "כשאמרת את…" ואז רוצחים לי בדיחה, למשל. כשמישהו רוצח בדיחה שלי, זה מעצבן אותי יותר מאשר כשאומרים שאני הקומיקאי הכי גרוע אי פעם.

ואיך היה לשחק תפקיד יותר דרמטי? אתה בדרך כלל משחק בקומדיות, אבל זה היה פרק מאד דרמטי.

זה היה לא רע. זה לא היה עד כדי כך אינטנסיבי. צילמנו בסך הכל יומיים או שלושה, אז לא הייתי צריך להיות עצוב להרבה זמן. זה היה כיף. האמת היא שצילמנו בדירה שלי. עשו אותי די יפה שם. כשצפיתי בזה חשבתי "זה צריך להיות ב-HBO או משהו." זה היה לפני כמה שנים והנה עכשיו זה ב-HBO. אבל לא הייתי צריך ממש לחפור בזה. זה היה יותר כזה, לעשות פרצוף עצוב ולהיראות עצוב, עשיתי את זה שלוש או ארבע פעמים והם בחרו את הפעם הכי טובה.

ויש לך פרוייקטים הרבה יותר גדולים בדרך. אתה עושה סרט על אנגרי בירדס?

כן.

וזו הקפיצה הגדולה?

זה בסדר. אני לא מרגיש שזה גדול כי זה רק לעמוד בתוך תא ולדבר עם מישהו שאפילו לא נמצא באיזור. זה כנראה יהיה יותר מוזר כשזה יצא בשנה הבאה. בסצנות שלי אני מדבר הרבה עם הדמות של ג'ייסון סודקיס, אבל אנחנו אף פעם לא מקליטים יחד. יהיה מגניב לראות את זה כשזה יצא, וזה יהיה מגניב לראות את זה עם האחיינים והאחייניות שלי, אבל ככל שזה נוגע לעבודה – זה רק לעמוד בתא ולהגיד דברים.

אתה מתחיל להיות מפורסם ברצינות, אבל כאדם נראה שאתה מעדיף לצאת סתם לאיזה דרינק שקט. זה משהו שיותר קשה לך לעשות עכשיו?

כן. הסתובבתי בשיקגו כשהופעתי בתיאטרון שיקגו לפני חודשיים או משהו. המלון שלי היה ממש ליד התיאטרון אז עשיתי שם שופינג, ממש במרכז, ולא היתיי אומר שזה איזה מחקר בסוגיות גזע או משהו, אבל שני לבנים זיהו אותי ואמרו משהו בסגנון "הי, חניבעל בורס, מה קורה גבר," והיו שם גם גבר ואשה שחורים, וכל אחד מהם בנפרד בא אלי ואמר "יו, אז אתה סתם מסתובב ושיט?" כאילו מה, אני אמור לחיות בבועה או משו? זה מעניין. כאילו אני כן יכול ללכת למקומות וסתם להסתובב, אבל כן יש איזה וויב אחר.

ואנשים והטלפונים שלהם, גם כן. אנשים מעדיפים להראות שהם היו לידך במשך חמש שניות מאשר ממש לנהל איתך שיחה. חבר שלי, אם אני לא טועה מייק לורנס, פרסם פוסט בסגנון "כשאנשים מפרסמים פוסט על הסלב שהם פגשו הם לא מספרים על הקטע המוזר שהיה איתו חמש דקות קודם." הייתי בהופעה של ראפרים, ומישהו קורא לי "אוי שיט, זה חניעבל בורס! אפשר תמונה איתך? אני מעריץ!" והמוזיקה בדיוק מתחילה. אז אני מנסה ללכת לכיוון הבמה והטיפוס הזה חוסם אותי. טיפוס גדול, נראה כמו שחקן כדורסל. אז אמרתי "טוב, תצלם, כי זה נהיה מוזר." אבל אם הוא יספר את הסיפור, אני החרא.

ואתה מפורסם גם בגלל הקטע עם קוסבי. איך ההרגשה? אתה מרגיש כאילו זה קצת מאפיל על כל יתר הדברים שעשית?

לא, אני רק עושה את העבודה שלי. המדיה קצת התנפלה על זה. אני רק עושה את העבודה שלי.

בספיישל שלך "לייב בשיקגו" יש לך שורה בנוסח "תראו את הטיפוס הזה שחי את החלום." אנשים לא אוהבים לשמוע אנשים אחרים, בעיקר מפורסמים, מדברים על החיים הטובים שלהם. אנשים מתעצבנים על קניה ווסט בגלל זה כל הזמן.

אני עשיתי את זה בקטע אחר – נראה לי שזה בא בדיוק אחרי הבדיחה על האקסטות – יותר בקטע של "אני אהבל" והורס את הבדיחה. יותר הערה על איזה כיף לעשות כניסה מוזיקלית עם בדיחה. אבל כן, זה מוזר. הצלחה זה בכלל דבר מוזר. אני אומר דברים שנונים לפעמים וזה נראה כאילו אמרתי דבר מגעיל. נגיד. אם אנשים בקהל אומרים לי דברים מגעילים, אז אני אומר להם דברים כאלה. נגיד, הופעתי באריזונה באיזה קזינו ואמרתי משהו כמו "אז נחתתי בשדה במיזורי…" ומישהו אומר לי בטון אגרסיבי כזה, "מה עשית במיזורי?" אז עניתי "את המשכורת שלך ביום." כאילו מה? ברור שהגעתי לשם כדי לעבוד! זה ממש עלבון כשאנשים עושים לי כזה "למה אתה שם?" אני שם כדי לעשות כסף ממשהו שאני אוהב לעשות ושאני גם עושה ממנו כסף טוב!

מקור

תרגום: טל ניר קסטל

***

המופע ייערך בבית האופרה ת"א
רביעי, 29.6.2016
20:30 דלתות / 21:00 הופעה.
מחיר לפני ההנחה 234 284 ש"ח
מחיר אחרי ההנחה 211- 256 ש"ח
http://www.eventim.co.il/hannibal-buressתחת מבצעים והטבות : הטבת flok
 
קוד ההנחה : 1313

 

הקומיקאי אדי איזארד: "אני סתם טיפוס שמחרטט בשכל"

השחקן, הטרנסוויסט והסטנדאפיסט אדי איזארד מדבר על לשחק עורב בתחילת הדרך, על פחד במה ועל למה הוא לא מספר בדיחות שפתון

אתה עושה סטנדאפ כבר שנים. כמה זמן אתה צריך להתכונן להופעה בימינו?

אני משתמש בשיטה של ברוס לי: "הדרך לשום מקום". הרעיון שלו היה שהוא ילמד הכל, ואז יוכל לאלתר איך להילחם בכל מי שיפגוש. הדרך הכי טובה להתחיל הופעה היא לא לחשוב על כלום – לנקות את הראש לגמרי, לא בקטע זן, אלא פשוט לצאת לשם ולראות מה קורה ואיפה אתה בכלל נמצא.

עד כמה אתה משחק את עצמך על הבמה?

כשהתחלתי, היה לי מאוד קשה לכתוב חומר. הייתי שחקן של מערכונים, כתבתי מערכונים, ואז עשיתי גם הופעות רחוב וניסיתי שם לשחק את עצמי, למצוא את הקול של עצמי ולא של דמויות זרות עם קולות משונים. ואז הבנתי שאני צריך לשחק את "עצמי". הסטנדאפ הפך לזה שאני מקריין את העצמי הזה. הייתי עומד על הבמה ואומר "ואני חושב על זה ש…", והייתי עושה מין קטע דמות כזה כדי להראות מה אני חושב.

בסטנדאפ זה עוזר, לשחק את עצמך ולדבר על איך אתה מרגיש. תמיד תהיה מקורי אם רק תדבר על איך אתה מרגיש בנוגע לאל"ף, בי"ת, גימ"ל. אלא אם כן יש לך אח תאום וגם הוא עושה סטנדאפ.

כמה מהחומר שלך מתוסרט וכמה מאולתר?

לפעמים אני כותב רשימה של דברים שאני רוצה לדבר עליהם, וגם מתחיל לעבות אותם עם קצת דיבורים, אבל זה בעייתי. הרבה יותר קל למצוא את  המילים כבר על הבמה. הרוב מאולתר מאיפשהו. רוס נובל מאלתר המון, אבל המקסימום של אילתורים שאני עושה בהופעה זה משהו כמו חצי שעה. בעצם אף פעם לא ממש מדדתי כמה זמן זה, אולי 45 דקות. אבל לכל הופעה נכנסים אלתורים מלפני שבוע או חודש או משהו כזה.

אתה עושה סטנדאפ בעולם. אתה מתאים את החומר שלך למדינה שאתה מופיע בה?

אני בפירוש משתדל שלא להתאים. להקות לא מחליפות תווים כשהן בסיבוב הופעות בין לאומי – למה סטנדאפיסטים כן צריכים? אני מנסה לספר סיפורים על בני אדם, על מה אני חושב על דת או על קומקומים או דברים כאלה… אני עושה הומור אוניברסלי, דברים כמו "משה דיבר לסנה בוער. עם זה מדברים כשמנסים להבין איך בורחים ממצרים?". את זה למשל הייתי אומר גם ברייקיוויק, גם באוקלנד, גם בסידני וגם בלוס אנג'לס.

איך הקהל בארה"ב שונה מהקהל בבריטניה?

הם בדיוק אותו דבר. ניו יורק ולונדון מאד דומות. בלוס אנג'לס אני יכול להגזים טיפה יותר. ואז ככל שאתה עובר לערים יותר קטנות אתה עלול להגיד משהו לא מתאים ואז הם יגידו "טוב, לא ראינו פה יותר מדי סטנדאפ בזמן האחרון, אז נצחק מזה בכל מקרה". ניו יורק ולונדון סתם ישבו ויגידו: "טוב, תצחיק אותנו יא מנייאק, כי כבר ראינו פה הכל". הם הקהל הכי קשה.

כילד איך נכנסת לעניין המופעים? בעבר קישרת את זה למות אמך.

כן. שיחקתי עורב. היא הכינה לי תלבושת של עורב, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה לפני שמתה…אז שיחקתי את העורב ומישהו צחק כי טעיתי במילה או משהו. ואני זוכר שחשבתי שזה די מעצבן… וזה היה כשהייתי בן שש, ואז אמא שלי נפטרה. ואז בגיל שבע ראיתי מחזה אחר וילד אחר קיבל תשואות. זה בטח היה מצחיק, ככה חשבתי, והחלטתי שאני חייב לעשות את זה. נראה לי שזה בטח הצורך הנואש באהבת הקהל. זה הפך לתחליף להיעלמות של אמא שלי. ככה אני מנתח את זה… זו מערכת יחסים די בריאה, כי הקהל לא ייתן לך את זה בחינם כמו ההורים.

תמיד היה לך ביטחון על הבמה?

במערכונים הייתי רגוע לגמרי. אולי כי התחבאתי מאחורי תלבושות ומשקפיים וכאלה. ואז כשהתחלתי לעשות הופעות רחוב, זו היתה הפעם הראשונה שהרווחתי כסף וחשבתי, כדאי מאוד שזה יעבוד. חשבתי שזהו, הימרתי על הכל – נשרתי מלימודי ראיית חשבון בשביל זה! ורואה חשבון  מקבל רכב חברה! קיבלתי פחד במה רציני וזה לא מצא חן בעיניי. אז די איבדתי את כל הביטחון שלי בהופעות רחוב, ולאט לאט בניתי אותו מחדש בהופעות ובעוד הופעות.

והיום כבר אין לך פחד במה?

מה קורה אם אתה יוצא ואחרי חמש דקות אתה כבר לא מצחיק ואתה אמור להיות על הבמה שעה וחצי או שעתיים? פשוט אסור לחשוב על זה. יש לי אנלוגיה לזה – נהיגה. כשאתה נכנס למכונית, אתה לא חושב – מה אם אהרוג איזה ילד תוך שתי דקות. אתה פשוט לא חושב על זה. עושה כזה הסכם עם עצמך לא לחשוב על זה.

אדי איזארד בשמלה

היו לך תלבושות צבעוניות בעבר. מה החשיבות לתלבושת שלך על הבמה?

זה לא ממש זוהר, אם לומר את האמת. אין הרבה מבחר לטרנסוויסטים סטרייטים, לכן אתה רואה המון טרנסוויסטים לבושים בצורה ממש מרושלת. יש לך אנשים די גבריים והם לובשים קצת בגדים נשיים כאלה, וזה לא נראה טוב. אבל, כן, אני טרנסוויסט, אז אמרתי יאללה כבר, לעזאזל, אז אלבש שמלה. אבל אז נתקעתי וכל הזמן הייתי לובש שמלות או חצאיות או איפור וכאלה. ואז האמריקאים אמרו, "טוב, זה מה שאתה עושה, כן? אתה עושה סטנדאפ וזה מה שאתה לובש". אז לא, אני סטנדאפיסט ובמקרה אני גם טרנסוויסט.

האמת היא שאני סתם בחור שמחרטט בשכל. איזה בחור בווילס אמר לי: "חשבתי שהחומר שלך יהיה באמת…" ואז הוא לא הצליח למצוא את המילה הנכונה, ואמר: "אבל אתה סתם מחרטט בשכל". אז אמרתי לו שנכון, כן, זה בדיוק מה שאני עושה. הוא חשב שהכל יהיה נורא נשי, בדיחות "שפתון אחד נכנס לבר", או "נכון איפור זה מעולה?", ובמקום זה סיפרתי בדיחות "אסור לתת לחזירים טרקטורים". אני ילד מונטי פייתון: אני סתם מדבר שטויות.

***

 

המקור: הגרדיאן, פברואר 2008

תרגום: טל ניר קסטל

רון פלדמן – ראיון ר-ציני

"רון" של רון פלדמן היא סדרת הקומדיה הכי טובה שאתם לא מכירים שעשה אותה אדם שאתם לא מכירים בערוץ שחלקכם מכירים

 רון פלדמן הוא לא היוצר הקומי הראשון שיצר סדרה קומית שזהה לשם הפרטי שלו, אבל הוא היחיד שלא שמעתם עליו קודם. בעזרת כמה חברים ומודי בר-און הצליח ליצור סדרה מדוברת ביס קומדי, שזה ערוץ שעוברים אליו אחרי שהוט מעצבנים אתכם. לא שאלנו את רון על התחרות בין יס להוט, אבל שאלנו אותו שאלות. הוא ענה לכולן ושמר את היח"צ רק לסוף.

 למה לעשות קומדיה?

 "כי זה מצחיק"

החלטת לעשות סדרה על החיים שלך אף על פי שלא מכירים אותך. למה לא מכירים אותך?

"כי יש כמות מוגבלות של אנשים שאפשר להכיר, וכי אנשים לא מכירים אנשים עד שהם לא מוכרים".

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

"ג'קי גליסון, בראבא, אדי מרפי, דני סנדרסון, ג'ורג' קרלין, ג'רי סיינפלד, ספי ריבלין, אסי כהן, טינה פיי, איימי פולר ומל ברוקס. אה, וגם הבחור שמככב בסדרה 'לואי", אני לא זוכר איך קוראים לו".

עשית עם  אביתר חלימי את הסדרה "הדרך לאקפולקו". חוץ ממספר הצפיות מה ההבדל?

"מספר המשתתפים, כמות הלוקיישנים, גודל ההפקה, זמן הכתיבה, איכות הקייטרינג, חלוקת המשכורות, אורך הרולר, פלטפורמת השידור וזה שאביתר לא משחק בכל הפרקים אלא רק בפרקים 1 ו-4, והיה שותף לכתיבה בפרקים 6 ו-10. חפשו אותו בפייסבוק ועשו לו לייק. אה, והוא גם מנהל את עמוד הפייסבוק של הסדרה אז חפשו גם את זה ועשו לזה לייק".

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

"אני חושב שבתקופה האחרונה יש גל מאוד חיובי של קומיקאים ויוצרים שמתמקצעים בכל מיני אמצעי מדיה: אינטרנט, טלוויזיה, סטנדאפ, ורובם גם עושים עבודה מעולה בלשלב את הדברים האלה. זה מרגיש שיש פה דור של קומיקאים-יוצרים שמתבשל על אש קטנה ולא רחוק היום שהתבשיל הזה יהיה מוכן, יתסוס לכל עבר ויישפך לכולנו על הפרצוף".

למדת בספיר. תוכל לספר את הסיפור על ניצחונך את הקסאמים?

"זה היה יום בהיר, השמש עמדה במרכז השמיים והסתכלה עלי כאילו מלמעלה. 'היא לא באמת אוהבת אותי', חשבתי לעצמי והמשכתי לכיוון הברזייה שנמצאת ליד הספרייה, לא רחוק מהנגרייה ב'מכללת ספיר' שבנגב. אני זוכר שהיד שלי הייתה שמנונית משקית התפוצ'יפס שסיימתי לא מכבר ואת ההרגשה הטובה שהייתה לי כששטפתי את היד במים הצוננים. אך הרגע המתוק היה קצר, משום שעוד לא הספקתי לנגב את היד על המכנס כשלפתע צווחת 'צבע אדום', הדהדה בקמפוס וגרמה לי לאבד את קו המחשבה לצמיתות. כאדם מבועת עם יד חצי רטובה חצי שמנונית רצתי לעבר המחסה הקרוב ביותר. 4 שניות של בהלה, 3 שניות של חרטה, ונשמעה נפילה. 'לא הפעם קסאם!' אמרתי לקסאם, 'לא הפעם!' קמתי בניצחוני, ופתחתי עוד שקית של תפוצ'יפס".

פיצוץ נשמע בשדרות
פיצוץ נשמע בשדרות

.מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

" 'קרדיולוג' – בגלל הפער בין מה שזה באמת לבין מה שאתה מדמיין שזה כשאתה שומע את המילה בפעם הראשונה. במקרה שלי, ליצן מטורף ומצולק בכל גופו שמגנג'ל סכינים ולא אמור להתקרב בשום אופן לבית החזה שלי".

מודי בר-און היה המורה שלך, וערך את הסדרה. מה עוד היית רוצה שמודי בר-און יעשה?

"שיחזיק את בני בכורי גבוה בשתי ידיו בזמן שהמוהל מבצע בו את טקס ברית המילה".

מה התפיסה הקומית שלך?

"אני תופס חזק בשלוש אצבעות ועם השתיים האחרות נותן קונטרה. אני חובק את הקומדיה לאיזור הבטן, מתכופף ומתגלגל. לפעמים שאין לי כוח אני משתמש בתפיסת 'ג'ונסון' הקונבנציונלית".

אם היית יכול לחזור בזמן לכל תקופה בהיסטוריה, היית הורג את פרדוקס הנסיעה בזמן?

"לא. ובטוח לא הייתי שוכח לראות 'רון' כל יום ראשון ב-23:00 ביס קומדי או מתי שאתם רוצים באינטרנט!!!"