הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה"דיילי ביסט" מארלו סטרן לשיחה על הסדרה שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה"ב
"Master of none", הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ'ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ"אובר" לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.
מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה"ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.
דב וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז' מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום "תתפנק!" הבפורד ב"מחלקת גנים ונוף" ועד הסטנדאפיסט הדוחה "ראאאאאאאדי!" ב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו.
"Master of None" היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – "Modern Romance: an Investigation" – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל "לואי". בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.
הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.
עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים. קח את "לואי" ואת "סיינפלד" לדוגמה.
סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך "מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם". ואז, אחרי ש"מחלקת גנים ונוף" נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.
נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג'אד אפאטו או סת' רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.
כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר "מנהטן", "הרומן שלי עם אנני", "הבוגר" – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של "שמפו" וורן ביטי חושב "טוב, אני אהיה עם האישה הזו", והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני", דב הוא דמוי-אני.
איך התכנית הגיעה לנטפליקס?
נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו "אז בוא נעשה תכנית" והוא אמר "טוב, אני מוכן". אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו "כן", אבל בנטפליקס אמרו "אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים". לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב"גנים ונוף", ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.
אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב"מחלקת גנים ונוף"?
לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.
בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז' הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.
טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ'ר.
זה גם ככה חתיכת מונטז'. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.
החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.
פרק 4, "הודים בטלוויזיה", מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.
וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם "תעשה מבטא". או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך "זה קטע עם מבטא". וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך "צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר". לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.
כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב"רובוטריקים", של מוקדן, שדרש מבטא.
די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את "Human Giant" ואת "מחלקת גנים ונוף", דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב"אנשים מצחיקים", שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.
אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.
זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו "אני יודע, הקטע שלך הוא זה!". אחרי "גנים ונוף" כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון "תתפנק!". אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.
ב"הודים בטלוויזיה" אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב"המפץ הגדול".
כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי "כבר מילאנו את המשבצת האתנית". וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.
בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.
זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך "לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…" לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.
אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה.
הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.
איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.
הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… "את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?" ופנינו אליה ואמרנו לה "זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו". והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.
הדמות של רייצ'ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?
לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.
אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה?
עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.
הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.
אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.
הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, "תרימי יד אם זה קרה לך", וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב "מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי".
אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?
לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו "בתוך איימי שומר" ו"סקנדל" הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את "גנים ונוף" – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.
***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל