הקומדיה חיים פרטיים של נואל קוארד מתעוררת לחיים בתיאטרון הספרייה, לחיים מטורפים וסגנוניים בלי אף ספרנית שתעשה ששש

מאת טל ניר קסטל

סמכו על  תיאטרון הספרייה של בית צבי, תיאטרון בית הספר למשחק, מעוז הכמעט-פרינג' שלא מחויב למחזאים ישראלים. בית צבי מפיק באופן קבוע מחזות קמריים מרעננים, דברים שלא תמיד נראה בתיאטראות הרפרטואריים וכנראה גם לא בפרינג'. כמו "חיים פרטיים" – מחזה קמרי לארבע דמויות מאת נואל קוארד, משנת 1930.

נואל קוארד נולד ב-1900. הוא היה כוכב, שחקן, אמן קברט,  פזמונאי ומלחין, אמן שנינויות בריטי וכותב מוכשר. מחזותיו שלטו באולמות בשנות העשרים והשלושים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ספג ביקורת רבה בגלל סגנון חייו הנוצץ – שהתחייב בגלל עבודתו עבור שירותי הבטחון הבריטיים(!)… וכי אהב גברים.

הפגיעה בתדמיתו היתה קשה. רק שנים אחר כך, לקראת מותו, יכול היה לספר את האמת על פעילותו כסוכן באותה תקופה.

שנים  לאחר מכן החלו מחזותיו לקבל ביקורות שליליות והאולמות כבר לא היו מלאים. לכן החל ליצור ולככב בערבי קברט ואפילו, שומו שמים, בטלויזיה. הוא נפטר ב-1973 והשאיר מורשת שנונה, שממנה אנחנו נהנים עד היום.

בבית צבי העלו לאחרונה   (ב-2007 עלה המחזה בבית ליסין) את הקומדיה "חיים פרטיים" בבימוי מיטו בוזקוב. שני זוגות מגיעים לאותו מלון לירח הדבש ומתברר שהם חולקים קצת היסטוריה. אף אחד לא ציפה למפגש הזה – הרי מה הסיכויים שזוג יתגרש, שני בני הזוג יינשאו שנית באותו יום ממש ובאותו ערב יגיעו לאותו מלון לחגוג את ירח הדבש שלהם וישתכנו חדר ליד חדר? האם הרומן ביניהם יתעורר מחדש? לא נוכל לגלות אלא ששני הזוגות הלא יציבים האלו מסתבכים אף יותר.

 

(מתוך הסרט מ-1976 בהפקת ה-BBC)

את הקומדיה כתב קוארד עבור חברתו גרטרוד לורנס, ובהצגת הפתיחה שיחק גם לורנס אוליביה. ככה זה, הכל לחברים, קשה למצוא מי ישחק במחזות פרינג' בימינו. הפעם משחקים נטלי סמי-פאדני, ערן מור, דיוויד לוינסקי ויעל פרימר. הארבעה מציגים מנעד מרשים – דיוויד לוינסקי כפוץ נפוח ומרובע, יעל פרימר כפרימדונה מנייריסטית למדי, ערן מור כחתיכת ערס ונטלי סמי-פדאני ככלה הצעירה והדי מעצבנת. וכולם שנונים, נגישים וחביבים באופן אמין.

ארבעה טיפוסים מעצבנים עם היסטוריה עסיסית נפגשים במרחב מאוד מצומצם. לא יהיה שמח? יהיה. הניצוצות עפים, הקשרים מתהדקים, ובמערכה השנייה כבר כולנו בפריז, הולכים מכות. כן, מכות. המחזה, שכאמור עדיין שנון ומצחיק, נכתב לפני שאלימות במשפחה הגיעה לכותרות. וזה אפילו קליל – הקרבות סלפסטיקטיים להפליא ואפילו משעשעים. את הכוריאוגרפיה שלהם יצר גיל  וינברג, ועשה עבודה יפה מאוד. אמנם ריקודי שנות העשרים הצליחו לו קצת פחות, והריקוד היה נוקשה. זה צרם לי, היות שריקודי שנות העשרים חגגו את החופש החדש של הגוף שכבר לא הוגבל בשכבות ובמחוכים.

התלבושות היו יפות אבל לא ברורות – פרימר קיבלה שמלות שנות העשרים זוהרות ומשגעות, אבל הצבע הוורוד של השמלה שבה פתחה סמי-פדאני את ההצגה לא החמיא לה בכלל ונראתה, אפעס, מלפני עשרים שנה, אבל לפחות החליפות שקיבלו הגברים היו מוצלחות. התפאורה והאביזרים של סשה ליסאנסקי היו מוצלחים מאוד – מהמרפסת הכפולה של תחילת המחזה, דרך הסטודיו הפריזאי המאובק של המערכה השנייה ועד המצלמה של ויקטור, ששימשה אותו לאיזה סלפי ברגע הכי לא מתאים.

בין שלוש המערכות מפרידה הברקה – קטעי וידאו, כביכול תיעוד תקופתי של השחקנים. מרענן ומשעשע, והורג זמן יופי עד שמחליפים תפאורה ותלבושת. ועכשיו, בואו כולם, הנה התחילה המערכה האחרונה…

רגע, זהו?

הגענו אמנם לסוף, אבל איפה הפתרון? הסיכום? הקתרזיס? נראה שאין כזה… מה שהיה הוא שיהיה וכולנו נגיע לאותו מקום. אבל אין שום סיום לסיפור, אפילו לא קלוש.

אולי התרגלנו לטוב במאה ה-21, ויכול להיות שלועסים לנו את החומר לגמרי ולא נותנים לנו לעבד אותו בעצמנו?

אולי, אבל הסוף עדיין אכזב אותנו. הרי צחקנו, התרגשנו, נקשרנו וקיווינו שהדמויות האלה ימצאו את מקומן… היה לנו עצוב לראות שזה כנראה כבר לא יקרה.

ההצגה בתיאטרון הספרייה ברמת גן. הצגות נוספות יתקיימו ב-6-7 ביוני וב-3-12 בספטמבר

Comments

comments

מה חשבת?