לארי דיוויד

לאחר עשרים שנה – האם הפרקים הראשונים של תרגיע שורדים את מבחן הזמן?

באחת הסצנות של "תרגיע", לארי דיוויד מאמץ כלב. הכלב ידידותי מאוד, אבל כשעוברים מולו אנשים אפרו אמריקאיים הוא נובח עליהם ומאיים לתקוף אותם. לארי מיד מגיע למסקנה ש"הכלב שונא שחורים". זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו "תרגיע" מצפצפת על כל תקינות פוליטית שקיימת.
באיחור של יותר מ-21 שנה מאז ששודר הפרק הראשון שלה, התחלתי לצפות בעונות הראשונות של "תרגיע" (ככה זה כשאין שום דבר טוב לראות בנטפליקס). זה היה עבורי מסע אנתרופולוגי במחוזות הקומדיה, והזדמנות לגלות סדרה שבעידן ה-PC של ימינו כבר לא מייצרים כמוה.

למי שטרם צפה בקומדיית המצבים המשובחת, הנה קצת פרטים: "תרגיע", שעלתה אי שם בשנת 2000 וכללה 11 עונות (העונה האחרונה שודרה בשנת 2021), נוצרה על ידי לארי דיוויד, אביה של קומדיה אלמותית נוספת לא פחות – "סיינפלד". העלילה של "תרגיע" מתרחשת בלוס אנג'לס, כמה שנים טובות אחרי ש"סיינפלד" כבר ירדה מהאוויר. לארי, שמככב בה בתפקיד עצמו, מתקרב לגיל פרישה ומתמודד עם סוגיות הרות גורל כמו שקית צימוקים שמוכרים בסופר שאין בה מספיק צימוקים, אנטנה שמכערת את החצר שלו ומארז ואקום שבלתי אפשרי לפתוח אותו בלי לחטוף התמוטטות עצבים. לארי נשוי לשריל (שריל היינס) שמתמודדת עם הנוירוטיות וה-OCD שלו, יש לו סוכן בשם ג'ף (ג'ף גרלין) שמלווה את לארי באש ובמים גם כשהוא דופק לעצמו הזדמנויות בקריירה, והוא בעיקר עסוק בעימותים קטנוניים עם נותני שירות כמו מלצרים ומזכירות.

לחזור לימים שבהם מותר היה לצחוק על הכול

לארי, שהוא חסר כל כישורים חברתיים על גבול הספקטרום האוטיסטי, נקלע לשלל סיטואציות חברתיות מביכות וקרינג'יות. לאורך כל הסדרה, הוא מצליח להעליב מגזרים שלמים – נכים, בעלי צרכים מיוחדים, שחורים, יהודים, נשים ושמנים. כשאני צופה ב"תרגיע" אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן לימים שבהם מותר היה להגיד הכל ולצחוק על הכל. בשנת 2022, כשאסור לרמוז בכלל על צבע עורו של אדם ויש הקפדה על שימוש בשפה נקייה מסטראוטיפים, סדרה כמו "תרגיע" לא הייתה יכולה להיווצר היום. קשה להאמין שבימינו ייצרו סצנות כמו זאת שבה לארי מעמיד פנים שהוא מגמגם כדי שיוכל להיכנס לשירותי נכים. או זאת שבה הוא מברך מכר שלו על כך שבתו הלסבית התחילה לצאת עם גבר. או כזאת שבה לארי טוען שהכסף שהוא מרוויח לא שייך לאשתו כי היא עקרת בית.

לארי הטלוויזיוני לעומת לארי האמיתי


לארי דיוויד לא מתנצל – הוא שם פס על תקינות פוליטית. מצד אחד הוא מציג את רגישות היתר של הסביבה, ומצד שני הוא מטיל את ההאשמה עליו, כמי שפשוט לא נכנע למוסכמות חברתיות. "כולם יודעים את זה, אבל החוקים לא חלים עליך", כך אומרת לו סוזי, אשתו חמומת המוח של ג'ף, הסוכן שלו. ובאמת, "תרגיע" פשוט מנפצת את כל הקודים החברתיים וכללי הנימוס. במציאות אגב, לארי דיוויד טוען כי הוא רחוק מהדמות הטלוויזיונית שלו. באחד הראיונות איתו הוא אמר כי אמנם הסיטואציות בסדרה מבוססות על מקרים אמיתיים שחווה, אבל הוא לא מרשה לעצמו להתנהג ככה בחיי היום יום בגלל הרגישות שלו לכבודם של אחרים. 

לארי הטלוויזיוני אומר את כל מה שאנחנו היינו רוצים לומר ונמנעים מלהגיד. אצלו "כל האמת בפרצוף" זה לא סתם קלישאת ריאליטי. זה בדיוק סוד הקסם של "תרגיע". חוסר הטאקט, הגזענות, הסקסיזם וההומופוביות של לארי אולי מכעיסים, אבל הם בעיקר קורעים מצחוק. "תרגיע" לא מפחדת לשחוט פרות קדושות. היא דורכת על היבלות של כל נושא רגיש וזה בדיוק מה שהופך אותה לקומדיה הטובה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה. במבחן הקומי היא שרדה את מבחן הזמן.

Comments

comments

השאר תגובה