מי היה הקומיקאי הייחודי נורם מקדונלד, שהלך אתמול לעולמו? איתי עמוס, קומיקאי הזוי לא פחות, בהספד לזכרו
כשקומיקאי אמריקאי שאתה אוהב מת, אתה קודם כל רוצה לבדוק שזה לא היה ממנת יתר או התאבדות. אז אתה כמעט חש הקלה לגלות שזה בסך הכל היה סרטן. זו המציאות של עולם הקומדיה האמריקאי בשלושים השנה האחרונות. אבל נורם מקדונלד מת כמו שהוא חי – בדרכו שלו, לאחר מאבק של 9 שנים במחלת הסרטן שלא שיתף בה את העולם. הדבר השני שעולה בראש במקרים כאלה הוא "האם יכול להיות שהוא זייף את המוות שלו?". זו תמיד משאלת שווא, אבל כשמדובר באדם שכתב אוטוביוגרפיה פיקטיבית שלמה וכל משפט שאמר נראה כמו הכנה לבדיחה (וברוב המקרים אכן היה כך), האפשרות נראית הולמת במיוחד.
נורם מקדונלד הוא אחד הסטנדאפיסטים המוערכים והאהובים ביותר על-ידי קומיקאים אחרים. הוא נחשב לאגדה עוד בימי חייו. ומאז שביוטיוב אפשר למצוא אינספור הופעות קלאסיות שלו בתוכניות לייט נייט או בסטרדיי נייט לייב, נראה שקהל המעריצים שלו רק הולך וגדל. הסיבה שהוא אגדת סטנדאפ היא בעיקר כי הוא אחד הקומיקאים הכי חופשיים אי פעם. הוא פשוט עושה מה שבראש שלו, אבל בלי לעשות מזה עניין או להתריס, אלא בדרכו הערמומית והמשועשעת. זה לא שהוא בהכרח מתכוון להעמיד פנים או לבצע דמות כלשהי, פשוט הכול בעיניו בדיחה אחת גדולה. האובססיה שלו סביב מוות, אקזיסטנציאליזם וטאבואים חברתיים נותנת עומק נוסף לבדיחות שלרוב יש להן מבנה קלאסי של בדיחה, ולפעמים הן ממש בדיחות רחוב שהוא מספר בסגנונו המיוחד, כשהוא מאריך ומסרבל אותן בכוונה. אבל מה שהופך אותו לייחודי באמת זה סגנון ההגשה שלו, שמאופיין באנדרסטייטמנט ואירוניה עצמית, במבטא עממי וחסר יומרה שנשמע כמעט רדנקי – למרות שהוא בכלל מקנדה.
הבדיחה הכי טובה של נורם מקדונלד
נורם מקדונלד נולד ב-1959 בקוויבק סיטי, והתחיל כסטנדאפיסט בסצנת הקומדיה המתפתחת של קנדה בשנות השמונים, שממנה יצאו כוכבים כמו ג'ים קארי ומייק מאיירס. כמו מאיירס. גם הוא זכה לפריצה הגדולה שלו כשהצטרף לקאסט של סטרדיי נייט לייב ב-1993, שם זכה למשבצת הנחשקת של מגיש ה-Weekend Update, מהדורת החדשות הפיקטיבית של התכנית. הוא נחשב עד היום לאחד מהמגישים הזכורים ביותר, בשל הכישרון שלו להגיש בדיחות שחורות משחור (שלרוב הוא כתב) בסגנונו האירוני והעולץ, שלרוב נראה משועשע מכך שהוא מצליח להכניס חומרים כאלה לערוץ טלוויזיה מרכזי.
Weekend Update
אבל לקיחת הסיכונים שלו היא שבסוף הביאה לפיטוריו מהתכנית לאחר 5 עונות ב-1998, כנראה לאחר בדיחה על או.ג'יי. סימפסון שלא מצאה חן בעיני הנהלת הערוץ. זו לא תהיה הפעם האחרונה שמשהו כזה יקרה לו.
לאחר הפיטורים מקדונלד ניצל את מעמד הכוכבות שזכה לו בתכנית לסרט שבו כיכב בשם Dirty Work ולסיטקום הנושא את שמו. אך שניהם לא ממש ניצלו היטב את כישוריו כסטנדאפיסט שעדיף פשוט לתת לו לדבר מאשר לכתוב לו טקסטים מאולצים. הכישרון הזה ניכר באינספור הופעותיו אצל קונאן אובריאן ודיוויד לטרמן (שניהם מעריצים ידועים שלו), שבהם הוא לרוב ביצע חומר מקורי או פשוט סיפר בדיחת רחוב בסגנון שלו, לרוב בדיחה אחת לאורך 5 דקות שלמות. הרבה מהן הפכו לקלאסיקה, במיוחד זאת על העש שמגיע לפסיכולוג או על האיש שהשכן שלו הוא פרופסור ללוגיקה.
בדיחת פרופסור ללוגיקה
החיבה שלו לבדיחות ישנות התבלטה במיוחד כשהתבקש להופיע ברוסט של חברו הטוב (והבמאי של סרטו Dirty Work) בוב סאגט. במקום להכין בדיחות נשכניות על כל חברי הפאנל, הוא פשוט סיפר בדיחות מתוך ספר בדיחות שהוא מצא והתאים אותן להם. גם במסגרת לכאורה חסרת גבולות כמו רוסט, הוא הצליח למצוא את הדרך שלו להגחיך אותה ולעשות את זה בדרך שלו.
נורם מקדונלד – רוסט לבוב סאגט
בניגוד להרבה קומיקאים שהצליחו בשנות התשעים, עם השנים מקדונלד רק הלך והשתפר. ב-2011 יצא הספיישל הראשון שלו, Me Doing Standup, שמתחיל כמובן עם קטע ארוך על מוות, כמה טוב להיות חי רק בגלל שזה עדיף על להיות קבור באדמה, ומדוע לא צריך לפחד מזה שטרוריסטים יהרגו אותך, אלא דווקא מהלב שיהרוג אותך.
התקף לב
ב-2013 גם הוא התחיל פודקסט משלו בשם Norm Macdonald Live. אבל גם את זה הוא עשה בדרכו שלו כשהוא ממציא מחדש את הפורמט, דווקא על-ידי כך שהוא גורם לו להיראות כמו לייט נייט של פעם, רק חובבני ומפורק, עם מערכון מבוים בהתחלה, סיידקיק שהוא עולב בו, קהל חי (מצומצם למדי), ואפילו בדיחות מונולוג גרועות במכוון שהוא מבקש מהאורחים שלו להקריא בלי שהם יודעים מה הם הולכים לומר. בגלל המעמד שלו כקומיקאי נערץ הוא הצליח להביא שמות גדולים כמו ג'רי סיינפלד, ג'ים קארי ודייויד לטרמן, שכולם נראים משועשעים אך גם מבולבלים מהפורמט ההזוי. הפרק הכי מוצלח בעיני הוא זה עם גילברט גוטפריד, אגדת סטנדאפ אקצנטרית בזכות עצמו, שפשוט מושך את אותו ראנינג גאג לאורך פרק כפול של שעתיים.
נורם מקדונלד וגילברט גוטפריד
ההצלחה של הפודקסט והקשר עם דיוויד לטרמן הצליחו להביא את מקדונלד לנטפליקס. שם הוא הפך ב-2018 את הפודקסט לתכנית אירוח בת חצי שעה בשם Norm Macdonald Has a Show ולהביא אורחים אפילו יותר אגדיים כמו ג'יין פונדה ולורן מייקלס (היוצר והמנהל הכל יכול של סטרדיי נייט לייב). עם זאת הפרק הכי מוצלח הוא דווקא עם חברו דיוויד ספייד, שנראה כאילו הוא לא מבין ממש לאן הוא נכנס. שנה לפני כן הוא הוציא בנטפליקס את הספיישל Hitler's Dog, Gossip & Trickery שכמשתמע משמו, מלא בהומור שחור ולא תקין פוליטית. הוא אחד הספיישלים הכי טובים שנמצאים בנטפליקס. ואם טרם ראיתם אותו, עכשיו זה הזמן.
נורם מקדונלד ספיישל
אבל חוסר ההתחשבות של מקדונלד בנורמות חברתיות הוא דבר מסוכן בתקופתנו. בראיון להוליווד ריפורטר שנועד לקדם את תכנית האירוח שלו בנטפליקס, הוא אמר שהוא מרגיש חמלה על מה שרוזאן ולואי סי.קיי עברו לאחר שנודו מתעשיית הבידור. ההערה הזו עוררה עליו עליהום מצד תומכי תנועת ה-metoo. ובניסיון להתנצל הוא אמר בראיון אצל הווארד סטרן שצריך להיות לך תסמונת דאון בשביל לא להרגיש חמלה לקורבנות. כמובן שזה עורר את זעמם של קהילת בעלי הצרכים המיוחדים, מה שהוביל להתנצלויות פומביות נוספות מצדו, וכנראה לביטול של התכנית שלו בנטפליקס. כמו תמיד אצל מקדונלד קשה לדעת אם השרשרת הקומית הזאת של התנצלויות שמחריפות את מצבו נובעת מחוסר מודעות או נעשות בכוונה כסאטירה או לפחות ניסיון לשעשע את עצמו.
נורם מקדונלד התנצלויות
למרות שעצוב שזהו אקורד הסיום של הקריירה המקצועית שלו, גם באקט הזה מקדונלד עשה את מה שהוא עושה הכי טוב – להגחיך את האבסורדיות המובנית של החברה והקיום בכלל, כשאפילו כשהוא מתנצל, הוא לא באמת נותן לאף אחד לשים לו גבולות. ובכל מקרה, גם השערורייה הקטנה הזאת לא באמת פגעה במוניטין שלו כסטנדאפיסט נערץ וחשוב. עם התפרסמות הידיעה על מותו, אינספור קומיקאים חשובים מיהרו להספיד אותו ולקרוא לאנשים לראות קטעים שלו וליהנות מההומור החד-פעמי שבהם. עצוב שהקול הייחודי שלו לא ילווה אותנו יותר, עם נקודת המבט המשועשעת באופן קיומי שלו, שיש בה עומק ונחמה, והיא בעיקר מאוד מצחיקה. אך גם גוף העבודה שהוא השאיר מאחוריו יספיק בשביל לתת השראה לדורות של קומיקאים בעתיד, על איך אפשר להיות עצמך באופן מלא בקומדיה, גם בלי לחשוף את עצמך בסיפורים אישיים בהכרח.
את הנקודה הזאת הוא העביר בצורה מושלמת בספרו מ-2016 Based on a True Story: Not a Memoir, שמשתמש בפורמט של האוטוביוגרפיה בשביל לספר סיפורים מופרכים לחלוטין על עברו, ובצורה זאת להגחיך גם את אלה שמשתמשים בקומדיה כתא וידוי, כשהוא מעדיף להשתמש בה כמגרש שעשועים. מומלץ מאוד להשיג עותק של הספר הזה, או אפילו יותר טוב מזה – לשמוע את גירסת האודיובוק שבה הוא מקריא אותו בקולו המזוהה כל כך.
קראו עוד:
מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה
