תל אביב? הומואים מתנשאים. בית שאן? עוני עוני עוני. ביטוח לאומי? רשע רשע רשע. לשבור ציפיות? לא בבית הספר של יוצרי "סובייצקה", סדרת הקומדיה החדשה של "כאן 11" רוצה לספר לכם כל מה שיש לדעת על רוסים בישראל, אבל בעצם מספרת לכם כל מה שאתם כבר יודעים. אין עבודה. אין שפה. קשה. אבל מצליחה להפתיע
"שומע, יש סדרה חדשה על רוסים. אתה רוסי, לא? תכתוב לי משהו!", צעק עלי העורך של "ילדי הקומדיה". "אין עברית, קשה מבין", עניתי. "וחוץ מזה אני בכלל מקזחסטן". "חשבתי שאתם הרוסים יודעים לעבוד", התאכזב העורך. "קזחסטן אומרים לך", ניסיתי להסביר. "אצלנו רק מתחכמים וזורקים זין". "קיצר אתה כותב?", תהה העורך בחוסר סבלנות. "כן, כן. יש עבודה יש כסף יש חיים, אין עבודה אין כסף יש מוות אפל וקודר", עניתי במבטא כבד. "מה?", התבלבל לו העורך. "ברוסית זה נשמע טוב יותר", עניתי בלחישה מתנצלת. "אבל רק עם כתוביות בעברית".
קראו עוד:
עדיין לא סיבה לסגור את כאן: אבירם כץ היא קלישאה מעוצבת היטב שלא מצליחה להמריא | ביקורת סדרה
נגד הרוח: פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה
אז הנה, הלכתי לצפות ב"הסדרה הזאת על רוסים" של כאן 11. "סובייצקה". שאפילו מגיעה עם כתוביות ברוסית, למקרה שלא הבנתם שזה רוסים. ומלא רוסים. כי אם לא הבנתם עד עכשיו, זה הנושא של הסדרה. "רוסים". קטגוריה מיוחדת בישראל, שלמעשה כוללת את כל מי שדובר רוסית והגיע מארצות פוסט־סובייטיות (תובנה שאולי כדאי להנחיל ליוצרי הסדרה – התקופה הסובייטית נגמרה לפני 30 שנה. עכשיו זה "פוסט"). בלארוס, אוקראינה, מולדובה, רוסיה עצמה, ואפילו קזחסטן ואוזבקיסטן. לאחרונים אולי תקראו קווקזים, אבל כל עוד הם מדברים רוסית – זה "רוסים". כך, לגיבורי "סובייצקה" אין ארץ מקור. הם "רוסים" של ישראל. הם לא מניז'ני נובגורוד. לא מקייב. ולא ממינסק. הם תמונת מראה של המבט הישראלי – גוש אחד של "רוסים", שאין להם רקע. אין להם ייחוד. כולם בדיוק אותו דבר. זה לפחות מה שהגיבורה חושבת, וכנראה גם רוב הצופים, גם כשמעמידים אותה מול עובדות כמו "היי, אני בעצם ממולדובה".
להרשמה לניזולטר:
ומי הגיבורה שלנו הפעם? אנה. אה… ענת. כי אף אחד לא שמע על שמות רוסים בישראל ב-30 השנים האחרונות. ומה היא? שונאת רוסים (לא שיש סיבה טובה לשנוא אותם. במיוחד לא בשנתיים האחרונות). ורק רוצה שההומואים מתל אביב יחבקו אותה (מטפורית. רק מטפורית) לפני שאח שלה ירביץ להם. סליחה, אמרתי ירביץ להם? התכוונתי יירה בהם בקאונטרסטרייק. כי הוא הייטקיסט. והיא לומדת מתמטיקה ומשוררת. כי ככה זה "רוסים". לפחות בניינטיז, משם לקחו את הגיבורה שלנו. נו, תעשה טובה, היא גדלה בבית שאן. מעוז בעלי המפעל המזרחים הנצלנים שהבת שלהם היא החברה הכי טובה שלך מהתיכון, וככל הנראה המקום היחיד שבו לא שמעו על זה שזו "העלייה הכי טובה אי פעם" ש"הצילה את המדינה" וכל הגזענות ההפוכה הכיפית הזאת ששמורה במדינות אחרות לאסייתים. המקום הזה שבו להיות בשנות ה-90 זה מתקדם, כי הם עדיין בשנות ה-80.
והאמת, בשנות ה-90 באמת היה פה די גרוע להיות "רוסי", אבל עכשיו? כולם בהייטקס. מהנדסים. עובדים קשה. טובים בחשבון. חכמים. מבריקים אפילו. וקצת שרמוטות, טיהי. כן, יש גזענות. כן, יש שנאה. אבל מפה ועד לשנאה האמיתית שיש בישראל, למשל לערבים ושמאלנים, פעורה תהום רחבה. את החוויה המתקנת שלנו, דוברי הרוסית, כבר קיבלנו. ב-2023 זה בעיקר יתרון. בראיונות עבודה. במוסדות אקדמיים. בכל חור אליטיסטי שהוא מעריצים את "עם הספר" שבאמת קורא ספרים.
אבל כשעוברים את כל זה – היומרה להיות "חוויה מתקנת" – זו דווקא סדרה לא רעה בכלל. בכלל בכלל. הטקסטים אמינים. הדמויות מרגישות אמיתיות. רק האג'נדה מפריעה מדי פעם לכתיבה, עם תתי־עלילות שלמות שנסובות על קלישאות של אקטיביזם סטייל "דור 1.5". ולא שיש לי משהו נגד אקטיביזם, אבל לא כשזה בא על חשבון העלילה. מה לא תראו כאן? לא תראו את הכוכבים הקדושים של הסדרה יוצאים רע. עושים "שם לא טוב" לפרה הקדושה שהיא העלייה הרוסית. כי אחרי כל רגע מוצלח יש תחושה קלה שהצוות קיבל מימון נדיב מהסוכנות.
והנה עוד קטע משעשע – להפוך תינוקות לחיילים. בדיחה שחוזרת על עצמה כמה פעמים במהלך הסדרה, ואין לה שום הצדקה. נו, אתם מכירים, "אם לא תעשה ברית מילה, יצחקו עליך במקלחות בטירונות". אז הנה לכם חדשות – אף אחד לא צחק על מי שלא היתה לו ברית מילה בטירונות שלי. למעשה, היינו די עייפים מלהיות חיילים, כולם ביחד, מכדי לדחוק החוצה בעלי עורלות. כן צחקנו קצת על הגודל, אם הוא היה גדול במיוחד או כפתור חמוד כזה. קורה. אבל הקשר בין עורלה לצבא הוא עוד מיתוס שהיה המון מקום לנתץ, בסדרה שבאה "לספר את האמת" על העלייה הגדולה ביותר שהיתה פה אי פעם. כל מה שזה בעצם עושה זה להכניס את התינוקות שלנו לצבא מגיל אפס. בקושי בקע מפות אמו, וכבר הוא חייל למופת. עם נשק, ללא עורלה.
אבל כאמור, "סובייצקה" דווקא מצליחה להפתיע. הפתיחה אמנם קלישאתית, וכך גם המקור של הדרמה (קחו קלישאה, נפצו אותה, וחוזר חלילה) – אבל היא עשויה היטב. החלקים העצובים באמת עצובים. החלקים המצחיקים? לפעמים יש כאלה, והם באמת מצחיקים. צחוק עמוק כזה של "אוי המציאות". ושלא כמו רוב הסדרות שיוצאות כאן – היא לא סובלת מחוסר רדיקלי במודעות עצמית. זה דווקא יש. אבל אולי כדאי להבין שכדי לנתץ קלישאות לא צריך קודם לאמץ את כולן, ואז לירות להן בראש. אפשר פשוט להראות משהו אחר. משהו אמיתי. סבתא בבית אבות, ולא בסלון. דמות ראשית בלי מבטא שכולם מתפלאים כשהיא אומרת מאיפה היא, ודווקא זה מניע אותה להדגיש את הזהות שלה. במקום לפטר מהמפעל, לפטר מההייטק. זה באמת היה יכול להיות לא צפוי. במקום זה, זה נחמד. אז כן, היה נחמד. קול. נקסט.
בהשתתפות: סוזנה פפיאן, יבגניה דודינא, דניאל סטיופין , גרא סנדלר, פירה קנטור, דניאל מורשת, פיליפ שאולוב, יואב רוטמן ועוד
יוצרת ותסריטאית: דנה אברמוביץ | במאית: ענת סטלינסקי | עורכת תסריט: אסתדר נמדר תמאם | חברת הפקה: ארצה הפקות
