חבר מונטי פייתון טרי גיליאם החליט להביע את דעתו לגבי גיוון בקומדיה, ויונתן עמירן החליט להביע את דעתו חזרה. וגם קצת על "נאנט".

 

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אני נהנה מאוד מ״מונטי פייתון״ בנטפליקס. עבר הרבה זמן מאז שראיתי את תכנית המערכונים האגדית, וזה כיף גדול לעבור פרק פרק ולהנות שוב מההומור הסוריאליסטי של החבורה. אני גם מצפה לראות שוב את המופעים החיים, דוקומנטרים וסרטים שעלו גם הם לשירות הסטרימינג.

אז חבל שמישהו צריך להרוס לי את הכיף הזה. והפעם זה טרי גיליאם, החבר האמריקאי במונטי פייתון, שידוע בעיקר בגלל האנימציות הנפלאות שהיו מקשטות את התכנית, ואחרי פייתון עבר לקריירה מרשימה מאוד בקולנוע שכוללת סרטים נהדרים כמו ״ברזיל״, ״12 קופים״ ו״פחד ותיעוב בלאס ווגאס״, כל אחד מהם מבוים בצורה המיוחדת והיפהפייה שלו. השנה גיליאם אפילו סיים סוף-סוף את הפרוייקט האגדי שלו, עיבוד של דון  קישוט שעוכב במשך עשורים ואמור לצאת השנה. אני אוהב את גיליאם ואת עבודתו ולכן קשה לי להגיד את זה, אבל אני חייב. סתום ת׳פה טרי גיליאם. סתום ת׳פה האמריקאי השמן שלך ותחזור לגרום לבחורות ערומות מהמאה ה-19 לזוז על שולחן הציור שלך.

השבוע מנהל הרכש הקומי של ה-BBC, שיין אלן, אמר שתאגיד השידור הבריטי צריך לספר את ״הסיפורים שלא סופרו עדיין והקולות שעוד לא שמענו״. כשנשאל אז על פועלם של שישה בחורים לבנים מאוקסברידג׳ שעשו תכנית מערכונים מצליחה בשנות השבעים בערוץ, אלן אמר שזה כנראה לא הכיוון אליו היה הולך היום.

גיליאם, שעם כל הכבוד, אף פעם לא היה החבר החשוב ביותר במונטי פייתון, נדבק באותו כעס שמדביק בחורים לבנים זקנים בזמן האחרון והגיב בגיבוב מטומטם של התבכיינות וציניות. ״זה גרם לי לבכות״ אמר גיליאם ״עכשיו היינו צריכים אחד מזה, אחד מזה, כולם מיוצגים… זה בולשיט. אני לא רוצה להיות זכר לבן יותר״ ואז הוסיף גיליאם, במפגן חוסר רגישות אופייני ״אני אומר לעולם עכשיו שאני לסבית שחורה״, כאילו הוא חי באיזשהו ריבוט של אחד מהסרטים האלה משנות השמונים שגבר לבן היה צריך להעמיד פנים שהוא שחור או אישה כדי לקבל משהו.

מעניין למה לא עושים סרטים כאלה יותר? סרטים כמו Soul Man, בו סי. תומאס האוול הלבן צובע את עצמו בשחור כדי לקבל מלגה בקולג׳, או הסדרה Bosom Buddies בה טום הנקס הצעיר התחזה לאישה כדי לגור בזול בדירה. למה לא עושים את זה יותר? אה, כי הזמנים השתנו! העולם משתנה כל הזמן, ואנשים כמו גיליאם פשוט לא יכולים לקבל את זה.

חשבתי לכתוב משהו על ״נאנט״ השבוע. הספיישל קומדיה (?) של הקומיקאית האוסטרלית אנה גאדסבי שעליו כולם דיברו בשבועיים האחרונים. ראיתי את הספיישל בלילה לפני שכתבתי את הכתבה הזו והבנתי שאין לי ממש מה להגיד עליו. אני יכול לבקר את הקומדיה שבו, מהסוג שמביא יותר מחיאות כפיים מאשר צחוקים, אבל מה זה ישנה? זה לא מה שהספיישל מדבר עליו. זו לא הסיבה שכולם דיברו עליו. הסיבה שכולם דיברו עליו שזה אישה, לסבית, ועוד הרבה הגדרות שהיא נותנת לעצמה, מביאה את נקודת המבט שלה. החלק שהכי אהבתי בספיישל הוא שהיא דיברה על איך אנשים אוהבים קומדיה עצבנית רק שהיא באה מגברים. כשהיא שואלת בשובבות את הגברים הלבנים שצועקים: ״על מה אתם כועסים כל-כך?״. למרות שלא צחקתי מהספיישל אני מעדיף אותו על מאות קומיקאים בני ארבעים פלוס מתלוננים כי איך יש יותר מדי מגדרים היום, ולואי סי קיי לא עשה שום דבר רע. די. סתמו.

וחזרה לגילאם. כן, מונטי פייתון לא היה קורה היום כנראה. אבל… כבר יש לנו מונטי פייתון! ויש לנו מאות סדרות קומיות טובות שהגיעו אחרי מונטי פייתון, הושפעו ממונטי פייתון, ומביאים משהו שונה ממונטי פייתון! אולי מונטי פייתון הבא יבוא מלסבית שחורה אמיתית, ולא מגבר לבן או שישה.

גברים לבנים, אנחנו לא הולכים לשום מקום. תמיד נהיה. אבל כמו שגאדסבי אמרה ב״נאנט״ אנחנו קטגוריה של בני-אדם עכשיו. ואנחנו צריכים לתת לאנשים אחרים את הבמה, לפחות לקצת. אני בחור לבן, ואני יודע שיהיה לי מקום. אם לא בטלוויזיה, אז ביוטיוב, או בפייסבוק או בטוויטר. העולם משתנה, גיליאם, והעתיד לא נראה כמו ב״ברזיל״ או ״12 קופים״. וכדאי שתתרגל לזה, או שתסתום את הפה.

Comments

comments

מה חשבת?