שלטי בננה זהירות החלקה ודלי (קומדיית סלפסטיק)

קומדיית סלפסטיק היא קומדיה פיזית: עוגה לפנים, להחליק על קליפת בננה, צ'רלי צ'פלין אוכל נעל, באסטר קיטון נמשך על ידי רכבת דוהרת. היא האבא והאמא של כל צורות ההומור, זו צורת ההומור הראשונית ביותר שאנחנו מבינים, מבוגר מתחבא מאחורי זוג ידיים, פתאום…  קוקו. קלאסיקה.

אם ממש אנער את האבק מלימודי הקולנוע שלי אוכל לספר לכם על האחים לומייר וסרטם "המתיז הותז",  בין הסרטים הראשונים והראשוניים בעולם הקולנוע. סה"כ סרטון קצר שבו נער דורך על צינור השקיה בזמן שגנן מנסה להשקות עם אותו צינור והגנן מציץ בצינור לראות מה התקלה. הנער מוריד את רגלו, זהירות ספוילר, המים משפריצים לגנן על הפנים.

אני משוכנע אגב שמישהו עוד ייצור את הסרטון הזה בטיקטוק יום אחד והוא ייהפך לסנסציה עולמית.

להרשמה לניזולטר

מוודוויל לקומדיית סלפסטיק

מופעי וודוויל היו מופעי בידור נודדים שהיו פופולריים בארה"ב בשנים 1880-1930~. האמנים שהופיעו בהם עסקו בכל סוגי אומנויות הבמה. שירה, ריקוד, נגינה, משחק וכמובן קומדיה.

עם המצאת המצלמות המודרניות ועלייתו של ענף הקולנוע והבידור המצולם נוצר ביקוש לאנשים שידעו לנצל את המדיום החדש הזה וליצור תכנים, ואומני הוודוויל התאימו כמו כפפה ליד, ולימים הפכו את הוליווד למעצמה שהיא היום. 

באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין

באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין הם שני השמות הראשונים כנראה שיעלו לחובב קומדיית הסלפסטיק המצוי, בעיקר בהקשר של עידן הראינוע (הקולנוע האילם). אי אפשר לדבר על האחד בלי לדבר על האחר, אני מניח.

כנראה רוב האנשים יזהו את צ'פלין יותר מאשר את קיטון במסדר זיהוי: 

צ'פלין, שחקן ובמאי אנגלי, יצר את דמות הנווד המרופט שכולם מכירים,  עם מקל ההליכה וההליכה המשונה. צ'פלין היה יוצר ענק שהבין קומדיה, קולנוע וגם קומדיה קולנועית. הוא ידע לייצר קומדיה פיזית באמצעים מתוחכמים להפליא, ובעידן בלי אפקטים ממוחשבים יצירתיות הייתה הכול. ולצ'פלין הייתה יצירתיות בשפע. אני לא חושב שאתה יכול להיות קומיקאי או קולנוען ולא להעריץ את צ'פלין.

אבל באסטר קיטון. בן אדם…

אם צ'פלין יצר קומדיית סלפסטיק, קיטון היה קומדיית סלפסטיק. 

להשוואה –  סצינת הגלגיליות המפורסמת של צ'רלי צ'פלין מתוך הסרט "זמנים מודרניים". (1936), צ'פלין משתמש באפקטים ויזואליים בצילום כדי ליצור אשליה שהוא עומד ליפול מגובה כשהוא רכוב על גלגיליות כשלמעשה הוא באולפן על רצפה שטוחה. 

לעומת התחכום הקולנועי הזה של צ'פלין, באסטר קיטון תפס קלנועית נוסעת וריסק על עצמו צד של בית.

שניהם היו אמנים פיזיים ואתלטים מעולים ושניהם הבינו את המדיום הקולנועי וכיצד אפשר לנצל אותו ולעשות מניפולציות בצילום כדי ליצור אשליה של סכנה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מקיטון, האמריקאי שחייב לקחת את הדברים לקצה ברמה של ממש לקפוץ מבניין ולצלם את זה. 

קיטון נולד למשפחה של אמני וודוויל ולא עבר הרבה זמן רב עד שאביו שילב אותו בהופעה.

באסטר והוריו היו עולים לבמה כמשפחה של נגנים, ובזמן שאביו של קיטון מחלק הוראות, באסטר הצעיר המרה את פיו. כתגובה אביו היה זורק אותו פיזית על הבמה,  לפעמים אל בור הנגנים, לפעמים אל הקהל ולפעמים אל התפאורה. 

מעולם לא ראיתי את המופע הזה, אבל המחשבה עליו גורמת לי לצחוק בקול רם בכל פעם מחדש.

סרטי סלפסטיק איבדו תאוצה כשהקולנוע החל לדבר, ופינו מקום לדיאלוגים מורכבים יותר ועלילות מורכבות יותר. בתור הזהב של הוליווד אפשר לראות שילוב בין הקולנוע האילם לקולנוע החדש. 

"שיר אשיר בגשם"

הסרט "שיר אשיר בגשם" לדוגמה נוצר אמנם בשנת 1956 אבל העלילה שלו מתמקדת בעידן שבו הוליווד עוברת מהעידן האילם לקולנוע המדבר. הסרט עצמו הוא שילוב בין שני העולמות ומחווה לימי הזוהר של הוליווד. הוא משלב עלילה דרמטית עם שירה, ריקוד וכמובן קומדיית סלפסטיק.

האבולוציה של קומדיית הסלפסטיק

הסלפסטיק הוא נצחי ואפשר לראות אותו שזור בקומדיות שלנו לאורך השנים. בין אם זה באנימציות כמו "לוני טונס" או "טום וג'רי", שוברי קופות ענקיים כמו "המסיכה" או "האקדח מת מצחוק" ועד המדיה החברתית בערוצים כמו "Failarmy" ביוטיוב שאוספים סרטונים של התרסקויות שונות. אמנם לא מבוימות, אבל כשאנחנו יודעים שכל המשתתפים בסרטונים חיים ובטוחים, הרבה יותר קל לצחוק עליהם.

קומדיית סלפסטיק היא בסיסית מאוד ופה טמון הקסם שלה, היא כל כך בסיסית שהיא אוניברסלית. כולנו יכולים לצחוק מאותו פעלול מטופש או להעריך יכולת אתלטית של מופיע פיזי כי זה פשוט שם ברור מול הפרצוף. אין הרבה מה לפענח.

אפשר לראות את המשיכה האוניברסלית הזאת לדוגמה בסדרה כמו "מיסטר בין" בכיכוב רואן אטקינסון. רובה המוחלט ללא מילים והיא מתמקדת במר בין, איש אנגלי קטן ומוזר ועלילותיו. קומדיה פיזית במיטבה שהייתה ללהיט עולמי.

סלפסטיק ישראלי

יש כמובן קומדיית סלפסטיק ישראלית כמו הקומיקאי ירון ברלד שהוא פשוט סטנדאפ שנעשה על ידי כדור הריסה. משפריץ מים על עצמו ועל הקהל בזמן שה"מכנס" שלו עושה מופע לוליינות משל עצמו, מנסה להיצמד לגוף של ברלד, משימה לא קלה בהתחשב בזה שהוא קטן עליו בכמה מידות.

"המוסד"

 את הסרט "המוסד", כתב וביים אלון גור אריה.  זהו סרט שהוא מאוד ישראלי וגם מחווה  לסרטים אמריקאיים כמו "האקדח מת מצחוק" עם לזלי נילסן זצ"ל, או סרטי מל ברוקס.

יש בו מגגים פיזיים, כמו קרני לייזר שמתבררות כחוטים המתנתקים במגע, ועד למשחקי מילים כמו דמותו של טל פרידמן, חצי אדם חצי מכונה בשם אהרון-מן.  אסתטיקה של סלפסטיק מודרני, אם תרצו.

תמיד יהיה מקום לעוד קומדיה פיזית ועוד קומיקאי פיזי. זה נראה מאוד קל ופשוט כשעושים את זה כמו שצריך. 

כשקומדיית סלפסטיק עובדת, זה מצחיק במקום עמוק ובסיסי בנפש שלנו. זה מנגן לנו על העצב הקומי שהוא הכי מדורת השבט שיש. אין הבדלי שפה, תרבות או השכלה. ווייל אי קיוטי מנסה להמריא על טיל ובמקום נשאר חרוך במקום. זו שפה אוניברסלית של קומדיה. 

להזמנת הרצאה:

Comments

comments

השאר תגובה