תמונת קאבר המשרד

קומדיית קרינג' – מה זה וקומדיות קרינג' מומלצות

"קרינג'", שעליו מבוססת קומדיית קרינג', הוא תחושת הבושה וכיווץ בבטן שאנחנו מקבלים כשאנחנו צופים במישהו שפועל בחוסר מודעות שחורג מהנורמה, מביך את עצמו וגורם לנו להיות נבוכים בשבילו בעקיפין.

אם תרצו דוגמה חיה, אתם מוזמנים לכל סרטון הדגמה של אמן פיתוי אי פעם בהיסטוריה. על אחריותכם בלבד כמובן. לא מומלץ בבית.
כמו שאנחנו אוהבים סרטי אימה כדי לחוות רגש מטריד בחממה בטוחה, ככה גם הקרינג' הפך לז'אנר בפני עצמו שאנחנו צורכים לשם איזושהי הנאה מהטאבו.

ואם כבר השוויתי את זה לסרטי אימה אפשר לחלק את הקרינג' לשני חלקים ככה שרירותית.

קרינג' מופק כמו "המשרד" וסנאף קרינג' כמו ביוטיוב.

קומדיות קרינג' מומלצות

נתחיל בסוג הראשון.

"המשרד" – סדרת הדגל לכל קומדיית קרינג'

הדוגמה הראשונה שעולה לי היא "המשרד" תמיד. כי התחושה היא שמאז התוכנית הזו סוג קומדיית הקרינג' המריא.

"המשרד", לשלושת שוכני המערות שעדיין לא מכירים, הוא סיפור על משרד קטן וחסר משמעות עם בוס קטן שרוצה משמעות כל כך חזק. 

הסדרה המקורית נוצרה על ידי ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט, שיצרו יחד גם את "ניצבים", גם היא סדרת קרינג' מעולה בפני עצמה. "המשרד" עברה בין קהלים שונים בעולם והופקה גם בארה"ב. וגם בישראל בבימויו של איתן צור ובכתיבתו של עוזי וייל כשדביר בנדק בתפקיד הראשי, ובטעות יוצרת ז'אנר שלם של מטא קרינג' אבל זה כבר מחקר שלם בפני עצמו.

ב"המשרד" האמריקאי סטיב קארל משחק את מייקל סקוט, האיש שהכי הייתי רוצה לצאת לבלות איתו בעולם.

הוא מבין לדוגמא שקיים דבר כזה פוליטיקלי קורקט בעולם, שהוא כאדם בחברה אמור לעמוד בכללים מסוימים של התנהגות, והוא באמת באמת רוצה. הוא אפילו רוצה להיות אביר לכל המטרות האלו, ושם הבעיה. הוא לא. הוא בוס דרג אמצע בחברה גוססת באמצע שום מקום שרוצה יותר מהחיים.

וכמה שלא נצחק עליו, אנחנו לא יכולים שלא לחשוב שמא גם אנחנו כמוהו.

וזה העניין של קומדיית קרינג', אנחנו צוחקים על אחרים כי הם כל כך מביכים וחסרי מודעות ובו בזמן אנחנו מזדהים עם התחושות האלה. גם אנחנו התנהגנו ככה מתישהו או פעלנו בצורה כזו מתישהו בחיים. אבל בקומדיה אנחנו מקבלים גרסת קיצון שלא עוצרת ומבינים שאנחנו לא עד כדי כך גרועים בסופו של דבר.

מה הפלא שאנחנו אוהבים את הסגנון הזה? זה גורם לך להרגיש כל כך טוב לגבי עצמך. תמיד אתה יכול להגיד "לפחות אני לא מייקל סקוט".

הז'אנר הזה בהכרח מתפתח ככל שאנחנו מתפתחים ומשתנים כחברה ומשנים את כללי ההתנהגות המקובלת תוך כדי.

"עובדים מצטיינים"

עוד קומדיית קרינג' מומלצת היא "עובדים מצטיינים" (Workaholics).

שוב משרד. – רק שהפעם שלוש הדמויות הראשיות בטוחות שהן חיות את החיים הטובים שהן ראויות להם.

דרייק הנדרסון, אדם דיוויין ואנדרס הולמס הם הכותבים העיקריים והשחקנים הראשיים.

מסובך לתאר עלילה מסודרת במקרה שלהם, כי הם פשוט שלושה אנשים שהמטרות שלהם לא סדירות והזויות כשהם מנסים להתנהל בעולם. – הם מנסים לחיות בעולם שהוא קליפ לשיר היפ הופ הכי מגניב בעולם, אבל בפועל הם קליפ של להקת מחווה לאתניקס.

קראו עוד:

סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה –  אז והיום בבדיחות מצבי חירום

רון  –  ביקורת סדרה

סדרות הקומדיה והסרטונים המצחיקים ברשת 2014

"משיח"

וכמובן אי אפשר בלי המלצה על סדרה ישראלית בסוגת קומדיית הקרינג'.

גם כאן מדובר באדם קטן עם אגו ענק שבטוח שחייו מלאים יותר משמעות וזוהר ממה שהם באמת.

אודי כגן יוצר את הדמות של משיח, בעל אורחן צנוע בקיבוץ זה או אחר בארץ עם חלומות על היותו כוכב עבר ומסעדן מוצלח, יותר נכון אשליות על היותו כוכב עבר ומסעדן ברמות הגבוהות ביותר.

מה שהתחיל כסדרת רשת צנועה כבר הפך היום לתוכנית שמשודרת בפריים טיים ואת הקאסט שלה חיזקו עם כמה שמות גדולים כמו אבי קושניר (המעולה תמיד) ודאנה איבגי.

הרשמה לניזולטר:

סנאף קרינג'

ויש לנו סנאף קרינג '- שזה מונח שאני ממציא כאן ועכשיו.

סרטי סנאף היו תופעה, שחלפה מהעולם, של הקלטות ביתיות של מעשי רצח או פגיעה אחרת בבני אדם בטענה שהחומר המצולם אמיתי לחלוטין ואלימות אמיתית נעשתה כדי לצלם אותו. 

ומכאן אני שואב את ההגדרה להררי החומר המצולם של אנשים שמביכים את עצמם במציאות.

בין אם זה אוספים על גבי אוספים של סרטונים במדיות החברתיות או שלב האודישנים בכל ז'אנר "הבינוני שממונף על ידי ענקי התעשיה, הבא" שם בחוץ, אין תחליף לדבר האמיתי – הוכחה ממשית על גבי המסך שהגנים שלי, צנועים ככל שיהיו, הם לא התחתית של החבית, בכל זאת.

מודה ומתוודה, זה ז'אנר שאני אוהב במיוחד. לא כי אני מרושע. אולי גם בגלל אבל לא רק. 

זה הניגוד בין הגיבור, הזמר עם הסיפור המרגש לאנטי גיבור, הלוזר הנצחי שלא מבין שהוא לוזר ומתחרה באותה זירה כמו שווה בין שווים. אבל הוא לא. וזה מצחיק אותנו שהוא נופל על הקרשים כשהוא מנסה כל כך חזק.

ואולי זה כן ז'אנר מרושע קצת במהות שלו, אבל את זה גם יכולנו להגיד על סלפסטיק. בסך הכל אנחנו צוחקים על מישהו שנפגע ולפעמים נפצע קשה. לעזאזל אפילו צחקנו על ווייל אי קיוטי המסכן בזמן שהוא מת ועלה לגן העדן של הקויוטים מנגן לו על הנבל.

קומדיית הקרינג' הפכה להיות תעשיה שלמה, יש ערוצים שלמים ביוטיוב של אוספים, תגובות, בלוגים, פודקאסטים שהמשיכה המשותפת של כולם היא האפשרות להזדעזע מאחרים. בין האהובים עלי Joey B. Toonz שבין היתר הסרטונים שלו על טיקטוקרים ביוטיוב הם היסטריים. הוא לא צריך להתאמץ הרבה, רק להיות אדם שפוי מול גל של חוסר מודעות עצמית קיצוני בעידן הזה.

ואולי זו בעצם המשיכה של חובבי קומדיית הקרינג' בעולם לז'אנר הזה, משהו שישמש ברומטר בין מה שהיה נחשב אתמול לעכשוי ומגניב למה שכבר עצוב וחסר מודעות עצמית. 

שלא נגמור כמו וויל סמית.

להרצאות על קומדיה:

Comments

comments

מה חשבת?