עוד קומדיה ישראלית מוצלחת מבית היוצר של יס! רון, הוא החבר הזה שיש לכולנו. קצת לוזר, יושב על הספה ומעשן, בלי תכנית ובלי תקווה לעתיד. והוא מצחיק

רון (רון פלדמן) הוא החבר הזה שיש לכולנו. קצת לוזר, עובד בעבודת שכר מינימום בלי תקווה לקידום, בלי זוגיות ובלי תכניות לעתיד. כבר בן 36, ועדיין גר ככה, בדירה שהיתה שייכת לסבתא שלו. הוא הולך לעבודה, נפגש עם חברים, מעשן ו… מה?

ובכן, לרון יש חיים מצחיקים למדי. כמו כל סטלן, דברים ממש מוזרים נוטים לקרות רק לו. הוא פוגש אנשים מעניינים. יש לו הרפתקאות. אבל… הוא מצליח לדפוק את הכול. הזדמנויות, דייטים, אפילו מערכת יחסים, שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לו ולסדרה הזאת (וגם סצנת הסקס הכי אמינה שראיתי כבר לא מעט זמן).

אולי רון הוא לא החבר הלוזר שלנו אלא אנחנו, עם השאיפות הלא ממומשות והרצון הלא מספיק מגובש לשינוי? אולי, למעט העניין הקטן הזה שלא נראה שלרון יש אי אלו שאיפות או חלומות, משום סוג.

או שאולי כן? בעונה השנייה רון מחליט לנסות לצאת קצת מהקומפורט זון שלו של עבודה, חברים (ביניהם החברה הטובה ענת – ענת אורן, הכותבת-השותפה), דייטים והבית. הוא מצטרף לחוג תיאטרון במתנ"ס. ושם הוא פוגש שלל דמויות משעשעות. בהופעות האורח של העונה זכור במיוחד עידן ברקאי (ובלי ספוילרים, חבל שכנראה לעולם לא נראה אותו שוב) בהופעה גדולה, מוזגמת ודיוואית לחלוטין. הניסיון הזה פותח לרון דלת בלתי צפויה להפליא, מקפצה שמעטים זוכים לה.

והוא מצליח לדפוק את זה כמו שדפק כל דבר אחר בחיים שלו.

כן, במשך יותר מדי פרקים מצאתי את עצמי אומרת למסך: "אל תדפוק את זה, רון!" רק כדי לראות אותו, ובכן, דופק את זה. את העבודה, את הזוגיות אותה הצליח סוף סוף לגלות, את היחסים עם ההורים שהוא רק מתחיל לבנות. שלא כמו ברוב קומדיות הקרינג' שנוטות להשאיר לצופה האומלל טעם מר של החמצה וחוסר רצון לראות את האנשים האלה שוב אי פעם, לרון יש מספיק קסם אישי כדי לגרום לצופה לגחך, להניד בראשו וגם קצת להזדהות אתו. קצת להרגיש כמוהו – גם לנו חומקות הזדמנויות מבין הידיים, גם אנחנו הרסנו פעם משהו שבנינו בעצמנו במאמץ רב, גם אנחנו מאכזבים את ההורים שלמרות הכל עדיין אוהבים אותנו.

הדבר היחיד שכנראה נשאר קבוע בחיים של רון הוא החברים שלו. חבורה טיפה מעופפת עם פה גדול, מהאנשים שמדברים על הכול – ועדיין מופתעים כשמגיעה בחורה לפגוש אותם ומסבירה להם איך נראה יום של בחורה ממוצעת לחלוטין. או שהם מספיק מעופפים כדי לחשוב שזוג עם תינוק בן חודש הזמין אותם לארוחת ערב.

נראה שהקטעים האלה הם קטעי השיא של הסדרה. יש בהם הברקות ויזואליות מפתיעות ושפע של מונולוגים כתובים היטב: על התקופה האיומה אחרי לידה עם עוברון צמוד, על הבושות שאמא שלך עושה לך בפייסבוק ועל המציאות הלא נעימה שהיא חייו של נציג שירות בחברת סלולר.
אה, כן, יש פה עיסוק בכמה היבטים שלך המציאות הישראלית שלא תמיד מוצאים בטלוויזיה. חישבו רגע על הפעם האחרונה שהתקשר אליכם נציג מכירות נודניק מאיזו חברה גדולה והציע לכם הצעה מופרכת למדי. כמה מלים רעות אפשר לשפוך עליו ועל החברה שללחה אותו? בלי סוף. אבל אתם יודעים, גם בשבילו זה לא פיקניק…

בעולם של קומדיות אישיות רון מיוחדת. היא מצליחה לצאת רגע מעצמה ולראות את העולם שמסביב,על כל המורכבות שלו, וגם את הטוב (ידעתם שעיריית תל אביב מנהלת מעקב אחרי חתולים דרוסים?) שמצליח לפעמים להצחיק, אי שם בין רע לרע.