ערב הסטנדאפ המאולתר של אלי חביב התקיל חבורה של קומיקאים מנוסים בהצעות שנעו בין רדיקליות ("זוגיות"!) ועד לבנאליות להחריד ("שיער החזה של גורי אלפי"!). התוצאה? מצחיק. 

"אני כאן!", זועק מאחורי הקלעים קולו של גורי אלפי. אלי חביב, המנחה היותר מהולם את שמו של הערב, משתנק מצחוק. "למה אני מדבר על שיער החזה של גורי אלפי, בזמן שגורי אלפי כאן מאחורי הקלעים?", הוא שואל את הקהל, אבל בעיקר את עצמו. למזלו הרע של חביב, הוא זה שחפר את הבור, בדמות "ערב הסטנדאפ המאולתר של אלי חביב". הוא שעלה בחמישי האחרון מול אולם מלא עד גדותיו בתיאטרון האינקובטור, בפסטיבל הקומדיה הירושלמי על שם אפרים קישון. והוא זה שנפל אליו. 

לעקוב אחרי ערוץ הקומדיה בטלגרם

הצטרפות לחברי ילדי הקומדיה בוואטסאפ

הבור, במקרה הזה, הוא הופעה שבה הקהל כותב מראש על פתקים לבנים קטנים "נושאים", ושורה של סטנדאפיסטים נאלצים במשך כ-12 דקות להתמודד עם מטח של פתקים. פורמט שחביב מריץ בהצלחה כבר זמן מה, לרוב באולמות קטנים יותר. ומילת המפתח היא אכן "להתמודד". והנפילה? מבוקרת.

"כולם יודעים מה אנחנו עושים פה?", שואל חביב את הקהל, ונענה בדממה. "לא. אבל קניתם", צוחק חביב וכולם. "מה שיקרה הוא שיעלו לפה סטנדאפיסטים מופלאים, והם הולכים לאלתר סטנדאפ על המקום לפי נושאים שאתם נתתם. ו… חלק מזה יהיה איום ונורא. חלק מזה יהיה זוועת עולם. אבל חלק לא. וזה יתאזן". כדי להקל מעט על האלמנט הבלתי צפוי, חביב שולף מספר פתקים מקופסת ההצעות, ומסדר אותם מולו כמו במאי מיומן, בקבוצה של שש. בכל זאת, האיזון לא ישמור על עצמו.

להרשמה לניוזלטר:

אצל סטנדאפיסטים האלתור נוטה להיות עול

סטנדאפיסטים, לעומת אנשי במה העוסקים במקצועות מקורבים לקומדיה, כמו "אימפרוב", לא רגילים לאלתר. רובם אמנם יודעים איך להפנות לבדיחה כתובה באמצעות דיאלוג עם הקהל, שבו אולי ישתבצו מעט בדיחות מאולתרות, אבל לאלתר קטעים שלמים אה-לה-קארט זה נדיר. בעוד אצל עסקני אימפרוב (אפשר לזהות אותם בכך שהם אומרים "אימפרו!") האלתור הוא הלחם (האחיד) והחמאה (מרגרינה) של המצחיק, אבל אצל סטנדאפיסטים זה נוטה להיות עול.

סטנדאפיסט מהשורה ישאף להצמיד להצעה מהקהל בדיחה קיימת, ולהימנע עד כמה שאפשר מהסיכון שבאלתור. המיומנות שבה הוא יעשה זאת תהיה תלויה במספר השורה. כך, ההצעה הראשונה, תחת הכותרת מזעזעת אמות הספים "עוגות פרג", נהפכת בידיה המיומנות של פותחת הערב אסתי בן דרור ("אל תפרגנו לי יותר מדי, זה אלתורים"), לבדיחה על טיקטוק ("אה! עוגות פרג! זה מזכיר לי שהורדתי טיקטוק! יש לכם?"). קרינג' בטעם טופי, מהסוג שמצחיק. לא לדאוג, בסוף היא הגיעה גם לעוגות.

קראו עוד:

"סאטירה צריכה להיות משוחררת גם מכבלי הפשיסטים וגם מתנועות כמו מי טו"

סטנדאפ בסלון מה היתרונות

צוחקים איתכם: סדנת סטנדאפ למתחילים בפלורנטין | קורס סטנדאפ | לימודי סטנדאפ

"כולכם על הזין שלי", פותח גיא אדלר. "אני פה כדי לדבר עם אלי. לשאול מה שלומו". הקהל מפרגן, והפתקים נשלפים. "המרד הגדול ויוספוס פלביוס", מציע אלי, לקול תשואות רועם של הקהל. "איזה ירושלמי זה", מפטיר אדלר, ומודה שנכשל בבגרות בהיסטוריה. "נראה לכם שהוא היה מזיין, יוספוס? אם הוא היה חי, כמה עוקבים היו לו בטיקטוק? נו, תביא עוד פתק". חביב מציל את אדלר עם "הבן זוג של אמא שלי מסתובב בתחתונים", חוזר בהקלה רבה לאחת הנישות האהובות עליו – תסכול מתובל בכעס.

"רוצה להתחיל עם משהו כיף? מלחמה!"

"רוצה להתחיל עם משהו כיף? מלחמה!", מציע אלי לגלית חוגי, והמבט שלי נודד שני כיסאות שמאלה, לאיש המלטף מאז תחילת ההופעה בחיבה נשק אוטומטי. לא חריג בנופנו בימים אלה, אבל בהחלט פוטנציאל למשהו יותר גרוע מעגבניות. "אל תירה!", אני מדמיין את עצמי צועק, "זה רק בדיחות!". עם זאת, חוגי מצליחה לחמוק מנוהל מעצר חשוד בצעד אלגנטי הצדה. "מלחמה? יש כזאת, ואנחנו בה. על מה היא? לא סגור. ואנחנו ממשיכים". 

"רונלד רייגן", מציע חביב לכרמל צאיג, שעד כה הצהירה שהיא אוהבת את ישו ושונאת גברים שאוהבים אותה. "מי?", תוהה צאיג. "שואה", מציע אלי תחליף. "עם תודה ולב". "או! תודה על השואה!", מצהירה צאיג בתנועה בין אירוניה להקלה. "לא הייתם צריכים, אבל תודה. מישהו צריך שאני אסביר לו מה זה?". אחרי הסבר משעשע באופן מעורר אשמה, צאיג מגיעה למסקנה נחרצת: "אני לא יודעת איפה אלוהים היה בשואה, אבל אני יודעת איפה המדע היה בשואה".

ואם כבר מדע, גורי אלפי. "אתם יודעים מה זה… אנטרופיה?", הוא שואל את הקהל בהתנשאות קלה. אדם אחד שיש לו כוח לזה מצביע. "אתה באמת יודע?!", משתאה גורי. "באמת". "אתה ב א מ ת יודע?", מוודא אלפי. "אני חושב שכן", מתחרט מעט המתנדב. "אתה חושב שכן?! כי אנשים עושים בזה פרופסורה שנים!" לפני שאותו פיזיקאי אלמוני מספיק לגבש את מושג האנטרופיה לכדי משפט אכיל ומשעשע (אני חשבתי על "מחר יהיה קר ולא מגניב!"), גורי מפיק הסבר משל עצמו. "נגיד יש כאן תפוח על הכסא, אז עוד מיליוני-מיליוני-מיליוני שנים הוא יתפורר, אבל בסוף בסוף בסוף, וזה הרעיון של אנטרופיה, זה יהיה תפוח שוב?". "זה קוואנטים", מתקן הפיזיקאי. "אמא שלך זונה", מתאושש אלפי. "זה ריל שאני ראיתי, ואני מנסה ללמד אתכם משהו. אני מנסה ללמד אתכם שהכל אותו דבר, ויחזור להיות אותו דבר. כל הזמן. גם מירי רגב".

המשך אנטרופיה שמח.

משתתפים: אלי חביב (מנחה), גלית חוגי, גורי אלפי, גיא אדלר, עידן ניידיץ', אסתי בן דרור, כרמל צאיג

למופעים הבאים של ערב הסטנדאפ המאולתר

דברו איתנו, להזמנת סטנדאפיסט, כותב קומי, הרצאה, קורס או כל דבר אחר:

The post ערב הסטנדאפ המאולתר: גורי אלפי לא יודע מה זה אנטרופיה appeared first on ילדי הקומדיה.

"שומע, יש סדרה חדשה על רוסים. אתה רוסי, לא? תכתוב לי משהו!", צעק עלי העורך של "ילדי הקומדיה". "אין עברית, קשה מבין", עניתי. "וחוץ מזה אני בכלל מקזחסטן". "חשבתי שאתם הרוסים יודעים לעבוד", התאכזב העורך. "קזחסטן אומרים לך", ניסיתי להסביר. "אצלנו רק מתחכמים וזורקים זין". "קיצר אתה כותב?", תהה העורך בחוסר סבלנות. "כן, כן. יש עבודה יש כסף יש חיים, אין עבודה אין כסף יש מוות אפל וקודר", עניתי במבטא כבד. "מה?", התבלבל לו העורך. "ברוסית זה נשמע טוב יותר", עניתי בלחישה מתנצלת. "אבל רק עם כתוביות בעברית". 

קראו עוד:

התוכנית;מה תגיד וזרת לכאן

עדיין לא סיבה לסגור את כאן: אבירם כץ היא קלישאה מעוצבת היטב שלא מצליחה להמריא | ביקורת סדרה

נגד הרוח: פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה

אז הנה, הלכתי לצפות ב"הסדרה הזאת על רוסים" של כאן 11. "סובייצקה". שאפילו מגיעה עם כתוביות ברוסית, למקרה שלא הבנתם שזה רוסים. ומלא רוסים. כי אם לא הבנתם עד עכשיו, זה הנושא של הסדרה. "רוסים". קטגוריה מיוחדת בישראל, שלמעשה כוללת את כל מי שדובר רוסית והגיע מארצות פוסט־סובייטיות (תובנה שאולי כדאי להנחיל ליוצרי הסדרה – התקופה הסובייטית נגמרה לפני 30 שנה. עכשיו זה "פוסט"). בלארוס, אוקראינה, מולדובה, רוסיה עצמה, ואפילו קזחסטן ואוזבקיסטן. לאחרונים אולי תקראו קווקזים, אבל כל עוד הם מדברים רוסית – זה "רוסים". כך, לגיבורי "סובייצקה" אין ארץ מקור. הם "רוסים" של ישראל. הם לא מניז'ני נובגורוד. לא מקייב. ולא ממינסק. הם תמונת מראה של המבט הישראלי – גוש אחד של "רוסים", שאין להם רקע. אין להם ייחוד. כולם בדיוק אותו דבר. זה לפחות מה שהגיבורה חושבת, וכנראה גם רוב הצופים, גם כשמעמידים אותה מול עובדות כמו "היי, אני בעצם ממולדובה".

להרשמה לניזולטר:

ומי הגיבורה שלנו הפעם? אנה. אה… ענת. כי אף אחד לא שמע על שמות רוסים בישראל ב-30 השנים האחרונות. ומה היא? שונאת רוסים (לא שיש סיבה טובה לשנוא אותם. במיוחד לא בשנתיים האחרונות). ורק רוצה שההומואים מתל אביב יחבקו אותה (מטפורית. רק מטפורית) לפני שאח שלה ירביץ להם. סליחה, אמרתי ירביץ להם? התכוונתי יירה בהם בקאונטרסטרייק. כי הוא הייטקיסט. והיא לומדת מתמטיקה ומשוררת. כי ככה זה "רוסים". לפחות בניינטיז, משם לקחו את הגיבורה שלנו. נו, תעשה טובה, היא גדלה בבית שאן. מעוז בעלי המפעל המזרחים הנצלנים שהבת שלהם היא החברה הכי טובה שלך מהתיכון, וככל הנראה המקום היחיד שבו לא שמעו על זה שזו "העלייה הכי טובה אי פעם" ש"הצילה את המדינה" וכל הגזענות ההפוכה הכיפית הזאת ששמורה במדינות אחרות לאסייתים. המקום הזה שבו להיות בשנות ה-90 זה מתקדם, כי הם עדיין בשנות ה-80.

והאמת, בשנות ה-90 באמת היה פה די גרוע להיות "רוסי", אבל עכשיו? כולם בהייטקס. מהנדסים. עובדים קשה. טובים בחשבון. חכמים. מבריקים אפילו. וקצת שרמוטות, טיהי. כן, יש גזענות. כן, יש שנאה. אבל מפה ועד לשנאה האמיתית שיש בישראל, למשל לערבים ושמאלנים, פעורה תהום רחבה. את החוויה המתקנת שלנו, דוברי הרוסית, כבר קיבלנו. ב-2023 זה בעיקר יתרון. בראיונות עבודה. במוסדות אקדמיים. בכל חור אליטיסטי שהוא מעריצים את "עם הספר" שבאמת קורא ספרים. 

אבל כשעוברים את כל זה – היומרה להיות "חוויה מתקנת" – זו דווקא סדרה לא רעה בכלל. בכלל בכלל. הטקסטים אמינים. הדמויות מרגישות אמיתיות. רק האג'נדה מפריעה מדי פעם לכתיבה, עם תתי־עלילות שלמות שנסובות על קלישאות של אקטיביזם סטייל "דור 1.5". ולא שיש לי משהו נגד אקטיביזם, אבל לא כשזה בא על חשבון העלילה. מה לא תראו כאן? לא תראו את הכוכבים הקדושים של הסדרה יוצאים רע. עושים "שם לא טוב" לפרה הקדושה שהיא העלייה הרוסית. כי אחרי כל רגע מוצלח יש תחושה קלה שהצוות קיבל מימון נדיב מהסוכנות.

והנה עוד קטע משעשע – להפוך תינוקות לחיילים. בדיחה שחוזרת על עצמה כמה פעמים במהלך הסדרה, ואין לה שום הצדקה. נו, אתם מכירים, "אם לא תעשה ברית מילה, יצחקו עליך במקלחות בטירונות". אז הנה לכם חדשות – אף אחד לא צחק על מי שלא היתה לו ברית מילה בטירונות שלי. למעשה, היינו די עייפים מלהיות חיילים, כולם ביחד, מכדי לדחוק החוצה בעלי עורלות. כן צחקנו קצת על הגודל, אם הוא היה גדול במיוחד או כפתור חמוד כזה. קורה. אבל הקשר בין עורלה לצבא הוא עוד מיתוס שהיה המון מקום לנתץ, בסדרה שבאה "לספר את האמת" על העלייה הגדולה ביותר שהיתה פה אי פעם. כל מה שזה בעצם עושה זה להכניס את התינוקות שלנו לצבא מגיל אפס. בקושי בקע מפות אמו, וכבר הוא חייל למופת. עם נשק, ללא עורלה.

אבל כאמור, "סובייצקה" דווקא מצליחה להפתיע. הפתיחה אמנם קלישאתית, וכך גם המקור של הדרמה (קחו קלישאה, נפצו אותה, וחוזר חלילה) – אבל היא עשויה היטב. החלקים העצובים באמת עצובים. החלקים המצחיקים? לפעמים יש כאלה, והם באמת מצחיקים. צחוק עמוק כזה של "אוי המציאות". ושלא כמו רוב הסדרות שיוצאות כאן – היא לא סובלת מחוסר רדיקלי במודעות עצמית. זה דווקא יש. אבל אולי כדאי להבין שכדי לנתץ קלישאות לא צריך קודם לאמץ את כולן, ואז לירות להן בראש. אפשר פשוט להראות משהו אחר. משהו אמיתי. סבתא בבית אבות, ולא בסלון. דמות ראשית בלי מבטא שכולם מתפלאים כשהיא אומרת מאיפה היא, ודווקא זה מניע אותה להדגיש את הזהות שלה. במקום לפטר מהמפעל, לפטר מההייטק. זה באמת היה יכול להיות לא צפוי. במקום זה, זה נחמד. אז כן, היה נחמד. קול. נקסט.

בהשתתפות: סוזנה פפיאן, יבגניה דודינא,  דניאל סטיופין , גרא סנדלר, פירה קנטור, דניאל מורשת, פיליפ שאולוב, יואב רוטמן ועוד

יוצרת ותסריטאית: דנה אברמוביץ  |  במאית: ענת סטלינסקי | עורכת תסריט: אסתדר נמדר תמאם | חברת הפקה: ארצה הפקות

The post כאן מציגה: קלישאות על רוסים. נפרדים מהפרק האחרון של סובייצקה | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קוטלים הפעם? את פורנו העוני החדש של HBO, הסדרה"נגד הרוח" ("Rain Dogs") – דרמה קומית, או קומדיה דרמטית, או קומדיה שחורה עם יותר מדי דרמה, עם אם חד הורית, דמות אב ללא אב וכל החוסר מזל הנלווה (עיינו "חוקי מרפי", כרך III). נו, כמו "חסרי בושה"

קראו עוד:

קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח

מישהו מטפל בך | האם סיטקום הפולחן הבריטי עומד במבחן הזמן?

ספיישל הסטנדאפ של ג'ון ארלי מגיע להוט

זוכרים? זאת שהגרסה האמריקאית שלה דרסה את המקור הבריטי באופן שדי הולם את כותרת התוכנית. אממה, כאן לא היה צריך לגייס קאסט חדש לגמרי של שחקנים אמריקאים שיתרגמו את העוני הבריטי המכוער לעוני אמריקאי סקסי. כאן העוני האמריקאי הסקסי טס חזרה אל מעבר לאוקיינוס, ונצמד כמו טפיל אסתטי לעורקיהם היצירתיים של קאסט בריטי למהדרין. ולמה פורנו? כי זה מה שהפרוטגוניסטית האנטגוניסטית שלנו צועקת עלינו כבר בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, שבו מפנים אותה ואת הבת שלה מדירה מחורבנת והיא סוחבת את הדברים ב… נו… מה יסמל עוני? אה! שקיות זבל! וצועקת "הנה פורנו העוני שלכם!". יו נואו, כדי שתבינו שאתם כבר בעשור השלישי של המאה ה-21 וכולנו נורא מודעים לעצמנו, והקיר הרביעי נהרס לטובת חיבור המטבח והסלון. זאת ככל הנראה העת ההולמת להזכיר כי שבירת הקיר הרביעי ומודעות עצמית אינן תירוץ ליצירה של תוכן קלישאתי, לעוס וטחון שרץ בפול גז בניוטרל בשדרות סיזיפוס ה-III. לא ש"נגד הרוח" עושה את זה. אבל היא גם לא-לא עושה את זה. הדמות הראשית, למשל, לא מצליחה להחליט אם היא אכן עצמה או כותב הסדרה המתוסכל, המביע את החששות שלו על הדף, כי ברור שהיא כותבת מוכשרת ומתוסכלת. מה עוד היא תהיה?

אה, ואיפה שיש פרוטגוניסטית-אנטגוניסטית-כותבת-מתוסכלת-שהיא-הכותב נמצא כצפוי גם אנטגוניסט-פרוטגוניסט-גם-אני-בעצם-הכותב משלים, בדמות "המסוורת' סלניג'ר" (או משהו כזה) – ילד זין (גבר זין?) עשיר, מופרע, סוציופת, אליטיסט מפונק בן לאמא שלא חיבקה אותו מספיק שלא תמצאו בבית ללא חלוק סאטן ובחוץ ללא חליפה. טבעת עם אבן יקרה על הזרת והכל. סתם, קוראים לו סֶלְבִּי. כמו היוברט סלבי. המחבר הלא מאוד מפורסם של "רקוויאם לחלום". הבנתם? הבנתם? ומה משחקים? אבא חורג, אמא כותבת. כמו בשיר הזה של עומר אדם, על חוף. אבל קודם בלונדון.

להרשמה לניוזלטר

ולונדון. הו, לונדון. אם תשאלו אותי (כדאי מאוד, אני טוב בכאלה), העיר היא לגמרי האנטגוניסטית האמיתית של הסדרה. עיר צפופה, מזוהמת, רעה לתושביה, שנדמה שכולם בה נמצאים מוסרית בין הדוור שגונב לך את החבילות לבנקאי שגונב לך את הכסף. עיר שמתעללת בך, אבל אתה לא יכול לעזוב אותה. יו נואו, כי זאת "פאקינג" לונדון. כמו "פאקינג" תל אביב, רק עם יותר "פאקינג". 

והאווירה? אם שמעתם במקרה את האלבום שהסדרה נושאת את השם שלו, "Rain Dogs" של טום ווייטס, או שמעתם אי פעם את טום ווייטס, אז זה זה. ראוי אולי להזכיר שווייטס גם המציא בעצמו את המונח "Rain Dogs" ("כלבי גשם"?), שמתאר, לדבריו, אה… כלבים בגשם. או במילה אחת – באסה. כמה באסה? כל הבאסה. כל הפאקינג באסה. כל הבאסה שאוכלת ערימה של אספרגוס ואז באה ומשתינה לך באמבטיה בעודה מסבירה לך מה אתה עשית לא בסדר. כל הבאסה שמציעה לך את כל העולם כי אתה בדיוק פלח האוכלוסייה שהם מחפשים, אבל למה אתה לא יכול להתנהג יותר כמו אנחנו? כל הבאסה שהעולם האכזרי והדפוק שלנו יכול לספק כמו אוויר לנשימה. קצת כמו הגנרל מהבדיחה ההיא, שהכריז שכל מה שנשאר לאכול זה חרא, אבל לפחות יש מספיק לכולם.

ליצירת קשר:

אה וחוץ מזה היא גם מצחיקה מדי פעם. כי מי לא תצחק כשמימין לבחורה שמציעה לך כרגע לכתוב עבור עיתון גדול יושב איזה סוטה שנוגע בעצמו בזמן שהוא מבקש ממך לרקוד קצת יותר לאט, כי את עובדת בפיפ שואו, כי זה פחות מנוכר ממצלמות רשת. או כשבית המחסה לנשים מוכות שבו את חוסה עם הבת שלך כמעט מתמוטט כי השכנים העשירים רצו להתקין להם "האט-טאב", ונהפך לעוד מכונת מזומנים, באמצעות אותן מצלמות רשת ממש ממוקדם (הלו, מראה שחורה!), שבהן אמהות מוכות משחזרות את החוויות הנוראיות שהן עברו מול גברים חרמנים שרוצים להרגיש את עצמם אבירים על סוסים לבנים (לפחות לשלוש דקות וחצי). אותי זה הצחיק. ולפעמים לא. אבל בסך הכל היה די סביר. כמו החיים, אבל עם מבטא בריטי ומצולם יותר יפה.

The post "נגד הרוח": פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

"סדרה על סופר עם מחסום כתיבה? הולי שיט. יאללה עופי על זה" – זה לא ביטוי שחשבתי שמישהו יוכל להוציא מדל שפתיו בעשור השלישי של המאה ה-21. אבל מתברר שזה קרה. וזה קרה ממש כאן. "כאן 11" החליטו מסיבה כלשהי שהדרמה הקומית "אבירם כץ" – "סדרה על כותב עם מחסום כתיבה", עוד סדרה מהז'אנר החביב ביותר על כל תסריטאי בשקל שאי פעם ישב מול דף ריק, היא היא מה שאנחנו צריכים בעת הזאת. "תראו איך אנחנו מחדשים!" כנראה חשבו לעצמם המפיקים. "אין מצב שמישהו כבר עשה את זה".

אבל כן. מישהו כבר עשה את זה. ואמנם אפשר לעשות את זה שוב. וזה אפילו מושקע ויפה ואסתטי ומלא דיאלוגים שיוצרת הסדרה, דנה מודן, השקיעה מאוד בנאמנותם ליומיום. וירושלים באמת נראית ככה ונשמעת ככה. אבל אי אפשר לעשות את זה בלי עלילה מעניינת ודמויות שאכפת לנו מהן. ואחרי צפייה בשלושה (מתוך שמונה) פרקים כל כך לא אכפת לי שזה מצחיק. אבל לא מצחיק מצחיק. 

נראה שאת הצד של העלילה החליטו יוצרות הסדרה להזניח ברמה כזאת שככל הנראה תוכלו להשלים בעצמכן את רוב העניין אחרי שתראו את חמש הדקות הראשונות. או לפחות את הפרק הראשון. אם נתקלתן במקרה בביקורת הזאת לפני שראיתן את "אבירם כץ", כנראה הפרטים הבאים ישלימו את רוב התמונה: שכן מבוגר שלא יודע שהוא כותב מוכשר, עורכת מוסף סוף שבוע לחוצה על דדליין (היי דנה), שכנה יפה, שני חוקרים (היי דנה) ואישה נעדרת, והנה גם אתן כתבתן סדרה. 

קראו עוד:

דרמה קומית: החיבור המופלא שבין קומדיה לדרמה

דרמה קומית חדשה בסדרת יאנג אדולטס של הוט

דרמת ספורט קומית חדשה בכאן – שלי הכובשת

ואם כבר הדמות הראשית, למה הוא כזה דביל? איך בן אדם עד כדי כך מטומטם, חסר מודעות, חסר תובנות וחסר תקשורת הצליח להפיק שני רומנים מצליחים, ולפרסם חמישה? אני יכול להבין שהוא אמור להיות פגום, אבל מישהו כנראה לא הבין שיש הבדל בין יהלום פגום לערימת זבל פגומה. ומודן בעצמה כבר הודתה שזו היא, שהרשתה לעצמה לעצב את דמות הסופר מחדש. הדמות החדשה מזכירה במשהו את אזור שרונה בתל אביב. על פניו היסטורי, בפנים – שופינג. האנק מודי, ללא הסקסאפיל.

והדרמה? רצח. מה זה רצח. רצח רצח. כי למה להתעמק בעולמו הפנימי של סופר, בהתלבטויות שלו, בקונפליקט שלו מול הדף, במה ליצור, ומה אותנטי, כשאפשר פשוט לרצוח. הכי כיף. מה קרה? משטרה! ואל תדאגו. סחבק לא רוצח. הוא רק גנב. ואפילו לא גנב ממש. סתם אמן רגיל ששם את השם שלו על עבודה לא שלו. מפתיע? לא ממש. ראיתן פעם חברה לייעוץ אקדמי? פגשתן פעם דוקטורנט מתוסכל? אוקיי, אולי זה רק העולם שלי, אבל הבנתן. מה שכן מפתיע הוא קודם כל הרשלנות שבה הוא עושה את כל הדבר, בהתחשב בזה שהוא כבר חיבר כמה ספרים, ובעיקר העובדה שסחבק מעדיף לשקר לשוטרים ולגרום להם לחשוב שהוא רוצח מאשר להודות בגניבה ספרותית. באמא שלך? באמת נראה לכם שאני אאמין שחדל האישים שהפכת את הדמות הראשית אליו לא היה קורס בשנייה הראשונה שהוא היה מתיישב מול שני חוקרים שמאיימים עליו בכלא? פאק מי. 

בכל הרצינות, זה נראה כאילו אף אחד לא חשב לבדוק מה המניע של הדביל הראשי (הוא הדוניסט, לא?), אלא כתב את הפעולות שלו כדי לקדם את העלילה. בהנחה שאכן תגיע עלילה בשלב כלשהו. למה? כי אי הבנות. חוסר תקשורת. גניבה ספרותית הייתה הורגת לו את הקריירה? כנראה שלא. כלומר, לא אם הוא היה פשוט מודה בזה ברגע שזו נהייתה חקירת משטרה. וכנראה גם בהמשך. בעידן הבינה המלאכותית שכותבת עבורך והפוסט-אמת, אני באמת תוהה אם למישהו היה אכפת.

להרשמה לניוזלטר:

חוסר תקשורת הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור 

חוסר תקשורת, יש לציין, הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור בסיטקומים מהניינטיז וקומדיות רומנטיות רעות במיוחד. סופר עם כל סוג של יכולת לתקשר את החוויה האנושית כנראה היה מבין שלשוטרים לא אכפת מגניבה ספרותית. הם מחפשים פאקינג רוצח. אבל בעולם שיצרה מודן, המבוסס באופן חופשי מאוד, ויש שיאמרו מדי, על ספר די נחמד, מערכת הערכים היא דדליין מעל לחיי אדם. לפחות אלה של דמויות בדיוניות. את אלה, כידוע, אפשר להקריב בקלות עבור דדליין. סופרים הרי רוצחים דמויות לפרנסתם.

בפרק השני, יש לציין, לא קורה כלום. חצי שעה של אקספוזיציה עם דיאלוגים מלוטשים. וואו. בפרק השלישי (שבאופן די מפתיע לא נקרא "מחכים לרועי") כבר לא הבנתי מה אני עושה פה ולאן אנחנו הולכים. לא פחות מעשר דקות של שתי נשים מדברות על גבר שלא נמצא שם ושלא אכפת לנו ממנו. מבחן בכדל, ככל הנראה, תלה את עצמו בשירותים. מה שכן, לא הבנתי למה בשלב הזה יוצרת הסדרה לא בחרה לשחק גם את הפסיכולוגית, ורק ביקשה שהפסיכולוגית תשחק אותה. רועי, אגב, מגיע. אחרי 12 דקות. ואז אתה ממש מתחרט על זה שהוא הגיע, ותוהה אם אולי היה כדאי למשוך את אותן 12 דקות לחצי שעה, כמו בפרק הקודם. הפיצ'ר המרכזי שלו הוא שהוא אוהב דמות שאנחנו לא ממש יודעים עליה שום דבר (באמצע הפרק השלישי!), ולא אוהב בגדים. וכן, יש פאנץ' בסוף, אבל זה קצת מצחיק למשוך 32 דקות של כלום ואז לתת ערימות של רקע ב-30 השניות האחרונות. למה זה לא היה כל הפרק? כל כך חשוב להראות לנו כמה מצפה רמון יפה בערב? ראינו. תודה.

היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה 

ואם כבר שחקנים, הקאסט עמוס בשחקנים קומיים מצוינים. באמת. אין צורך לפרט. אתם יודעים מי אלה. אממה? הם כל הזמן מנסים להיות רציניים. יש אלמנטים קומיים, בטח, אבל זאת ממש לא קומדיה. "פארגו" מצחיקה בגלל המציאותיות האבסורדית של ההתנגשות בין נחמדות לברוטליות. לא כי השחקנים מדברים מצחיק. "אבירם כץ" לא מצחיקה, ולא אמורה להיות. היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה. ואם כבר בניתם דרמה – איפה הדרמה? אני יכול להבין את הניסיון לטשטש את גבולות הז'אנר, וזה בהחלט משהו שאני מעריך, אבל כאן נראה שבמקום לטשטש החליטו שלא לבחור צד. אז זה או קומדיה לא מצחיקה, או דרמה לא דרמטית. אם לצטט בחופשיות מה את סן צו – כשאתה מגן מימין, אתה חושף את השמאל. כשאתה מגן משמאל, אתה חושף את הימין. כשאתה מגן על הכל – אתה חשוף מכל הצדדים.

להזמנת הרצאות:

[email protected]

[email protected]

0547454667

The post עדיין לא סיבה לסגור את כאן: "אבירם כץ" היא קלישאה מעוצבת היטב שלא מצליחה להמריא | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

ב-29 בנובמבר תארח "בסרביה" אשר בירושלים הופעת סטנד־אפ מלאה ראשונה של דניאל ויינברג, המתאר את עצמו כ"נו אני עושה דברים טוב עם מילים". עם ותק של שבע שנים בסטנד־אפ (אם סופרים את שנות הווירוס), ויינברג עדיין מתקשה לכתוב על עצמו בגוף שלישי. עם זאת, יש לו הופעה לקדם. ולכן הוא ייאלץ לשנס מותניים, ולנסות להסיט את טקסט הקידום העצמי הזול הזה לפלטפורמה שהוא מכיר היטב – הראיון.

לזכותו, המחבר ראיין לאורך השנים כמה עשרות קורבנות חסרי מזל, במחקר אקדמי ובעיתונות, תחום שבו הצליח לשהות מספיק זמן כדי להיקרא "עיתונאי לשעבר" בערך הוויקיפדיה שהוא זומם לכתוב לעצמו, ולמחוק כמה מאות אלפי מילים לפחות. הוא אפילו קיבל 93 בקורס מתקדם בראיונות (וקצת מאוכזב מזה). ואם יש משהו שהוא למד, זה שצריך לחשוב על איזה טוויסט לסוף הפסקה. ולזכור לקדם את ההופעה. יאללה, לראיון.

אז, מה הקטע עם לראיין את עצמך?

חשבתי שהקוראים יתחברו לפורמט שהם מכירים, שלא מכביד עליהם. שאלה, תשובה. מוכר כזה. ככה הם יידעו מה לחפש.

אבל עדיין לא שאלתי את השאלות.
כן, אבל אני אחזור אל הקטע הזה אחר כך ואערוך אותו כאילו ידעת.

*אבל אתה המרואיין.
ראיון עצמי, ביץ'. שח ומט.

מקסים. ספר לי על ההופעה.
רגע. קודם אני צריך להגיד את הציטוט בכותרת. תקנו כרטיס להופעה שלי, יא כלבים.

וזה הכותרת?
אולי ביצ'ז.

לא יודע, נשמע לי מיזוגיני.
אני מכוון לכלבות מכל המגדרים.

עדיין מיזוגיני.
טוב, טוב. יא מניאק.

מרגש.
האמת, זה טוב. תכתוב "יא מניאקים".

תכתוב אתה.
סגור.
…
…
אז ההופעה.
מה איתה?

ספר לי עליה.
ספר לי אתה.

נראה לי שהבנתי את הבעיה בראיון כזה.
נו.

בדיוק.
מה לקחת קשה. משחקים איתך קצת. ההופעה היא הופעה של קומדיה, עם בדיחות.

ומה יהיה שם?
שעה.

שעה?
שישים דקות, קח או תן דקה וחצי לסיים קטע.

קטע.
ויהיו עוד אנשים?
שריקי.

קובי?
דניאל.

דניאל שריקי?
דניאל ויינברג.

פנטסטי. אז הוא מחמם?
יותר כמו מקרר, כי וואללה עשו אותו שארפ.

אני מתחיל לחשוד שאתה בלנדר.
תכתוב: "נמנע בכוח ממבטא מזרחי"

כן, זה בלנדר.
אז תבוא?

יש לי ברירה?
ס'אמק.

דניאל ויינברג יופיע ב"בסרביה" (בן יהודה 34, ירושלים) ב-29 בנובמבר, ב-20:30 בערב

לאירוע

לשמירת כרטיסים

The post החוקר והעיתונאי לשעבר דניאל ויינברג במופע סטנדאפ מלא – ראיון עצמי appeared first on ילדי הקומדיה.

מה אסור להגיד, לכתוב ואפילו לרמוז? אילו מילים או צירופי מילים יכולים להופיע בכתבה הזאת, שיובילו לתגובות שליליות כל כך, שאין סיכוי שהעורך ייתן לדברים להתפרסם, ואפילו אם כן – אותן מילים יפלטו את כותב הדברים, עבדכן הנאמן, מהחברה שבה הוא חי, תוך קריאות בוז נחרצות? הדברים שנחים מאחורי גבולות אלה, של מה אסור, משתנים לעתים: מול כיתה של תלמידי בית ספר יסודי, מול כמה כוסות יין ריקות בין חברים, מול סבא וסבתא, מול קהל בהופעת סטנד־אפ. 

מבין כל אלה, את הדברים ה"גבוליים" ביותר כנראה שהיינו מצפים מהאחרון. הסטנדאפיסט. זה שבידיו רישיון מהקהל להגיד את כל מה שהקהל היה רוצה להגיד, אבל לא מרשה לעצמו. אבל מה אפילו הסטנדאפיסט לא היה מעז להגיד? חנוך דאום טוען שהוא יודע את התשובה. הוא לא היה מעז לדבר על אתיופים, נכים, חולים סופניים ושמנים (הא!). טוב, אוקיי, לא בדיוק. למעשה זה "שמנים, חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, לקויות ראייה, נכים ומוגבלויות פיזיות וגם… יוצאי אתיופיה". כן, עם שלוש הנקודות שם ממש ככה. ובואו נודה בזה, הרי אף אחד מאיתנו מעולם לא שמע בדיחה שנוגעת לאף אחד מאלה. אבל מה אתיופיות עושות ביום כיפור כולם יודעים. 

קראו עוד:

סדרה חדשה של חנוך דאום  – ואף מילה על הספר שלו

יותר מרק ערב להיפסטרים: ארבע שנים לערב הסטנדאפ המיותר

מהי קומדיית נונסנס ואילו קומדיות נונסנס כדאי לכם לראות?

את הסדרה החדשה שלו, "טאבו", דאום מציג כ"התוכנית שבה אנחנו צוחקים עם אנשים על דברים שאתם כנראה חושבים שאסור לצחוק עליהם". כן. ככה. לא "על" אנשים. איתם. ולא בדיוק מה שאסור להגיד. נו… ה… "טאבו" הזה. כבר מהמשפט הראשון, שמציג את התוכנית, דאום מבהיר שהכל יהיה בלתי מזיק ככל האפשר, ואז מציג את הזוכים המאושרים, שהפרס שלהם הוא להיות בתחתית של כל בדיחה בפרק. כמו ב"היפה והחנון", אבל ללא תרומה לפופ הישראלי. דאום לא אומר את מה שאסור. מה שהוא כן עושה הוא לבחון שוב ושוב ולעייפה את המושג הלעוס עד דק "פוליטיקלי קורקט". נו, אתם יודעים, כינוי גנאי שצוחק על אנשים שמגבילים את מה שהם אומרים כי הם מאמינים שזה מה שהקהל רוצה, אף שהם בעצמם מאמינים אחרת. במקום להגיד דברים כי ככה נכון (סתם "קורקט"), אומרים דברים כי ככה "נכון פוליטית" (ע"ע "ראש הממשלה לשעבר"). ודאום הוא הכי קורקטי שאפשר. אפילו כשהוא מדבר על ד"ר מנגלה.

הסדרה, אם היא אכן רצתה בכנות לעמוד ביעד ששמה מציב לה, ולבחון את מה שבאמת אסור, נידונה לכישלון מראש. כי אי אפשר להגיד את זה בטלוויזיה, זה פשוט לא יגיע לצופה. לא כמו בסטנד־אפ, שבו הדבר היחיד שעומד בין הקהל לקומיקאי הוא השיקולים הפנימיים של הקומיקאי, כאן נכנסים גם השיקולים של חברת ההפקה, של הערוץ, של התדמית, של הפרזנטור. אבל אפשר היה ליצור כישלון מעניין. מקורי. ניסיון לזנק לעבר מה שאסור, ולקלוע עד כמה שאפשר. כמובן שתקנות רשות השידור ומגבלות מה שהטלוויזיה והעורך מסוגלים לסבול מביאות לכך שחלק מהחומר המצולם מצא את עצמו בפח של מחשב העריכה, אך הקוץ ששובר את גב הארנב פה הוא ששיקולים שכאלה עוצרים מלכתחילה את העיסוק בדברים שנחשבים לקשים מדי, גסים מדי, פוגעניים מדי, לא מוסריים ולא חוקיים. 

להרשמה לניוזלטר:

אם דאום היה מספר בדיחות פדופיליה לילדים, כנראה שהייתי מתרשם. אם הוא היה מביא פלסטינים וצוחק איתם על מתנחלים, הייתי קונה ספר. אבל במקום זה הוא מזמין 100 פיצות לארבעה שמנים, ועוד עוטף את זה במתיקות של סרטונים שבהם כלבים פוגשים את הבעלים החייל שלהם כשהוא חוזר לאחר משנים מבמלחמה. 

בצפייה ראשונה, עצרתי אחרי שתי דקות ושלוש בדיחות שמנים שחוקות כל כך שהייתי צריך רגע. מה היו הבדיחות? חפשו בגוגל "סטנדאפ שמנים". סיכוי לא רע שתיתקלו לפחות באחת או שתיים. בעצם עזבו, כבר שמעתם אותן. "אם גלעד שליט היה בגודל של [אחד מהמשתתפים], החמאס לא היה מצליח לגרור אותו מהטנק", צוחק דאום. מה הקשר גלעד שליט? יש לדאום בדיחה על המשפחה של שליט, אז יאללה נו קישרנו לשמנים, נעודד עם זה גיוס, נעשה מזה קטע. 

סליחה על השאלה עם שאלות פחות טובות

מעניין לציין שהמושג פוליטיקלי קורקט הומצא דווקא על ידי הוגים ליברליים מהצד השמאלי של המפה בארה"ב בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הוא צחק על האופן שבו פוליטיקאים משנים את המילים שלהם כדי להסוות את הדברים האמיתיים שהם רוצים להגיד, כשהם אומרים "אנשים בעלי צבע", אבל ממשיכים במדיניות של אפליה מתמשכת נגד כל מי שאיננו לבן. הוא לא עומד מול מי שמתעקש להשתמש במונחים שאין להם הקשרים שליליים. להימנע מלקרוא ליהודים בשמות גנאי, זה לא עניין של פוליטיקלי קורקט. זה עניין של גזענות. אנטישמיות. אם לצטט אמריקאים, זה "אקשואלי" לא בסדר. ואתם יודעים מה באמת לא בסדר? להיות צפוי לחלוטין תחת כותרת של פריצת גבולות. בסופו של דבר, החטא הכי גדול של קומיקאי הוא להיות לא מצחיק, וחלק מהותי ממה שמצחיק אותנו הוא חתירה תחת הציפיות. חתירה אומנם הייתה בתוכנית, אבל די בסיסית. רק קצת מעבר לצפוי. 

אבל זה בסדר, דאום לא בדיוק קומיקאי. לא כל הזמן. הוא מגיש. והוא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. את הסטנד אפ, יש לציין, כתבו עמרי עמית ואדר מירום– עם קרדיט ייעוץ לעמירם טובים. לזכותם, הוא לא היה גרוע. אבל אודי כגן כנראה היה עושה מזה מטעמים. ואלי חביב (עדיין לא מכירים אותו?) היה מפרק לפורמט הזה את הצורה. 

דאום, יסלחו לי האלים, סובל מתסמונת דאום – בדיחה שהוא עצמו כנראה סיפר בשלב זה או אחר. אני יודע, כי נראה שהוא ממש בעניין של בדיחות זולות – כאלה שנער עם ניצוץ קטן של רשע בעיניים יגלה אותן אם תיתנו לו כמה רגעים מול ילד שמן. להגיד "וקטורים" לא גורם לו להיראות חכם יותר. כשהוא כן צולל מעט יותר פנימה, המנחה הנועז מצליח להגיע לנושא די "אוונגרדי", בייחוד בסטנד־אפ – ההבדל בין נשים לגברים. כאמור, עומקים חדשים. לגברים עשירים מותר להיות שמנים. לנשים מותר להיות שמנות – אף פעם. הפתרון של דאום ושות', בלי ספוילרים, שוכח שהיו שם עשירים, והולך ל"אישה = מלקטת", "גבר = צייד". שמעתם את זה קודם? אין מצב. זה טאבו.

 כשהוא קורא לאדל בת זונה כי היא רזתה ובעצם כן אכפת לה מה מעריצים חושבים, זה לא טאבו, זו הבדיחה שאבא שלי יספר כשהוא משתכר קצת. את הקטע הזה אני דווקא מאמין שהוא כתב בעצמו. כשהוא רוצה לחיות על הקצה, דאום מתבל בבדיחות נאצים (להבדיל מבדיחות שואה ממש), מהסוג הנפוץ בערבי במה פתוחה (ויש לא מעט מהן).

פרק ראשון – גם שמנים הם בני אדם

הפרק הראשון של "טאבו", בתמה של "גם שמנים הם בני אדם, ומותר לצחוק עליהם" (סליחה, איתם), מפגיש את דאום עם בני אדם שרוצים שיתנהגו אליהם כאילו הם נורמליים ויתחשבו בהם, וזה מבורך. הנה תראו, אלה הם בני אדם, ואלה, ואלה. יופי של שליחות. אבל למה לא לצחוק על האופן שבו אנחנו רואים את הגוף שלנו? את הגוף הישראלי האידאלי? ומה עם קצת ביקורת על המערכת? אלה קולות ביקורת לא פשוטים, שנדמה שהיה להם מקום תחת הגג הזה. דווקא כשיש ביקורת על המערכת, ואחת המשתתפות (אורנית שרעבי המצוינת, שגם תורמת הרבה יותר תובנות מדאום) מעלה את תעשיית האופנה ותעשיית הדיאטות כחלק מהבעיה, דאום ממהר להסיט, ועובר לדבר על הנטייה של אבא שלו להשמנה, ועל נטייה להשמנה בכלל. נו, זה הגנים. כשאחד המשתתפים מתוודה בפניו שהוא "לא רק שמן, אלא שמן והומו", לדאום אין שאלת המשך. כל מה שיש לו להגיד זה "וואו".

פרק האלמנות, "תגידו לי, חנוך, הגזמת"

את הפרק החמישי, אודות המוות, שבו היעדים הנבחרים הם אלמנים ואלמנות, דאום פותח בהבטחה גדולה. הוא בוחן את מושג הקומדיה = טרגדיה + זמן, ומעיד כי עברו רק חודשים ספורים מאז המוות של בן או בת הזוג של חלק מהמשתתפים. "אם אתם מרגישים שאני עובר את הגבול, תעצרו אותי. תגידו לי 'חנוך, הגזמת'", מכריז דאום, "ואני אגיד זיבי. זה התוכנית שלי". נשמע טוב, אבל רק כשזה בא אחרי משהו חריף. כשזה בא לפני, זה נשמע יותר כמו "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי". אחרי כמה ניסיונות להומור קליל וחסר קורבנות בין המשתתפים, הכל גולש מהר מדי לדפוס המוכר של כל ראיון שלאחר המוות. זוכרים את הראיון המרגש עם האלמנה הטרייה מהחדשות? אז זה זה. אבל בכל זאת עולה מתח מעניין – כיצד לצאת מתהומות העצב אל תוך רגעים מצחיקים. הפתרון – דאום מגלם אלמן מאושר, ונפטר בשמחה מהנטל שהיא אשתו. כי, אתם יודעים, "מיי ווייף!". רגע אחד אמיתי של היסוס עולה בגשרון הבדיחות הבא, כשדאום מפיל פצצה – בדיחת פדופיליה ומוות ("איך הוא אהב ילדים! אבל רק עד הסירוס הכימי…"), שלאחריה הוא נראה כאילו מישהו תפס אותו בוהה בפורנו אקזוטי במיוחד בטלפון. הדמות בתחתית הבדיחה הזאת, ראוי לציין, היא דווקא דאום עצמו. צריך בכל זאת להצדיק את הצ'ק.

ואם כבר צ'ק, דיון אחד מעניין ויחסית מפתיע היה אודות הרווח הכלכלי שלאחר המוות, עד שנזכרתי שפוליסת ביטוח חיים זה כל מה שהומור אלמנות מתמקד בו מאז שיש הומור אלמנות. משם, הפתעה! הבדלים בין גברים לנשים! ויאללה חזרה לעצוב. כי מוות, מתברר, זה עצוב. ועצוב לשמוע על זה. וזה מרגש. אבל אלוהים (היהודי, ברור שהיהודי) והבורקס (הישראלי, הכי ישראלי) נותרים בעליונותם. ועל זה כבר שמענו. וגם להיות שמן, מתברר, זה לא רק כיף וממתקים. אבל לא, להציף בעיה מוכרת שכולנו יכולים להזדהות איתה ולהגיד "זה לא בסדר" זה לא טאבו. זה פוליטיקלי קורקט בהתגלמותו. ויותר מזה – להביא מראש לכל פרק ארבעה אנשים שקל לכתוב לגביהם בדיחות, ולשים אותם כקהל בשורה הראשונה של הופעת סטנד־אפ זו לא תעוזה. זה טרף קל. את מי זה בכל זאת עשוי לעניין? נגיד את זה ככה: אם אתם בעניין של קינוחי פרווה בטעם תות של אולמות אירועים, אולי יש לכם מה לעשות עם הדבר הזה, אבל זו לא עוגת הלבה שהיא מתיימרת להיות.

המחבר כותב תזה בסוציולוגיה אודות גבולות הקומדיה הישראלית

The post חנוך דאום נופל לבור הפוליטיקלי קורקט שחפר | ביקורת על הסדרה טאבו appeared first on ילדי הקומדיה.