כל הפוסטים של עידו הראל

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים – חלק ב’ (משנות ה-80 ועד ימינו)

המשך של הכתבה גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה

 שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי

אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת  אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי).

מה קדם למה פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?

בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב”שושלת”, כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כאין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.

“…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…” (אולי זה בכלל טרנסג’נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ”מי רצח את JFK” או “אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ’רנוביל?”

בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): “היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!

באייטיז היתה “צוצלת”, אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו “דיינסטי” עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה “שושלת” ו”שושלת” זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה).

באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב”יכנע” על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו”ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני “הבאבא בובה”, דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.

שפירא ז”ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת “סיבה למסיבה” ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!

שנות התשעים – החמישיה הקאמרית “מי הגבר הזה?”

“מי הגבר הזה?” היא (קרן מור) שואלת בקול מהדהד, בטון נשי אפוף תשוקה, דרמה ורומנטיקה. בתחילת הקשר הרומנטיקה פרחה ועכשיו כל מה שהיה פעם טוב הפך לרוטינה, שגרה שוחקת. היא מנסה, מסתכלת על הגבר לצידה ומנסה להיזכר בגבר שהוא היה פעם… הגבר ששוכב לצידה, זה שטרם פיצחה- הוא כבר דמות בשיריה, במיטתה, בחייה, דמות שלמה שלאו דווקא תואמת את המציאות. אבל האם היא מכירה אותו? האם זה אותו איש ילדותי ואנוכי שנוחר ורק רוצה לישון? ואולי מגיע לו לישון? אולי הרגע הרומנטי שלה לא תואם את הרגע הבנאלי שלו? פשוט לישון, מבלי לחפור, שינה נקייה מחלומות ורווית נחירות, שנת לילה טובה שאינה מטאפורית לדבר. לא להיות נוכח נפקד בזמן שהיא נושאת מונולוג פנימי מחשבתי ורגעי בקול רם, הצופים בכלל לא יודעים שזה בקול רם עד שהוא (דב נבון) מתעורר בצעקות ושובר את הדרמה המתחוללת בראשה בלבד, כל הרומנטיקה והייסורים, המסתורין והריחוף המתמיד. היא פואטית בין הסדינים האדומים, מאחוריה ציור ענוג, מדקלמת שירי מחשבותיה בדרמטיות, יוצרת את קולאז’ חייה. הוא רושף ישן, עמל, לא רואה את השירה שבמעשה היומיום, רק רוצה שקט.

נמאס לכם שאני מסביר בדיחות?

ניינטיז, תמימות זוגית ענוגה, לפני עידן הרשתות והאקסהביציוניזם החולני, היא נושאת מונולוג למצלמה (או סתם לעצמה?) ולא לרשתות החברתיות אבל זה עדיין יותר תיאטרון, מונולוג ולא “מחוברים”. אין כמו כפייתיות זוגית ועצמית, דיאלוג פנימי חוצב להבות שמכה בי כאילו לא עברו השנים. הוא נותן חבטה בפרצוף של הצופה ההמום לכל הפסטורליה הזו, מנער אותנו באלף דציבלים מהמדיטטיביות הענוגה.

אנחנו נכנסים לשלווה דרמתית במונולוג המיטה הפואטי שלה ופתאום “קאט!” הוא צועק ומנפץ את שלוותנו הלא קומית לרסיסים: “אני הגבר הזה!” כוסומו, אני הגבר הזה! “די, דיייייייייייייייי, דאאאאאאיייי ( צועק בעודו קובר ראשו בכרית ובסדיני הסאטן הלוהטים עד לפני רגע הנראים פתאום כל כך מיותרים, קיטשיים ומגוחכים, אנחנו כבר לא באייטיז!) אני לא יכול לשמוע את זה יותר!” זועק בגרון ניחר, תוקע מונולוג של אדם שהעירו אותו משנתו והוא כבר לא רק פריט תפאורה מחופצן בפנטזיה הזוגית שלה אלא בשר ודם ואנחנו כצופים יורדים ומקבלים סטירת לחי על קרקע המציאות הקשה והבנאלית. מה אנחנו ברומן למשרתות? ספרות זולה? הוא הגבר הזה! וכן, הגבר הזה פותח את הג’ורה המלוכלכת שלו! זהו גם השיא של המערכון והרגע המצחיק ביותר בו, זה מה שהופך את החמישיה ואותו לקלאסיקה על זמנית ולאו דווקא עיסוק אקטואלי לזמנו ברצח רבין. מה מצחיק פה? מה לא. הסרקזם עשה עלייה לישראל בשנות התשעים ולכן המערכון הוא קלאסי.

נכון שהחמישייה אולי ייזכרו בגלל רצח רבין או דמות המוצצת, טראומת  השואה באולימפיאדה ב”פלדרמאוס” אבל בין הפרות הקדושות ישנו הדיאלוג הפנימי הזה, כה אגואיסטי ומנותק מהמציאות והזעקה העיוורת של האדם העמל והאידיוט שדופק את הראש בקיר כי “חליע לאללה, מה אני קליוסטרו!?!??” (יש בקוסם שכוח אל משהו קסום דווקא כשרואים את המערכון אחרי שנים יותר מבזמן אמת). הוא לא קוסם כפי שהיא מפנטזת, הוא לא גבר חלומותיה ולכן בלית ברירה הוא שב לישון כקרפיון קטן, מתהפך לצד השני, נרדם מיד ומשאיר אותה פעורת פה ואותנו עם סוף פתוח. היא אולי מלודרמטית אבל לא פראיירית ואת המערכון היא חותמת בחיבוק חונק כאילו הוא לא צעק די, בכלל לא מעניין אותה כי היא ממשיכה בשלה לחרב את שנתו, לחנוק את גופו הקטן בחיבוקה ולשורר על “הגבר שלה” הפלא קורה כשהוא מתרכך מהחיבוק שלה (אולי מותש?) וסתם חם לו.

שנות האלפיים: קצרים – ”מה גבר יעשה כדי להוכיח שהוא לא בוגד”

השחקנים כבר ותיקים והם לא דור האיקס ובטח שלא מילינאלס: מושונוב מ”זהו זה”, קרן מור מהחמישייה ושמוליק לוי בכלל בימאי ומחזאי ותיק אבל התרבות הישראלית, התפתחות המדיה והאבולוציה של ההומור הישראלי בכל זאת משתנים יחד עם העולם הסובב על צירו. הפורמט המהודק, המהיר, הסוחט צחוק במצבים בקצב שלא צריך להתרכז בו- מושלם לדור הריטלין, לסמרטפונים- ריגושים מהירים, מצבים ויזואליים (כמעט ואין הומור מילולי, משחקי לשון וכו’), פנצ’ים קלים להבנה אבל לא תמיד לעיכול ובכל מקרה בגלל הקצב והאורך של המערכונים הצופים עוברים לדבר הבא. אולי בשל כך ניתן היה לדחוף שם בין השיטין הומור שחור ומטורף לעתים או סתם נונסנס שיובן בדיעבד רק בשידור מחזורי של סופשבוע בחינוכית 23. שחקנים וכותבים מצוינים, מאוד מונטי פייתון אבל מבעד לעדשה ישראלית במילניום.

יובל סגל הבעל נכנס הביתה באישון ליל, ריקי בליך אשתו עומדת בפוזת האישה הנבגדת מהסרטים, משולבת ידיים בסלון מול הדלת ושואלת “איפה היית?!”. בשלב הזה כולנו (להלן הקוסמוס) יודעים שהוא בוגד, בגד, יבגוד ובוגדני משחר נעוריו, היד שנענעה את העריסה שלו היתה בוגדת. סגל הבעל מתחיל עם התירוצים של כל גבר ישראלי או אוניברסלי שבוגד ומנהל חיים כפולים- הפעם המתחים על השולחן ומתפוצצים בפנים, מלחמת המינים- הסיפור האמיתי. בניגוד לסצנריו המציאותי הוא הולך  עד הסוף עם סיפור הכיסוי והפעם מביא את כל העדים/תירוצים כמו למשפט שדה כי האישה היתה סקפטית עוד באורופה ובתכלס- היא צודקת!

בגלל שהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר הבוס מהעבודה נכנס ראשון (ריקי ואנחנו מגלגלים עיניים). התירוץ הנפוץ ביותר הוא פרנסה- שעות נוספות והוא גם אחת הסיבות הנפוצות (לא באמת תירוץ) לבגידות- גברים ונשים מצודדים בעלי תחומי עניין משותפים הנמצאים במשרדים ביחד ולא רואים את הבית. אחר כך סגל מכניס את התירוץ השני לאיחור- הלוא הוא הדמות השניה- נהג המונית (מושונוב) שהסיע אותו אחרי שהאוטו התפנצ’ר. נהג המונית הוא עד אופי מצוין לתירוץ פקקי התנועה- עוד סיבה ישראלית מאוד, נהג מונית חברמן שתומך בבגידה- שבט אחים גם יחד, אחים לשקרים, אחוות גברים עד הסוף המר. אפילו קרן מור, הדמות השלישית הנכנסת במפגיע, המגלמת אישה פצועה (ודי סתומה אם יורשה לי) שנתקעה בעמוד (תירוץ מאוד מסריח לפי מבטה של ריקי באותו רגע, המביטה בה ורואה כבר בעיני רוחה איך התעלסה עם בעלה בלהט) מספרת כי היו בבית החולים וחיכו שעה לקב (בית חולים ישראלי שאפילו באמצע הלילה עובד לאט וזה טוב ככיסוי לבגידה!).  בסוף האמת העירומה והעלובה נחשפת- קרן מור (שעיסוק דמיותיה בחמישיה ובכלל בדיבורי מציצות עתיק כמו התנ”ך (כמבצעת, לא ככותבת) מודה שהיא איננה סתם עוברת אורח שנתקעה בעמוד על אבן גבירול אלא האישה שאיתה בגד בעלה!

להקת השקרים של סגל מתעייפת, ההצגה מגוחכת מרגע לרגע והאישה הנבגדת לא מאבדת גובה. באינטונציה הפשוטה, בעילגות, מור הופכת להיות הפנינה של המערכון ומתעלה על האישה הבורגנית שבעצם צעירה ממנה ויש אומרים (אני למשל) שיפה ממנה עשרות מונים. בסופו של לילה הבגידה והסקס של בעל האנטי גיבור כל כך עלובים שזו בקושי בגידה- זו פשוט המציאות הישראלית הטופחת בפנינו שכל כך נוגדת נרטיבים ארוטיים הוליוודיים אבל זה לפחות מצחיק (עין בוכה-עין צוחקת). הבגידה מתרחשת בסך הכל כחמש דקות מתוך אותו איחור מפואר מעבודתו של שלוש שעות (חצות עד 03:00 ) אשר בהן עוברת אורח סתומה שנתקעה בעמוד (איך לשקר הזה יש רגליים, חושבת ריקי?) מצצה אותה עוברת אורח רנדומלית, פצועה, אחרי זעזוע מוח קל, לבעל התקוע בפקקים, במושב האחורי של מונית לעיניו של הנהג משתף הפעולה (להנאתו? לפחות לפי השתלשלות סיפור הכיסוי) רק הבוס יצא נקי אלמלא עצם העובדה שנכנס לבית ההופכת אותו לשותף מלא בבגידה!

שנות האלפיים – יהודית אחת ושתיים

בשנות האלפיים צף כל הלכלוך ביחסים בין גברים ונשים והתפרקות מוסד הנישואים בכלל. זהו מתה הבושה ונגלת במלוא כיעורה, בנאליותה הלא זוהרת במציאות של מלחמת מינים שכבר התישה את כולם. הומור רקוב המגחיך את כל המשפחה הגרעינית, החברה הצבועה מלאת התירוצים, השגרה הקיומית הסיזיפית.  זו קודם כל פרודיה על ההצגה של האישה החוקרת עם הסוודר, כולם בוגדים ובשם מה? איזו הנאה דרמטית? חיים זוהרים? זה לא הוליווד ולא “סקס והעיר הגדולה”, לא בני הנוער החשישניקים של קישון עם אריק ושושיק שיש להם עוד עתיד קלוש בשנות השבעים, לא איזו אמא משוגעת (חריפאי) בחולות ב”חור בלבנה” ואף לא שיח זקנות עסיסי על ספסל אצל רבקה מיכאלי. רק גבר עלוב נפש שכל הסטטיסטים בחייו עוזרים לו לתרץ את בגידתו הלא מפוארת בעליל מול האישה הנדהמת לא מהבגידה אלא מהפאתטיות, עולב שבעולב, מיץ של זבל- לא יחסי מין כהלכתם אלא מציצה במושך אחורי של מונית- הבקטריה של הג’יפה, הצ’ופצ’יק של הסחוניה, הגויאבה הסרוחה שבעיסה.

קלאסיקה מודרנית בשני חלקים משנות האלפיים וה-10′- עידן אלתרמן ויעל שרוני- “יהודית”

כמה מערכונים ישראליים אתם מכירים העוסקים בטראומת השואה של הדור השלישי? מעט מאוד מההומור הישראלי לפחות הטלוויזיוני, אינטרנטי או אפילו בקולנוע עוסק בהומור שואה. פה שם הבלחות מעבר לבדיחות שלנו בימי השואה מכיתה ג’ ועד היום שמיד מושתקות על ידי סבתא תורנית (היא היתה גם המורה שצעקה עלינו שצחקנו בצפירה במסדר בית הספר לפני שלושים שנה) ונחשבות מאוד לא פוליטיקלי קורקט. האמת? הומור די ירוד שפשוט מאוד מצחיק באותו רגע רק בגלל שזה יום השואה ולך תתמודד עם זה.

הסרטון הראשון מ2009 קצר ולכן לא אתמקד בו: בחור ובחורה צעירים בדייט בית קפה, מדברים על טיולים והיא לא יודעת את מי הוא המזכיר לה עם כל הרמזים התת הכרתיים עד שהיא מגלה שזה היטלר… השכנים לשולחן מכתימים אותו במוס שוקולד מעל פיו, הוא מסתובב אליה, היא מבינה מיד, נמלטת מהדייט על נפשה ואלתרמן קורא לה בצרחות באקצנט נאצי כבד “יהודית!!!! יוווווווווווווווווודית!!!!!!!!

החלק השני יותר מעניין-

הם נפגשים במקרה שוב ב2019 אחרי עשור, יותר מבוגרים, גרושים, מפוכחים, מוכנים לפרק ב’ (?) והפעם הוא מראש נראה אחרת לגמרי.  החל מנקודה זו נשתלים רמז אחרי רמז שעובדים  על התת מודע שלה ועלינו הצופים בני הדור שלישי לשואה, התת מודע הישראלי היהודי הקולקטיבי נכנס למערכון על יחסים, על גברים ונשים וזה שילוב מאוד נדיר במחוזותינו.

הרמזים של אלתרמן:

רמז ראשון-  הוא מזכיר לה במקרה שקוראים לו ואגנר…

רמז שני- יושבים בבר בדייט והוא מספר על עברו בו למד ציור והעיפו אותו מבית ספר לאמנות.

רמז שלישי- רמזים מילוליים וטעויות פרוידיאניות כמו באוטוקורקט המחלחלים לתת מודע שלה בלי שהיא מצליחה להעיר את עצמה מהסיוט החוזר אחרי עשור ומנסה להדחיקם: שנץ זה שנאצי, גספצ’ו זה גסטאפו (היא שומעת את המילים שהיא רוצה ולא את מה שהוא אומר, כמו בסיוט בו החולם מודע למציאות מחוץ למסגרת הסיפורית של החלום ועדיין מסויט או שמסויט בעקבות אי ההלימה בין שני הנרטיבים) “גיהקת” זה גי האלט, הוא מתקן למלצרית ה-Sים בתפריט ואומר “אסאס אסאס…”

רמזים רביעי וחמישי ויזואליים: שערו נרטב ומיד חוזר מסרק את שערו הצידה כמו ב2009 ובברלין 33′ (למי שזוכר את אופנת ה”אימו” וההיפסטר-היטלר יודע עד כמה זה מעוגן במציאות) פותחן היינות יוצר אשליה של אדם המצדיע במועל יד.

רמז שישי שהוא מוטיב חוזר- כשם שמוס השוקולד כעשור לפני כן שיווה לו את השפם ההיטלראי, כן הוא שוב מסתובב אליה כאדם אחר לגמרי כשהקונפטי נדבק אליו כשפם היטלראי בצורה לא מודעת מהמסיבה בבר.

דווקא המראות, הרמזים הלא מודעים המילוליים,  הדימויים הפיזיים, דימויי חפצים או דיאלוג, גורמים לה לבסוף לברוח בבעתה מדייט חוזר אחרי עשר שנים, בסך הכל פגישה רומנטית תמימה בין יהודים כשהתת מודע הקולקטיבי מחזיר אותה לטראומות מבית סבתא. ההומור לא קונבנציונלי (קונבנאציונלי) הומור שואה שחור והכל משתלב בצורה כל כך טבעית בתסריט, אלתרמן בנונשלנט נווה חמציצים שכזה, של ילד אינפנטיל, ילד מזדקן שזורם עם החיים. אתה מגחך בשלווה עד שההומור שקופא על פניך כמו במחזה  של חנוך לוין (להבדיל) הוא ההומור הפוגע בוושט, בחלק התחתון של הבטן הרכה, הנתקע בגרון, הבוקע מהכאב בתאים האפורים וגורר ממך צחוק כואב הישרדותי אינסטינקטיבי, צחוק המשחרר כאב, קתרזיס אמיתי שהוא מעבר להנאה מחיקוי של פוליטיקאי, מימיקה, משחק מילים, שנינה, אי הלימה נקודתית, גאג או פנצ’לייין, פואנטה של בדיחת בזוקה, עדות, הומור מיני, דאחקה וכו’.

נושא כמו השואה, העובר מדור לדור בחברה שלנו הוא פרה קדושה שממעטים לשחוט- לכן הצחוק האסור הוא המענג מכל. בטח שנחשב טאבו לקשר אותו לדייטים, “פלדרמאוס” של החמישייה הקמרית מקשר אותו לספורט אבל דייט תמים בתל אביב בין יהודים? חסר סיכוי כמו הסיכוי שאלתרמן דומה לרוברט רדפורד. 

גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים

מערכונים על אהבה לפי עשורים

זוגיות דפוקה היא לחם חוקם של מערכונים. בכתבה אסקור מערכונים קלאסיים מתוך חמישים שנות סאטירה ובידור ישראלי, אציג את האבולוציה של ההומור על יחסים בין המינים שהשתנתה כמו הדורות, המדינה, החברה שלנו, כמו העולם, כמו המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים עליו.

שנות השישים – זהרירה חריפאי בשיר נשי סאטירי מתוך הסרט “חור בלבנה” בבימוי אורי זוהר

זהרירה חריפאי בשיר מתוך הסרט האוונגרדי שכתב הסאטיריקן והסופר עמוס קינן (בעל הטור הסאטירי הידוע דאז “עוזי ושות’). הסרט מבולבל במתכוון ובנוי ממערכונים או סצנות חסרות פשר, במהלכן השחקנים בונים ספק עיר ספק קרקס מדברי בנגב, הסצנות בסרט התפורות אחת לשנייה ב”תפרים גסים” באופן מכוון. “חור בלבנה”, בין היתר משל על תל אביב כעיר העברית הראשונה שהוקמה בחולות מכלום ועל הישראליות החפיפניקית והמיליטנטית, מעוצב וערוך כסרט אמנותי אוונגרדי המזכיר את פליני וצולם במדבר עם כל הבוהמה שישבה ב”כסית” כמו פסטיבל “ברנינג מן” או “אינדינגב” של התקופה וכיכבו בו שייקה אופיר, דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, ישראל גוריון, בומבה צור, אריק לביא ועוד.

אמנם לא מדובר במערכון אך בשיר משתתפות שתי דמויות, חריפאי המגלמת אישה מיושבת אבל עם טוויסט ברכטיאני של “אמא קוראז'” (הסאטירה של קינן עם ברכט בתוך המעטפת הקולנועית של זוהר). אישה כביכול “מיושבת” שירדה מהפסים ולכן אומרת את האמת- פונה בשיר אפילו לעדות האופי של עז ומצהירה כי היא שוכבת עם כל דיכפין (הסיקסטיז אפילו עוד לא הגיעו עדיין לארץ) ונגן הקלרינט שלה נותן לה קונטרה קומית ברקע (האם זו הופעה או קליפ?), מנגן בכלי מוזיקלי יהודי בהגדרתו, מקפץ על הדיונות המדבריות טרום “ששת הימים”, בבגדי ספק בדואי ספק חסיד יהודי ספק תימני חטוף. חריפאי, שחקנית סאטירית ותיקה הידועה מהצגותיו של חנוך לוין, מצחיקה בדמות גרוטסקית בעלת קול צלול ולחן מהודק, משדרת מסרים של חופש, אנטי מלחמתיות רדיקלית ואבסורד ועוד מפיה של אישה מבוגרת וכבדה שמהדסת על הדיונות כפרחחית היפית במשקל נוצה ושרה שהיא שוכבת עם כל העולם- אימאז’ מזעזע לאותה תקופה. הסאטירה היא אנטי מיליטריסטית בסגנון שכמו מנבא את “מלכת האמבטיה”. חריפאי מתפתחת  לדמותה של הפקידה הפלוגתית השוכבת עם הגדוד כולו- סטראוטיפ מטריד תרתי משמע פרי התקופה וללא כחל ושרק, מתגאה בכך שהיא יולדת בעצמה חיילים חדשים לצבא- בשר תותחים טרי. היא מקפצת כעז בגיל העמידה על דיונות החול של הנגב, מספר שנים  לאחר “מבצע קדש” ולפני מלחמת ששת הימים. ימים בהם עדיין לא נגוז החלום על ארץ ישראל השלמה, התנ”כית. הזיית החום של כיבוש השממה הבן גוריוני מתערבבת בכל האבסורד התיאטרלי הזה (הזכיר לי את “לה סטראדה” של פליני אבל לא בטוח שתחלקו איתי אסוציאציות) בשירתה של חריפאי באמצע שומקום, הסצנה התגלגלה לקלאסיקה האנטי פטריוטית ופטריוטית בו זמנית (להבדיל מיצירות אחרות של קינן ומחנוך לוין שלא נחשב פטריוטי ולא הצליח לאחוז את החבל הסאטירי משני הקצוות). השפיע גם על “גבעת חלפון” של אסי דיין כעשור מאוחר יותר מחד ועל ההצגה והסרט “אמי הגנרלית” מאידך. דמותה של חריפאי היא לא סתם אמא פולניה או אובר מגוננת שמתערבת בשירותו של בנה אלא דמות של אישה משוחררת/מטורללת שבאה משומקום ומתהדרת במופקרותה בפניה של עז שלא מבינה על מה המהומה ובליווי נגן קלרינט חסידי הלבוש כתימני. נכון שמדובר בשיר ולא במערכון מצולם/ הופעה חיה אבל מדובר בשיר קומי המדבר על היחסים בין האם המולידה, החסיד היהודי/בדואי נודד, שיתוף כלב ועז (האם קיבלו תשלום מאורי זוהר או עשו זאת לשם שמיים?) ואישה מבוגרת ומסורבלת שבא לה להשתחרר מינית עוד אפילו לפני שהיתה זו רוח התקופה ובטח לא מהדור שהשתחרר. למרות שאיננה דוגמנית (וזה בדיוק הצד הקומי) ובמקום להשאר בדמות ה”יכנע” שיוחסה לה מאחורי הסירים של “אמי הגנרלית” /הדמות הגרוטסקית של ברכט/ הפולניה המסרסת של לוין היא הופכת אצל קינן וזוהר לילדת פרחים משוחררת בורג בשירות האימפריה המיליטנטית המתהווה, החלוציות, הציונות והשחרור מהמוסר האורבני.  

מדובר בקולאז’ של אי הלימה קומית או פאזל מעורבב והצופה צריך להרכיב את החלקים לפי מגירות הקטלוג של השכל הישר- סאטירת אבסורד קולנועית במיטבה פרה-טלוויזיונית שחרגה מחוץ לגבולות תל אביב הקטנה, החמאם של יפו, מערכוני הרדיו, התסכיתים, יומני הקולנוע והתיאטרון.

שנות השבעים: הסיגריה – אריק לביא ושושיק שני (מערכון מאת אפרים קישון) בהופעה/ראיון בתוכנית של מני פאר (“שעה טובה”?) 1974

שני בני נוער אחרי תיכון מתנסים בחשיש לראשונה, יושבים מחוץ לבית בחשיכה ומודעים לכך שבסיפור המסגרת נמצאים גם בראיון בתוכנית אירוח בטלוויזיה באותו ומני פאר מראיין אותם. האם זה פוסטמודרניזם לא מודע של קישון, אריק ושושיק? הסימביוזה הבלתי ניתנת להפרדה בתזמור הפיזי והמילולי, הטקסטואלי והסבטקסטואלי, רוחשת ביניהם כזוג בימתי ובחיים. לביא ושני מתוזמרים כאיש אחד, כמי ששיחקו במשך שנים בהצגות השלאגר ההיסטריות וההיסטוריות מוזיקלית וקומית שכתב להם קישון – “הוא והיא” ו”הו הו יוליה”. לאחר שהתאוששו מבגידותיו של אריק ורק המוות הפריד ביניהם, הם הצמד הקומי האולטימטיבי של גבר ואישה, אוהבים, בעל ואשתו, אב ואם, זוג פרוד, זוג מכוח האינרציה, זוג או פרד.

במערכון קלאסי זה הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, למערכון מבנה מעגלי- בכל פעם שהוא מנסה להציע לה שאכטה מסיגריית החשיש, מתנשק איתה ואז שולח יד- היא הודפת אותו, הוא שואל אם היא כועסת ואז הוא נאלץ לסגת ולהתרכך —-> ומשם שוב מפלרטט קצת הבל רומנטי בטון אפוף חשיש וחשש, מציע לה שאכטה, מתנשק איתה ושולח יד. הוא לא שולח יד רק במפתן החשוך מאחורי הבלוק באישון ליל ליד הבלונים של הגז אלא מחוץ למערכון הוא בעצם שולח יד לאשתו החוקית כשחקן בוגר בראיון באולפן בפריים טיים בערב שבת מול כל עם ישראל המפצח פיסטוקים בסלון וצופה בתוכנית האירוח “שעה טובה עם מני פאר”. זה היופי של המערכון- איך שני ממדי זמן ומרחב יכולים לדור יחדיו תוך קריצה כפולה לקהל עד למצב של שעורה בעין?

היא עוד לא בתולה הן במין והן בסמים והוא כבר שועל חשיש “ותיק” (או שמא מנסה רק להרשים כדי להיטיב בפיתוי?) בגילו הצעיר, הוא בעצם מנסה להשכיב אותה באמצעות החשיש והיא חוששת שלא יכבד אותה למחרת, שההורים השמרנים יגלו או שהיא סתם צעירה מדי/בתולה- דאגתו היחידה היא שהיא “נעלבה”. כבר בשנות השבעים הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, מני פאר רומז שהלכו רחוק מדי עם הסמים ומפחד ממישהו בשם ברשות השידור בשם “דדון” מההפקה שכנראה אחראי על הצנזורה הממשלתית (גולדה עישנה רק “אירופה” או מקסימום “כנסת שש”). הם מתייחסים אליו בין השיטין כל המערכון ומצליחים ללהטט בחצי אלתור בחוש קומי נדיר. ממשיכים לשחק בשני המישורים בו זמנית- מסגרת פנימית עלילתית של בני נוער מחוץ במזמוז בתולי ומסגרת חיצונית של מראיין היושב מולם, של הקהל באולפן ובבית הצופה איך זוג השחקנים/זמרים/סלב/חיות בוהמה משולחות רסן בני התקופה, בעל המשחק נער מתחיל עם אשתו המשחקת הנערה, צוחק על הפחד מההורים השמרנים והגלותיים. דור הסיקסטיז הצברים מדבר בעילגות/ביישנות/בוסריות או סתם עם אף סתום מסמים. כנער ונערה הם מדברים על ההורים (קישון שכתב את המערכון אפילו יותר מבוגר מדור ההורים של התקופה), יש להם תוכניות לעתיד בעולם הסיפורי הפנימי, הם יוצרים מציאות מקבילה אמינה והקהל ממשיך להאמין להם גם כשהם חורגים ממנה- הקריצה הסאטירית ואי ההלימה מובנת.

מדובר במערכון מהפכני וקלאסי בדיעבד (גם אם לא ידוע כיום כמערכוני הגשש למשל) למרות שהגשש, שלושה גברים וגם הכותבים שלהם (גאונים כניסים אלוני) לא היו מהפכניים בנושאי יחסים או שאולי מדובר בהדחקה ציבורית בגלל צנזורה. האם היסטורית ותרבותית קישון הקדים את זמנו או שהמערכון יצא מפרופורציה עקב האלתורים  הפרועים של אריק ושושיק שכמעט גרמו למני פאר לעשות במכנסיים ולחטוף פלאסק מדדון? האם הוא איש ריב ומדון? (שימו לב לדמיון למוקומנטריים שיצרו רק עשרים שנה קדימה כמו “לארי סנדרס” האמריקאי בה תמיד מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ההפקה בשידור). המערכון קלאסי בדיעבד והוא מעבר למצחיק כי יש לו טונות של אנדרסטייטמנט. אולי כמו “החמישייה הקאמרית” (רק בניינטיז היה כבר מותר) או אפילו חנוך לוין (מצונזר ותיק)- החיוך קופא על פניו של הצופה דאז היושב בסלון עם משפחתו ויכול, אם יקום למקלט הטלוויזיה, להעביר ערוץ רק לירדן. בכל זאת- הכל נאמר בשידור בפורום הציבורי ביותר, ואולי טוב שכך? אולי פעם ידעו לעכל דברים שהם פשוט מצחיקים מבלי להוציא מפרופורציות והיום אנחנו בכלא המוזהב של הפוליטיקלי קורקט ופוליטיקת הזהויות המסרסת. סברה נוספת היא כי בזכות העובדה שאריק ושושיק יכולים לקרוץ להורים כי הם כל כך אהודים עליהם ובעצם לרכל על הילדים בסלחנות, זה מתאפשר בזירה הציבורית או אפילו מהווה כלי חינוכי מפתיע (הפחדה) ולא נלחש על ידי בני נוער שחושבים שהם מרדנים גדולים וההורים לא יודעים, אולי כי הבוהמה וב”כסית” (אפילו היתה להם מפלגה- “העולם הזה” של אורי אבנרי) עמדו בתווך בין הדורות וכבר עשו הכל.

לאט לאט מחלחל לתודעה הציבורית שביחסים שבינו לבינה, גם אם זה נער ונער תמימים, כבר יודעים הכל גם אם לא מדברים על זה בשיחות סלון או בטלוויזיה בה מראים רק נשיקות ב”דאלאס” ואת הנעליים של גולדה ונותר רק לשיר “לו להחזיר ניתן, את מחוגי הזמן…”

 שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי

אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת  אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי). מה קדם למה, פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?

בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב”שושלת”, כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כעין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.

“…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…” (אולי זה בכלל טרנסג’נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ”מי רצח את JFK” או “אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ’רנוביל?”

בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): “היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!

באייטיז היתה “צוצלת”, אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו “דיינסטי” עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה “שושלת” ו”שושלת” זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה). באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב”יכנע” על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו”ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני “הבאבא בובה”, דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.

שפירא ז”ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת “סיבה למסיבה” ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!

בכתבה הבאה- שנות התשעים והאלפיים, פצצות לגבות ורסיסים לריסים!!!

ראו גם:

המערכונים שעומדים במבחן הזמן

הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין

פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?

הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין

 “אלברט” ו”יוכבד” –  המערכונים של תיקי דיין הם הדיסטורשן של הטבע

תיקי דיין, ילידת 1948, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואף זמרת, ידועה בעיקר מהסדרה האלמותית “קרובים קרובים” ומהצגותיו של חנוך לוין. מעטים יודעים שבשנות השבעים ביצעה כמה מערכונים בלתי נשכחים, חלקם ברדיו וחלקם במופעי בידור על הבמות (למי יש סבלנות בימינו להאזין למערכון ברדיו? אפילו לא בנסיעה)

בשבת בבוקר של ילדותי, פרט למערכוני הגשש ששאגו מהרדיו, לא אחת נשפך לי השוקו מהאוזניים מרוב צחוק והקולה עלתה לי לאף, כששמעתי את קולה הוולגרי והפוסטמי במתכוון, טון של חמור עיוור (או בת זוגו הסקסית האתון בלעם) מהשוק, שדווקא בשל פגמיו אין מושלם ממנו בכל העולם, עיוות קולה של תיקי דיין. עיוות שהוא בום על קולי, דיסטורשן מן הטבע שאף קולו של הנער הדקיק של מקהלת צדיקוב או גרעפסים מהליבה של כדור הארץ בשעת חרון, אף אלוהית, לא ישוו לו.
תיקי דיין לא הרבתה בדמויות של פאם פאטאל או של גברות בריטיות שהולכת לפדר את אפן. תיקי היא אישה שהולכת לחרבן, אישה של רוקנרול, מאמא קס, ג’ניס ג’ופלין ומנגד קולה מהדהד גילברט או’סליבן.
תיקי הביאה לקומדיה העברית איזה חספוס פושטקי במובן הטוב של המילה. היא כרמלה מהשוק והאישה הפולנייה הלווינית הדורסנית כלביבה פופוך (ממלאכת החיים) או גניה (שני גברים נכלמים ואישה אחת עצבנית) הגרוטסקית והצווחנית, מפלצת הספגטי של חיי הנישואין שסוחטת נשמתו של בעלה הנעבעך והשפוט.
על הבמה, בקולנוע וברדיו תיקי נכנסה לדמותה של הזונה מנפחת המסטיק ובדרנית חצות של צביקה פיק. היא השכנה מלמטה שתרביץ לך עם הנבוט ותצחק עד שתחרחר בגיחוך ולעג מלאי אהבה כשתתפוס את אילן עם התחתונים למטה. היא דמות אספסוף מונטי פייתונית, קומיקאית שהביאה פמניזם לישראל המאצ’ואיסטית של אורי זוהר מבלי לנפנף בדגל. תיקי היא שיקוף פניה של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ב”מלכת האמבטיה”, רוקרית בחבורת לול ובלהקת הקצב “העכבישים השחורים”, היא צברית וואחשית אמיתית, לא אסתר עופרים או ירדנה ארזי.
ימי המערכונים של תיקי היו קצרים אך לוהטים, בל נשכח ש”אני את והמלחמה הבאה” ו”קטשופ” עלו לראשונה על במות מועדוני ג’ז מחתרתיים. ככל שהתבגרה היא נעלמה מבמות הבידור הקל, אולי עשתה זאת כמשלח יד זמני של שחקנית צעירה לפני ימי הסטנדאפ, כאמור “בדרנית” מילה שקטנה עליה בכמה וכמה מספרים.

אלברט
במערכון “אלברט” (מאת חנוך לוין, כמה לא מפתיע) נכנסת תיקי לדמות האישה האובססיבית, דמות ידועה משכבר ברפרטואר הדמויות שלה. המערכון בנוי מתשע סדרות של הצקה לבעלה אלברט הישן כמת (כולנו יודעים שהוא עושה את עצמו). בשל המבנה המעגלי המערכון לבסוף חוזר לאותה הנקודה כך שאפשר להאזין לו בשאפל ולהיכנס להיפנוזה, מדובר בהפך הגמור ממדיטציה וויפאסנה עבור דמותה של תיקי שאולי דווקא תביא את המאזין ליוגה צחוק.
סדרה ראשונה – היא מתחילה להתקרצץ לאט אבל בטוח, מחממת מנועים: “אלברט אלברט אלברט, אתה חושב שזה נעים לי? אתה חושב שזה נעים לי לחזור על עצמי?…” זו רק בעיטת הפתיחה של המערכון, אלברט לא עונה.
סדרה שנייה – “אני חוזרת על עצמי עד שנמאס לי לחזור על עצמי ולחזור על עצמי”, היא מודעת לכך שהיא חוזרת על עצמה וחוזרת על המנטרה. רגע, אז מה עם אלברט? האם היא לא חושבת אם נמאס לו שהיא חוזרת על עצמה? זאת לא נדע לעולם…
סדרה שלישית – היא מנסה לעמוד על טיבו של הנדנוד כבשטיפת מוח במסווה של פסיכואנליזה “אלברט זה נדנוד או לא? זה נדנוד או לא נדנוד? היא הבינה שזה גם נדנוד ומנדנדת בשאלותיה אם זה אכן נדנוד. אולי זה יוציא מאלברט תשובה סופסוף? בשלב זה אנו יודעים את התשובה.
סדרה רביעית – “אני לא רוצה שתחשוב שזה נדנוד, אני לא רוצה לא רוצה”. היא לא רוצה שהוא יחשוב שזה נדנוד ובכך מנסה לבטל את האימפקט של הנדנוד – בכוח הנדנוד עצמו, על כך ייאמר: נשים נשים – שק של נחשים.
סדרה חמישית – “אתה הבאת אותי למצב שאני לא יכולה להפסיק לדבר!”, היא מאשימה את אלברט בדיבור האובססיבי, ברפטטיביות הבלתי נשלטת שלה שחונקת אותה ובעיקר בנדנוד המזוכך עצמו. היא הקורבן, מאשימה אותו שאפילו לא נותן לה הפסקות אוכל במרתון הדיבור המענה הזה. השלב הבא הוא להעמיד את אלברט הישן על דוכן הנאשמים ברצח אשתו – בשתיקתו האכזרית הוא גרם לה להיחנק מדיבור כפייתי.
סדרה שישית – “די די די תפסיק תפסיק תפסיק…” הוא שוכב כגופה והיא מתנשפת, כמהה שיפסיק לשתוק ויוציא אותה מהתקף הדיבור.
סדרה שביעית – היא מגיעה לאפיסת כוחות אך ממשיכה לדבר, מתגוננת בכך שהוא כביכול הביא אותה למצב של אפיסת כוחות, בעצם רציונליזציה למצב ש”מי שדיבר כל היום בטח שהוא לא יכול להפסיק לדבר!” ,והוא עוד שותק לה ברוב חוצפתו.
סדרה שמינית – “די, אני רוצה לישון, לילה טוב”, לוחשת “לילה טוב” ועל ידי כך פוצחת בסדרת לחשושים, מלחששת באזנו כי כבר כיבו את האור והגיעו לשלב שבו אומרים “לילה טוב”.
בשלב זה, שבו הקהל משוכנע שהסתיים המערכון, היא שוברת לפתע את המתח וגורמת לפרצי צחוק מחודשים, גדולים מקודמיהם. בשלב הלחשושים המערכון עובר לפאזת “קן הקוקייה” וקהל המאזינים, המצמידים אזניהם לטרנזיסטורים בבית, יוצא מגדרו (בהנחה שהיתה לו גדר).
סדרה תשיעית —-> חוזרים להתחלה—–> “אלברט אלברט אלברט…הוא לא עונה לי!!!”
סיכום: מהי הפואנטה של המערכון? אני יודע שהבנתם, אבל תפקידי להרוס אותה – אלברט לא עונה! לאחר שִבעת מדורי הגיהינום שהיא חושבת שהיא עברה ובעצם הוציאו ממנו את החשק לענות ולחיות כמו היה גלעד שליט שנגמרו לו השטיקים עם החמאס. המערכון מעגלי ולכן היא חוזרת לנקודת הפתיחה שבה היא מנסה שוב להעיר את אלברט לאחר שכביכול הלכו לישון והוא סופסוף הצליח להירדם.
ומה על אלברט כל הזמן הזה? ישן חזק כגופה או מתאבן בתבונה של צב ים שנזרק ליבשת אויב כדי להפגין חוסר אונים? זהו סוד קסמו של מערכון רדיופוני, אנו נאלצים לדמיין ולעתים הדמיון שלנו שעובד שעות נוספת מצחיק אותנו פי כמה מהומור ויזואלי על הבמה, בטלוויזיה או ביוטיוב

***.
ועכשיו האפריטיף של הכתבה, הצ’ופצ’יק של הקומקום, הזוהר שבתיקי: מערכון שכתב יוסי בנאי לתוכנית הרדיו שיצאה מאוחר יותר גם על תקליט “שלכם לשעה קלה” בגלי צה”ל מ- 1976. שימו לב לדמיון בין הדמות שתיקי מגלמת לדמות במערכון הלוויני הקודם: שם שתי הדמויות היו די שטוחות, היא הייתה דמות חסרת שם והגבר אפילו לא דיבר, אך האופי של תיקי ודמות האישה הגרוטסקית שאליה היא בוחרת להיכנס בכל מערכון מחדש וכל כך מתאימה לה-  אישה שלא מעוניינת למצוא חן חוזרת בשניהם כחוט השני.

הנישואין כמוסד סגור”-
אורי זוהר ותיקי הם זרובבל ויוכבד, החתונה הסתיימה, הם חוזרים לביתם החדש לליל הכלולות וזרובבל החצי נעבעך (בכל זאת אורי זוהר משחק סוג של מאצ’ו מיואש) שנדמה כי נכפה עליו להתחתן איתה מת לישון ומתחמק מכל פעילות, מתנות החתונה, סקס, ריהוט, ילדים וכל נושא העתיד.

הם חוזרים הביתה מהחתונה עם מתנות בסגנון התקופה כמו סוודר (במקום צ’ק שמן כפי שנהוג בימינו). הוא יאמר הכל כדי לישון, כמו אלברט במערכון הקודם. שורת המחץ של זוהר – “אני עייף בסגנון פרידריך התעבן.”
מדובר במערכון שגם אחרי שמונה מאות שנה אני לא מצליח לכתוב עליו סימולטנית ולהאזין לו כמו הייתי זוהיר בהלול של מערכוני הנוסטלגיה העבריים בשידור ישיר וחוזר ביחד. הצחוק מרעיד אותי ומונע ממני להקליד. יוכבד מתכננת בשבילו את הילדים העתידיים – לבת המיוחלת קוראים ציון ולאחיה הקטן (מתוך 12 ילדים כשטיח מקיר לקיר) שעוד לא נולד קוראים הר נבו. יוכבד נכנסת לו לתחום המצמוצים וזרובבל מנחית את הקונטרה הגאונית “אני כבר ממצמץ בכל הגוף, מרוב מצמוצים נהייתי ממוצמץ” (הברקה לשונית של יוסי בנאי). יחדיו הם מגוללים את כל הנוירוזות האפשריות בראי השינה, האימפולס האולטימטיבי של העייפות. המערכון נחתם בבכיו התינוקי וחסר האונים של זרובבל שנגמרו לו הפאנצ’ים “אני רוצה לאמא שלי, אני רוצה הביתה!”

לסיכום: הגבר גומר על גחונו כמצבה מפוארת לנישואין שאפילו עוד לא החלו בין יוכבד לזרובבל. במערכון כזה מי שלא משתין מצחוק אינו בן תמותה. אם הם הופיעו איתו, כנראה גם באולם הייתה הצפה.