השנה הייתה 1987 כשדמותה של הארייט וינסלו הופיעה לראשונה בסיטקום קרובים רחוקים מאוד. היא הייתה מפעילת המעלית השנונה בבניין המערכת של עיתון השיקגו כרוניקל. ודווקא לה בחרו המפיקים לתת ספין אופ. וככה, ילדים, הגיעה לעולם הסדרה "אריזה משפחתית", שהפכה לאחד הלהיטים הכי גדולים של שנות התשעים בישראל.

בשנת 1994 היא עלתה לערוץ הילדים במסגרת רצועה שנועדה לילדים בני מזל שכבר היו להם כבלים. לכאורה אין סיכוי שילד מנתניה, מחדרה או אפילו מתל אביב יזדהה עם משפחה שחורה משיקגו. אבל היינו בתקופה שבה החשיפה האמריקאית בדיוק התחילה להכות גלים. למשל היו פה הופעות של גאנז אנד רוזס, מטאליקה ואפילו זכינו לביקור של מייקל ג'קסון. 

הרעיון היה פשוט למדי, להתמקד בחייה של משפחה שחורה ממעמד הביניים שגרה בשיקגו. האבא קרל הוא שוטר, שגילם אותו השחקן רג'ינלד ולג'ונסון. הוא זכור לכולנו בתור השוטר המפורסם מהסרט מת לחיות. האמא הארייט אחראית על התחזוקה ובהמשך מנהלת אבטחה. וכמובן היו הילדים: לורה, אדי וג'ודי, הילדה הקטנה שנעלמה יום אחד בעונה הרביעית ללא שום הסבר (אחר כך גם הסתבכה עם סמים וסרטי מבוגרים). 

כמו כל דבר בעולם הקומדיה זה התחיל מחיקוי של משהו מצליח – משפחת קוסבי, אם הם רק היו יודעים אז מה ביל קוסבי עושה בשעות הפנאי, אז למה שזה לא יתפוס? שבתי לצפות בה שוב כדי לראות אם מה שהצחיק אותי אז מצחיק גם היום.

ואז הגיע סטיב ארקל!

האם אני עשיתי את זה?

הסדרה החלה את דרכה בשנת 1989 וסיימה את חייה ב-1998. 12 הפרקים הראשונים היו פחות או יותר כמו כל סיטקום בינוני באייטיז, משפחה, בעיה ופתרון תסריטאי שמרגיש מלאכותי כמו עורך דין ישראלי שמגן על מרשו. ואז הגיע לו סטיב ארקל בגילומו של השחקן ג'ליל ווייט, דמות של בחור רזה, גאון, חנון ובעיקר מצחיק. הוא היה אמור להגיע לפרק אחד בתור הדייט של לורה, אבל הוא נשאר לשארית הסדרה.

הייתה פה הברקה קומית אדירה, רוב השחקנים היו בינוניים או במילים פחות יפות, זה הדבר היחיד שהם עשו בקריירה. ארקל נכנס ושינה את הדינמיקה, מסיטקום צפוי לסדרה שילדים ממש רצו לראות. הם באו לראות את ארקל ואת המשפחה שמלווה אותו. איי אפשר לשכוח את המלחמה האינסופית בין קרל לסטיב. הנה כמה דוגמאות למאבקים ביניהם: קרל הוא השמרן, כלומר הסטרייט מן, וארקל הוא הפרוע למרות שהוא חנון.

השמן והרזה של הניינטיז

אריזה משפחתית: מי בחר את התרגום הזה?

ראוי לציין שאין בכותרת של הסדרה את המילה אריזה. היא נקראת Family Matters שזה בגדול עניינים משפחתיים או המשפחה חשובה. היות ובישראל זה היה נתפס בתור משפט שאמא אומרת לאבא כשהבת מקבלת וסת בפעם הראשונה, או משפט שאומרים לבוס כדי לא להגיע לעבודה, עשו פה עבודה יצירתית. למה המילה אריזה? אולי כיוון שרוב הסצנות היו בתוך הבית.

בחזרה לארקל, הוא יצר את הדמות על ידי גניבה קומית מג'רי לואיס, שהיה חנון, רזה ודיבר באותו הקול. ההבדל היחיד היה שהוא היה לבן, יהודי ועשה את זה 30 שנה לפניו. זה היה שיא עידן היורמים בתרבות הפופולרית: סדרת הסרטים נקמת החנונים, חלומות מוזרים ומותק הילדים התכווצו.

המופע של סטיב ארקל!

ככל שהסדרה התקדמה, ג'ליל ווייט התחיל להשתלט על המסך עם גלריה של דמויות משונות ולא מצחיקות. סטפן ארקל היה הגרסה החתיכה והקולית של סטיב שאף אחד לא ביקש לראות, שהופיעה לראשונה בעונה 5 פרק 7 אחרי שסטיב שתה שיקוי קסמים (הלוואי שהייתי ממציא את זה). מירטל ארקל הייתה בת הדודה הדרומית והקולנית שרדפה אחרי אדי וינסלו וגרמה לצופים לעבור ערוץ. ארקלבוט היה רובוט אינטליגנטי שנוצר על ידי תסריטאים פחות אינטליגנטיים והפך את הסדרה למדע בדיוני ברמת הצצקנים, השחקנים האחרים נדחקו הצידה לעלילות משנה והצופים התחילו להתייאש.

הרייטינג צונח, אולי ננסה את ארקל בדראג?

אנחנו לא פה רק כדי להצחיק, אלא כדי לחנך

היה טרנד כזה להכניס סצנות דרמטיות לסדרות קומיות ואריזה משפחתית בהחלט לא חפה מזה. היו סצנות שבהן דיברו על סרטן, גזענות, בריונות וסמים. לזכותם אפשר להגיד שהם ביצעו את הדברים ברגישות. דוגמה בולטת היא בעונה 6 פרק 15, שבו לורה מנסה לקנות אקדח להגנה עצמית אחרי שעברה שוד. בתור ילד לא הבנתי מי בדיוק קונה אקדח מהבגאז' של מישהו באמצע היום.

למה היא נגמרה?

אחרי 8 עונות הקונפליקטים בין ארקל לקרל הלכו ונהפכו לצפויים. הילדים גדלו והייתה הרגשה שהכותבים כבר לא רוצים לעשות את זה יותר. הסדרה איבדה קשר למציאות, כמו בעונה 9 פרק 7 כשהם מוצאים את עצמם בטעות במעבורת חלל. הסיבה העיקרית שהיא איבדה מהקסם היא העובדה שהקהל התבגר. סטיב ארקל כבר שחק את עצמו והצופים חיפשו סיטקומים פחות צפויים, כאלו שיש בהם פחות סוף שמח ויותר פאנצ'ים מתוחכמים. 

מצחיקה או התיישנה?

כמו חברי הכנסת שלנו היא מצחיקה במינונים קטנים, אבל לא הייתם רוצים לבלות איתה חצי שעה.
אפשר לראות אותה בקטעים של המיטב ביוטיוב, אבל שם זה נגמר. מעבר לזה היא די משעממת וכוללת הטפות מוסר שאף אחד לא רוצה לקבל היום. ואם תסתכלו על מערכת היחסים בין סטיב ללורה, אפשר בהחלט לחשוב שהוא סטוקר ואין שום הצדקה לזה שקרל ימשיך להיות חבר שלו.
דרך אגב, דריוס מקרארי (אדי וינסלו בסדרה) עומד למשפט וכנראה יגיע לכלא. 

The post אריזה משפחתית. פתחנו ובדקנו: האם עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

אי שם בשנות ה-90, העולם נראה אחרת לגמרי. לא היה ממש אינטרנט, ועל סדרות חדשות היינו שומעים דרך מגזינים מודפסים או שמועות. קלטות וידאו שהגיעו מדוד בארצות הברית או חבר עם צלחת לוויין היו אוצר, לי אישית לא היה מזל לקבל אף אחד מהם. הסדרה "ג'יבס וווסטר" שודרה במקור בבריטניה בין השנים 1990 ל-1993, היא עשתה "עלייה" בערוץ 2 הניסיוני בשנת 93. כנראה שהבחור שהיה צריך לקנות תכנים הבין שאם הוא יבחר במשהו בריטי איכותי, אין סיכוי שיפטרו אותו.

בסדרה אנחנו פוגשים ג'נטלמן אנגלי עשיר, חביב וטיפש למדי בשם ברטרם (ברטי) ווסטר (יו לורי), ולצידו משרתו האישי והאיש שמוציא אותו מכל צרה אפשרית, ג'יבס (סטיבן פריי). חזרתי אליה כדי לגלות: האם מדובר באשליית ילדות נוסטלגית, או שהיא באמת יכולה להצחיק גם היום?

ג'יבס כמלכת הדרמה המקורית!

ג'יבס וווסטר – מהספר של פ.ג וודהאוס למסך

חשוב לזכור שהסדרה לא נולדה בוואקום. היא מבוססת על סדרת הספרים והסיפורים הקצרים של הסופר הבריטי האגדי פ.ג. וודהאוס (P.G. Wodehouse), שנחשב לאחד מגדולי ההומוריסטנים בכל הזמנים. וודהאוס יצר עולם שבו השנינות הלשונית היא הגיבורה המרכזית, והסדרה מצליחה להעביר את הקסם הספרותי הזה למסך בצורה יוצאת דופן. העלילה מתרחשת באנגליה ובניו יורק של שנות ה-20 וה-30, שם האפרוריות הבריטית והאסתטיקה של המעמד הגבוה משתלבות היטב עם דיאלוגים נורא שנונים. כילד, אני זוכר שדי ריחמתי על המתרגם, רק תדמיינו איך אפשר לתרגם עשרות ביטויים בריטיים לעברית בכל פרק.

סוד הקסם נמצא בכימיה בין יו לורי לסטיבן פריי. לורי מגלם את ברטי כילד מגודל עם לב זהב ואפס הבנה בסיטואציות חברתיות, בעוד פריי הוא הג'יבס האולטימטיבי : מאופק, אינטליגנטי בצורה כמעט על-אנושית, ובעל יכולת להרים גבה בצורה שמעליבה יותר מכל קללה.

קראו גם: הספרים הכי מצחיקים

קחו למשל את "תקרית הבנג'ו" (עונה 3, פרק 1), שבו ברטי מתעקש לנגן בכלי הנורא עד שג'יבס פשוט מודיע על התפטרותו, או את המאבק התמידי על המלתחה של ברטי – כמו בפרק שבו הוא מנסה לאמץ חליפת ערב לבנה ומזעזעת (עונה 2, פרק 2) וג'יבס פשוט מסרב להכיר בקיומה. אלו רגעים קטנים של תזמון קומי מדויק, מדובר בסוג של אמנות שהרבה יותר קשה למצוא כיום על המסך. אם כבר מדברים על צמדים קומיים בריטיים, אי אפשר שלא להזכיר את "הייל ופייס" (Hale and Pace). הייתה להם סדרת מערכונים פרועה ונועזת ששודרה באופן מפתיע דווקא בימי שישי בערב. בעוד ג'יבס וווסטר היו האלגנטיים והשנונים, הייל ופייס הביאו איתם הומור קצת יותר מחוספס ופרוע, וביחד הם יצרו עבורנו תור זהב של קומדיה בריטית בלב הפריים-טיים הישראלי.

6 דקות של קומדיה טהורה…

לורי ופריי אחרי סיום הסדרה

קראו גם: עלילות הפתן השחור – האם עומדת במבחן הזמן?

הקריירות של השניים אחרי הסדרה הן הוכחה לכישרון העצום שלהם. יו לורי עשה את המהפך המדהים ביותר: מהאידיוט החביב הוא הפך לדוקטור גרגורי האוס בדרמה הרפואית "האוס". הוא זכה בפרסי גלובוס הזהב והפך לאחד השחקנים המערכים בעולם, כשהוא מוכיח שיש לו הרבה יותר מרק פרצופים מצחיקים. סטיבן פריי הפך למוסד בריטי של איש אחד: סופר מצליח, המנחה המיתולוגי של השעשועון QI, והקול שמאחורי ספרי "הארי פוטר" בגרסת האודיו הבריטית.

למה היא נגמרה כל כך מהר?

למה הסדרה הסתיימה אחרי ארבע עונות ו 23 פרקים בלבד?
התשובה פשוטה: מתוך כבוד למקור. הסדרה כיסתה כמעט את כל החומרים שכתב פ.ג. וודהאוס על הדמויות. בטלוויזיה הבריטית כנראה מעדיפים לרוב לסיים בשיא ולא "למרוח" סדרה עד שהיא מאבדת מהקסם שלה (הלוואי שזה היה קורה לסברי מרנן ולשמש).

אי אפשר ללמוד תזמון קומי כזה!

האם עומדת במבחן הזמן?

לסיכום, ג'יבס וווסטר היא לא רק נוסטלגיה. היא תזכורת לתקופה שבה כתיבה טובה ומשחק מדויק היו כל מה שצריך כדי להחזיק צופה מול המסך. היא מצחיקה היום בדיוק כפי שהייתה ב-93', אולי אפילו יותר, כי היום קל יותר להעריך את התחכום שמאחוריה. אם אתם צחוק איכותי שהוא קצת אולד סקול, אז הגעתם לסדרה הנכונה. בסולם ילדי הקומדיה עובדת במבחן הזמן.

The post ג'יבס וווסטר עומדת במבחן הזמן? יו לורי וסטיבן פריי בקומדיה הבריטית אחרי 35 שנה appeared first on ילדי הקומדיה.

בשנת 2012 בערך נתקלתי לראשונה ב"טיסת הקונקורד" (Flight of the Conchords). היא שודרה בכלל בין 2007 ל-2009, אבל אני הגעתי אליה באיחור בעקבות המלצה בדייט. היא דיברה על השירים ההזויים שלהם, ואני הייתי בטוח שהיא בכלל המציאה את זה.

בסדרה אנחנו פוגשים שני מוזיקאים מניו זילנד שמנסים לכבוש את ניו יורק, ברט מקנזי (Bret McKenzie) וג’מיין קלמנט (Jemaine Clement) בשמותיהם האמיתיים, עם גיטרה, תקווה ומבטא מוזר.
השירים היו חביבים, והכימיה בין ברט לג’מיין הרגישה אמיתית לגמרי (בכל זאת, הם מגלמים את עצמם).
חזרתי לצפות בה אחרי יותר מעשור כדי לגלות: האם היא עדיין מצחיקה, או שפשוט היה לי יותר מדי זמן פנוי?

טיסת הקונקורד – תולדות הלוזרים המוזיקליים

היו לא מעט סדרות קומיות שמספרות סיפור של מוזיקאים שמנסים להצליח. למשל בסיטקום הראשון בהיסטוריה, "אני אוהב את לוסי", הייתה דמות של מהגר קובני שמנסה להצליח בתור זמר.
הסיבה? המרחק בין כישלון להצלחה הוא בעצם אבן יסוד בקומדיה – הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו
שהוא לוזר בדרך להצלחה מאשר עם מישהו שכבר מרוויח מיליונים.

עוד סדרות וסרטים שכדאי לבדוק בנושא:
הסדרה של "המאנקיז" משנות ה-60, שבה להקה אמיתית משחקת להקה פיקטיבית וכמובן, הסרט "ספיינל טאפ" (רוב ריינר, 1984), שבימים אלו יוצא לו סרט המשך.
ולנו יש את קובי מחט והפיג'מות. 

הסיבה העיקרית שאני אוהב קומדיות מוזיקליות היא שתמיד יש משהו להישען עליו, גם אם העלילה
לא מתקדמת, לפחות יש שירים נחמדים. 

ללהקות גדולות יש חברת ניהול – לטיסת הקונקורד יש מנהל וסימני קריאה.

סוד הקסם – הרפרנסים

בכל קומדיה יש רפרנסים, אבל בטיסת הקונקורד יש המון מחוות קסומות.
אחד מהפרקים שהכי אהבתי (עונה 1, פרק 6) נקרא Bowie. ברט מאבד את הביטחון המועט שיש לו, וכמו בכל סרט טוב – יש לו חלום שאמור להוביל אותו, בחלום הוא פוגש את האליל שלו, דיוויד בואי, שמגולם על ידי שחקן שלא דומה לו בשום צורה, אבל בהחלט נשמע קצת כמוהו. מעבר לכל, אפשר להרגיש את האהבה הגדולה והכבוד שהם רוחשים לבואי.
הם סוג של חייזרים בניו יורק, הרי הוליווד או כל תעשיית בידור אחרת, לא בדיוק מחכה לשירים
הזויים של 2 ניו זילנדים. המפגש או ליתר דיוק המפגע שקורה בינם לבין המציאות יוצר את הרגעים
המצחיקים ביותר.

בואי נותן עצות להצלחה וזה עדיין לא עוזר

מערכות יחסים קטנות שיוצרות קומדיה גדולה

בפרק נוסף (עונה 1, פרק 5), Yoko, שהוא כמובן מחווה ליוקו אונו שפירקה את הביטלס,
כאשר אישה נכנסת לחיים שלהם, ג’מיין בטוח שהיא הבעיה שהורסת להם את מערכת היחסים.
במהלך הפרק אנחנו מגלים שהיא רק חלק קטן מאוד מהבעיות שלהם
אבל זה תמיד כיף לראות מערכות יחסים בתוך להקה מתפרקות. כמובן שיש לציין את מערכת היחסים עם המנהל הנצחי מרי, שהוא בערך כמו בריאן אפשטיין של הביטלס, מינוס הקטע של ההצלחה.
אבל הוא ללא ספק הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

היעד הבא אחרי הטיסה

בניגוד לדמויות שברט וג'מיין גילמו בסדרה, הם בהחלט הצליחו ועשו לא מעט פרויקטים.
קלמנט שיחק בסרט ‎Men in Black 3‎, ויצר וכתב את הסרט ‎What We Do in the Shadows‎ ‏(‏2014‏)‏,
מוקומנטרי מבריק על חבורת ערפדים שחיה בניו זילנד, שהפך לקאלט עולמי ולסדרת טלוויזיה מצליחה באותו שם.

ברט מקנזי התמקד בצד המוזיקלי וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר על “Man or Muppet”. במקביל, הוא ממשיך בקריירת סולו ויוציא אלבום חדש בקרוב. הם גם מתאחדים מדי פעם לסיבובי הופעות קצרים. 

"חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני"

בפרק האחרון של טיסת הקונקורד – Evicted כל העולם שלהם מתרסק, הם נזרקים מהדירה וחוזרים לניו זילנד עם הזנב בין הרגליים. יש משהו נורא עצוב בפרק הזה, כנראה שכמו בכל סיטקום, ציפיתי לסוף טוב, אבל כאן הוא פשוט לא הגיע, אולי זה בגלל שהם הבינו שהסדרה לא תחודש, ואולי זה בגלל שהם
אמרו את כל מה שהם רצו להגיד ב-2 עונות.

ביחס לסדרות המשודרות היום, האיכות נראית מאוד נמוכה – זאת הייתה הפקה של HBO,
אבל לא מדובר פה ב"סקס והעיר הגדולה" או הפקה שנראה ששפכו עליה מיליונים.
היום זה נראה לי יותר כמו סרט סטודנטים שהשקיעו בכתיבה שלו, אבל לא היה כסף לתפאורה.

היא בהחלט גרמה לי לחייך בצפייה חוזרת, אבל אין בה את הפקטור הקומי שגורם
לי באמת ליפול מצחוק, אין פה מספיק פאנצ'ים חזקים ויש המון דיאלוגים ארוכים שלא מובילים
לשום מקום. זה חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני – יש רגעים טובים, אבל לא משהו שהייתי חוזר אליו שנית. מצד שני, אם אתם קומיקאים או יוצרים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת – היא בהחלט יכולה לתת לכם תקווה והשראה ליצירה.  מי יודע, אולי תחלמו ותפגשו את ג'רי סיינפלד או רובין וויליאמס בחלום. 

The post טיסת הקונקורד – עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

לאחרונה נראה שיש לא מעט קומדיות יהודיות בנטפליקס. האם ההומור היהודי עושה קאמבק נוסף שיגרום לגלי עלייה לישראל?  או שמדובר פשוט בהתייחסות קלילה לדת היחידה שעוד מותר לצחוק עליה? אז יצאתי לשליחות שלא כללה טיסה לאומן והחלטתי לצפות בהן.
אם זה יצחיק אותי הרווחתי, אם לא, אז לפחות עשיתי משהו לקראת הימים הנוראים. צפיתי, צחקתי, וחזרתי עם כמה תובנות שגרמו לי לצחוק בתשובה.

רק לא זה (Nobody wants This) – קומדיה רומנטית יהודית נוצרית

הסדרה "רק לא זה", של ארין פוסטר, עוקבת אחר מנחת פודקאסט נוצרייה בשם ג'ואן (קריסטן בל, המקום הטוב), ונואה, רב בעל מראה מצודד (אדם ברודי), שמתחילים להתאהב  למרות הבדלי הדתות. היחס ליהדות כאן הוא לא משהו, יש שיאמרו שהוא טיפונת אנטישמי, אבל היי, אני פה בשביל הקומדיה.

הבסיס הקומי הוא התנגשות בין עולמות – קלישאת סיקטום מאז שנת 54' בערך. הבעיה? העולם התקדם מאז ינטל עם ברברה סטרייסנד. לדוגמה: הם לקחו את הסצנה הקלאסית של לפגוש את המשפחה בפרק השני – הוא מביא אותה לפגוש את המשפחה שלו וכמובן שזה מביא לכאוס.

נכון, הדיאלוגים לא רעים בכלל ואפילו מעלים חיוך, אבל זה לא גרם לי באמת לצחוק, הרגשתי שיש פה משהו צפוי שניסה להפוך את היהדות למשהו מצחיק, אבל הלך לאיבוד בדרך. אולי זה המשחק ואולי כי אין הרבה מסתורין סביב היהדות. כשאין מסתורין, אין עוקץ וזה הרבה פחות מצחיק. מה שאמור להניע ולהצחיק כאן אלו הנשים – לא נתקלתי בקבוצת נשים עם אנרגיה שלילית כזו מאז הדוקו על נשות הרייך השלישי, אבל הסדרה מאבדת מהקסם שלה אחרי 2 פרקים.  יש בה כמה רגעים נחמדים והמון נשים ששונאות זו את זו  ואת העולם, זה פחות או יותר מתחיל ונגמר שם.

איך הסדרה הזו חודשה לעונה שלישית, זה כבר מעבר לבינתי, אבל כנראה שאי אפשר  להתווכח עם הצלחה ומיליוני צופים.

הטוב: אין לי משהו חיובי להגיד
הרע: יותר מדי דמויות מעצבנות
שורה תחתונה: לא בא לי שתהיה עוד עונה

נ"ב: הייתי שמח לעונה נוספת של המקום הטוב, במקום זה.

אז בקיצור (Long Story Short) -קומדיית אנימציה יהודית!

אם אתם אוהבים הומור יהודי עם דרמות משפחתיות ולחץ קיומי, "אז בקיצור" –  של  רפאל בוב-וקבסרג, מיוצרי בוג'ק הורסמן, תגרום לכם להרגיש שהגעתם לבית שבא לכם לברוח ממנו. זו סדרת אנימציה שמספרת, בצורה מאוד לא ליניארית את סיפורן של ארבעה דורות במשפחה יהודית לחוצה.
יש בה קצת לארי דיוויד, קצת וודי אלן, והרבה מהדבר הזה שכל משפחה יהודית סוחבת: דאגות אינסופיות. אהבתי את הסצנה שבה הם נוסעים ברכב וכולם חוץ מהאב רוצים לברוח, זה הופך למיקס של פילוסופיה יהודית שכוללת המון העלבות, תובנות ומשפחתיות דביקה שכל ישראלי מכיר. היחס ליהדות כאן חם, אבל גם מייאש, דבר שמייצר לא מעט רגעים מצחיקים. זה הדבר שדופק להם את החיים בכל יום – והם בכל זאת מקבלים אותו באהבה.
אזהרת צפייה קלה – זאת לא סדרה קלה לעיכול, אבל היא עדיין מצחיקה, אז בהחלט כדאי לתת
לה הזדמנות.

משפחה יהודית בשדה תעופה: “לא משנה לאן יש טיסה, אני עולה!”

הטוב:
מכירים את זה שעושים דיבוב ישראלי לדיסני וזה נשמע על הפנים? פה זה בדיוק הפוך
הרע:
לוקח זמן להתחבר לסדרה, היא לא פשוטה לעיכול כמו הסימפסונס לדוגמv
שורה תחתונה: סדרת אנימציה ששווה לאמץ

מוגזמת (TOO MUCH) – פשוט יהודייה מוגזמת

הסדרה החדשה של לינה דנהאם, "מוגזמת", מביאה למסך קומדיה רומנטית עצבנית, צבעונית וקצת יהודית.
הדמות הראשית, ג'סיקה (בגילומה של מייגן סטאלטר), היא מפיקה ויוצרת תוכן ניו-יורקית שהחליטה לקחת פסק זמן מהכאוס של חייה – ועוברת ללונדון. במילים אחרות – היא חיפשה לעשות משהו אחרי הפרידה.
שם היא מוצאת את עצמה מסובכת  ומתאהבת במוזיקאי בריטי בשם פליקס.

עד לפה אין משהו חדש בעולם הקומדיות הרומנטיות, אבל אז אנחנו מקבלים את ג'סיקה. מכירים את הבחורה הזאת שאומרת את הכל בפנים ללא פילטרים? זאת היא.
ישנה סצנה בפרק הראשון שבה היא נכנסת לעימות מול המפיק, הוא תוקף אותה על הדרך שבה היא עובדת,
היא בתגובה בוחרת להוציא עליו את כל הכעס שיש לה על התעשייה ב-2 דקות. "אתה יודע כמה ספגתי במשך 15 שנה?"  אנחנו מקבלים פה טקסטים חדים, חלקם דרמטיים שבאמת מגיעים מעולם הקולנוע וההפקות.

במובן מסוים הדמות שלה מזכירה קצת דמויות ישראליות, יש בה קצת מכוכבה שביט מקופה ראשית,
בתוספת טיפה מהבכי והייאוש של דמויות נשיות בקולנוע הישראלי.  מצאתי את עצמי מחכה להתפרצות הבאה שלה בכל פרק, הזעם הטהור שהיא משליכה כלפי העולם, זהו סוד הקסם של הסדרה.
היהדות בסדרה לא נמצאת בפרונט, אבל היא שם – בעיקר דרך היחסים המשפחתיים של ג'סיקה והדינמיקה הניו-יורקית-יהודית המובהקת.

הטוב: ג'סיקה והמבטא הבריטי שנתקלים בו
הרע: עדיין לא מצאתי
שורה תחתונה: בהחלט שווה אפילו צפייה שנייה

סיכום – היו צחוקים?

כל אחת מהסדרות נוגעת ביהדות בדרכה שלה. האם תהיה קטגוריה שלמה וענקית של סדרות קומיות יהודיות בנטפליקס?  לא נראה לי, אני חושב שבסך הכל מדובר בעוד כלי נחמד לעלילה, בדיוק כמו שיוצרים הודים
משתמשים בשורשים שלהם כדי ליצור משהו ייחודי.  אבל עדיין 2 מתוך 3 סדרות שווה צפייה, אז לא סבלתי יותר מדי.

The post אנטישמיות? גל קומדיות יהודיות שוטף את נטפליקס appeared first on ילדי הקומדיה.

סיינפלד (1989-1998) נגמרה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, אבל היא לא באמת נגמרה. היא קצת כמו האקסית המיתולוגית. לא משנה איפה תהיה בעולם, היא תקפוץ לך לזיכרון בגלל איזה משפט שמישהו יגיד.
כמובן שיש עדיין צופים אדוקים שעד היום לא נרדמים לפני שהם רואים עוד פרק, למרות שהם מכירים אותה
קצת יותר טוב מהתסריטאי והשחקנים. הם לא שם כדי לראות את סיינפלד, הם שם כדי לבדוק מה שלום
הסדרה ואם משהו השתנה. אבל מה לגבי עולם הסיטקום פוסט סיינפלדי, נגלה האם יש יורשות ראויות לכתר ומה הן שאלו מהסדרה ולא החזירו?

משפחה בהפרעה (Arrested development)

משפחה בהפרעה (2003 -2019): הסדרה עוקבת אחרי משפחת בלות' הלא מתפקדת. ג'ייסון בייטמן בתפקיד מייקל בלות' הוא האיש האחראי במשפחה. הוא צריך להתמודד עם עסק שבקושי מתפקד, אח שהוא קוסם כושל – ג'וב בלות בגילומו של וויל ארנט; עם אימא בעלת חיבה לאלכוהול ועם אבא שיש לו נטייה לעסקאות עם דיקטטורים וגניבת כספים.
משפחה בהפרעה לוקחת את חוסר האכפתיות של סיינפלד ומתמקדת במשפחה. התוצאה היא מצבים
אבסורדיים ומצחיקים – האבא מכר עיצובים של הבתים שלהם לסדאם חוסיין והבן מאבד את ידו לכלב ים (ואלו החלקים ההגיוניים).
אין דרך שבה הצופה יכול לדעת מה הולך לקרות בסצנה הבאה, וזה אולי הגורם הקומי היעיל ביותר שהיא מציעה. אבל שלא תטעו לרגע – לא מדובר בסיטקום קלאסי – אין צחוקים מוקלטים ואין סוף שמח. לפעמים יש קצת פחות דיכאון. בסוף כל פרק יש תקציר לפרק הבא שלא באמת קיים – אז טכנית יש פה סדרה שלמה שהיא כלום.

תרגיע (Curb Your Enthusiasm)

תרגיע: אחרי שסיינפלד ירדה מהאוויר, יוצר הסדרה לארי דיוויד הבין שיש לו עוד הרבה דברים לתת או ליתר דיוק – המון אנשים שהוא יכול לעצבן. תרגיע מראה לנו את לארי הדיויד היוצר בחיי היום יום שלו בלוס אנג'לס. למעשה אלו החומרים האנושיים הפגומים שמהם הורכבה סיינפלד (יש אפילו איחוד של סיינפלד באחד מהפרקים – כמובן שהוא נגרם באסון.) אולי בגלל שמדובר ב- HBO או בגלל שלא אכפת לו, אנחנו נתקלים במצבים הרבה יותר גסים ובהרבה פחות בושה. עובדה מעניינת שכדאי לדעת – לשחקנים אין תסריטים מסודרים, יש להם מצב והם צריכים לשחק אותו. היא לקחה מסיינפלד את ההומור העוקצני ועירבבה אותו במיקס שיש בו גם הרבה ריאליטי.

פילדלפיה זורחת (it's Always Sunny in Philadelphia)

ויש את פילדלפיה זורחת: קחו את סיינפלד ותורידו ממנה עוד כמה רגשות (לא שיש שם הרבה כן), ותוסיפו את דני דה ויטו.
יש לנו חמישה אנשים לא מתפקדים שמנהלים בר ודני דה ויטו אחד.
"פילדלפיה זורחת" היא אנטי־סיטקום ללא מוסר, היגיון או גבולות של טעם טוב, רק אנוכיות, נצלנות, טמטום ולא מעט גזענות. הדמויות? הן לא לומדות כלום, לא משתנות ולא מתבגרות – קצת כמו בסיינפלד אבל עם קורטוב של אלימות.
בין אם זה פרק על מכירת דלק ביתי מהחניה או שימוש בכלי נשק בבר, הם תמיד מוצאים את הדרך הכושלת ביותר להתמודד עם המצב.
פילדלפיה זורחת היא מה שקורה כששמים מצלמה על האנשים הכי גרועים שאי פעם פגשתם שלא נמצאים באח הגדול – ונותנים להם עונות שלמות להתדרדר.

אחרית דבר סיטקומית

לא יכולה להיות יורשת לסיינפלד כי קצת כמו סיטקום עם צחוקים לא מוקלטים, זה היה אירוע חד פעמי.
נכון יש אירועים דומים מבחינה קומית, אבל זה לא אותו קנה מידה (לכן אין רשימת שינדלר 2).
אפשר להגיד שהתרומה הכי גדולה של סיינפלד היא העובדה שאפשר ליצור קומדיית מצבים בלי בנאליות, זה דבר שכמעט ולא היה קיים לפני. בעולם הקומדיות לאחר לכתה של סיינפלד, אנחנו מבינים שרגש והתחשבות זה ממש לא מאסט.

The post הסיטקומים המצחיקים ביותר אחרי סיינפלד appeared first on ילדי הקומדיה.

3 מתוך 4 הופעות שלו בישראל כבר סולד אאוט – מי זה הסטנדאפיסט מריו אדריון, מה הקשר שלו לדוגמנות ולמה הוא מצליח בישראל?

מקור תמונה

בעוד כשבוע יגיע לארץ הסטנדאפיסט הגרמני מריו אדריון. למרות שהשם כנראה לא אומר לכם הרבה, הוא כבר הגיע לסולד אאוט ל-3 מתוך 4 הופעות, אז כנראה שיש לו מעריצים בישראל. לרגל ההופעה והעובדה שהוא מגיע לכאן, בואו נכיר את הגרמני החביב הזה ונחקור את הסגנון הקומי שלו.

דוגמן לשעבר נשוי ליהודייה מתבדח על השואה – ברוכים הבאים לסטנדאפ של מריו אדריון

מריו נולד בגרמניה הדרומית, במקום שגם אלוהים לא יכול לאיית את השם שלו בצורה נכונה.
הוא התחיל את דרכו כדוגמן מצליח. אבל אחרי מעבר לארצות הברית, הוא עשה מהלך שאף דוגמן כנראה לא עשה: הוא הפך את החיים האישיים שלו – הדוגמנות, המבטא, הזהות הגרמנית, ואפילו הזוגיות שלו עם יהודייה – למופע קומי ייחודי. הנישואין שלו הפכו לגאג קומי חוזר שבו הוא מספר שזה נותן לו חסינות לצחוק גם על יהודים. בנוסף ההומור שלו כולל לא מעט רפרנסים לרייך השלישי והומור אבחנתי על התרבות האירופית (בדגש על הבדלי האופי בין גרמניה לשאר אירופה).

"אני נשוי ליהודייה, מותר לי לצחוק על יהודים בתור גרמני, לסבא שלי אסור, אבל זה קשור לזה שבגללו יש פחות יהודים בגרמניה, לא משנה, זה סתם משהו קטן שקוראים לו השואה".
זה בהחלט נשמע כמו קטע של רובין ויליאמס, לשניהם הייתה יכולת לצחוק על השואה, יהודים ופוליטיקה
כמעט מבלי לפגוע. אבל הוא מגיש את זה בצורה שונה – פחות וירטואוזי על הבמה – הוא לא שחקן שזכה באוסקר, אבל הוא לא פחות חד על הבמה.

Trump vs Hitler

סטנדאפ ופוליטיקה וקומדיה שחורה – השילוב המורכב

ישנה דילמה נצחית בעולם הסטנדאפ – האם לצחוק על פוליטיקה? ואם כן איך לעשות את זה?
חלק אומרים שברגע שאתה עושה את זה אתה מאבד חצי מהקהל, פשוט כי הוא מתחיל לשנוא אותך.
אבל מריו לוקח את המוקש הזה שנקרא סטנדאפ פוליטי, ומצליח לפרק אותו לחתיכות קטנות ומצחיקות.
איך הוא עושה את זה? הנה הניחוש לגבי המתכון.

הוא צוחק על הגרמנים עצמם בלי בושה, הוא בא בגישה של עשינו דברים נוראיים, אבל אנחנו כל כך נחמדים, הייתם מאמינים שגרמנו למוות של עשרות מיליונים וכבשנו את אירופה?
הוא גם לא חושש להיכנס בפוליטיקאים כמו טראמפ ופוטין כדי להראות את הגיחוך בקבלת ההחלטות שלהם. יש אצלו תובנות פוליטיות אבל לא כאלו שגורמות לך להגיד: הוא מצביע למפלגה הזאת.
כולם נוראיים מבחינתי, אני פשוט יודע להציג את זה בצורה מצחיקה ומלאת חן גרמני.

No Hugs, No emotions

למרות החרם – הוא מגיע לעשות סטנדאפ בישראל

אפשר לומר בצורה כמעט גורפת שכמעט לא מגיעים לכאן אמנים בינלאומיים בשנה האחרונה.
הוא יגיע, אולי בגלל רגשות אשם ואולי זה כי לא אכפת לו מחרם אחרי שהעם
שלו עשה דברים קצת יותר גרועים.

ההומור של מריו מתכתב עם ההומור של בילי ווילדר – שחור, אפל והופך כל דבר נוראי שקרה למצחיק.
אז אתם רוצים ליהנות מערב שכולל קצת תרבות גרמנית, הומור שחור וקומדיה איכותית, אז בהחלט כדאי לצפות בחלק מהקטעים שלו, או אפילו להיכנס לרכבת ולנסוע להופעה משחררת ומצחיקה.


קראו עוד:

סטנדאפ שאחרי מלחמה: האם הענף מתאושש כשהתותחים לא רועמים?

מיהו רג'י וואטס – קומיקאי או מוזיקאי? ויש גם קופון בסוף

מופעי סטנדאפ מחו"ל

ההצדעה הנאצית של מאסק

MARIO ADRION
GERMAN EFFICIENCY TOUR

יום חמישי, 29/05/2025 | 21:30

תל אביב | זאפה תל אביב

מחיר כרטיס: 155 שקל

The post מי זה מריו אדריון – הסטנדאפיסט הגרמני שמגיע לארץ? appeared first on ילדי הקומדיה.

הנסיך המדליק מבל אייר (1990-1996) הייתה סדרה שזכתה להצלחה עצומה בישראל כמעט בזמן אמת (איחרנו רק ב-3 שנים הפעם). ננסה להבין מה היו הדברים שגרמו לנו לצחוק ולהזדהות כל כך עם הדמויות והכי חשוב:
האם היא עומדת במבחן הזמן וכדאי לראות אותה?
או שעדיף כבר לראות נטפליקס ולחכות לריבוט?

רקע לסדרה ולמציאות בישראל

שנות ה-90 בישראל היו תקופה של שינויים – עלייה מרוסיה, פיגועים באוטובוסים והכי חשוב?
הכבלים שהגיעו לכל בית. עברנו מעולם של 2 ערוצים מדכאים למדי לעולם של שפע של תכנים מחול בתרגום לעברית, לאחר ששודה לראשונה בחינוכית 2, עוד סממן של התקופה, הנסיך המדליק מבל אייר הייתה חלק מגל הרכישות המוקדמות של הכבלים.
עלילת הסדרה מציגה את סיפורו של ויל (ויל סמית), נער משכונת מצוקה שנשלח לגור אצל קרוביו העשירים בבל אייר.

אבל יש פה הרבה יותר מעניים ועשירים, זאת אומנם נקודת הפתיחה – משפחה שחורה עשירה,
אבל זאת לא משפחת קוסבי שבה הכול מלא בדבש, זה הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי.
למרות שהסדרה נכתבה על ידי בן אדם לבן שלמד בהרווארד (אנדי בורוויץ), זה מרגיש שיש בה הבנה מעולה של התרבות השחורה בארצות הברית.

לסדרה יש גם רגעים דרמטיים מעולים כמו שאנחנו רואים בסצנה הבאה:
ויל וקרלטון נעצרים רק בגלל שהם שחורים ונהגו במכונית מפוארת, השוטר מתייחס אליהם כמו שהוא מתייחס לכל בן אדם שחור בארצות הברית בשנות ה-90, בתור פושע. הדוד פיל (האבא) מוסיף תצוגת משחק שלא הייתה מביישת סרטים דרמטיים מעולים. יש פה 3 צדדים: התמימים – הם, הרשע – השוטר
הגזען, והחכם – הדוד פיל.

סוד הקסם נמצא בזוג המושלם!

נתחיל מויל סמית לראות אותו משחק בכל פרק זה לראות בן אדם שבא לעבודה, אם תסתכלו עליו היטב הוא מזיז את השפתיים בסצנה גם שהוא לא מדבר, הסיבה לכך היא שהוא למד גם את הטקסטים של השחקנים האחרים. הוא אומנם היה כוכב ראפ, אבל הוא ראה פה הזדמנות לפרוץ ולהגיע גם לקהל הלבן שפחות מחובר לעולם ההיפ הופ.
אם מסתכלים על הקצב של הסדרה, אפשר לראות שהוא כמעט מוזיקלי, כן יש עדיין את הצחוקים ברקע ולפעמים יש רגעים דרמטיים מוגזמים. אבל יש פה קצב מהיר
במיוחד בסצנות שלו ושל קרלטון.

קרלטון וויל – הזוג המוזר

הזוגיות בין קרלטון לויל היא אחת מהמצחיקות בשנות ה-90, החנון העשיר המושלם והנער שבא מהשכונה
הקשה. הם משלימים אחד את השני בצורה נורא מעניינת. לרגעים הם אפילו מחליפים ביניהם תפקידים:
קרלטון הופך להיות מצחיק בזמן שויל מייצג את האיש הרציני ולהפך. אולי זה סוד הקסם, העובדה
שכל אחד מהם היה מסוגל לעשות את כל אחד מהתפקידים האלו בצורה מעולה ולא מלאכותית מדי (אני מדבר עליכם אריזה משפחתית).

הנה דוגמא מעולה, פה אנחנו רואים את קרלטון לא מתקבל על ידי החברים לאחווה רק בגלל שהוא עשיר,
זאת סצנה קצת מוזרה, בגלל שבדרך כלל אלו שנכנסים לאחוות האלו הם העשירים והחזקים ביותר,
כאלו שאבא מימן להם את החגיגה במכללה, שזה באופן אירוני אנשים כמו קרלטון.

אז למה הקהל הישראלי התחבר לזה בכלל?

אז למה הקהל הישראלי אהב את זההתשובה נמצאת בפשטות – כל אחד, בכל גיל יכול להבין את הסדרה הזאת, אני לא צריך להבין
את הקהילה השחורה כדי להבין שדופקים אותי חברתית (ע"ע העלייה מרוסיה).
כמובן שצריך להסתכל על זה שרק התחילו לגלות פה את התרבות האמריקאית מבחינת טלויזיה,
וזה היה או לראות את זה או לראות את סמנתה, שלושה בדירה אחת או אני אוהב את לוסי,
כן זאת הייתה רצועת השידור המקורית.
האם היא עובדת? ללא ספק כן, הסדרה מצחיקה ורעננה כמעט כמו בצפייה הראשונה.
לסיום – הנה הדוד פיל משחק סנוקר בדרך שהייתה גורמת לסלבדור להיות גאה.

The post הנסיך המדליק מבל אייר – האם עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

תחשבו על הדברים שרציתם להגיד לבוס שלכם ולא רציתם להיות מפוטרים, עכשיו תוסיפו
את העמיתים לעבודה שלא הייתם בוחרים להיות איתם באותו חדר או עולם.
במילים אחרות -ברוכים הבאים לסדרה "המשרד", שעלתה השבוע באפיק מיוחד ב-yes עם כל הפרקים.

מדובר בגרסה האמריקאית ששודרה בין השנים 2005-2013 והייתה אחת מהסדרות המשפיעות בטלוויזיה האמריקאית. כזאת שהכניסה את המושג קומדיית קרינג' (מבוכה) לתודעה של הצופים. האם היא עדיין מצחיקה ורלוונטית גם אחרי 20 שנה?

המשרד כקומדיית קרינג'

Cringe Comedy בעצם לוקחת את המצבים המביכים שקורים לכולנו ומקצינה אותם, אנחנו בעצם
אמורים לצחוק כשאנחנו רואים את הדמויות מתמודדות עם סיטואציות מביכות באמצעות תגובות לא רגילות.
או כמו שאנחנו הישראלים קוראים לזה – חוסר מודעות קיצונית. רמז – אין פה פוליטיקלי קורקט או נורמות חברתיות מקובלות.

ברגע שמכניסים את כל האלמנטים האלו לבלנדר בסדרה המשרד- מקבלים קומדיה מאוד מעניינת, זאת שכמעט גורמת לנו להסיט מבט הצידה, אבל גורמת לנו להרגיש הזדהות.
זו כמו תאונת רכב קלה, כזאת שבה אנחנו נשארים לראות את שני הנהגים צועקים זה על זה, העונג הביזארי בצפייה בסבל קל זאת תכונה משותפת לאמריקאים ולישראלים כאחד.

הנה דוגמה משרדית – מכירים את זה שעומדים לפטר מישהו במשרד וכולם יודעים על זה חוץ ממנו?
הוא עדיין ממשיך להתנהג כרגיל ומצפה אפילו להעלאה בחודש הבא, בינתיים שאר העובדים כבר מוחקים את המייל שלו. זה בעצם אחד מקווי העלילה הבסיסיים של הסדרה – אי ידיעה והתעלמות ממוסכמות חברתיות בצורה קיצונית. מכאן אנחנו מגיעים לשאלה העיקרית שלנו, האם היה אפשר לעשות את זה היום?

האם היו יוצרים את המשרד היום?

התחלנו לדבר על נורמות חברתיות, כיום לא מעט סדרות אימצו קו מחשבה שאומר שאסור לפגוע באף אחד,
וגם אם תהיה פגיעה, אז מקסימום זה יהיה במבנה הסיטקום הקלאסי, פגיעה קלה ברגש וסוף טוב.
לכן אני לא מאמין שהמשרד הייתה יכולה להתחיל היום בפורמט של רשת גדולה שתתמוך בה, היא הייתה יכולה להתקיים בתור סדרת רשת או הפקת אינדי ואז להתקדם, אבל שום מנהל רשת שפוי לא היה מאשר סדרה כל כך פוגענית מראש.
קושי נוסף שעומד כיום בפני הסדרה כיום הוא הקהל המודרני.
עולם העבודה השתנה בצורה קיצונית, אנשים עובדים מהבית ולא תמיד מגיעים למשרד, בנוסף להעליב מישהו או לצחוק עליו זה המתכון הבטוח לפיטורין וישיבה מתמדת בבית (ללא שכר), ובאופן כללי דור העובדים החדש הרבה הרבה יותר רגיש ומפונק.

סצנות זכירות והאם היו עובדות היום:
מייקל סקוט מחקה מבטא אסייתי בישיבת עובדים – כנראה שזה היה נחשב לפחות מצחיק היום.
דווייט מביים תרגיל אש שגורם לפאניקה – עדיין אידיוטי למדי ועדיין עובד (הומור סלפסטיק אף פעם לא מתיישן).
קווין שופך סיר שלם של צ'ילי במשרד – אלא אם כן למישהו יש משהו נגד צ'לי או סלפסטיק, זה גם מצחיק וגם עובר היום.

אחרית דבר ושידורים חוזרים

כיום הסדרה הפכה לסדרת קאלט בשידורים חוזרים, ובנוסף יש עוד כמה גרסאות חדשות וקצת חסרות הומור למשרד (אוסטרלית ישראלית וכנראה אוזבקית אם תחפשו מספיק). כמובן שיש גם את הבת המוצלחת –
פילדלפיה זורחת שבהחלט שווה צפייה.
לסיכום אם אתם מעל גיל 40 וזוכרים איך ההתנהלות הנורמלית במשרד הייתה לפני 20 שנה,
הסדרה הזאת תהיה הכי קרוב שתגיעו למכונת זמן. במילים אחרות – הסדרה עדיין מצחיקה ושווה צפייה.

The post המשרד עומדת במבחן הזמן? 20 שנה למשרד האמריקאית appeared first on ילדי הקומדיה.

הסיטקום הבריטי חברות המשודר בימים אלו בסלקום וב-yes מזכיר יותר תוכניות כמו המשרד או מישהו מטפל בך מאשר את הוולגריות של ליטל שוורץ | ביקורת סדרה

הסדרה הישראלית חברות עלתה לשידור בשנת 2009 ושודרה במשך 4 עונות (שזה חתיכת הישג לסיטקום ישראלי). סוד הקסם של הסדרה היה טמון בזה שהיו בפרונט נשים עם הומור וולגרי שלא עושות חשבון.
זה היה חלק מגל של סדרות המציגות נשים בצורה ליברלית' יותר כמו הסדרה עממיות של נאור ציון (שרדה עונת אחת וטוב שכך).

/#קומדיה בריטית

לחברי ילדי הקומדיה בוואטסאפ

לערוץ הקומדיה בטלגרם

למה הסדרה הזאת הצליחה כל כך? התיאוריה שלי היא כזאת: נמאס לקהל לראות גברים כושלים בתפקידים ראשיים, הגיע הזמן שנשים יראו שגם הן יכולות להיות כישלונות. הסדרה הייתה ניסיון לפתח את הומור בדיחות בעלי דפקט ואני רווקה בגיל 40. בערך כמו שראינו בסטנד אפ של ליטל שוורץ בעשורים האחרונים, התוצאה הייתה הומור שחוזר על עצמו ולא מתקדם לשום מקום.

ההצלחה זיכתה את הסדרה בפרס הבינלאומי ורד הזהב מסיבה כלשהי, דבר שגרם לכמה מפיקים בערוץ 4 הבריטי לראות כמה פרקים ולהתרשם.
בשנת 2022 עלתה לשידור בבריטניה הסדרה – Hullraisers. השם הוא משחק מילים של Hell ו -Hull
שניהם מקומות שרוב האנשים לא רוצים לגור בהם.
הדמויות הן טוני (לאה בראדהרד) שחקנית סוג ב שמתחזקת בעל וילדה. פולה (שינייד מתיוס), אמא שרוצה כמה רגעים בלי הבעל והילדים, והשוטרת ראנה (אטוואל טאג).

הירשמו לניוזלטר:

יותר המלון של פולטי ומישהו מטפל בך מחברות

צפיתי בפרקים הראשונים והתחלתי לצחוק ולהזדהות!
באחד מהפרקים רנה מצפה להצעת נישואין שכמובן לא תגיע, פאולה מגלה שחינוך הילדים זאת עבודה כפויית טובה וטוני מגלה את הסוד שכל אישה יודעת – אינטימיות עם הבעל לא שווה את המאמץ.
למרות שאני לא בריטי ועדיין לא אישה, הצלחתי להזדהות עם הסיטואציות ולצחוק. משהו בדרך שבה הסדרה משוחקת ומוגשת לצופה פשוט עובד, אולי זאת העריכה המדויקת ואולי נזכרתי במלון של פולטי ובמישהו מטפל בך. יש שם שחקניות ממש מעולות בתפקידים הראשיים (לא רק כאלו שהן מעולות רק בסטנד אפ).
ההבדל הוא שהבריטיות לא עוצרות באדום או בקללות, זה בהחלט תורם להרגשת האותנטיות בסדרה. זה מצחיק שדווקא הגרסה הישראלית היא הרבה יותר שמרנית מהמקבילה הבריטית.

כשליטל שוורץ צועקת, אני לא צוחק אבל במבטא בריאי זה עובד

הסדרה משלבת המון צילומי חוץ, כאלו שמראים את היופי הלא קיים של Hull וצילומי פנים שמראים דירות
לא זוהרות במיוחד. זהו כנראה חלק מסוד הקסם שלה – סדרה על נשים שהחיים שלהן בזבל, אבל לא יותר מדי בזבל. הן לא ממש נזקקות ונשענות על שירותי הרווחה, אלה נמצאות בדיוק בנקודת האמצע:
בין כישלון קטן להצלחה קטנה. תחשבו על הסדרה שמש, עכשיו תשכחו ותוסיפו שחקנים, צילום ודיאלוגים שנונים. בכל פעם שמנסים להראות בסיטקום ישראלי את השילוב של נשים וקשיים מהעולם האמיתי – זה יוצא מאולץ או שזה מרגיש כמו מופע סטנד אפ. ראוי לציין את הסדרה יום האם שהייתה יוצאת דופן בנוף המקומי.

לכאורה מדובר באותו קו עלילה של הסדרה הישראלית, אבל פה יש קסם וחן כלשהו.
זה קצת דומה לחביבות ורגש שיש במשרד הגרסה הבריטית, זה מתחיל מנקודת פתיחה
של רגש עצור ומתקדם להתפרצות שגורמת לליטל שוורץ להראות עדינה.
בתור ישראלים אנחנו מתחילים בעצם מנקודת פתיחה הרבה יותר אגרסיבית, לכן חסר את המעבר הזה.
כשליטל שוורץ צועקת, אני לא צוחק, כי אני כבר רגיל לזה. אבל כשהן עושות את זה במבטא בריאי זה ממש עובד.
האם יש פה אמירה פמיניסטית כלשהי? יכול להיות, אבל לפחות זה מצחיק.

/אירועי קומדיה

האם חברות הבריטית תמשיך לעונה נוספת?

להרשמה לניוזלטר:

נסתרות דרכי האל ומדידת הרייטינג בממלכה המאוחדת, הסדרה שודרה במשך 2 עונות בלבד ולא חודשה לעונה נוספת. היא כן הצליחה להתחבב על הצופים, אבל לא מספיק כדי לגרום לרשת לחדש אותה לעונה שלישית.
לדעתי פשוט לא נתנו לה מספיק זמן, אם הייתה לה עוד עונה אחת, היא הייתה הופכת לסדרת קאלט.
האם בעתיד הבריטים ייקנו עוד סדרות ישראליות? זה כנראה לא יקרה בשנים הקרובות.

דברו איתנו:

The post כשהחיקוי עולה על המקור: למה "חברות" הבריטית הרבה יותר מצחיקה? appeared first on ילדי הקומדיה.

קצת רקע – מי הבוס? עלתה לשידור בשנת 1984, בתחילת עידן האיידס ושיא השמרנות האמריקאית – תקופה שאף אחד מהמאפיינים הללו לא הביאו לתוצאות חיוביות. העלילה עוסקת בטוני (טוני דנזה), אלמן ושחקן בייסבול לשעבר, שהופך למנהל הבית של אשת קריירה מצליחה בשם אנג'לה (ג'ודית לייט). הקסם בסדרה נמצא לא בהפקה המדהימה – שכן מדובר בשנות ה-80, וכמעט כל דבר אז נראה מכוער מנקודת מבטנו כיום.
בקיצור, הקסם נמצא בדיאלוגים הדי שנונים.

הדמויות הראשיות של אנג'לה, טוני, ג'ונתן, מונה וסמנתה מביאות איתן תחושת חדשנות לא שגרתית עבור האייטיז. אלו דמויות שלא היו משתלבות בקלות במופעים כמו משפחת קוסבי או על טעם ועל ריח, שניסו לדחוף ערכים מוסריים בכל פרק. אלו אנשים מדליקים, למה? קשה להסביר את זה. אבל יש משהו נורא כייפי באווירה
בכל פרק.

/3 סרטי קומדיה כושלים ביותר

גם מבוגרת וגם רודפת אחרי גברים? תכירו את מונה

טוני מגיע לבית ומשנה את חייה של אנג'לה, אשת קריירה לחוצה – עד כאן זה נשמע כמו סיטקום רגיל. אבל השילוב בין טוני לאנג'לה יוצר קסם שמזכיר את האייטיז במלוא עוצמתם, כזה שגורם לנו לחשוב שהם עומדים להתאהב כבר מהפרק השני. למיקס אפשר להוסיף את מונה, אמה של אנג'לה, חובבת גברים צעירים וחתיכים, שדיאלוגיה רוויים ברמיזות מיניות על סטרואידים.

הסדרה הייתה פופולרית מאוד בישראל, אולי כי היא מזכירה במשהו את סרטי הבורקס שהצליחו כמה שנים קודם. כולנו יודעים שזה כנראה לא היה קורה במציאות, אבל בטלוויזיה הכול אפשרי: עשירה מתאהבת בעני שמבשל ומנקה לה את הבית. ואולי זה בכלל בגלל שנשים התאהבו בטוני, והגברים נמשכו לאנג'לה ולמונה.

בנוסף, יש את הילדים החמודים – סמנתה (אליסיה מילאנו), שגדלה להיות כוכבת קולנוע, וג'ונתן, שהפך למנהל מסעדה ונשא איידס (כנראה לא בסדר הזה).

/קומדיה, מאפיינים, שיטות ועוד – כל מה שצריך לדעת

מצחיקה או יבשה?

אחרי צפייה חוזרת בכמה פרקים, הגעתי למסקנה שהקסם עדיין שם – למרות שעברו בערך 30 שנה.
כבר בפרק הראשון ניתן להבחין בשחקנים המצוינים ובכימיה המושלמת ביניהם. נכון, חלק מהנושאים שבהם עוסקים הפרקים כבר פחות פרובוקטיביים, אבל עדיין מדובר בחוויה מהנה שמתאימה לצפייה משפחתית.

העלילות אמנם פשטניות למדי, אך אי אפשר להתווכח עם משהו שעובד. ואולי המעניין ביותר הוא המהירות שבה מתרגלים מחדש לדמויות – אחרי כמה פרקים תמצאו את עצמכם תוהים מתי הם סוף סוף יתנשקו, ומתי לסם יהיה חבר.

/הרצאות מצחיקות לאירועים, הרצאות פארודיות

אחרית דבר – מה קרה לשחקנים?

הסדרה הסתיימה לה אי שם בשנת 92, טוני דנזה נראה אותו הדבר למרות הזמן שחלף והייתה לו קריירה בינונית. גו'דית לייט ששיחקה את אנג'לה שיחקה בסרטי טלוויזיה, אליסיה מילאנו שיחקה בלא מעט סרטים וסדרות
(קוראים לי ארל, האנטומיה של גריי ועוד). בשנת 2020 הייתה הכרזה על ריבוט לסדרה בכיכובם של טוני דנזה ואליסיה מילאנו, אבל זה עדיין לא יצא לפועל. אז בינתיים אפשר לחזור ולצחוק מלא מעט רגעים מ-8 העונות
שמשודרות כרגע בערוץ הקומדיות הקלאסיות.
ספויילר לפרק האחרון : אנג'לה וטוני ביחד!

The post טוני או אנג'לה? מה חשבנו על מי הבוס אחרי 40 שנה appeared first on ילדי הקומדיה.