The post הקומיקאי פטריס אוניל – איך השפיע עליי האדם שלא הכרתי appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>מהיום שהתחלתי לכתוב בילדי הקומדיה ידעתי שאני אנסה לעשות כתבה על הסטנדאפיסט האהוב עלי פטריס אוניל. הוא נולד בניו יורק ב- 1969 ונפטר ב -2011.
יש לו הופעת סטנד אפ מלאה, Elephant in the room, שהיא מעולה אבל אני לא מרגיש שזה יעשה צדק לאומן הזה לשפוט אותו רק על פי זהה.
ריקי ג'רווייס (יוצר התוכנית "המשרד" וסטנדאפיסט) למשל קרא לו הסטנדאפיסט האהוב עליו בטוויטר.
בנוסף קומיקאים שהם היום שם עולמי, שהכירו אותו בתחילת הקריירה שלהם (ביל בר, קווין הארט, ג'ו רוגן ועוד), לא מפסיקים לשבח ואותו לספר סיפורים על הקומיקאי, האדם והתופעה שהיא פטריס אוניל.
בין היתר הוא דיבר על גזע בארה"ב כאדם שחור, אבל זה לא היה קלישאתי וזול, והוא דיבר על יחסים בין גברים לנשים אבל הביא תמיד זווית מעניינת.
אני עדיין מחפש חומרים שלו שלא שמעתי, ומוצא בתוכנית הרדיו Oppie and Anthony ונהנה מכל רגע.
להרשמה לניוזלטר ילדי הקומדיה
אז החלטתי לעשות סקירה קטנה עליו ולהביא כמה קטעים שאני אוהב במיוחד או שדיברו אליי מאוד ומשם זה אתם והמצפון שלכם.
That dude was so funny even his standup work just captures like a sliver of how fucking funny that guy was […] [O'Neal] walking into a deli to buy a newspaper was funnier than most comedians I ever met.
Bill Burr.
פטריס אוניל יצא ממועדון הקומדיה הקומדי סלר שבמנהטן (הוקם ב-1982) שנחשב לאחד ממועדוני הסטנד אפ המצליחים בעולם.
רשימת הכוכבים שיצאו ממנו כוללת כמה מהקומיקאים המובילים בעולם כמו: דייב שאפל, לואי סי.קיי, דייב אטל, קווין הארט, ג'פרי רוס והרשימה עוד ארוכה.
קראו עוד:
מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה
הדיבור סביב מדורת הקומיקאים שגדלו בסצנה הזאת והיו חברים של אוניל היה שהוא היה כמעט בריון ורודן כשהוא צפה בהופעות של אחרים.
סיפור מפורסם שקווין הארט מספר מאותם ימים : בזמן שהוא הופיע על הבמה פטריס אוניל זרק ספר טלפונים מהקהל על הבמה ונחת בחבטה שהשתיקה את כולם וצעק לו "תקריא את זה, יש שם חומרים יותר טובים ממה שאתה מספר עכשיו."
הסיפורים האלה, לפחות אלה שאני ראיתי, מסופרים תמיד בפרצים של צחוק וכנראה גם געגוע.
התכנית Tough Crowd שודרה ברשת קומדי סנטרל משנת 2002 עד 2004. יוצר התוכנית והמנחה קולין קווין היה מארח פאנל של קומיקאיםלדון על עיניינים אקטואליים. מהשנתיים התמימות האלו אפשר לuמר שממש נוצר תת ז'אנר חדש של פאנל שהוא פוליטי אבל לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית ואפשר לראות השפעות שלו אפילו בתכניות ישראליות כמו "טינופת" של דנה מודן ויורם קוניאק משנת 2008.
גם פה אוניל גונב את ההצגה בכל פרק שהוא מתארח בו. בין אם בזכות השנינות ומהירות המחשבה שלו ובין אם זה סתם בגלל שהוא אדם גדול ורועש שיכול פשוט לגנוב את אור הזרקורים.
המשתתפים בפאנל היו באופן קבוע משתיקים זה את זה וקוראים זה לזה מטומטם כשמשהו שאמרו לא מצא חן בעיניהם. בראיונות עם אוניל מאוחר יותר הוא היה אומר שזה מה שהם היו עושים במועדוני הסטנדאפ כקליקה, וזה מה שמחשל אותם בעצם להיות טובים יותר וחדים יותר. וכשיש לך קומיקאי כמו פטריס אוניל שיעיר לך על כל קיצור דרך או התפשרות שעשית בקומדיה שלך, זה אכן מחשל ומהקליקה הזאת קיבלנו כמה שמות ענקיים שנחשבים למובילים בעולם הסטנדאפ, בהם קווין הארט, ביל בר ועוד
התכנית של אופי ואנתוני, או O&A בקיצור, הייתה תכנית דיבורים שאירחה הרבה קומיקאים שונים לאורך השנים והייתה הצלחה ענקית, יש שמייחסים לה את התחלת הפודקאסט כפי שאנחנו מכירים היום.
אחד מהאורחים הקבועים שלהם היה כמובן פטריס אוניל והרבה מההצלחה שלו, יחסית ככל שתהיה בזמנו, ניתן לייחס להשתתפות שלו בתוכנית: הוא לא מוגבל לפורמט של סטנדאפ והוא יכול לשבת ולדבר בחופשיות. בתכנית של שלוש וארבע שעות לפעמים הוא זורח כאדם שנון שיש לו מה להגיד בערך על כל דבר.
הם מדברים בחופשיות על גזענות, יחסים, סרטים וכל דבר אחר ללא מגבלות וללא חשבון.
באחד הפרקים האהובים עלי כריס רוק מתארח בטלפון ומסביר לאוניל למה הוא נכשל באודישן אצלו (לכולם אוהבים את כריס שהייתה הצלחה) נטו בגלל היחס האישי הנוראי שלו.
בעקבות האופי הבוטה של התכנית הם קיבלו המון דיווחים שליליים בתקשורת ובאחת הפעמים אוניל מגן על התוכנית בפאנל בחדשות פוקס ופורש את דעתו על חופש ביטוי והומור. הקטע הזה צולם לפני יותר מעשור ונשאר רלונטי עד היום.
ואז יש את הסטנד אפ.
אפשר למצוא ביוטיוב כל מיני קטעים מהופעות כאלו ואחרות ויש את הספיישל המלא היחיד.
המופע שלו Elephant in the room הוא אחד הספיישלים הכי טובים שקיימים פשוט:
מצחיק, חד ומלא מחשבה.
וגם שם עדיין משהו מרגיש לא ממומש עד הסוף. כאילו היה שם עוד המון חומר שפשוט לא נזכה לשמוע יותר.
מבאס אותי לפעמים לחשוב על זה וזה מוזר כמה אדם שמעולם לא הכרתי השפיע על החיים שלי. יש מצב שזה מטופש סה"כ איזה קומיקאי שניסה ולא ממש הצליח אף פעם.
אבל בציטוט בהתחלה הוא טוען שאם הוא שינה לאדם אחד את החיים זה היה שווה את זה. משיטוט קצר בתגובות ביוטיוב לקטעים שלו שכן ישארו נראה שהוא שינה לאלפים.
להזמנת הרצאה
דרור, 0547454667
The post הקומיקאי פטריס אוניל – איך השפיע עליי האדם שלא הכרתי appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post החמשושויה \ The Pentaverate – ביקורת וסקירה על פועלו של מייק מאיירס appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>למייק מאיירס יש סדרה חדשה בנטפליקס: החמשושויה, ואני אוהב אותה. גילוי נאות: אני אוהב את סגנון הקומדיה של מייק מאיירס, הוא מצחיק אותי ותמיד הצחיק. אני יודע שאני אמור לשנוא אותה ואני יודע גם למה ונגיע לזה בהמשך. אבל אני אוהב אותה וגם אתם צריכים.
מייק מאיירס. קומיקאי קנדי, בוגר SNL, היוצר והשחקן באחד מלהיטי הקומדיה הגדולים בעולם, טרילוגיית "אוסטין פאוורס", האיש מאחורי "עולמו של ויין", הקול מאחורי הדמות של "שרק", ועוד.
מאיירס חוזר עם סדרה חדשה על אגודה סודית בסגנון האילומינטי או הבונים החופשיים עם שינוי קטן… הם נחמדים. אבל לפני הביקורת קודם סקירה.
כמו הרבה מכוכבי התוכנית Saturday night live, או SNL בקיצור, גם מייק מאיירס פורץ לעולם הקולנוע בעזרת דמות אהובה מתוכנית המערכונים האגדית.
הסרט מספר על וויין (מייק מאיירס) וגארת' (דיינה קארבי), שני חברים, רוקרים ילדותיים, שמשדרים תוכנית טלוויזיה צנועה במרתף ביתו של וויין. מפיקים גדולים מחליטים לקנות את התכנית והעלילה מסתבכת.
העלילה בסרטים של מייק מאיירס היא עוד כלי קומי, לא הכלי העיקרי. מאיירס כיוצר הוא מכונת ירייה של בדיחות, גאגים פיזיים ומשחקי מילים.
הרבה מהבדיחות בסרט הן מאוד בולטות, לדוגמה הסצנה שבה המפיק המרושע מבקש מוויין להכניס נותני חסות לתוכנית והוא מסרב ומרצה לו כמה זה עצוב שאומנים מוכרים את הנשמה בשביל כסף בזמן שהדמות מחזיקה מותגים שונים אל המצלמה.
בניגוד לזה יש בדיחות מאוד קטנות כמו הרגע שוויין מנסה לדבר עם מישהי שמוצאת חן בעיניו ושואל אותה אם היא "רוצה ללכת לצד רגע… ולדבר". השורה אולי היא לא הבדיחה הכי מתוחכמת בעולם אבל הניואנס הקטן הזה שגורם לנו להכיר את הדמות היסטרי בעיני. זו אולי השורה שהכי מצחיקה אותי בסרט בעיקר בגלל מאיירס כשחקן קומי.
"עולמו של וויין" הייתה להיט ענק ואולי אחת מהקומדיות הטובות ביותר בכל הזמנים.
טרילוגיית סרטי אוסטין פאוורס ("מרגל עם סגנון" 1997, "המרגל שתקע אותי" 1999, "גולדממבר" 2002). זו פארודיה על סרטי מרגלים של שנות השישים והרבה יותר.
מייק מאיירס כבוגר תוכנית מערכונים שבועית יודע לעשות הרבה דמויות. והוא אכן עושה. הוא משחק את אוסטין פאוורס מרגל בריטי שהוקפא והתעורר בעתיד, עם שיניים בולטות, שיער חזה שופע, מבטא מוקצן ודחף מיני בלתי ניתן לעצירה הוא רודף את האויב הנצחי שלו ד"ר איוול (ד"ר רשע) שגם אותו הוא מגלם בין עוד דמויות במהלך סדרת הסרטים.
הפעם, כשהוא לא מוגבל לדמות מתוכנית מערכונים לכל המשפחה (והחוזים המפלצתיים שהיא כנראה הביאה איתה מבחינת צנזורה), הוא מרשה לעצמו להיות יותר חצוף.
דוגמה: דיאלוג עם תאומות יפניות בשם פוק מי ופוק יו. (Fook me, Fook you).
לפעמים הבדיחות הן ילדותיות ברמה כזאת, אבל זה עובד כי מאיירס לא מפסיק לרגע ולא מגביל את ההומור שלו לאיכותי יותר או פחות. הוא יורה המון, קופץ בין משחקי מילים, סלפסטיק, שבירות של הקיר הרביעי ועוד. ובמקרה של אוסטין פאוורס הוא פוגע המון. שלושת הסרטים היו שוברי קופות עולמיים.
ברור מהיצירה שלו שהוא מבין סגנונות של קומדיה, קולנוע וכתיבה. אבל אפשר לפספס את זה לפעמים כי מדובר בקומדיה ילדותית.
קראו עוד:
קומדיה שחורה מה זה וקומדיות שחורות מומלצות
ביי, נורם – הספד לקומיקאי נורם מקדונלד
וסוף סוף לביקורת: החמשושויה מתחילה בחטיפתו של ד"ר הוברט קלארק (קיגן מייקל קי) על ידי ארגון מסתורי ולקיחתו אל מאורתם הסודית של החמשושויה – אגודה סודית ועתיקה ששולטת בעולם מאחורי הקלעים. השינוי, כפי שאמרנו, הוא שהם נחמדים.
מאיירס מגלם את ארבעת מנהיגי החמשושויה שחטפו את הד"ר כדי שיהיה החבר החמישי. בנוסף מאיירס משחק את דמותו של קן סקרבורו, עיתונאי קנדי מזדקן שמחפש סקופ ומתגלגל לגילוי האגודה הסודית.
העלילה נחמדה, אבל מה שבאמת ראוי לציון הוא שוב הסגנון של מאיירס.
הוא זורק בדיחה אחרי בדיחה ולא עוצר. אחרי שסיימתי את הפרק הראשון אני בטוח שבצפייה נוספת אני אשים לב לבדיחות שלא שמתי לב אליהן קודם פשוט מרוב עומס. הוא אפילו מספר בדיחות בזמן הפתיח של הפרק השני, מתייחס לאפשרות של דילוג על הפתיח בנטפליקס ובעצם ממלא לך את החצי דקה הזאת בעוד כמה בדיחות, העיקר שלא תדלג על הפתיח. נראה לי שהוא הראשון שעושה את זה בנטפליקס.
מאיירס סטריאוטיפי מאוד בדמויות שלו, בין אם זה רוסי מוגזם, בריטי מוגזם, קנדי וכו'. הוא גם הולך לפעמים לבדיחות קלות על גבול האינפנטיליות, לדוגמה חובב קונספירציות מציע לכתב הקנדי טרמפ על הקרוואן שלו ומזהיר שהשירותים מקולקלים. וכמובן שהוא צריך לשירותים. וכמובן שהוא אכל בוריטו או משהו דוחה אחר בהקשר הזה. וכמובן שאנחנו נראה ונשמע הכל.
אז כן, יש בדיחות ברמה של גן חובה לפעמים, יש משחקי מילים שיגרמו לך להגיד "נו באמת". אבל זה בדיוק מה שמעריצי מייק מאיירס מצפים לראות. אם מישהו רק נחשף לסגנון הקומדיה של מאיירס אני לא יודע אם החמשושויה הייתה ההמלצה הראשונה שלי אבל כמעריץ אתה תקבל בדיוק מה שאפשר לצפות ממייק מאיירס.
הוא לא מפסיק לנסות בדיחות וגאגים, לא מפסיק לבנות סיטואציות אבסורדיות לחלוטין וזה בעצם הדבר הכי טוב שיוצר יכול לעשות. לא להפסיק ליצור.
סה"כ הסדרה מומלצת. בין אם היא לטעמכם ובין אם לא, אני בספק אם לא יהיו לפחות כמה רגעים שיצחיקו אתכם מכל הלב.
ואם אף בדיחת פיפי \ קקי \ עירום \ מבטא לא תופסת אתכם, אתם צריכים טיפול או להתחבר לילד הפנימי שלכם או משהו כי משהו לא בסדר.
The post החמשושויה \ The Pentaverate – ביקורת וסקירה על פועלו של מייק מאיירס appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post קומדיית סלפסטיק – מה זה, מי היו החלוצים וקומדיות סלפסטיק מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>אם ממש אנער את האבק מלימודי הקולנוע שלי אוכל לספר לכם על האחים לומייר וסרטם "המתיז הותז", בין הסרטים הראשונים והראשוניים בעולם הקולנוע. סה"כ סרטון קצר שבו נער דורך על צינור השקיה בזמן שגנן מנסה להשקות עם אותו צינור והגנן מציץ בצינור לראות מה התקלה. הנער מוריד את רגלו, זהירות ספוילר, המים משפריצים לגנן על הפנים.
אני משוכנע אגב שמישהו עוד ייצור את הסרטון הזה בטיקטוק יום אחד והוא ייהפך לסנסציה עולמית.
להרשמה לניזולטר
מופעי וודוויל היו מופעי בידור נודדים שהיו פופולריים בארה"ב בשנים 1880-1930~. האמנים שהופיעו בהם עסקו בכל סוגי אומנויות הבמה. שירה, ריקוד, נגינה, משחק וכמובן קומדיה.
עם המצאת המצלמות המודרניות ועלייתו של ענף הקולנוע והבידור המצולם נוצר ביקוש לאנשים שידעו לנצל את המדיום החדש הזה וליצור תכנים, ואומני הוודוויל התאימו כמו כפפה ליד, ולימים הפכו את הוליווד למעצמה שהיא היום.
באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין הם שני השמות הראשונים כנראה שיעלו לחובב קומדיית הסלפסטיק המצוי, בעיקר בהקשר של עידן הראינוע (הקולנוע האילם). אי אפשר לדבר על האחד בלי לדבר על האחר, אני מניח.
כנראה רוב האנשים יזהו את צ'פלין יותר מאשר את קיטון במסדר זיהוי:
צ'פלין, שחקן ובמאי אנגלי, יצר את דמות הנווד המרופט שכולם מכירים, עם מקל ההליכה וההליכה המשונה. צ'פלין היה יוצר ענק שהבין קומדיה, קולנוע וגם קומדיה קולנועית. הוא ידע לייצר קומדיה פיזית באמצעים מתוחכמים להפליא, ובעידן בלי אפקטים ממוחשבים יצירתיות הייתה הכול. ולצ'פלין הייתה יצירתיות בשפע. אני לא חושב שאתה יכול להיות קומיקאי או קולנוען ולא להעריץ את צ'פלין.
אבל באסטר קיטון. בן אדם…
אם צ'פלין יצר קומדיית סלפסטיק, קיטון היה קומדיית סלפסטיק.
להשוואה – סצינת הגלגיליות המפורסמת של צ'רלי צ'פלין מתוך הסרט "זמנים מודרניים". (1936), צ'פלין משתמש באפקטים ויזואליים בצילום כדי ליצור אשליה שהוא עומד ליפול מגובה כשהוא רכוב על גלגיליות כשלמעשה הוא באולפן על רצפה שטוחה.
לעומת התחכום הקולנועי הזה של צ'פלין, באסטר קיטון תפס קלנועית נוסעת וריסק על עצמו צד של בית.
שניהם היו אמנים פיזיים ואתלטים מעולים ושניהם הבינו את המדיום הקולנועי וכיצד אפשר לנצל אותו ולעשות מניפולציות בצילום כדי ליצור אשליה של סכנה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מקיטון, האמריקאי שחייב לקחת את הדברים לקצה ברמה של ממש לקפוץ מבניין ולצלם את זה.
קיטון נולד למשפחה של אמני וודוויל ולא עבר הרבה זמן רב עד שאביו שילב אותו בהופעה.
באסטר והוריו היו עולים לבמה כמשפחה של נגנים, ובזמן שאביו של קיטון מחלק הוראות, באסטר הצעיר המרה את פיו. כתגובה אביו היה זורק אותו פיזית על הבמה, לפעמים אל בור הנגנים, לפעמים אל הקהל ולפעמים אל התפאורה.
מעולם לא ראיתי את המופע הזה, אבל המחשבה עליו גורמת לי לצחוק בקול רם בכל פעם מחדש.
סרטי סלפסטיק איבדו תאוצה כשהקולנוע החל לדבר, ופינו מקום לדיאלוגים מורכבים יותר ועלילות מורכבות יותר. בתור הזהב של הוליווד אפשר לראות שילוב בין הקולנוע האילם לקולנוע החדש.
הסרט "שיר אשיר בגשם" לדוגמה נוצר אמנם בשנת 1956 אבל העלילה שלו מתמקדת בעידן שבו הוליווד עוברת מהעידן האילם לקולנוע המדבר. הסרט עצמו הוא שילוב בין שני העולמות ומחווה לימי הזוהר של הוליווד. הוא משלב עלילה דרמטית עם שירה, ריקוד וכמובן קומדיית סלפסטיק.
הסלפסטיק הוא נצחי ואפשר לראות אותו שזור בקומדיות שלנו לאורך השנים. בין אם זה באנימציות כמו "לוני טונס" או "טום וג'רי", שוברי קופות ענקיים כמו "המסיכה" או "האקדח מת מצחוק" ועד המדיה החברתית בערוצים כמו "Failarmy" ביוטיוב שאוספים סרטונים של התרסקויות שונות. אמנם לא מבוימות, אבל כשאנחנו יודעים שכל המשתתפים בסרטונים חיים ובטוחים, הרבה יותר קל לצחוק עליהם.
קומדיית סלפסטיק היא בסיסית מאוד ופה טמון הקסם שלה, היא כל כך בסיסית שהיא אוניברסלית. כולנו יכולים לצחוק מאותו פעלול מטופש או להעריך יכולת אתלטית של מופיע פיזי כי זה פשוט שם ברור מול הפרצוף. אין הרבה מה לפענח.
אפשר לראות את המשיכה האוניברסלית הזאת לדוגמה בסדרה כמו "מיסטר בין" בכיכוב רואן אטקינסון. רובה המוחלט ללא מילים והיא מתמקדת במר בין, איש אנגלי קטן ומוזר ועלילותיו. קומדיה פיזית במיטבה שהייתה ללהיט עולמי.
יש כמובן קומדיית סלפסטיק ישראלית כמו הקומיקאי ירון ברלד שהוא פשוט סטנדאפ שנעשה על ידי כדור הריסה. משפריץ מים על עצמו ועל הקהל בזמן שה"מכנס" שלו עושה מופע לוליינות משל עצמו, מנסה להיצמד לגוף של ברלד, משימה לא קלה בהתחשב בזה שהוא קטן עליו בכמה מידות.
את הסרט "המוסד", כתב וביים אלון גור אריה. זהו סרט שהוא מאוד ישראלי וגם מחווה לסרטים אמריקאיים כמו "האקדח מת מצחוק" עם לזלי נילסן זצ"ל, או סרטי מל ברוקס.
יש בו מגגים פיזיים, כמו קרני לייזר שמתבררות כחוטים המתנתקים במגע, ועד למשחקי מילים כמו דמותו של טל פרידמן, חצי אדם חצי מכונה בשם אהרון-מן. אסתטיקה של סלפסטיק מודרני, אם תרצו.
תמיד יהיה מקום לעוד קומדיה פיזית ועוד קומיקאי פיזי. זה נראה מאוד קל ופשוט כשעושים את זה כמו שצריך.
כשקומדיית סלפסטיק עובדת, זה מצחיק במקום עמוק ובסיסי בנפש שלנו. זה מנגן לנו על העצב הקומי שהוא הכי מדורת השבט שיש. אין הבדלי שפה, תרבות או השכלה. ווייל אי קיוטי מנסה להמריא על טיל ובמקום נשאר חרוך במקום. זו שפה אוניברסלית של קומדיה.
להזמנת הרצאה:
The post קומדיית סלפסטיק – מה זה, מי היו החלוצים וקומדיות סלפסטיק מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post קומדיית קרינג' – מה זה וקומדיות קרינג' מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>אם תרצו דוגמה חיה, אתם מוזמנים לכל סרטון הדגמה של אמן פיתוי אי פעם בהיסטוריה. על אחריותכם בלבד כמובן. לא מומלץ בבית.
כמו שאנחנו אוהבים סרטי אימה כדי לחוות רגש מטריד בחממה בטוחה, ככה גם הקרינג' הפך לז'אנר בפני עצמו שאנחנו צורכים לשם איזושהי הנאה מהטאבו.
ואם כבר השוויתי את זה לסרטי אימה אפשר לחלק את הקרינג' לשני חלקים ככה שרירותית.
קרינג' מופק כמו "המשרד" וסנאף קרינג' כמו ביוטיוב.
נתחיל בסוג הראשון.
הדוגמה הראשונה שעולה לי היא "המשרד" תמיד. כי התחושה היא שמאז התוכנית הזו סוג קומדיית הקרינג' המריא.
"המשרד", לשלושת שוכני המערות שעדיין לא מכירים, הוא סיפור על משרד קטן וחסר משמעות עם בוס קטן שרוצה משמעות כל כך חזק.
הסדרה המקורית נוצרה על ידי ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט, שיצרו יחד גם את "ניצבים", גם היא סדרת קרינג' מעולה בפני עצמה. "המשרד" עברה בין קהלים שונים בעולם והופקה גם בארה"ב. וגם בישראל בבימויו של איתן צור ובכתיבתו של עוזי וייל כשדביר בנדק בתפקיד הראשי, ובטעות יוצרת ז'אנר שלם של מטא קרינג' אבל זה כבר מחקר שלם בפני עצמו.
ב"המשרד" האמריקאי סטיב קארל משחק את מייקל סקוט, האיש שהכי הייתי רוצה לצאת לבלות איתו בעולם.
הוא מבין לדוגמא שקיים דבר כזה פוליטיקלי קורקט בעולם, שהוא כאדם בחברה אמור לעמוד בכללים מסוימים של התנהגות, והוא באמת באמת רוצה. הוא אפילו רוצה להיות אביר לכל המטרות האלו, ושם הבעיה. הוא לא. הוא בוס דרג אמצע בחברה גוססת באמצע שום מקום שרוצה יותר מהחיים.
וכמה שלא נצחק עליו, אנחנו לא יכולים שלא לחשוב שמא גם אנחנו כמוהו.
וזה העניין של קומדיית קרינג', אנחנו צוחקים על אחרים כי הם כל כך מביכים וחסרי מודעות ובו בזמן אנחנו מזדהים עם התחושות האלה. גם אנחנו התנהגנו ככה מתישהו או פעלנו בצורה כזו מתישהו בחיים. אבל בקומדיה אנחנו מקבלים גרסת קיצון שלא עוצרת ומבינים שאנחנו לא עד כדי כך גרועים בסופו של דבר.
מה הפלא שאנחנו אוהבים את הסגנון הזה? זה גורם לך להרגיש כל כך טוב לגבי עצמך. תמיד אתה יכול להגיד "לפחות אני לא מייקל סקוט".
הז'אנר הזה בהכרח מתפתח ככל שאנחנו מתפתחים ומשתנים כחברה ומשנים את כללי ההתנהגות המקובלת תוך כדי.
עוד קומדיית קרינג' מומלצת היא "עובדים מצטיינים" (Workaholics).
שוב משרד. – רק שהפעם שלוש הדמויות הראשיות בטוחות שהן חיות את החיים הטובים שהן ראויות להם.
דרייק הנדרסון, אדם דיוויין ואנדרס הולמס הם הכותבים העיקריים והשחקנים הראשיים.
מסובך לתאר עלילה מסודרת במקרה שלהם, כי הם פשוט שלושה אנשים שהמטרות שלהם לא סדירות והזויות כשהם מנסים להתנהל בעולם. – הם מנסים לחיות בעולם שהוא קליפ לשיר היפ הופ הכי מגניב בעולם, אבל בפועל הם קליפ של להקת מחווה לאתניקס.
קראו עוד:
סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה – אז והיום בבדיחות מצבי חירום
סדרות הקומדיה והסרטונים המצחיקים ברשת 2014
וכמובן אי אפשר בלי המלצה על סדרה ישראלית בסוגת קומדיית הקרינג'.
גם כאן מדובר באדם קטן עם אגו ענק שבטוח שחייו מלאים יותר משמעות וזוהר ממה שהם באמת.
אודי כגן יוצר את הדמות של משיח, בעל אורחן צנוע בקיבוץ זה או אחר בארץ עם חלומות על היותו כוכב עבר ומסעדן מוצלח, יותר נכון אשליות על היותו כוכב עבר ומסעדן ברמות הגבוהות ביותר.
מה שהתחיל כסדרת רשת צנועה כבר הפך היום לתוכנית שמשודרת בפריים טיים ואת הקאסט שלה חיזקו עם כמה שמות גדולים כמו אבי קושניר (המעולה תמיד) ודאנה איבגי.
הרשמה לניזולטר:
ויש לנו סנאף קרינג '- שזה מונח שאני ממציא כאן ועכשיו.
סרטי סנאף היו תופעה, שחלפה מהעולם, של הקלטות ביתיות של מעשי רצח או פגיעה אחרת בבני אדם בטענה שהחומר המצולם אמיתי לחלוטין ואלימות אמיתית נעשתה כדי לצלם אותו.
ומכאן אני שואב את ההגדרה להררי החומר המצולם של אנשים שמביכים את עצמם במציאות.
בין אם זה אוספים על גבי אוספים של סרטונים במדיות החברתיות או שלב האודישנים בכל ז'אנר "הבינוני שממונף על ידי ענקי התעשיה, הבא" שם בחוץ, אין תחליף לדבר האמיתי – הוכחה ממשית על גבי המסך שהגנים שלי, צנועים ככל שיהיו, הם לא התחתית של החבית, בכל זאת.
מודה ומתוודה, זה ז'אנר שאני אוהב במיוחד. לא כי אני מרושע. אולי גם בגלל אבל לא רק.
זה הניגוד בין הגיבור, הזמר עם הסיפור המרגש לאנטי גיבור, הלוזר הנצחי שלא מבין שהוא לוזר ומתחרה באותה זירה כמו שווה בין שווים. אבל הוא לא. וזה מצחיק אותנו שהוא נופל על הקרשים כשהוא מנסה כל כך חזק.
ואולי זה כן ז'אנר מרושע קצת במהות שלו, אבל את זה גם יכולנו להגיד על סלפסטיק. בסך הכל אנחנו צוחקים על מישהו שנפגע ולפעמים נפצע קשה. לעזאזל אפילו צחקנו על ווייל אי קיוטי המסכן בזמן שהוא מת ועלה לגן העדן של הקויוטים מנגן לו על הנבל.
קומדיית הקרינג' הפכה להיות תעשיה שלמה, יש ערוצים שלמים ביוטיוב של אוספים, תגובות, בלוגים, פודקאסטים שהמשיכה המשותפת של כולם היא האפשרות להזדעזע מאחרים. בין האהובים עלי Joey B. Toonz שבין היתר הסרטונים שלו על טיקטוקרים ביוטיוב הם היסטריים. הוא לא צריך להתאמץ הרבה, רק להיות אדם שפוי מול גל של חוסר מודעות עצמית קיצוני בעידן הזה.
ואולי זו בעצם המשיכה של חובבי קומדיית הקרינג' בעולם לז'אנר הזה, משהו שישמש ברומטר בין מה שהיה נחשב אתמול לעכשוי ומגניב למה שכבר עצוב וחסר מודעות עצמית.
שלא נגמור כמו וויל סמית.
להרצאות על קומדיה:
The post קומדיית קרינג' – מה זה וקומדיות קרינג' מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>