ג'ואן ריברס עדיין נותרה הקומיקאית הכי חדה, בוטה ופרועה שנראתה על המסך. לכבוד יום הולדתה ה-93, קומיקאיות ישראליות מסבירות איך היא פרצה את הדרך, ניפצה תקרות זכוכית ולימדה אותן שאפשר להיות מצחיקה בלי להיות "נעימה" 

"חבל שאין לי אחות תאומה, ככה הייתי יודעת איך הייתי נראית בלי כל הניתוחים הפלסטיים".
ככה הייתה ג'ואן ריברס: קומיקאית שלא דפקה חשבון לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה. אישה שהפכה את הגוף שלה, הפנים שלה, הזקנה שלה, היהדות שלה וכל מה שאנשים אחרים ניסו להסתיר, לחומר קומי חד, פרוע ולא מתנצל. כמעט 12 שנה אחרי מותה, היא עדיין בלתי נשכחת: בגלל הקול, בגלל הפה הגדול, בגלל הבדיחות שאף אחד אחר לא העז להגיד, ובגלל היכולת הנדירה לצחוק גם על הדברים שהכי כואבים.

ביום שני הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה ה־93: ריברס נולדה ב-8 ביוני 1933 בברוקלין בשם ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למשפחה יהודית ממוצא רוסי. עוד לפני שהפכה לאחת הנשים הכי חדות בטלוויזיה האמריקאית, היו לה שאיפות גדולות כשלמדה בברנרד קולג' וניסתה למצוא את דרכה בעולם הבידור. 

בתחילת הדרך היא עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדונים קטנים ונאבקה על כל במה, עד שהגיעה ב-1965 ל־The Tonight Show  של ג'וני קרסון. ההופעה הזו שינתה את חייה: קרסון זיהה מיד את הכישרון שלה, וריברס הפכה לאורחת קבועה ולאחת הקומיקאיות הבולטות בארצות הברית. 

מאז היא הנחתה תוכניות אירוח, כתבה ספרים, הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, זכתה באמי, ובעשורים המאוחרים של חייה הפכה שוב לאייקון תרבותי דרך השטיח האדום ו־Fashion Police  בערוץ E! שם ביקרה את שמלות הסלבס, את האיפור, את התסרוקות מבלי להתחשב בכללי הנימוס של הוליווד. 

לצד זה, היה לה גם הומור עצמי משובח: היא דיברה בלי בושה על ניתוחים פלסטיים, על הזדקנות, על כסף, על בדידות, על כישלונות ועל הרצון להישאר רלוונטית בכל מחיר. במקום להסתיר את האובססיות של הוליווד, היא פשוט לקחה אותן, הגדילה אותן והפכה אותן לפאנץ'.

הסוף שלה היה דרמטי כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שלה. באוגוסט 2014 ריברס עברה הליך רפואי שנועד לבדוק שינויים בקול וצרידות, וכלל בדיקה של אזור מיתרי הקול ודרכי העיכול העליונות. במהלך הניתוח היא סבלה ממחסור בחמצן ואיבדה את הכרתה. זמן קצר לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 2014, היא נפטרה בגיל  82 מדום לב. 

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה"

לאורך השנים ריברס השפיעה על דורות של קומיקאים וקומיקאיות, ובעיקר פתחה דלת לנשים שרצו להיות מצחיקות בלי להיות חמודות, מנומסות או "נעימות". היא הוכיחה שאישה יכולה לעמוד על במה, לדבר על הגוף שלה, על אמא שלה, על היהדות שלה, על הגיל שלה ועל התעשייה שמקיפה אותה, ולעשות את זה בלי לבקש רשות מאף אחד. 

לכבוד יום הולדתה שוחחנו עם כמה קומיקאיות בולטות בישראל, שסיפרו על ההשראה שקיבלו מג'ואן ריברס.

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה", אומרת הסטנדאפיסטית, מקימת מועדון הסטנדאפיסטיות בצוותא ומנחת סדנאות סטנדאפ, חגית גינזבורג. "היא הייתה אחת הסטנדאפיסטיות הראשונות, בתקופה שבה לא היו כמעט סטנדאפיסטיות, ובטח לא כאלה שלקחו את הבמה בפריים טיים. היא דיברה על נושאים שבאותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, היה מקובל לחשוב שרק גברים מדברים עליהם: סקס, מערכות יחסים והורות. היא הייתה מאוד צינית, וחטפה המון ביקורת". 

גינזבורג מוסיפה כי גם היום הפער הזה לא באמת נעלם. "איזה כיף שהעולם השתנה, והיום אנחנו גם חוטפות המון ביקורת על דברים שאנחנו אומרות, בזמן שגברים אומרים בדיוק אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. אבל אני חושבת שבלעדיה היה הרבה פחות חופש לנשים לדבר על הבמה. היא הייתה מדהימה. ויש לי ספר חתום שלה, שקיבלתי פעם מערוץ E! וזה נראה לי הפריט הכי בעל ערך שיש לי בחיים".

התסריטאית והקומיקאית שרון לוקסנבורג נחשפה לריברס דווקא דרך הגלגול המאוחר יותר בקריירה שלה, זה שהפך אותה לאייקון טלוויזיוני עבור דור חדש של צופים.

“בג'ואן ריברס נתקלתי לראשונה דרך התוכנית משטרת האופנה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בשוק מעזות הרוח שלה. היא טינפה על סלבריטאים בצורה הכי וולגרית, יצירתית ולא דופקת חשבון שראיתי, וזה עוד בערוץ שבא להלל ולרומם את תואר הכוכבנות. באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה שיא הווק, אבל היא כבר הלכה לכיוון. להיתקל בתוכן כל כך משוחרר רסן, ועוד מאישה בפריים טיים, זה היה לא רגיל בשבילי". 

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה"

לדבריה, ההשפעה של ריברס עליה כקומיקאית הייתה גדולה: "לראות קטעים של ריברס על הבמה מאוד השפיע על הדרך שבה ניסיתי לעצב את הפרסונה הבימתית שלי כסטנדאפיסטית, במיוחד בצורת ההגשה. היה לה טיימינג קומי כמעט מושלם, ויכולת לספר סיפור בצורה שנשמעה כאילו היא סתם מרכלת עם חברה, ואז להפתיע עם הפאנץ' הכי חסר רחמים בעולם. כמובן שהעובדה שהיא הייתה יהודייה ותמיד הגנה על מדינת ישראל בכל ראיון אפשרי גרמה לי לאהוב אותה אפילו יותר. יש לה אפילו קעקוע של 6M על היד, כמחווה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה. אני לא בוכה בהרבה מקרים של מוות של מפורסמים, אבל במקרה שלה בהחלט כן. הרגשתי כאילו היא קרובת משפחה רחוקה. אף אחד לא יהיה כמוה. היא הייתה פרסונה של אחת בדורה".

גם אצל הסטנדאפיסטית, היוצרת, השחקנית והמנחה אלמוג שור, ההשפעה של ריברס הייתה קשורה לא רק לבדיחות, אלא גם לאופן שבו היא החזיקה את עצמה על הבמה: גדולה, נוצצת, נשית ומוגזמת. "ג'ואן ריברס גרמה לי להבין שיש מקום לקומיקאית שהיא גדולה, שהיא מנצנצת, שהיא מאוד נשית בהוויה שלה. הרפרנסים לתרבות הפופ ולקהילה הגאה, המעילים הוורודים המנצנצים, האהבה לאופנה, כל זה נתן לי באופן אישי חיזוק ענק להיות מי שאני על הבמה", אומרת שור. "הרבה קומיקאיות הן דווקא קצת ‘זכריות’ על הבמה, וזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שזה. וג'ואן, לעומת זאת, אימצה את הנשיות שלה, וזה דבר שמאוד התחברתי אליו". 

"לא כאישה, אלא פשוט אחת הטובות והמבריקות שהיו פה"

בהקשר הזה, מעניין לשאול האם ההומור של ג'ואן ריברס היה "הומור נשי", או שאולי עצם ההגדרה הזאת כבר מצמצמת את מה שהיא עשתה. ריברס אמנם דיברה לא מעט על נשיות, גוף, גיל, זוגיות, אימהות ויופי, אבל היא עשתה את זה באותה בוטות, חוצפה וחוסר רחמים שהיו שמורים במשך שנים בעיקר לגברים על במה. אז האם יש דבר כזה הומור נשי?

"אני שונאת את המושג הזה הומור נשי", אומרת גינזבורג. "הוא מאוד מקטלג, הוא מאוד מנמיך, והוא מייצר איזו קונוטציה של אישה שעומדת על הבמה ומדברת על זה שהיא שמנה, על זה שהיא לא רוצה לשכב עם בעלה, וכמה הילדים משגעים אותה. וזה פשוט לא נכון”.

לדבריה, ההפרדה הזאת מיותרת מראש. “יש אנשים שעושים סטנדאפ. זה יכול להיות גבר, זו יכולה להיות אישה, זה יכול להיות נון בינארי, זה יכול להיות כל דבר. כשאומרים ‘הומור נשי’, ובארץ זה מושג מאוד מקובל, זה עושה לי ויברציות בגוף, לא בקטע טוב. כי מה זה הומור נשי? מה זו השטות הזאת? יש אישה שעושה סטנדאפ, וכל סטנדאפיסט, לא משנה מה המגדר שלו, מדבר על הנושאים שקרובים לליבו, על החיים שלו, על עצמו ועל מה שמעסיק אותו. ואם יש לי פות, זה לא הופך את ההומור שלי לשונה מהומור של גבר שמדבר על הבולבול שלו".

לוקסנבורג מסכימה. “בני אדם הם יצורים עם חוש הומור", היא אומרת. “כמו שלגברים יש חוש הומור, גם לנשים יש חוש הומור. עד היום לא הבנתי מי החליט שהומור שייך לגברים. הוא בטח היה גבר. אני חושבת שבשנים האחרונות פחות רואים את הדיפרנציאציה הזאת. הסכר נפרץ, וכל מי שמצחיק, גבר, אישה או דולפין, יכול לנסות את מזלו בשואו ביז”.

שור מצטרפת לאותה עמדה: "בעיניי אין כזה דבר הומור נשי", היא אומרת. "פעם היו אומרים את זה על הומור שהוא מאוד אישי ומביא סיפור שלך, בניגוד לסטנדאפ של ‘מכירים את זה’. אבל באמת שהיום כולם עושים את זה, ובטח הטובים ביותר, גברים, נשים ומה שלא תהיו כאחד”.

מבחינתה, החלוקה האמיתית פשוטה הרבה יותר. "יש הומור טוב והומור לא טוב, זה הכול. לפעמים הוא מגיע מאישה ולפעמים מגבר. ג'ואן ריברס הייתה חדה מאוד, עם לשון עוקצנית, עם עבודת קהל, פאנצ'ים לא צפויים והרבה הומור עצמי. זה יכול לתאר הרבה נשים והרבה גברים בקומדיה, אבל היא עשתה את זה כמו ג'ואן. ובגלל זה היא אחת הטובות, לא כאישה, אלא פשוט כאחת הטובות והמבריקות שהיו פה".

The post לקראת יום הולדת 93: קומיקאיות ישראליות מספרות על הדיווה ג'ואן ריברס appeared first on ילדי הקומדיה.

אומרים שהדרך הבריאה ביותר להתמודד עם מציאות קשה היא באמצעות הומור, ואם יש מקום שמוכיח את זה פעם אחר פעם, זה ישראל. בין מלחמות, יוקר מחיה, פקקים, שחיתויות ודאגות בלתי פוסקות, נדמה שהצחוק הוא לא רק מפלט אלא ממש מנגנון הישרדות. אולי דווקא בגלל זה צמחו כאן לאורך השנים כמה מהבדרנים והסטנדאפיסטים האהובים והמשפיעים ביותר. כאלה שידעו לקחת את הכאב, האבסורד והכאוס הישראליים ולהפוך אותם לרגעים של צחוק משחרר. לכבוד יום העצמאות, זה הזמן לחזור אל עשרת הבדרנים והסטנדאפיסטים הגדולים של ישראל.

שייקה אופיר – מיופי נחמה עד השוטר אזולאי

שייקה אופיר היה במובנים רבים הצ'רלי צ'פלין הישראלי, אמן נדיר שידע להצחיק בלי לומר מילה אבל גם להחזיק דמות שלמה, עצובה, מצחיקה ואנושית בבת אחת. בשנות ה־50 הוא כבר פרץ מעבר לים, למד פנטומימה בפריז, הופיע לצד מרלן דיטריך ואף העלה מופע יחיד בברודוויי. כשחזר לישראל בתחילת שנות ה־60, הוא סחף כאן את הקהל עם מופעי פנטומימה, חיקויים ושורה ארוכה של דמויות בלתי נשכחות, והפך כמה מן המערכונים שלו לקלאסיקות של ממש, בהם "החזרה", המזוהה עם הקריאה "יופי נחמה", ו"ציונה והעין המקולקלת", המזוהה עם "דוקטור טיכו". ואי אפשר כמובן לדבר על שייקה אופיר בלי להזכיר את "השוטר אזולאי", התפקיד האלמותי שלו בסרטו של אפרים קישון, שנחשב עד היום לאחת הדמויות האייקוניות והאהובות בתולדות הקולנוע הישראלי.

הגשש החיוור – הדנ"א של ההומור הישראלי

הגשש החיוור, ההרכב המיתולוגי של שייקה לוי, ישראל "פולי" פוליאקוב וגברי בנאי, הוא הרבה יותר משלישיית בידור, אלא חלק בלתי נפרד מה-DNA של ההומור הישראלי. מה שאפיין את ההומור שלהם היה היכולת לזהות סיטואציות יומיומיות, דמויות מוכרות וטירוף ישראלי קטן ולהפוך אותם למערכונים בלתי נשכחים, עם שפה שנונה, תזמון מושלם והמון קריצות לחיים כאן. הם צחקו על הצבא, על פקידים, על חאפרים, על מבטאים, על יחסים בין אנשים ובעיקר על כל מה שישראלים מזהים מיד מהחיים עצמם. בין המערכונים הכי זכורים שלהם אפשר למצוא את "ישראבלוף", "הכה את המומחה", "קרקר נגד קרקר", "שירים ושערים" ו"המוסך", שהפכו עם השנים לקלאסיקות של ממש. אז תגידו, איך קוראים צ'ופצ'יק של הקומקום?

יעקב כהן – מהומור עממי עד לסוחר מוונציה

יעקב כהן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים בגיל 66, היה מהקולות המזוהים ביותר עם הומור ישראלי עממי, כזה שנשען על דמויות, חיקויים וסיפורים מהחיים עצמם. הוא ידע לקחת טיפוסים מוכרים, מתחים עדתיים, יחסים משפחתיים והווי ישראלי יומיומי, ולהפוך אותם לקומדיה חדה, אבל נגישה וחמה. לצד הקריירה הקומית שלו, כהן היה גם שחקן תיאטרון מרשים, והוכיח את העומק והעוצמה שלו גם בתפקידים דרמטיים, בין היתר כשגילם את שיילוק ב"הסוחר מוונציה" בהבימה.

ציפי שביט – ילדותיות חכמה ושטותניקיות מדבקת

צריך כנראה להמציא טלפונים עם סוללה שפועלת על האנרגיה של ציפי שביט, כי נראה שהיא פשוט לא נגמרת. "ציפיטפוט" היא פצצת אנרגיה ג'ינג'ית, מלאת חיים ושובבות, וגם היום היא בגיל 79 ממשיכה להצחיק, כולל בסרטונים משעשעים ברשת לצד בעלה אבישי דקל. 

ההומור שלה תמיד נשען על ילדותיות חכמה, שטותניקיות מדבקת, הבעות מוגזמות, קצב מהיר ויכולת נדירה להצחיק ילדים ומבוגרים בלי להמאיס את עצמה. לאורך השנים היא הפכה לאחת הדמויות המזוהות עם בידור לכל המשפחה בישראל, כזאת שמביאה למסך ולבמה הומור צבעוני, פרוע ומלא שמחת חיים.

שלום אסייג – לא רק סטנדאפ

אז נכון. יש שיגידו שההומור של שלום אסייג כבר פחות מתאים לרוח התקופה, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה האדירה שלו לסטנדאפ הישראלי. ההומור של אסייג עממי, חם ונגיש, עם סיפורים אישיים, הווי משפחתי והמון מקום לזהות תרבותית, במיוחד סביב העדה המרוקאית וחיי הפריפריה. במשך שנים הוא היה אחד הקולות הבולטים של הקומדיה הפופולרית בישראל, עם סגנון ישיר ובגובה העיניים. אבל אסייג לא נשאר רק באזור הנוחות של הסטנדאפ: בסדרת הדרמה "מנאייכ" הוא הפגין כישרון משחק מרשים במיוחד, והוכיח שהוא ממש לא עושה "צחוק מהעבודה". 

שלישיית מה קשור – היורשים של הגשש החיוור?!

שלישיית מה קשור, הכוללת את ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, היא במובנים רבים היורשת של הגשש החיוור. כמו הגשש, גם "מה קשור" משלבים בין דמויות צבעוניות, טיימינג קומי ושירים שהפכו ללהיטים (איך אפשר לשכוח את "תתנו לו צ'אנס?). ההומור של השלישייה עובד בזכות חברות אמיתית, כימיה נדירה ושילוב בין שטות לבין רגש. גם על המסך הגדול אי אפשר להישאר אדישים אליהם, כשסרטים של "מה קשור", כמו "לשחרר את שולי", הפכו מיד לשוברי קופות – הישג ממש לא מובן מאליו בקולנוע הישראלי.

שחר חסון – אף הופעה לא פס ייצור

שחר חסון הוא פשוט גאון קומי, ואפשר בהחלט לטעון שכרגע הוא הסטנדאפיסט הכי מצחיק שמופיע כיום על הבמות בארץ. מה שהופך אותו ליוצא דופן הוא קודם כל היכולת המטורפת שלו לאלתר עם הקהל, לקחת כל הערה, הבעת פנים או סיטואציה לא צפויה, ולהפוך אותה לזהב קומי תוך שניות. ההומור שלו פרוע, משוחרר מעכבות, מהיר וחסר פילטרים, אבל תמיד עם שליטה מוחלטת על הטיימינג והקצב. אצל חסון אף הופעה לא מרגישה כמו פס ייצור. הוא אף פעם לא חוזר על עצמו, והקהל שלו יודע שהוא מגיע לערב שבו הכול יכול לקרות ושכל פעם הוא יקבל משהו אחר, חדש ורענן. שחר, יש לנו רק בקשה אחת: באיזשהו שלב אתה פשוט חייב לתת לכולנו לטעום מהמרק חילבה של סבתא שלך, טוב?

עדי אשכנזי – מפוליטיקה עד המוות

עדי אשכנזי לא רק ביססה את עצמה כאחת הקומיקאיות הבולטות בישראל, אלא גם פתחה דלת חשובה לסטנדאפיסטיות שבאו אחריה. מי שעדיין מתעקש לטעון שנשים לא מצחיקות, כנראה פשוט לא ראה הופעה של עדי אשכנזי. כמו גברת מייזל המופלאה בגרסה הישראלית, גם היא יודעת לקחת את הזירה הכי יומיומית, בעיקר יחסים בין גברים לנשים, ולהפוך אותה לסטנדאפ חד, ביקורתי ומדויק. אבל אשכנזי ממש לא עוצרת שם: לאורך השנים היא הוכיחה שהיא יודעת לגעת גם בפוליטיקה, בנושאים חברתיים ואפילו במוות, בלי לאבד את הקלילות, הקצב והחן שמזוהים איתה. ובינינו, בתור אישה, קשה גם שלא להעריך את הסטייל שלה, שתמיד מרגיש מדויק, אלגנטי ובלי מאמץ.

גורי אלפי – במאי, סטנדאפיסט וסאטיריקן

בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא תמיד צריך להשתולל, לחשוף הכול או לעשות שטויות כדי להצחיק, וגורי אלפי מוכיח את זה כמעט בכל הופעת סטנדאפ שלו. ההומור שלו חד, נוקב ומעורר מחשבה, כזה שיודע להצחיק אבל גם להשאיר משהו בראש אחרי שהבדיחה נגמרת. 

את האיכות הזאת אפשר היה לראות היטב גם ב"מצב האומה", שם הוא בלט עם הומור שנון, ביקורתי ומדויק. מעבר להיותו סטנדאפיסט ושחקן, אלפי הוכיח את עצמו גם כבמאי מוכשר: הוא ביים את "האחיות המוצלחות שלי", ולאחרונה עלתה לשידור גם "תוצרת בית" בבימויו. בקיצור, גורי אלפי כבר מזמן הוכיח שהוא לא רק איש מצחיק מאוד, אלא גם יוצר עם טביעת אצבע ברורה, ואנחנו בהחלט מחכים לראות מה יהיה הפרויקט הבא שלו.

דניאל חן – הסטנדאפיסט והילד הרע שהגיע לנטפליקס

ונסיים עם "הילד הרע" של הסטנדאפ הישראלי. דניאל חן, שחווה ילדות קשה והגיע כבר בגיל 14 לכלא נוער, היה יכול בקלות להמשיך במסלול הזה. אבל במקרה שלו, דווקא ההומור הפך לדרך המילוט. מהופעות כסטנדאפיסט צעיר, הוא בנה את עצמו והפך לאחד הקומיקאים המצליחים בארץ. ההומור שלו פרוע, חד וחסר מעצורים, אבל מאחורי הטירוף תמיד מורגש גם סיפור החיים שמעניק לבדיחות שלו עומק.  הסדרה "ילד רע" המבוססת על חייו, שעלתה ב – HOT ובהמשך גם בנטפליקס, חשפה בפני הקהל רחב את הדרך המאתגרת שדניאל עבר, והמחישה איך דווקא מתוך מציאות קשה צמח קול קומי כל כך בלתי נשכח.

The post מצעד הצחוק: 10 הבדרנים והסטנדאפיסטים הישראלים הגדולים בכל הזמנים appeared first on ילדי הקומדיה.

בשלב הזה, כשכולנו כבר די מותשים מהמלחמה, המציאות מרגישה לפעמים כמו בדיחה לא מוצלחת. אבל דווקא כי קשה למצוא סיבות לצחוק, לפעמים כל מה שצריך הוא אסקפיזם טוב, ועדיף כזה שמגיע עם הרבה הומור שחור, ציניות ואבסורד. אז אם גם אתם צריכים רגע לנשום, אספנו עבורכם כמה ספרי מלחמה מצחיקים, קומיים ושנונים, שיזכירו לכם שלפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם המצב היא פשוט לצחוק עליו.

מלכוד 22, ג'וזף הלר –  הקלאסיקה של ההיגיון העקום

אומרים שהספרים תמיד יותר טובים מהסרטים, ובמקרה של מלכוד 22 זה כמעט לא כוחות. ג'ון יוסריאן, טייס הפצצה אמריקאי במלחמת העולם השנייה, רק רוצה לצאת בחיים מהמערכת הצבאית, שנראית כאילו היא עושה הכול כדי לשבור אותו עם הבירוקרטיה שלה. סביבו יש מפקדים מנותקים, חוקים אבסורדיים ותחושה כללית שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה. וזה בדיוק הקסם של הספר: הלר לא צוחק על המלחמה עצמה, אלא על כל המנגנון המפלצתי שמייצר היגיון עקום, שבו מי שרוצה לחיות נחשב משוגע, ומי שממשיך לטוס כנראה באמת איבד את זה. ההומור כאן חד ומדויק, אבל כזה שמשאיר אחריו גם טעם קצת מר.

החייל האמיץ שווייק, יארוסלב האשק – טמטום ממוסד

יש גיבורים שיוצאים לקרב עם מבט נחוש, ויש את שווייק, שיוצא אליו כאילו הוא בדרך למכולת. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יוזף שווייק נסחף בין גיוס, מעצרים, רופאים, קצינים ושפע של טמטום ממוסד, וכל הדרך לא ממש ברור אם הוא אידיוט מושלם או גאון שמפרק את המערכת מבפנים עם חיוך תמים. וזה לב הסאטירה: הסופר האשק בונה דמות שנראית כמו בורג קטן ועלוב, אבל מצליחה לחשוף עד כמה הצבא, הלאומנות והמשמעת העיוורת הם קרקס אחד גדול. ההומור כאן לא רק פרוע, אלא גם ערמומי מאוד: שוויק מתייחס ךכל פקודה ברצינות גמורה, עד שמבינים כמה היא מופרכת.

בית מטבחיים חמש, קורט וונגוט – הזמן איבד כיוון

אם מלכוד 22 יגרום לכם לצחוק מהעצבים על המערכת,  בית מטבחיים חמש יגרום לכם להרים גבה ואז לשאול מה לעזאזל קראתם עכשיו. גיבור הספר, בילי פילגרים, הוא חייל אמריקאי ששרד את הפצצת דרזדן במלחמת העולם השנייה, אבל במקום לספר את הסיפור בצורה מסודרת, הוא פשוט קופץ בין תקופות שונות בחיים שלו בלי שום אזהרה, ככי הזמן עצמו איבד כיוון. וונגוט מערבב כאן מלחמה, מדע בדיוני והמון אבסורד, ויוצר ספר שהוא גם מוזר מאוד וגם חכם מאוד. או כמו שהוא אומר "ככה זה". הסאטירה כאן לא באה מבדיחות גדולות, אלא מהדרך שבה הכול מרגיש כל כך חסר היגיון, עד שכבר אין ברירה אלא לצחוק.

מ.א.ש., ריצ'רד הוקר – הספר שהוליד את הסדרה

אם חשבתם שבית חולים שדה בזמן מלחמה הוא מקום רציני, לחוץ ומלא משמעת, אז חכו שתקראו את מ.א.ש. עוד לפני שהוא עובד לסדרה מפורסמת, מ.א.שהיה ספר העוקב אחרי צוות רופאים צבאיים במלחמת קוריאה, שמבלים את הימים שלהם בניסיון להציל חיילים, ואת שאר הזמן בשתייה, מתיחות, וירידות על כל מה שזז, כולל הצבא עצמו. בתוך כל הכאוס הזה, הוקר בונה סאטירה חדה ומצחיקה על מערכת שמצפה מאנשים לתפקד כרגיל בתוך מצב שהוא הכול חוץ מנורמלי. ההומור כאן שחור, פרוע ומלא חוצפה, והוא עובד, כי ברור שמתחת לכל הבדיחות מסתתרת מציאות שאי אפשר באמת לעכל בלי קצת טירוף.

קראו גם: ספרים מצחיקים

ההליכה הארוכה במחיצתו של בילי לין,  בן פאונטן – הומור חד ועצבני

מלחמה, כידוע, היא דבר נורא, אבל באמריקה של בילי לין היא גם יכולה להפוך בקלות למופע נוצץ עם תאורה טובה וזיקוקים. בילי הוא חייל צעיר שחוזר מעיראק היישר לסיבוב ניצחון תקשורתי, אחרי שקטע מצולם מהקרב שלו הפך אותו ואת החברים שלו לגיבורים לרגע. מכאן הספר זורק אותו לתוך יום אחד של פטריוטיות מוגזמת, יחסי ציבור, סלבריטאים והמון אנשים שמתלהבים מהמלחמה, בעיקר כשהיא נראית טוב בטלוויזיה. פאונטן בונה כאן סאטירה חדה, מצחיקה ועצבנית על חברה שיודעת למחוא כפיים לחיילים, אבל הרבה פחות לעצור ולהבין מה הם באמת עברו.

העכבר ששאג, לאונרד ויברלי – הומור שובב ומלא קסם

לא כל מלחמה מתחילה משנאה, אידיאולוגיה או מאבק על גבולות. לפעמים היא מתחילה פשוט כי למישהו נגמר הכסף ועלה לו רעיון ממש גרוע. במרכז הספר עומדת דוכסות אירופית זעירה, שמחליטה להכריז מלחמה על ארצות הברית לא כדי לנצח, אלא דווקא כדי להפסיד יפה ולקבל אחר כך חבילת שיקום נדיבה. משם, כמובן, הכול יוצא משליטה. ויברלי לוקח את כל ההיגיון של פוליטיקה עולמית, מעצמות ומלחמה, והופך אותם לבדיחה אחת גדולה ומבריקה. ההומור כאן שובב, חד ומלא קסם, והבדיחה הכי טובה היא שכמה שזה נשמע מופרך, זה גם מרגיש לא מאוד רחוק מהמציאות.


ספרי הומור לרכישה

טוראי אנג'לו (Privete Angelo), אריק לינקלייטר – מבוכה וטיפשות אנושית

אנג'לו הוא לא בדיוק מה שחושבים עליו כשמדמיינים גיבור מלחמה. הוא לא אמיץ במיוחד, לא קשוח במיוחד, ובטח לא נראה כמו מישהו שבא להציל את המולדת. ובכל זאת, דווקא הוא מוצא את עצמו נסחף בתוך כל הבלגן של מלחמת העולם השנייה, עובר בין צבאות, מסתבך עם האנשים הלא נכונים, ונקלע שוב ושוב למצבים שנשמעים כאילו מישהו המציא אותם בשביל הצחוק. הכיף בספר הזה הוא בדיוק הפער בין כל הדיבורים הגדולים על כבוד, גבורה ותהילה, לבין הגיבור המבולבל שעומד במרכזו. ההומור כאן קליל, חד ומלא חן, והוא מצליח להזכיר שמאחורי כל הסיסמאות של מלחמה יש גם הרבה מאוד מקריות, מבוכה וטיפשות אנושית.

הרפתקאות החייל איוון צ'ונקין, ולדימיר ווינוביץ' – – פקידים לחוצים וחשדנות מוגזמת

אם אהבתם את שווייק, יש סיכוי טוב שתסתדרו מצוין גם עם איוון צ'ונקין. מדובר בחייל סובייטי פשוט למדי, שנשלח לשמור על מטוס תקול באיזה כפר נידח ומשם העניינים רק הולכים ומסתבכים. מה שמתחיל כמו משימה שולית וחסרת חשיבות, הופך מהר מאוד לשרשרת של אי הבנות, פקידים לחוצים, חשדנות מוגזמת והמון תגובות מופרכות של מערכת שלוקחת את עצמה הרבה יותר מדי ברצינות. כל הכיף בספר הוא לראות איך סיטואציה קטנה וטיפשית מתנפחת לממדים מגוחכים לגמרי. ההומור כאן פרוע ומלא שובבות, והסאטירה עובדת נהדר דווקא כי אף אחד לא שם לב כמה הכול מגוחך, חוץ מהקורא.

The post ספרי מלחמה מצחיקים: 8 רומנים קומיים שיגרמו לכם לצחוק על האבסורד appeared first on ילדי הקומדיה.

המלחמה עם איראן היא ממש כמו סרט המשך שאף אחד לא ביקש. היא גורמת לנו לחרדה, מתח אבל גם שעמום. כי בואו נודה בזה – בין אזעקה לאזעקה אין לנו ממש מה לעשות חוץ מלגלול בנייד, להתעדכן בחדשות ולצלול לאכילה רגשית. אז כדי להעביר את הזמן, אספנו עבורכם את קומדיות המלחמה הטובות ביותר, לטעמנו. מוזמנים להציע משלכם. מ"רעם טרופי" ועד "מ.א.ש" – לפניכם הסרטים שהופכים גנרלים לקריקטורה וטילים לפאנץ’־ליין.

רעם טרופי  (Tropic Thunder), 2008

מעטים הסרטים שמעיזים לצחוק גם על מלחמה, גם על הוליווד וגם על האגו של שחקנים, אבל "רעם טרופי" עושה את כל זה ובגדול. את הסרט ביים, הפיק וכתב בן סטילר, שמגלם כוכב אקשן מזדקן ומפונק. לצידו מופיעים רוברט דאוני ג'וניור כשחקן שעובר ניתוח פיגמנטציה כדי "להיכנס לדמות" של חייל שחור, וג'ק בלאק כקומיקאי גס רוח שמכור לכל מה שאפשר להזריק או להסניף. העלילה מתחילה כהפקת ענק על מלחמת וייטנאם שיוצאת משליטה תקציבית. הבמאי המתוסכל מחליט להשליך את השחקנים לג’ונגל אמיתי כדי להשיג אותנטיות. רק שהג’ונגל הזה מלא במורדים אמיתיים שלא שמעו על אודישנים.

הכיף הגדול בסרט הוא הפער בין הדימוי העצמי של הכוכבים לבין המציאות הכאוטית. "רעם טרופי" יורה בדיחות על תעשיית האוסקר, על פוליטיקלי קורקט ועל האובססיה ל“חשיבות אמנותית”. זו קומדיה מצחיקה כי היא חסרת פחד ותוקפת כל פרה קדושה. ומעבר לגגים הפרועים והאפקטים של הפיצוצים, יש תסריט חד שמבין את הז’אנר שהוא מפרק. זו סאטירה חכמה על הצורך שלנו להרגיש גיבורים, גם כשאנחנו בעיקר שחקנים בתחפושת.

מ.א.ש  (MAS*H), 1970

לפני שהפכה לסדרה מיתולוגית, מ.א.ש היה סרט קולנוע חצוף ומרדני שביים רוברט אלטמן על בסיס רומן משנת 1968. העלילה מתרחשת בבית חולים שדה במלחמת קוריאה ועוקבת אחר צוות רופאים שמתמודד עם שטף בלתי נגמר של פצועים, ועם שעמום קטלני בין ניתוח לניתוח. במרכז נמצאים הוקאיי פירס  (דונלד סאת'רלנד) וטראפר ג’ון (אליוט גולד), שני רופאים מבריקים עם משמעת עצמית של תלמידי תיכון ביום האחרון ללימודים.

העלילה בנויה כאוסף אפיזודות: ניתוחים דחופים, מתיחות על אחיות וקצינים ותחרויות ספורט שנועדו לשחרר קיטור. אלטמן יצר סרט שמרגיש כמעט דוקומנטרי, עם דיאלוגים חופפים ואנרגיה כאוטית, מה שמעניק תחושה שהכול קורה בזמן אמת. ההומור כאן שחור ומריר, אבל גם אנושי מאוד. בניגוד לסרטי מלחמה אחרים, הדמויות במ.א.ש מסרבות להפוך לקלישאות פטריוטיות. הן צוחקות על המערכת, על הדרגות ועל עצמן. מתחת לבדיחות הקורעות מסתתרת אמירה אנטי־מלחמתית חדה: כשהמציאות כל כך אבסורדית, הצחוק הוא לא מותרות אלא מנגנון הישרדות.

ד"ר סטריינג'לאב  (Dr. Strangelove), 1964

אם אתם חושבים שהמלחמה הזאת מנוהלת על ידי אנשים לא ממש יציבים, אז כבר ב-1964 "ד"ר סטריינג'לאב" הציגה את זה על המסך. העלילה נפתחת כשגנרל אמריקאי פרנואידי מורה על מתקפה גרעינית נגד ברית המועצות בלי אישור, ומכאן הכול מתגלגל לעבר אפוקליפסה גרעינית. רוב הסרט מתרחש בחדר מלחמה אחד, שבו נשיא ארצות הברית, יועציו ומדען גרמני אקסצנטרי מנסים לעצור את הבלתי נמנע.

את שלוש הדמויות המרכזיות מגלם פיטר סלרס בווירטואוזיות קומית, כולל המדען סטריינג'לאב עם היד הסוררת שמדי פעם מצדיעה מעצמה בסגנון "הייל היטלר". ההומור קר ומדויק, והדיאלוגים נעים בין ביורוקרטיה מגוחכת לאימה קיומית. זו קומדיה מצחיקה כי היא מציגה את סוף העולם כתקלה משרדית, ותוך כדי היא חושפת את האבסורד שבמרוץ החימוש. סטנלי קובריק, הבמאי, מצליח לגרום לנו לצחוק ואז להרגיש קצת לא בנוח עם זה, וזה בדיוק הכוח של סאטירה גדולה.

בוקר טוב, וייטנאם  (Good Morning, Vietnam), 1987

בזמן שפסקול של מבצע "שאגת הארי" אצלנו מרגיש כמו לופ בלתי נגמר של הלהיט החדש מבית פנינה רוזנבלום,  בסרט "בוקר טוב, וייטנאם" מי שמכתיב את הקצב הוא שדרן רדיו אחד, אנרגטי וחסר פילטרים. את הסרט ביים בארי לוינסון ובמרכזו דמותו של שדרן הרדיו אדריאן קרונאוור בגילומו של רובין וויליאמס האגדי. קרונאוור מגיע לבסיס צבאי בסייגון ומחליט שהחיילים זקוקים לפחות מארש צבאי ויותר רוקנרול, בדיחות וחיקויים.

העלילה עוקבת אחר ההתנגשות בין הרוח החופשית שלו לבין המערכת הצבאית הקפדנית שמעדיפה אווירה מאופקת וצייתנית. וויליאמס מאלתר חלק גדול מהשידורים, והאנרגיה שלו מדבקת גם אחרי כמעט ארבעה עשורים. לצד ההומור הפרוע, הסרט מציג גם את הפער בין הדימוי הרשמי של המלחמה לבין המציאות בשטח. זאת קומדיה מצחיקה כי היא בנויה על כריזמה מתפרצת ופאנצ’ים מהירים, ולצד זאת היא משלבת לב וחמלה. "בוקר טוב וייטנאם" מזכירה לנו שהומור יכול להיות אקט של מרד קטן, ובעיקר חיבוק לחיילים שזקוקים להפוגה.

ג'וג'ו ראביט, (Jojo Rabbit), 2019

נדיר למצוא קומדיה שמתרחשת בגרמניה הנאצית ומצליחה להיות גם משעשעת וגם נוגעת ללב, אבל ג'וג'ו ראביט עושה זאת בחן מפתיע. את הסרט ביים טאיקה ואיטיטי שמגלם בו גרסה הזויה ומגוחכת של היטלר  – החבר הדמיוני של הילד ג’וג’ו. ג’וג’ו (רומן גריפין דייוויס ), חבר נלהב בנוער ההיטלראי, מגלה שאמו (סקרלט ג'והנסון המהממת) מסתירה בביתם נערה יהודייה, והמפגש הזה מטלטל לחלוטין את עולמו. הסרט משלב בין סצנות צבעוניות וכמעט אגדיות לבין רגעים קשים ומטלטלים. "ג'וג'ו ראביט" לועגת לפנאטיות ומציגה את הרודנות כמשהו פתטי, כשילד תמים חושף את השקר שעליו נשענת האידיאולוגיה הנאצית. בד בבד עם ההומור החריף, הסרט מספר סיפור התבגרות עדין ומרגש, ומוכיח שגם בתוך תקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה הייתה גם אנושיות. בסופו של דבר, הצחוק כאן אינו על הקורבנות של השואה, אלא על האבסורד של המלחמה. 

The post קומדיות המלחמה הטובות ביותר | לצחוק כשהכול מסביב מתפוצץ appeared first on ילדי הקומדיה.

מה משותף לעורך דין ולסטנדאפיסט? ששניהם יכולים לגרום לכם לבכות, רק שאצל הסטנדאפיסט תבכו מצחוק. ואילו אצל עורך הדין תבכו כשתקבלו את החשבונית. אבל מה אם היינו אומרים לכם שאפשר לקבל שניים במחיר אחד? עו"ד בני דון-יחיא, מומחה לדיני משפחה וירושה, יוצא בימים אלה במופע ההומוריסטי "טובים השניים". בו הוא משלב את עולמות המשפט והצחוק.

במהלך הערב הוא חולק עם הקהל סיפורי גירושין עסיסיים (בעילום שם, כמובן), מפזר בדיחות על נשים, גברים וזוגיות, ומעניק טיפים מניסיון חיים כפול. הוא עושה זאת גם כעורך דין שראה אלפי זוגות מתפרקים, וגם כמי שבעצמו התגרש. אז האם המופע שווה את הנסיעה, הפקקים והחניה?

הגנה: האדם החביב, השפה המוקפדת והיחס לקהל

נפתח ב "הגנה" – הצד החיובי. כשחושבים על עורך דין, מיד עולה לראש דמות של אדם חלקלק, חמדן, שלא לומר מרושע. אבל בניגוד לתדמית הזאת, בני דון-יחיא מתגלה על הבמה כאדם חביב, נעים ומלא חום. הוא קשוב לקהל שלו, יוצר תחושת אינטימיות כמעט מיד, ומעודד את הצופים לקחת חלק במופע ולזרוק בדיחות בעצמם.

אם תמיד חששתם לשבת בשורה הראשונה במופע סטנדאפ מפחד שהקומיקאי “יתלבש” עליכם, כאן זה ממש לא המקרה. בני בא לשעשע, לא ללעוג. הוא צוחק עם הקהל, לא עליו. כמי שכתב לא פחות מ-16 (!) ספרים, בני הוא חסיד אמיתי של השפה העברית. הוא חובב פתגמים, משחקי מילים וחידודי לשון, ומדבר בעברית גבוהה ומוקפדת. לא תמצאו אצלו ניבולי פה או קללות. זה אמנם לא מופע לכל המשפחה, אבל בהחלט מרענן לצפות בסטנדאפיסט שלא נשמע כמו ערס בכיתה ו’.

תביעה: הומור מיושן ו"בדיחות אבא"

בני הוא אדם אינטליגנטי שמכבד את הקהל שלו, רק חבל שהבדיחות עצמן לא תמיד עומדות בסטנדרט הזה של תחכום. וכאן, גבירותיי ורבותיי, אנחנו עוברים ל"תביעה". ההומור במופע נשען בעיקר על בדיחות עדתיות ובדיחות שוביניסטיות, כאלה שמתרכזות סביב הרעיון הנצחי שהאישה עושה לבעלה את המוות. בני אפילו מתייחס לכך על הבמה ותוהה עם עצמו ועם הקהל האם בעידן של ימינו בכלל מותר לספר בדיחות כאלה.

ובכן, בתור אישה, דווקא אין לי בעיה עם הומור שוביניסטי. אני לא מהמחנה של הפוליטיקלי קורקט. מבחינתי אפשר לצחוק על הכול, כולל בדיחות שואה, כל עוד זה באמת מצחיק. הבעיה היא שבמופע "טובים השניים" הבדיחות פשוט לא שם. אלה “בדיחות אבא” קלאסיות – חמודות, חביבות, כאלה שמשעשע לשמוע בארוחה משפחתית כשמבקשים להעביר את המלח. אבל פחות עובדות על במה.

אלא אם כן אתם מעריצים מושבעים של התכנית "סברי מרנן". ואולי זה בדיוק הקהל שאליו בני מכוון: לפי טווח הגילאים באולם (אני, "הצעירה" בת ה-37, הורדתי את הממוצע), נדמה שהמופע פונה בעיקר לדור הפנסיונרים – קהל שמוצא קסם בבדיחות הישנות.

הרגעים המנצחים: הצצה בלעדית לתעשיית הגירושין

דווקא הרגעים החזקים ביותר במופע הם אלו שבני לא מנסה להצחיק בהם. כשהוא מספר על עצמו ועל משפחתו, הוא מצליח מאוד לרגש ולגעת. והוא מרתק במיוחד, כשהוא חושף סיפורים על הלקוחות שלו. התחושה היא כאילו נותנים לך הצצה בלעדית מאחורי הקלעים לתעשיית הגירושין, ואתה זוכה להיות הקהל בשורה הראשונה ולגלות את כל הסודות מבפנים. בני גם מעניק כמה תובנות מעניינות, שאולי הן מעט קלישאתיות אבל כטבעה של קלישאה, הן נכונות מאוד.

הכרעת הדין: שיעור בחיים, לא בסטנדאפ

אז אחרי ששמענו את ההגנה והתביעה, הנה הכרעת הדין – עו"ד בני דון-יחיא הוא בהחלט לא שחר חסון וגם לא מתיימר להיות כמוהו. כל עוד אתם לא מצפים להיקרע מצחוק, אתם יכולים ליהנות ממופע משעשע שיעביר לכם את הערב בנעימים. ואם גם תאמצו איזו עצה לזוגיות טובה על הדרך, זה בהחלט יהיה שווה את הנסיעה, הפקקים והחנייה.

The post עורך דין לדיני משפחה שהפך לסטנדאפיסט – ביקורת כנה על המופע של עו"ד בני דון-יחיא appeared first on ילדי הקומדיה.

צילום ויל פרל: Eva Rinaldi 

אחד מגדולי הקומיקאים של דורנו, ויל פרל, חוגג היום (16 ביולי) את יום הולדתו ה-58. האיש שהביא את הנונסנס הקולנועי לשיאים חדשים, פרץ לתודעה ככוכב בולט של התוכנית האגדית "Saturday Night Live", ומאז הספיק לככב בשלל סרטי קומדיה שהפכו לאבני דרך בז’אנר – מ-Anchorman ("הרי החדשות") ו-Step Brothers  (אחים חורגים) ועד Talladega Nights (לילות טלדגה) וזולנדר (Zoolander). 

אבל מה הופך את ההומור של ויל פרל לכל כך מיוחד? כדי להבין את סוד הקסם שלו, שוחחנו עם הקומיקאי והסטנדאפיסט תומר פישמן, שהגדיר את פרל כ"אחד מאבות היסוד של הקומדיה שלי".

"הוא מלך הנונסנס. הוא בעצם אחת הסיבות שנהייתי קומיקאי", אומר פישמן. "ברגע שראיתי את ההומור שלו, הבנתי שיש מקום להומור נונסנס טהור, דמויות מופרכות. פעם ראשונה שראיתי מישהו עושה את זה ככה. וידעתי – אני רוצה להיות כזה".

פישמן (בן 42, בזוגיות+1), פרץ לחיינו ב"פרויקט ביפ" כחלק מההרכב הקומי חמלל"ו יחד עם אסי גל ועידו פרנקל. בשנת 2012 השתתף בתוכנית המערכונים "מצב כפית", מבית היוצר של "דומינו גרוס", שאופיינה בהומור נונסנס ממש כמו של פרל: "תמיד אהבתי הומור נונסנס. אהבתי את פלטפוס, דומינו גרוס, עד שהצטרפתי אליהם בעצמי. כשהתקבלתי לדומינו גרוס, ויל פרל היה המודל לחיקוי עבורי, עד שגיבשתי את הקול הקומי שלי". 

את הרגע שבו גילה את פרל, פישמן זוכר היטב: "זה היה בטיול במזרח, אחרי הצבא. ישנתי באיזה גסט-האוס, ומישהו פשוט שם את הסרט והרי החדשות ואז לא ידעתי עדיין מי זה ויל פרל. הוא אמר לי, 'אתה לא מבין, זה אחד המצחיקים'. פתאום היה לי רגע של גילוי. הבנתי שאני רוצה לעסוק בקומדיה. זה היה מהפכני בשבילי."

והרי החדשות

בסרט והרי החדשות, פרל מגלם את רון בורגנדי, מגיש חדשות בטלוויזיה המקומית של שנות ה-70 – דמות שמנסה לשדר רצינות וממלכתיות, אך נחשפת כאידיוט גמור וחסר מודעות.

"הוא לקח דמות הכי ממלכתית – מגיש חדשות – והפך אותה למפגרת לגמרי", מסביר פישמן.
"הוא אומר את כל מה שכתוב על הפרומפטר, בלי להבין. זה הכי כיף – לקחת דמות שאמורה להיות עם סמכות ולפרק אותה לגמרי. אתה לא מבין איך בן אדם כזה בכלל קיים – והיופי זה שהוא לא באמת קיים. זו הקריקטורה."

אוסטין פאוורס

ההופעה הראשונה של פרל בקולנוע הייתה בסרט אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון, אי שם בשנת 1997, בתפקיד עוזרו של ד"ר איוול: "יש שם סצנה מטורפת שהוא נופל לבור, ממשיך לדבר ולצרוח במשך דקות – פשוט קלאסיקה."

פישמן רואה בפרל ממשיך דרכו של מייק מאיירס, הלא הוא אוסטין פאוורס: "ויל לקח את הנוסחה של מייק מאיירס עם הדביליות – אבל נתן לה טוויסט. הוא עשה אותה הרבה יותר גסה, ולקח אותה צד אחד קדימה".

Old Scholl

סרט נוסף שבו אפשר להתרשם מההומור של  פרל הוא Old School    ("מועדון החברים") –  קומדיית קולג' קלאסית, שבה פרל מגלם גבר בשנות השלושים לחייו שמקים עם חבריו אחוות סטודנטים כדי לחזור לחיי הקולג'. "זה אחד הסרטים הטובים שראיתי. כמו ב'והרי החדשות', גם פה פרל במקום שהוא לא אמור להיות בו – אבל הוא מתעקש להיות שם, ובצורה הכי מטופשת שאפשר."

מוגאטו

גם הופעתו הבלתי נשכחת כ"מוגאטו" – מעצב האופנה האקסצנטרי בסרט זולנדר  נחרטה בזיכרונו של פישמן: "הוא היה פשוט דמות ביזארית בטירוף. הברון הפאשניסטי הפסיכי הזה… כל שנייה שלו על המסך היא חגיגה."

אין ספק שוויל פרל, גם כשהוא בן 58, ממשיך להשפיע על דורות של קומיקאים – לא רק בזכות התסריטים והדמויות, אלא בזכות הרוח החופשית, הביזארית והכנה שהוא מביא למסך. "אני פחות מתחבר להומור מציאותי. אני אוהב את המופרך, שזה סוג ההומור של ויל פרל", אומר פישמן. "זה הומור שלא מנסה להיות חכם או פוליטי. הוא פשוט שם כדי להצחיק בגדול, בטיפשות, בטוטאליות, וזה – בעיניי – הכי מצחיק שיש."

The post יום הולדת למלך הנונסנס: מה סוד ההומור של  הקומיקאי ויל פרל? appeared first on ילדי הקומדיה.

דני דה ויטו, שחקן, במאי ומפיק אייקוני, כיכב בסרטים בלתי נשכחים כמו תאומים, מטילדה, ובאטמן חוזר, לצד הופעה קומית מבריקה בפילדלפיה זורחת .ציניות, פארודיה וסלפסטיק, אלו רגעיו הקומיים ביותר

דני דה ויטו מתנשא לגובה של 1.47 מטרים בלבד, ולמרות קומתו הקטנה ההומור שלו גדול מהחיים. השחקן, הבמאי והמפיק האמריקאי, דני דה ויטו, שחגג בשבוע שעבר 80, ידוע בסגנון הקומי הייחודי שלו שמשלב קומדיה שחורה, סאטירה, סלפסטיק ופארודיה. דה ויטו, שזכה להצלחה עצומה בשנות ה-80 וה-90, פרץ לחיינו בסרט זוכה האוסקר "קן הקוקייה". מאז הוא כיכב בלהיטי קולנוע כמו "תאומים", "מלחמת רוז ברוז" ו"מטילדה", ואפילו גילם את הפינגווין המרושע ב"באטמן חוזר". גם על המסך הקטן הוא כבש אותנו עם סדרת המופת "פילדלפיה זורחת".

עם השנים דה ויטו התברג כאחד משחקני הקומדיה האייקונים ביותר בהוליווד בשל המראה המיוחד שלו, המבטא עם הניחוח האיטלקי וההומור המשובח. הוא לרוב מגלם דמויות קיצוניות במצבים אבסורדיים, כשהוא מצליח לאזן בין אלמנטים של ציניות וחן, וגורם לצופים להרגיש כלפיו דחייה ובו זמנית להזדהות איתו. לכבוד יום ההולדת ה-80 שלו, הנה כמה מהרגעים הגדולים ביותר שלו.

קראו עוד:

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

הקלישאה של כוכב הילדים המתוסבך

תאומים (1988): קומדיה של ניגודים

להירשם לניוזלטר:

אי שם בשנת 2013, כשנשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה ביקר בישראל, הוא נפגש עם בנימין נתניהו בשדה התעופה ובצעד נונשלנטי הוריד את הג'קט. ביבי ניסה לחקות אותו כדי להיראות "מגניב", אבל הרגע הזה זכה לפארודיות על כך שהוא מזכיר את הסצנה מהסרט "תאומים" בכיכובו של דני דה ויטו. ב"תאומים", דה ויטו מגלם את וינסנט, אחיו הלא חוקי של ג'וליוס (ארנולד שוורצנגר), שהקשר בין המראה החיצוני של שניהם מקרי בהחלט. הסצנה שבה הם נפגשים בפעם הראשונה היא אחד הרגעים המשעשעים ביותר – וינסנט, שגדל בסביבה קשה ומורכבת, נפגש לראשונה עם אחיו הענק והחזק – ג'וליוס, האיש שנהנה מהחיים. כל השיח ביניהם מצחיק בזכות הפער האדיר בין הדמויות: האח החסון והמעודן מול האח הקטן והמניפולטיבי. השנינות וההומור שנובע מההבדלים הפיזיים ביניהם הופכים את הסצנה לבלתי נשכחת.

מטילדה (1996): קומדיה מרושעת אבל טובת לב

מאז שיצא הסרט בשנות ה-90, "מטילדה" קיבל גרסה עדכנית ב-2022 שיצאה בנטפליקס ואפילו מחזמר שכבש את ברודווי, אבל אנחנו נשארים נאמנים לסרט המקורי, בין היתר בזכות דה ויטו. דה ויטו מגלם את האבא המתעלל וגס הרוח של מטילדה, הארי. באחת הסצנות בסרט, מטילדה מחליטה לנקום בו ולמרוח דבק על הכובע שהוא נוהג לחבוש. כשהוא חובש את הכובע ומבין שהוא נתקע ונדבק לראשו, יש תחושה מצד אחד של סיפוק ומצד שני גם רחמים כלפיו. וזאת גם הגדולה של דה ויטו, שגם כאשר הוא מגלם דמות מרשעת, הוא עדיין מעורר אמפתיה.

פילדלפיה זורחת (It's Always Sunny in Philadelphia): קומדיה של גסויות והתפרעויות

עם 16 עונות וכשהיא משודרת עד היום מאז 2005, "פילדלפיה זורחת” שברה את השיאים של קומדיות אלמותיות כמו "סיינפלד" ו"חברים". אחת הסיבות להצלחה של הקומדיה העוסקת בארבעה רווקים שמנהלים פאב, היא בזכות דה ויטו. בסדרה דה ויטו מגלם את פרנק, הבעלים של הפאב ובעל חיבה מוזרה לנשק .
הדמות של פרנק מתאפיינת בחוסר טאקט וחוסר בושה, עם הומור גס ופרובוקטיבי. דה ויטו מבצע את הדמות בצורה כל כך אותנטית, שקשה להאמין שמדובר בדמות בדיונית.
הנה כמה מהרגעים הכי מצחיקים של דה ויטו בסדרה:

"באטמן חוזר" (1992): גם הפינגווין יכול להצחיק

ממש לאחרונה עלתה המיני סדרה "פינגווין" המתמקדת באויבו של באטמן ששואף להשתלט על גות'אם. מי שמגלם את אוסוולד קובלפוט, הוא קולין פארל – ששונה כמעט ב-180 מעלות מהפינגווין המקורי, הלא הוא דני דה ויטו. באחת הסצנות הזכורות ב"באטמן חוזר", הפינגווין (דה ויטו) נפגש עם העוזרים שלו כשהוא מגיע לפגישה על גבי סירה בצורת ברווז (פינגווין שט בתוך ברווז – אין תסריט גאוני מזה). "התגעגעתם אליי?" הוא שואל חבורת של פינגווינים אמיתיים ואז חושף את המזימה שלו באופן מוגזם ותיאטרלי במיוחד.

דה ויטו מצליח להביא כל דמות למקומות בלתי צפויים, עם שילוב של רגעים דרמטיים, אבל גם מצחיקים להפליא. זהו הומור שמגיע מהמקום של לא לקחת את הדברים ברצינות, ובאותו זמן להחצין את הצדדים המוזרים והפגומים של כל דמות שהוא מגלם.

The post דני דה ויטו – 80 שנה, 4 קטעים קומיים גדולים לפחות appeared first on ילדי הקומדיה.

הסקרים צמודים והמתח גובר – מי הולך להיות הנשיא הבא של ארצות הברית? מצד אחד יש לנו את קמלה האריס, שנראית כמו דמות שיצרו ב-AI לפי מודל הפוליטיקלי קורקט ששולט באמריקה. מהצד השני, ההיפך הגמור – דונלד טראמפ, סקסיסט, שוביניסט, גס רוח ואחד המנהיגים היותר שנויים במחלוקת. לא ברור מי ינצח במרוץ לנשיאות ואיך זה ישפיע על המלחמה בישראל, אבל מה שבטוח – זה הולך להיות מעניין. אז לקראת הבחירות ב-5 בנובמבר, מצאנו כמה פארודיות וסרטונים מצחיקים על האריס וטראמפ שגורמים לנו לשכוח לרגע את הצרות שיש לנו במזרח התיכון.

האם טראמפ גבר-גבר?

לטראמפ יש תדמית של גבר-גבר – הוא קרניבור, אוהב לצפות בתכניות היאבקויות וידוע ביחס המחפיץ שלו לנשים ("Grab ’em by the pussy”). על פי סקר שנערך לאחרונה מהניו יורק טיימס, טראמפ מוביל על האריס בקרב מצביעים גברים לבנים וסטרייטים, אבל האם הוא איש האלפא החזק שהגברים האלה חושבים שהוא? אם תשאלו את דייב בטיסטה, שחקן קולנוע ומתאבק עבר אמריקאי ב-WWE, אז התשובה היא חד משמעית – לא!

לערוץ הקומדיה בטלגרם

לחברי ילדי הקומדיה בוואטסאפ

החיקוי המושלם של קמלה האריס

לנו יש את "ארץ נהדרת" ולאמריקאים יש את Saturday Night Live. תכנית המערכונים ידועה בחיקויים המדויקים שלה, אבל החיקוי הזה של קמלה האריס הוא פשוט יצירת מופת. השחקנית היהודייה מאיה רודולף ("המקום הטוב"), נכנסה לחליפה של האריס, נתנה ראיון לברט באייר (בגילומו של אלק בולדווין) ועשתה חיקוי כל כך מושלם שלה שלרגעים אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בהאריס האמיתית. במערכון האריס מתגאה בקרטלים שהיא הצליחה לחסל בארצות הברית – "עד כדי כך שאם הייתי משתתפת בשובר שורות, הסדרה הייתה מסתיימת תוך שלושה פרקים".

קראו עוד:

הפקת סרטונים מצחיקים

וידיאו קומדי – סרטונים מצחיקים, 7.5-23.4

אדינבורו פרינג' 2020: פסטיבל הפרינג';-קומדיה שלא קרה

בכי או צחוק? המערכונים שגרמו לנו לבכות

הנעליים הקסומות של טראמפ

והנה עוד מערכון מצחיק מבית SNL – גורדון, בחור לוזר שלא הולך לו בעבודה, עם נשים ובמגרש הכדורסל, מוצא יום אחד נעלי סניקרס של דונלד טראמפ. ברגע שהוא נועל את הנעליים הביטחון העצמי שלו מרקיע שחקים, הוא מצליח לשכנע אנשים לקבל את מה שהוא רוצה, או בקיצור – הוא הופך להיות טראמפ.

להרשמה:

העימות הנשיאותי

שלא כמו לישראל, בארצות הברית נערך עימות בין המועמדים לנשיאות מה שמאפשר לבוחרים לקבל קצת רושם על המצע והעקרונות של כל מועמד ובעיקר עד כמה הוא חריף ויודע לעקוץ את יריב שלו. העימות הזה חשוב, אחרי הכל הוא אחד הגורמים לכך שג'ו ביידן החליט לפרוש מהמרוץ לנשיאות כשטראמפ חיסל אותו בשידור הטלוויזיוני. האריס למדה מהטעויות של ביידן ונתנה בראש, אבל טראמפ גם הוא לא היה פראייר. תכנית המערכונים SNL עשתה מטעמים מהעימות של השניים עם חיקויים משובחים במיוחד.

מה בוראט אומר על טראמפ והאריס?

ג'ימי קימל אירח בתכנית הטוק שואו שלו את השחקן סשה ברון כהן, שידוע בדמויות האלמותיות שלו עלי ג'י ובוראט. אז ברוח הבחירות, כהן נכנס לדמויות האהובות והעמיד פנים שהוא משוחח עם טראמפ והאריס. קימל שאל את בוראט "מה היית שואל את טראמפ?" והוא ענה: "מר טראמפ, אמרת שתושבי אוהיו אוכלים כלבים וחתולים. באיזו מסעדה? אפשר להזמין מקום?".

קרב הראפ של האריס וטראמפ

ולסיום, קבלו את קרב הראפ של האריס וטראמפ. הראפר EpicLLOYD מגלם את טראמפ, והשחקנית קימברלי מישל וואן מגלמת את האריס. במערכון טראמפ מתנגח בהאריס על כך שהיא כל כך כישלון שהיא אפילו לא הצליחה להביא ילדים משלה (היא אימצה את שני ילדיו של בן זוגה, דאגלס אמהוף), בעוד שהאריס נותנת לו מכה מתחת לחגורה – "אמא שלך לא הייתה נוכחת כשהיית תינוק, ואם היא הייתה רואה אותך עכשיו היא הייתה מעדיפה להיות ערירית". אז מי ניצח בקרב? צפו ותכריעו.

The post זהו יום הבוחר: הפארודיות והסרטונים הכי מצחיקים על האריס וטראמפ appeared first on ילדי הקומדיה.

ספריו של פול אוסטר לא ידועים בקומדיה שלהם. אבל הומור מעודן ואירוני שזור בהם. מקריצה לקורא, דרך משחקי מילים ועד האבסורד המוחלט. על הומור בספרי פול אוסטר

האם פול אוסטר היה סופר מצחיק? ברביעי האחרון (30 באפריל), הסופר היהודי-אמריקאי פול אוסטר, נפטר בגיל 77 בביתו שבברוקלין אחרי מאבק במחלת הסרטן. אוסטר, מגדולי הסופרים והמוערכים ביותר בעולם, הותיר אחריו עשרות ספרים שהפכו לרבי מכר כמו "מר ורטיגו", "המצאת הבדידות" ו"מוזיקת המקרה", כשהספר האחרון שלו "באומגרטנר" יצא לאור בישראל לפני שנה. הספרים שלו הצליחו לסחוף אחריהם קוראים בכל רחבי העולם, בזכות הכתיבה הרגישה והנגישה, העלילות המרתקות של ספריו שהיה בהם ניחוח המזכיר את המותחנים של היצ'קוק, ובגלל הדמויות שאי אפשר היה שלא להתאהב בכל אחת ואחת מהן.

אוסטר, שעסק בשאלות קיומיות ונושאים מורכבים, הוא לא הסופר הראשון שקופץ לנו לראש כשאנחנו חושבים על סופרים מצחיקים. עם זאת, בתוך העלילות המורכבות והגיגיו הפילוסופיים, מסתתר הומור שמוסיף עומק וקסם ליצירותיו. ההומור של אוסטר היה מאופק ואירוני, ושיקף את האבסורד ואי הוודאות של החיים.

קראו עוד:

סרטי וסדרות קומדיה בהוט בחודש אוגוסט

איליה אקסלרוד –  ראיון עם כוכב הסטנדאפ ברוסית

חייזרים  -סיפור קומי מאת שמואל אבן-זוהר

שובבות בטרילוגיה הניו יורקית, משחקי מילים במוזיקת המקרה

אוסטר התאפיין בשנינות והתבוננות חדה על העולם. היה לו כישרון לתפוס את הרגעים המוזרים והמשונים של חיי היומיום ולהציג אותם בצורה משעשעת ומעוררת מחשבה. ב"הטרילוגיה הניו יורקית" למשל, אוסטר העניק תצפית סאטירית על ז'אנר הבלש, וערער את המוסכמות של הז'אנר עם קורטוב של הומור. בספר הגיבור דניאל קווין, נוטל על עצמו את זהותו של בלש פרטי בשם פול אוסטר. הטוויסט הזה לא רק מטשטש את הגבול בין מציאות לבדיה, אלא גם נותן לנו הקוראים קריצה ששוברת את "הקיר הרביעי" שבספר. האירוניה של דמות בשם פול אוסטר, שיש לה את אותו שם של הסופר ושנקלעת לתעלומה מביכה, מוסיפה רובד של הומור לעלילה, וממחישה את הנטייה של אוסטר לשובבות ספרותית.

הרשמה לניוזלטר:

סימן היכר נוסף להומור של אוסטר הוא הנטייה שלו למשחקי מילים ולרמיזות ספרותיות. ב"מוזיקת ​​המקרה", אוסטר בוחן נושאים של גורל ורצון חופשי דרך הרפתקאותיהם של שני גיבורים אומללים, ג'ים נאש – כבאי שאשתו נוטשת אותו וג'ק פוצי – מהמר מקצועי, שיוצאים למסע המגיע לשיאו במשחק פוקר באחוזת פאר של מיליונרים. בתוך החרדה הקיומית וההרהורים הפילוסופיים, אוסטר מעניק רגעים משעשעים באמצעות משחקי מילים. כך לדוגמה, השם "ג'ק פוצי" הוא קריצה שובבה למילה האיטלקית "בור" (Fossa) שמרמזת על כך שאותו פוצי גרר את הגיבור שלנו עמוק בתוך תסבוכת שיהיה לו קשה לצאת ממנה. 

אבסורדיות ואקסצנטריות בשגיונות ברוקלין, הומור עצמי בהמצאת הבדידות

ההומור של אוסטר מתקשר גם למצוקות האבסורדיות והמשברים הקיומיים של הדמויות שלו. ב"שגיונות ברוקלין" אוסטר מציג לנו את נתן גלאס, סוכן ביטוח בדימוס שמוצא את עצמו נמשך לסדרה של מפגשים אבסורדיים וסוריאליסטיים יותר ויותר עם תושבי ברוקלין האקסצנטריים. מהשיחות שלו עם אחיינו טום – אינטלקטואל שהפך לנהג מונית, דרך המפגש עם ילדה בת תשע שמעדיפה לשתוק ועד ניסיונו הגרוע לכתוב את "ספר האיוולת האנושית", הרפתקאותיו של נתן רצופות בהומור אפל ובאירוניה. אוסטר משתמש ברגעי האבסורד האלו כדי לחקור שאלות קיומיות עמוקות יותר על זהות, מוסר והחיפוש אחר משמעות בעולם.

מפתה לתאר צעד אחר צעד את הקומדיה שהתפתחה כאן, אך אינני רוצה למתוח את סבלנותו של הקורא בעניינים שבעצם אינם שייכים ממש לסיפור… (מתוך שגיונות ברוקלין, תרגום: מיכל אלפון"

ב"מר ורטיגו", הדמות הראשית מתמודדת עם מצבים אבסורדיים, כשוולט ראולי הגיבור, יוצא למסע מופרך וקומי. מילד עני ויתום חסר פרוטה, הוא נפגש עם מאסטר יהודי שמלמד אותו איך להיות אקרובט מעופף, לרחף גבוה ולטפס על סולמות וחבלים דמיוניים. הניגוד בין נקודת המבט התמימה של וולט לעולם הפנטסטי של המאסטר,  מוסיף רובד של הומור לעלילה, כשוולט מתמודד עם האתגרים הסוריאליסטיים של המקצוע החדש שלו.  

גם ביצירה האוטוביוגרפית שלו "המצאת הבדידות", הנחשבת לספרו הטוב ביותר, אפשר לקבל הצצה לחוש ההומור המיוחד של אוסטר. הספר משקף את מערכת היחסים שלו עם אביו ומתמודד עם המורכבות של זיכרון ואובדן. למרות הנושא העגום, אוסטר מוסיף לפרוזה שלו רגעים של הומור עצמי ומציע לקוראים הצצה אותנטית לאישיות המרתקת של אוסטר.

פול אוסטר אולי לא היה הסופר המצחיק ביותר, אבל ההומור שלו היה חלק משמעותי מסגנונו הספרותי. בין אם באמצעות משחקי מילים, רגעים אירוניים או סיטואציות משעשעות, אוסטר אפשר לנו הקוראים לצחוק על האבסורד שבקיום ובמקביל לכך לעורר בנו תובנות עמוקות. אנחנו אמנם נפרדים מאוסטר הסופר, שעבר חיים לא פשוטים בכלל, אבל הספרים שלו יישארו איתנו לנצח, ותמיד יעלו בנו חיוך. 

דברו איתנו על סטנדאפ, הרצאות, סקירות ועוד:

The post מה מצחיק בפול אוסטר? appeared first on ילדי הקומדיה.

תכניות סאטירה כמו "ארץ נהדרת" והמקבילה האמריקאית שלה SNL (Saturday night live) ידועות במערכונים המצחיקים שלהן. באמצעות שימוש בקומדיה, המערכונים האלה מביעים ביקורת על כל מה שקורה בעולם – מהפוליטיקה, דרך המצב יועד טרנדים בטיקטוק. לצד המערכונים המשעשעים הכוללים חיקויים מדויקים ובדיחות קורעות מצחוק, יש גם מערכונים שלא ניסו להצחיק אותנו, אלא מערכונים עצובים שניסו לגרום לנו לחשוב.

כזה הוא המערכון "כמה טוב שבאת הביתה" ששודר ממש לאחרונה ב"ארץ נהדרת". במערכון, שבעט לנו היישר בבטן, אודי כגן המוכשר מגלם חייל מילואימניק שחוזר הביתה לארוחה משפחתית, רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה מאז ה-7 באוקטובר. כולם עדיין רבים אחד עם השני על מי אשם, והאמירות על אחדות ו"ביחד ננצח" הן למעשה סיסמאות ריקות מתוכן.

אז הנה תזכורת לכמה מערכונים נוספים של "ארץ נהדרת" ושל SNL שעסקו בנושאים רגישים ורציניים, והותירו אותנו עם הרבה מחשבות וגם עם דמעות.

אשר מסיע את מפוני העוטף והצפון

נהג המונית אשר, בגילומו של יובל סמו, הוא אחת הדמויות האהובות עלינו ב"ארץ נהדרת". כמו כל נהג מונית טיפוסי, אשר אומר לנוסעים שלו במונית את כל מה שהוא חושב, והאותנטיות שלו תמיד יוצרת רגעים מצחיקים במיוחד. אלא שהפעם, הנוסעים שלו הגיעו למונית עם מטען רגשי כבד – אנשים שפונו מבתיהם בעוטף ובצפון, חלקם אף איבדו את קרובי משפחתם שנרצחו בידי החמאס. הנסיעה במונית מתחילה כקלילה ומשעשעת, אך ככל שהיא נמשכת כך היא הופכת להיות מרגשת ועצובה יותר. או כמו שאשר סיכם זאת: "שלושים שנה נהג מונית, פעם ראשונה אין לי מילים". לאחרונה אשר גם ראיין את החטופים ששבו הביתה.

"ארץ נהדרת" נגד ארגון הנשים של האו"ם

קראו עוד:

תוכנית מערכונים, קומדיה בריטית וקומדיה תקופתית של HBO ; סדרות קומדיה בהוט בדצמבר

מי היה טרבור מור, קומיקאי המערכונים שמת השבוע?

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים ; חלק ב; (משנות ה-80 ועד ימינו)

מאז שהחלה מלחמת חרבות ברזל, "ארץ נהדרת" עוסקת בהסברה בינלאומית – היא יוצרת מערכונים המבקרים את היחס האנטישמי כלפי ישראל ואת הסובלנות כלפי מעשי הטרור האכזריים של חמאס. במערכון הסאטירי והנוקב הזה עומד על המוקד ארגון הנשים של האו"ם. נציגות הארגון (שני כהן וליאת הרלב) עורכות חקירה בנושא האלימות המינית של השבעה באוקטובר, כשמולן יושב מחבל חמאס המוצג כקורבן. כשהמחבל מודה כי חמאס אנסו נשים רבות, הנציגות קוראות למעשים "אונס-התנגדות, אקט לגיטימי של התנגדות שחל רק על נשים יהודיות".

המערכונים העצובים של SNL:
דאע"ש – אנחנו ניקח את זה מכאן, אבא

ממש כמו "ארץ נהדרת", גם תכנית הסאטירה האמריקאית SNL יוצרת לעיתים מערכונים דוקרים עם אמירה חזקה. המערכון שנוצר לפני 8 שנים הוא פארודיה לפרסומת אמריקאית קיטשית לרכב טויוטה – אבא נפרד מבתו בדמעות שהיא מסיימת את לימודי התיכון וכביכול נוסעת לקולג'. אלא שהטוויסט כאן הוא שהיא מצטרפת לשורות דאע"ש. המערכון המצמרר מסתיים בקולזאפ ללוחמי דאעש עם המשפט " דאע"ש – אנחנו ניקח את זה מכאן, אבא". זה מטורף עד כמה המערכון רלוונטי כל כך לימינו.

הטרדות מיניות בעבודה

להרשמה לניזולטר

בשנת 2017 קמה תנועת metoo שהמחישה את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית כלפי נשים. SNL החליטו להתייחס לכך במערכון שבו השחקנית ססילי סטרונג מגלמת מנהלת משאבי אנוש שנשלחה לסמינר שנתי בנושא הטרדות מיניות במקום העבודה. במערכון, סטרונג מעלה סוגיות שונות לגבי האופן שבו צריך להתנהג כלפי עובדות באמצעות שאלות אמריקאיות – "אתה נתקל בעובדת שלך במשרד. האם היא א'- נותנת לך מבט מפתה שאומר 'קח אותי'? ב'- היא אמרה לך לא בעבר אבל החצאית הקטנה הזאת אומרת כן אני חרמנית, או ג'- היא חיה את החיים שלה ואין לזה שום קשר אליך". מקווים שאתם יודעים את התשובה הנכונה.

ירי בבית הספר Sandy Hook

בשנת 2012, התרחש ירי בבית הספר היסודי Sandy Hook בעיר ניוטאון שבקונטיקט, ארה"ב. אדם לנזה בן ה-20 ירה לעבר התלמידים והמורים, ורצח 26 אנשים, ביניהם 20 ילדים. הירי המזעזע הזה עורר מחדש את הוויכוח בארצות הברית סביב סוגיית הנשק, וגם SNL התייחסו אליו עם מערכון מצמרר. התוכנית שודרה ב-15 בדצמבר של אותה שנה, סביב חג המולד, ונפתחה עם מקהלת הילדים של ניו יורק שביצעה את השיר הקלאסי של כריסטמס : Silent Night. כשמביטים בפנים של ילדי המקהלה ונזכרים בכך שהקורבנות היו ילדים בני שש-שבע, אי אפשר שלא לבכות.

The post בכי או צחוק? המערכונים שגרמו לנו לבכות appeared first on ילדי הקומדיה.