אקספוזיציה זוגית

טל"

"אה"

"אני רוצה שנראה סדרה שאני בוחר"

"בטח כפרע, תבחר"

"אני רוצה לראות את אואזיס במדבר"

"מה זה?"

"זאת סדרה חדשה"

"איפה רואים את זה?"

"בכאן"

"על מה זה?"

"זה על צימר, במדבר. זה של גיה באר גורביץ' ויוגב יפת"

"מי?"

"אלה שעשו את בנהאל, נו"

"מסטטיק?!"

"לא! המתנחל!!"

"אה"

"טוב בואי נראה כבר, זה בכאן"

"כן, אמרת, הנה זה… מה זה, שני מוזיקאים באים לצימר לעבוד על טראק, האקס המיתולוגי מפתיע את חופית ביום חתונתה… אתה בטוח שאתה רוצה לראות את זה? זה פשוט נשמע קצת… איך לומר…"

"נו?!"

"סחי."

"סחי?! האנשים שעשו את בנהאל השכוח אל?!"

"טוב, טוב, בוא נראה. אלה פרקים קצרים"

*שתי דקות לאחר מכן*

"ואי, זה מצחיק"

*שלוש דקות נוספות לתוך הפרק*

"מה זה הדפיקות האלה?!"

"נראה לי זה השכנים, הם דופקים שנשתוק כי אנחנו צוחקים חזק מדי"

*חמש דקות נוספות אחר כך"

"מה, זהו?! איפה הטישו? יואו כמה בכיתי מרוב צחוק, הכל פה רטוב. איפה הפרק השני?! תלחץ פליי!"

*שבע דקות לאחר מכן*

"יווו זאת גילת אנקורי!!"

"באמא!"

*שתי דקות נוספות אחר כך"

"נו, איפה עוד אחד??"

"כמה פרקים יש לזה בסך הכל?"

"רגע, אני בודקת"

…

"אוי לא"

"מה?!"

"יש חמישה"

"זהו?! מה זה?? אי אפשר לעשות משהו באורך הזה ולעשות רק חמישה פרקים!! כמה דמויות הם יעשו, רק איזה עשר?? זה לא פייר!"

"זה באמת לא פייר שהחיים לא הוגנים"

"לא לקחת קרדיט על ציטוטים של הבן שלך בבקשה! לא יפה לגנוב קרדיט לילד בן שבע"

"הוא עוד לא בן שבע!!"

"טל"

"אה"

"הביקורת הזאת קצרה מדי."

"גם הסדרה!!"

למען הקידום בגוגל: הלוקיישן הוא חלק מהסיפור

 למען הקידום בגוגל, נאריך. "אואזיס במדבר" צולמה בצימר אקולוגי בנאות סמדר, אתר שמאז זכה בתואר של אחד הכפרים התיירותיים הטובים בעולם בתחרות יוקרתית של האו"ם. לא ברור איך יגיב האו"ם לטרפת שהביאו באר גורביץ' ויפת למתחם, טרפת שכוללת אורחים מקהילת הטראנס כמו די ג'יי דרוויש, שחקנים אורחים כמו שחף רז שעבד עם באר גורביץ' גם ב"ארץ נהדרת", מאיה ורטהיימר, אבי דנגור והאחת והיחידה גילת אנקורי, והמון המון איפור ופרוסטטיקה שהפכו את יפת ובאר גורביץ' לחמישה זוגות שונים, לא בהכרח של בן ובת (ואם כן לא בהכרח שהוא הבן והיא הבת), שדנים כולם בהיבטים שונים של זוגיות – קנאה, בדידות, הרגשות האלה שקבורים עמוק עמוק בפנים ואפילו לבן הזוג לא מגלים עליהם – ברמות מופרעות שלא הייתם מדמיינים שקיימות. 

 עם הזוגות אפשר למנות זוג די ג'יים חברים בנים, זוג בוגדים, זוג שמנסה להתחתן אבל האקס הדביל מהעבר מגיע, זוג מבוגרים ועוד. חמישה פרקים קצרצרים – בין 8 ל-12 דקות של זה – ממש לא מספיקים. 

גיה באר גורביץ היא מאצולת הקומדיה הישראלית, עם היסטוריה של חיקויים ודמויות כבר מ"לילה טוב עם אסף הראל", עבור דרך סדרת הרשת הקודמת שיצרה עם בן זוגה, "בנהאל" על נער מגבעות השומרון והרפתקאותיו, המשך ב"צומת מילר", "טלוויזיה מהעתיד", "האחיות המוצלחות שלי", תקופה מכובדת ב"ארץ נהדרת" וסדרת הנוער "אבא מטפלת" (הצלחה גדולה אצל בת ה-9 פה). יוגב יפת, במקרה בעלה, הוא שחקן תיאטרון וקולנוע (התפקיד הגדול ביותר שלו הוא, מסתבר, יגאל עמיר ב"רבין, היום האחרון" אותו ביים עמוס גיתאי) ובמאי סדרות ילדים (ביניהן "אבא מטפלת"!). הזוג, כאמור, רגיל לעבוד ביחד ולחקור נושאים הקרובים לליבם, והפעם – זוגיות.

מאחורי המסכה: הקומדיה שבאיפור

נרחיב קצת בנושא האיפור, וגם, באותה הזדמנות, בנושא ערכי ההפקה הכלליים.

התקציב בארץ לסדרות אינו גדול, אבל באר גורביץ' ויפת מנצלים אותו היטב לבניית עולם מנותק לחלוטין מהשגרה. מדבר, חדר יפה, נוף (קצת משעמם, אני מוכנה להודות) ודמויות. בכל הפרק יפת ובאר גורביץ' מופיעים כזוג דמויות אחר, שונה, יחיד ומיוחד ובעיקר – לא דומה להם בשום צורה. לחיים מזויפות, שיזוף מודגש, תלבושות מוכרות או מוזרות, זקנים, אקססוריז (ולמי שראה את שמלת הכלה הצמודה בפרק השני – כמה יפתיע אתכם לדעת שהיא מסתירה בטן הריונית של לא פחות מחודש שמיני?), ובעיקר שפה.

אם ב"ארץ נהדרת" נשען האיפור מאוד על דמיון פיזי (לפעמים די צנוע) למושא החיקוי או הקצנה קומית מוגזמת-עד-מופרזת של הדמות, פה נמצא דמויות שכל סנטר מודבק, חולצה משובצת, שרשרת מוזרה או משקפיים אדומים מעבה אותן, מוסיפה להן עוד אפיון שאחר כך, בתזמון קומי מדיק, יישבר, או לפחות יגרום לך, הצופה, לחשוב מחדש על החיים של עצמך.

דמויות שצוחקים איתן

הדמויות פה מוקצנות, מוגזמות, מגוחכות ולא תמיד בשעתן הטובה ביותר, אבל הן מעוררות הזדהות ואף פעם לא נלעגות. סליחה על הקלישאה אבל אלה לא דמויות שצוחקים עליהן, אלא דמויות שצוחקים איתן, הזויות ולא-אפויות (או להפך, תקועות בדרכיהן) ככל שיהיו. 

הפוקוס הוא לא סאטירה כמו בארץ נהדרת אלא דמויות שמתחברים אליהן, בדקות הספורות שבהן הן מופיעות על המסך, למרות הטמטום שלהן ואולי דווקא בגללו – רוצים בטובתן.

ערכי ההפקה הניכרים וכמות הבדיחות והאסקלציה הפיזית בכל פרק דורשים כנראה המון אנרגיה (וכסף), וגם מביאים כל פרק לשיא קומי מופלא בסדר גודל של עשר דקות. זה מסביר למה הפרקים קצרים כל כך. למה זה עובד? כי זה פרוע, שובר את כל המוסכמות ויש לזה לב ענק

אבל למה, יא רבי, למה רק חמישה?! תנו לנו עוד מזה!

The post אואזיס במדבר: גיה באר גורביץ' ויוגב יפת בקומדיה החדשה של כאן 11 | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

לא מיצינו עדיין את הביף בין ילדחרא ומקום שמח. עפרה וירדנה היו צ’ילבות במשך שנים, מעריצי אואזיס ובלר עדיין בריב — אבל מה היה לשתי הסדרות שטלטלו את עולם הטלוויזיה הישראלי החורף? חודש של ויכוחים, נאצות וקללות עסיסיות? לא מספיק.

ולכן אני מרגישה צורך לכתוב ניתוח קצת יותר מעמיק ולתת פה איזו השוואה, כדי להגן על עמדתי שהמנצחת פה היא בלי ספק ילדחרא. מה יש בה שבמקום שמח אין?

קודם כל, תזמון קומי

כששי (שמואלי דקטור) הילדחרא צועק על הפדופיל שמגלם יובל סגל: “כבר קבעתי עם פדופיל אחר!”, או כשהמאהבת החיה בסרט של אבא שלו (ליאת הר לב) מתקשרת תמיד ברגע הלא נכון, זה הרגע שבו הציפייה נשברת. הרגע המדויק שבו הצופה, שציפה ל… משהו, מקבל משהו אחר. שנון יותר, אבסורדי יותר, הזוי יותר אבל גם אמין ואמיתי יותר.
כשנועה קולר ואביהו פנחסוב רבים אין הפתעות. האם מפתיע מישהו שנועה, במשבר גיל ה־40 המאוחר, מתלהבת מפנטזיה ריקה, או שלבעלה העובד קשה נמאס קצת מהמניפולציות שלה? הריבים, כך נרמז, ישנים כמו הזוגיות שלהם, ואין בהם שום הפתעה, לחלוחית או חידוש – לא להם ולא לצופה. בוטה? כן. אבל לא מחדש.

קבלה אצל הקהל

ילדחרא היא חביבת המבקרים, אין ספק. אבל הקהל נוטה לכיוון מקום שמח, ומזדעזע עמוקות מילדחרא. מהתרשמות בלתי אמצעית, גם הצופים לא חושבים שמקום שמח היא משהו… שמח במיוחד. ובכל זאת — מקום שמח חודשה לעונה שנייה.

צילום יפה

בקולנוע יש מושג: “שעת הזהב”. זאת שעת השקיעה שבה הכול נראה מופז, רך ונעים.
בשיא מקום שמח רבים נועה קולר ואביהו פנחסוב ריב כזה של פעם בחיים. הוא מתרחש בדיוק בשעה הזאת, שעת השקיעה, שפנסי הרחוב נדלקים בה והכול אמור להיות מואר באור רך. ואפילו ברגע הזה האור אפור, קשה ומכוער, והגיבורים שלנו נראים חיוורים וכעורים.

לא צריך להמשיך כדי להבין כמה מחשבה הושקעה בכל פריים, בכל טיפת זיעה, בכל הבעה עלובה עד אומללה של יובל סגל – הפדופיל השכונתי – וברגע שבו האבא מחייך את החיוך הכי מרושע שלו ומצלק בנונשלנטיות את הבן שלו לנצח.

דמויות שאפשר לאהוב

גם מי שמזדהה עם מסע הזוגיות במקום שמח לא ממש יחבב את הדמויות הקולניות, האלימות, חסרות האמפתיה והלחוצות. אבל מי לא ירצה לבלות עוד קצת עם הפדופיל הכי מקסים, הילדחרא הכי שנון, האבא הכי רשע והמורה הכי אטומה שמאכלסים את ילדחרא? פשוט חבורה של נבלי דיסני אחד־אחד. חארות כולם, אבל כמה כיף איתם.

מה כן יש למקום שמח שאין לילדחרא?

את תיקי דיין, לנה סחנוב וליא קניג: האמא המיואשת, הרופאה החכמה ודבורה בת הדודה הקפדנית. שילוש מופלא של נשים ישירות ונחרצות, שכל רגע איתן על המסך הוא תענוג מופלא. בחיי, שאם הסדרה הייתה עוסקת בעיקר בתיקי דיין ובמאבקה בריקנות, והבת המודחקת שלה עם הבעיות בזוגיות הייתה נדחקת למקום שני, לא הייתי מתלוננת.

לסיכום, יש לנו סדרה אחת כתובה היטב, מצולמת ומשוחקת לעילא, מפתיעה ומעמיקה; ואחת… טובה בסך הכול, כן? אבל מדכאת, לא יפה במיוחד, ומחפשת את המטבע תמיד מתחת לפנס. תנו לנו עוד מהשנייה. עם הראשונה נסתדר כבר בעצמנו.

The post ילדחרא מול מקום שמח: איזו סדרה ממשפחת הקומדיה כבשה את הצופים? appeared first on ילדי הקומדיה.

"ילדחרא” משודרת רק ב־yes, וזה, סליחה על הביטו, ממש חרא מצידם. זו סדרה שכולם צריכים לראות.

בימים האחרונים יש לי משימה חדשה בחיים: למנוע מהילדים שלי לגלות אי פעם שילדחרא קיימת. לא ברור לי איך אריאל ויסמן (כתיבה) וניב מג׳ר (בימוי) הצליחו לקחת את חוויית סוף היסודי ותחילת החטיבה, לשחזר אותה בצורה ריאליסטית לחלוטין, ולסגור אותה בשבעה פרקים קצרים, מהודקים ובלתי נשכחים ב־yes.

הילדות כמו שהיא באמת

יש כאן את המורים שלא אכפת להם, הורים שתקועים בעצמם ולא רואים את הילדים ממטר, בריון כיתתי שאיש לא שם לב אליו, פדופיל שכונתי שכולם מכירים, ערוצי יוטיוב סודיים שכמה הם כבר מזיקים, וציורים גסים ואלימים שמתפקדים כמעט כמקהלה יוונית. אם בטעות מנסים להכחיש את המציאות, או גרוע מזה: לפתח אמפתיה לאחת הדמויות,  הם שם כדי להזכיר לצופה את המציאות.

כאמא – אסור שידעו

אסור, אבל באמת אסור, שילדים שלי יגלו את האמת על העולם, אני כאמא מרגישה שחובתי להסתיר מהם את העולם האמיתי, עד שיגלו אותו בעצמם וייפלו על הפרצוף כמו שאני נפלתי בגיל הזה של סוף היסודי. אסור להם לדעת שלפעמים אי אפשר לנצח את הבריון, שהפדופיל השכונתי החביב, אם רק יתמיד, יזכה בפרס, שגם מבוגרים שרוצים לעזור (אפילו אם הם המאהבת המתוסבכת של אבא שלהם) לא תמיד מצליחים ושיש מורים שבאמת, אבל באמת, לא אכפת להם.   

אל דאגה, זה גם מצחיק

רגע, זה מבאס אתכם? אל דאגה, זה גם מצחיק. מאוד מצחיק. שי (שמואלי דוקטור, תגלית עם תזמון קומי מרהיב) הילדחרא הוא שמן, לא מוצלח במיוחד בשום דבר. וגם אין לו חברים. אבל יש לו תוכנית, והתוכנית הזאת גם לרוב עובדת. הוא חכם מאוד, שנון ומסוגל לשלוף ברגע את התשובה שתביא לו הכי הרבה תועלת לכל שאלה. הוא יכול להסיט מעצמו את תשומת הלב של המורה התורנית, להעיף ממנו את הפדופיל השכונתי ולסחוט את אבא שלו בהצלחה לא מבוטלת, כשהוא מגלה איזה אפס הוא. אי אפשר שלא להיות בעדו.  

אבל הוא לא יכול לעשות הכל. הוא לא יכול להעיף מעליו את הבריון הכיתתי, שלא מפחד מכלום. הוא לא מצליח לרכוש חברים כי הוא קטנוני ונקמן כמו, ובכן, כל הסביבה שלו, והוא לא יכול להמשיך את תוכנית הסחיטה המפוארת שלו כי, אה, מה בעצם יעשה עם זה? וכך הוא מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר, לפעמים מצליח לתקן משהו כשמשהו אחר קורס, ולפעמים מוצא את עצמו מסובך עוד יותר. 

הפדופיל השכונתי

אי אפשר שלא להתעכב על הפדופיל השכונתי, בגילומו של יובל סגל בהופעה רבת־ניואנסים, אמינה ומטרידה. הוא תמיד בגינה, תמיד מדבר עם ילדים, ותמיד נראה קצת לא בסדר.

כששי נדחק לבקש ממנו עזרה, משום שההורים שלו – יקי התקוע והבוגדני בגילומו של יורם טולדנו ורותי המנותקת בגילומה של אפרת בן צור – לא באמת מבינים שיש בעיה, וכשאחיו הגדול, בגילומו של דאלי שכנאי, לא באמת מצליח לעזור גם כשהוא מנסה, גם התוכנית החצי־אפויה הזו מתחילה להתגשם.

הכול עובד בזכות חריצות, התמדה, ובעיקר בזכות זה שהוא תמיד שם. לא משנה כמה תלונות יוגשו עליו – הגורמים המוסמכים לא יעשו כלום.

לא סטריאוטיפ, מציאות עם פתח לעונה שנייה

נשמע רחוק מהסטריאוטיפ? נכון, וזאת אחת מהסיבות שבגללן החוקר הפרטי שלא מצליח להבין מה קורה סביבו (מנשה נוי) לא באמת מצליח להבין מה קורה סביבו. אבל זאת סיטואציה שמוכרת להרבה מאד ילדים. הרבה יותר מדי. 

מנחם לחשוב שאולי הילדות הדפוקה שלנו הייתה מצחיקה באיזושהי צורה, ושאולי המבוגרים שנראו לנו כילדים סתומים ומנותקים, ובכן, באמת היו כאלה. אה, ושבאמת לא עשו שום דבר לגבי הפדופיל השכונתי כי הוא "נראה לא מזיק". 

אז מה, יש סוף טוב? סיום סגור? תקווה לעתיד? אגיד לכם מה כן יש…

פתח לעונה שניה.

The post סדרת הקומדיה שלא תרצו שהילדים שלכם יראו | ילדחרא (yes), ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.