השנה הייתה 1987 כשדמותה של הארייט וינסלו הופיעה לראשונה בסיטקום קרובים רחוקים מאוד. היא הייתה מפעילת המעלית השנונה בבניין המערכת של עיתון השיקגו כרוניקל. ודווקא לה בחרו המפיקים לתת ספין אופ. וככה, ילדים, הגיעה לעולם הסדרה "אריזה משפחתית", שהפכה לאחד הלהיטים הכי גדולים של שנות התשעים בישראל.

בשנת 1994 היא עלתה לערוץ הילדים במסגרת רצועה שנועדה לילדים בני מזל שכבר היו להם כבלים. לכאורה אין סיכוי שילד מנתניה, מחדרה או אפילו מתל אביב יזדהה עם משפחה שחורה משיקגו. אבל היינו בתקופה שבה החשיפה האמריקאית בדיוק התחילה להכות גלים. למשל היו פה הופעות של גאנז אנד רוזס, מטאליקה ואפילו זכינו לביקור של מייקל ג'קסון. 

הרעיון היה פשוט למדי, להתמקד בחייה של משפחה שחורה ממעמד הביניים שגרה בשיקגו. האבא קרל הוא שוטר, שגילם אותו השחקן רג'ינלד ולג'ונסון. הוא זכור לכולנו בתור השוטר המפורסם מהסרט מת לחיות. האמא הארייט אחראית על התחזוקה ובהמשך מנהלת אבטחה. וכמובן היו הילדים: לורה, אדי וג'ודי, הילדה הקטנה שנעלמה יום אחד בעונה הרביעית ללא שום הסבר (אחר כך גם הסתבכה עם סמים וסרטי מבוגרים). 

כמו כל דבר בעולם הקומדיה זה התחיל מחיקוי של משהו מצליח – משפחת קוסבי, אם הם רק היו יודעים אז מה ביל קוסבי עושה בשעות הפנאי, אז למה שזה לא יתפוס? שבתי לצפות בה שוב כדי לראות אם מה שהצחיק אותי אז מצחיק גם היום.

ואז הגיע סטיב ארקל!

האם אני עשיתי את זה?

הסדרה החלה את דרכה בשנת 1989 וסיימה את חייה ב-1998. 12 הפרקים הראשונים היו פחות או יותר כמו כל סיטקום בינוני באייטיז, משפחה, בעיה ופתרון תסריטאי שמרגיש מלאכותי כמו עורך דין ישראלי שמגן על מרשו. ואז הגיע לו סטיב ארקל בגילומו של השחקן ג'ליל ווייט, דמות של בחור רזה, גאון, חנון ובעיקר מצחיק. הוא היה אמור להגיע לפרק אחד בתור הדייט של לורה, אבל הוא נשאר לשארית הסדרה.

הייתה פה הברקה קומית אדירה, רוב השחקנים היו בינוניים או במילים פחות יפות, זה הדבר היחיד שהם עשו בקריירה. ארקל נכנס ושינה את הדינמיקה, מסיטקום צפוי לסדרה שילדים ממש רצו לראות. הם באו לראות את ארקל ואת המשפחה שמלווה אותו. איי אפשר לשכוח את המלחמה האינסופית בין קרל לסטיב. הנה כמה דוגמאות למאבקים ביניהם: קרל הוא השמרן, כלומר הסטרייט מן, וארקל הוא הפרוע למרות שהוא חנון.

השמן והרזה של הניינטיז

אריזה משפחתית: מי בחר את התרגום הזה?

ראוי לציין שאין בכותרת של הסדרה את המילה אריזה. היא נקראת Family Matters שזה בגדול עניינים משפחתיים או המשפחה חשובה. היות ובישראל זה היה נתפס בתור משפט שאמא אומרת לאבא כשהבת מקבלת וסת בפעם הראשונה, או משפט שאומרים לבוס כדי לא להגיע לעבודה, עשו פה עבודה יצירתית. למה המילה אריזה? אולי כיוון שרוב הסצנות היו בתוך הבית.

בחזרה לארקל, הוא יצר את הדמות על ידי גניבה קומית מג'רי לואיס, שהיה חנון, רזה ודיבר באותו הקול. ההבדל היחיד היה שהוא היה לבן, יהודי ועשה את זה 30 שנה לפניו. זה היה שיא עידן היורמים בתרבות הפופולרית: סדרת הסרטים נקמת החנונים, חלומות מוזרים ומותק הילדים התכווצו.

המופע של סטיב ארקל!

ככל שהסדרה התקדמה, ג'ליל ווייט התחיל להשתלט על המסך עם גלריה של דמויות משונות ולא מצחיקות. סטפן ארקל היה הגרסה החתיכה והקולית של סטיב שאף אחד לא ביקש לראות, שהופיעה לראשונה בעונה 5 פרק 7 אחרי שסטיב שתה שיקוי קסמים (הלוואי שהייתי ממציא את זה). מירטל ארקל הייתה בת הדודה הדרומית והקולנית שרדפה אחרי אדי וינסלו וגרמה לצופים לעבור ערוץ. ארקלבוט היה רובוט אינטליגנטי שנוצר על ידי תסריטאים פחות אינטליגנטיים והפך את הסדרה למדע בדיוני ברמת הצצקנים, השחקנים האחרים נדחקו הצידה לעלילות משנה והצופים התחילו להתייאש.

הרייטינג צונח, אולי ננסה את ארקל בדראג?

אנחנו לא פה רק כדי להצחיק, אלא כדי לחנך

היה טרנד כזה להכניס סצנות דרמטיות לסדרות קומיות ואריזה משפחתית בהחלט לא חפה מזה. היו סצנות שבהן דיברו על סרטן, גזענות, בריונות וסמים. לזכותם אפשר להגיד שהם ביצעו את הדברים ברגישות. דוגמה בולטת היא בעונה 6 פרק 15, שבו לורה מנסה לקנות אקדח להגנה עצמית אחרי שעברה שוד. בתור ילד לא הבנתי מי בדיוק קונה אקדח מהבגאז' של מישהו באמצע היום.

למה היא נגמרה?

אחרי 8 עונות הקונפליקטים בין ארקל לקרל הלכו ונהפכו לצפויים. הילדים גדלו והייתה הרגשה שהכותבים כבר לא רוצים לעשות את זה יותר. הסדרה איבדה קשר למציאות, כמו בעונה 9 פרק 7 כשהם מוצאים את עצמם בטעות במעבורת חלל. הסיבה העיקרית שהיא איבדה מהקסם היא העובדה שהקהל התבגר. סטיב ארקל כבר שחק את עצמו והצופים חיפשו סיטקומים פחות צפויים, כאלו שיש בהם פחות סוף שמח ויותר פאנצ'ים מתוחכמים. 

מצחיקה או התיישנה?

כמו חברי הכנסת שלנו היא מצחיקה במינונים קטנים, אבל לא הייתם רוצים לבלות איתה חצי שעה.
אפשר לראות אותה בקטעים של המיטב ביוטיוב, אבל שם זה נגמר. מעבר לזה היא די משעממת וכוללת הטפות מוסר שאף אחד לא רוצה לקבל היום. ואם תסתכלו על מערכת היחסים בין סטיב ללורה, אפשר בהחלט לחשוב שהוא סטוקר ואין שום הצדקה לזה שקרל ימשיך להיות חבר שלו.
דרך אגב, דריוס מקרארי (אדי וינסלו בסדרה) עומד למשפט וכנראה יגיע לכלא. 

The post אריזה משפחתית. פתחנו ובדקנו: האם עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קורה בקומדיות של סוף 2025? בגדול, עונה חדשה של "אותה גברת בשינוי אדרת" (זאת נועה קולר. תיראו מופתעים) נפלה על המדינה – עונת חורף 2025. אמ;לק? בשלב הזה אני מתקשה כבר להבחין בין הפרסומות לסדרות, כי כולם משחקים את כל הדמויות בכולן, וזה הכול פרסומות. אבל אוקיי. מיקומות, דרך מטכ"ליסטים עד חזי ובניו – מה כולם שכחו? 

יקומות | טרלול מבוקר

מה הפעם? רועי כפרי עושה פרסומת ל"סמיילינג פרנדז". אבל אין לו חברים, אז הוא עושה את כל התפקידים ביקומות. אז זה "סמיילינג רועי". או "רועי המחייך". קריפי. מוזר. הקאתי דם. דודו בא בצהריים אל הבת של השכן. זאת רועי כפרי. הוא שופך על עצמו גלון של חלב ומשחק בשובבות עם פטמה אחת דרך החולצה. הפאה שלו פרועה על צד ימין וכולו צועק "קח אותי אריאל שרון". זה גם מה שכתוב לו על החולצה. המסר הוא שאתה צופה בטלוויזיה, שבה אתה הצופה והטלוויזיה היא הטלוויזיה. הבנת את זה ,כפרי? 

העלילה ביקומות? אין עלילה. יש ציטוט של ציטוט. הנה הצופים היחידים של ערוץ איקס-עשרה, זוג קשישים, ושניהם רועי כפרי. הנה סטנדאפיסט בסיוט הכי גדול של עצמו. והכל בעטיפה חרדתית של חלום בתוך חלום בתוך חלום.

מרשל מקלוהן כתב פעם משהו בספר לגבי טלוויזיה. אז בסופו של דבר התגובה שלי היא לטלוויזיה 50 אינץ' OLED שקניתי לפני חודשיים, וסיפקה פלטפורמה מהממת למשפוך הסדרות ששילמו לי כדי לכתוב עליהן. משלמים לי כדי לכתוב על זה. המילים האלה הן כסף. נו, קומדיה. הקאתי דם. מכירים בו בורנה'ם? בוּרנְהָאם? אני כל כך לבד. בסופו של דבר, נותרתי עם שאלה אחת בלבד – האם רועי כפרי מתפתח בסופו של דבר לרועי עירוני?

מקום טוב | לא למות

במקביל, נועה קולר, שבאופן מוזר משחקת איתו באותו סטורי-ארק, ה"אולפני הרצליה יוניברס", מתעקשת שהסרט שהיא חיה בו הוא דרמה, ."מקום טוב", אבל מסרבת למות. במקום זה, גם היא בוחרת לשקף לנו את האופן שבו היא רואה טלוויזיה. שזה כמו כפרי, אבל משעמם. הזוג שדועך מול המסך הוא לא שיקוף של רעיון של ציטוט של פוסט-מסחריות, אלא צל חיוור של חיות שמאבד את עצמו, את החיות שלו ואת הסיבה שלו לחיות. בעיקרון, אלו החיים הבינוניים שלכם – אבל על מסך. ״תראה, צוץ, ייאוש משלנו״.

נועה, בובל'ה. בדרמה את אמורה למות, לא לשבת תחת תאורה של מיליון דולר ולבכות על מר גורלך. את זה אנחנו אמורים לעשות. עם תאורה מאיקאה. על ספה בבית. לא באולפני הרצליה. אם הייתי רוצה לראות את החברים שלי רבים, הייתי בא אליהם הביתה ומכין להם מרק. שלפחות יהיה מה לזרוק כשרבים. לא יודע. זו דרמה, אז לא ראיתי את הסדרה שלה. אבל היי היא שיחקה מצוין את הקופה הראשית בקופה ראשית.

הורסת | עדיין מטומטמת

אגב קופה ראשית, גם הקופה המשנית (קרן מור) משחקת קופה משנית לקופה ראשית אחרת (בת חן סבג) בעוד קומדיה חדשה "הורסת".  בעוד אני עדיין חולם להקים להקת קאברים בשם קֶרֶן נוֹ-מוֹר, מור משחקת את המטומטמת אצל היוצרת של "מטומטמת". שזה כבוד. והיא כבר לא מטומטמת. היא משת"פית בחקירת רצח באשקלון. אם היא באמת היתה גדלה באשקלון, היא היתה סותמת את הפה, כי סניצ׳ס גט סטיצ׳ס (מלשנים נהיים תפרנים?)

כמה תל אביבי צריך להיות כדי לעשות רומנטיזציה להמשך של חצי שעה עם כביש 4?

ומה הכי מטומטם? הפרוטגוניסטית בסדרה "הורסת" חוזרת ל"עיר הולדתה" אשקלון כדי לפתור תעלומה. עיר שנמצאת חצי שעה נסיעה מתל אביב, או ראשון, או חולון, או כל מקום שהוא לא ״סוף העולם״. לא מסע אפי אל הצד השני של הפלנטה, סך הכל רכבת. זה אשקלון, כפרות, לא טורקמניסטאן. לא תהיה לה בעיה לחזור לישון בפתח תקווה. מקסימום קצת פקקים.

מטכ"ליסטים | קמר"ש הלור"ל 

ואם כבר לשדוד מהאמריקאים, מה עם קומדיה על טמטום צבאי? מטככ"ליסטים, כלומר, לא דרמה עם שחקנים קומיים, כמו "המפקדת" (אפילו שג'ובניקיות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית זה הכי מצחיק) או "שתי סיכות וחצי" (נו, הסרט הזה עם החיילות והשדכן). הפעם זה על גברים. הנה, תראו – סטיב קארל עשה את זה עם "כוח החלל" (Space Force), אז למה לא שייטת מטכ"ל? וכן, זה המשרד. וכן, זה בצבא. וכן, זה המשרד בצבא. וזה גברים הפעם. לא פקידות. תומכי לחימה. 

והיי, ממש כמו ב"ספייס פורס", הסיפור הוא על יחסים בין איש צבא לבן שלו. אממה, הגיבור הוא לא הגנרל. הוא רנ"ג. כן, רנ"ג. אחד משלנו. חפ"ש שעשה טעות ונתקע בצבא עד שעדיף כבר היה להישאר במדים, כי הם מסיחים את הדעת מהקרחת. אופס. והיי, זה השק"ם. כי על המבצעים לא צוחקים. אבל השק"מיסט? הו-אל-תשאל. כי אם כבר, אז שגם זה יהיה קופה ראשית. ואיפה השק"ם בסיירת הזה? בשנה שבה אין "התרחשות ביטחונית" אין מלחמה. יש צבא כזה של פעם, שמקווה למבצע מוצלח. כיפלי בצל וטוויקס בעשר שקל. 

וחוץ מזה הגיבור אשכנזי, אז שמו לו כתם על האף כדי שיהיה משהו לא גזעני לצחוק עליו – כתמים על הפנים. מה שכן, המלודרמה משכנעת. משכנעת שהכותב בן 50 ואין לו מושג איך צעירים מתנהגים. גם לא ב-2002 (סטינג היסטורי! ולמעשה תירוץ למה אין לאף אחד סמארטפון, ולדחוף את הראש של גדי סוקניק אומר ״אלה תחילת שנות ה-2000, והרי החדשות״). אז כן, זה "מביא את הדחויים לפרונט", אבל זה הדחויים שאנחנו כבר מכירים. ברטפלד וזרחוביץ׳. שהוא כל כך דחוי שהוא ביים, כתב ומככב בתור השוטר אזולאי, או שילוב מוזר בין פריקוול לסיקוול של סלאח שבתי. והמלחמה? מלחמה? איזו מלחמה? זה 2002 ואין-אינתיפאדה. הדרמה היא רומן מהצד. 

ילדחרא | קרטמן פוגש את רעננה

״החיים שלך דבש״, אומרת האימא של קרטמן בגרסת ה-IRL  הישראלית הגנרית (לבן. רעננה. גנרי. חצי-חצי שאין לנקוב בשמו). ואני תוהה מה גרוע יותר – בריונות של חטיבת ביניים או טילים. גם כאן, אין מלחמה. זו ישראל של מתישהו. לימבו מנותק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי הקשר. 

ומה קורה פה? בילדחרא זה סיפור התבגרות והתגברות של נער שאני מניח שמישהו היה קורא לו ״בלתי נוירוטיפיקלי״ בשכונה שקטה ברעננה. עם כל הדרמה של שכונה שקטה ברעננה. מכות בבית ספר, אבא מביך, אמא מגוננת וצלצולי פעמונים. של בית ספר. 

אבל היי, זה טוב. זה אמיתי. הדינמיקה שם, אפילו שהדיאלוגים קצת קרטון, והדמויות בילדחרא מדברות קצת כמו צ׳אטGPT שביקשו ממנו לכתוב משפחה מסביב לדמות אחת מורכבת, להלן ״הילד״. שהוא לא מאוד מורכב. כלומר, הוא כן, אבל הוא אריק קרטמן, שעושה מניפולציה על נשיא ארה״ב כי לקחו לו את הטלפון כי הוא קיבל 47 במבחן בבית ספר. אבל נשיא ארה"ב זה אבא שלו. 

בקיצור, רואים שכולם התחדדו ממש בדינמיקה משפחתית, הז׳אנר האהוב על היוצרים. או הקהל. או הדבר היחיד שפס הייצור הזה יודע לייצר. וגם כאן אנחנו בבועה שבה הדינמיקה היחידה האמיתית היא מה שהילדים עושים בבית הספר. ואין מגפה. ולא היתה מלחמה. והכל כרגיל. 

חזי ובניו | בורקס בפיתה

במקביל. כלומר, יקום מקביל. "חזי ובניו" נותנת פרספקטיבה לכמה כל יתר הסדרות התקדמו, בזמן שחזי ובניו נותרה ממתק לבומרים שצריכים מציאות פשוטה עם דודות צעקניות ודרבוקות ו״אח שלנו מתחתן״. האסתטיקה: זו הופעת דראג, אבל נשים של נשים. וגברים של גברים. הכל גרוטסק, ומזרחים זה עם חם. ממש כמו פעם. במפעל.

בזמן שהמשחק בסדרות האחרות נע בין אמין למדי למשכנע, ובניו בעיקר נראית כאילו השחקנים לועגים לדמויות של עצמם, במקום להיות הן. כאילו שכחו שהקומדיה אמורה לבוא מהסיטואציה. לא מהקולניות. לצעוק זה לא מצחיק. בשביל זה יש לי שכנים. כי למה לעשות את סלאח שבתי של שנות ה-2000 המוקדמות, כמו במטכ"ליסטים, כשאפשר לעשות את סלאח שבתי המקורי? מזרחי נלעג, רגשני ודביל. פיזדץ כמה שרואים שהשחקנים יותר חכמים מהדמויות, והנחיית הבימוי היתה ״עממי יותר״. וזול. כל כך זול. סצנה ברכב עם רקע מהאייטיז מוקרן על החלונות, ומשחק שלא הייתי קונה גם במבצע. 

קנה גרוטסקי קבל זול בחינם. והעלילה? תחשבו ״ביום של החתונה של הבת שלי!״ זו המלודרמה של הרובוטים מפיוצ׳רמה פוגשת קומדיה טורקית, אבל עם מזרחים. תרגום זול מספרדית. ומרלון ברנדו הישראלי בתפקיד חייו. אבא סטרייט. 

בקיצור, זאת לא קומדיה. זו דרמה עם משחק כל כך זול ונלעג שלא נותר אלא להוסיף את התיוג ״קומדיה״ כדי לנסות לדלות עוד צופה וחצי לשריפת פח זבל. ומלחמה? אין מלחמה. יש אייטיז בשכונה.

שורה תחתונה: הקומדיות של סוף 2025 בואכה 2026 (אליה הצטרפו זגורי ואואזיס במדבר) לא רוצות להראות לנו משהו חדש. הן רוצות להזכיר לנו. לצטט לנו. להחזיר אותנו לתקופה תמימה יותר, שבה אין שום דבר שם בחוץ, חוץ מדינמיקה משפחתית. תקראו לזה ״החורף של וין דיזל״ – כי כל מה שיש בו זה הדבר הכי חשוב. הכי הכי חשוב. הכי הכי הכי חשוב – משפחה. כי אם כבר שונאים אותנו, עדיף שזה לא יהיה בגלל אנטישמיות – אלא כי מכירים אותנו.

איפה משודר

מקום שמח (כאן 11) — עלתה: 2.11.2025

• יוצרים: נועה קולר, רם נהרי (נהרי גם ביים)
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: ורד במשבר גיל 40; אמה המבוגרת מבקשת ממנה “להרוג אותה”, וזה דוחף למסע פרוע (ומצחיק-כואב) לחיפוש טעם בחיים

יקומות (כאן 11) — עלתה: סוף נובמבר 2025 (שידור/סיקור סביב 24–25.11)

• יוצרים: רועי כפרי, גון בן־ארי
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: קומדיה “בין שפיות לנונסנס” – הומור אבסורדי שמנסה לפצח משבר קיומי/מוות/חיים, בפורמט שמרגיש לעתים כמו יצירה-על-סף-התפרקות
  

הורסת (HOT / HOT3 / NEXT TV) — עלתה: תחילת נובמבר 2025F

• יוצרת: בת חן סבג (גם מככבת)
  
• איפה משודר: HOT3, HOT VOD, NEXT TV
  
• פרמיס: אבישג “אבי” קוסמה, פליטת ריאליטי, חוזרת לאשקלון לכאוס משפחתי: אמא בהתקף, גופה/מוות מסתורי, חקירה משטרתית — וברקע “קללה” על נשות המשפחה
  

חזי ובניו (HOT / NextTV) — עלתה: יולי 2025 ynet+1

• יוצרים: לימור צרפתי־פרץ (בהשראת משפחתה) בשיתוף רז יובן ומיתר פרהט־פרי
  
• איפה משודר: HOT + NextTV
  
• פרמיס: “טלנובלה קומית” משפחתית-מזרחית: מוסכניק עיראקי וארבע בנות; הצעירה הורסת חתונה ואז מתברר שיש “קללה” סביב נישואים במשפחה
  

מטכ״ליסטים (yes) — עלתה: 18.12.2025

• יוצרים: ערן זרחוביץ׳, מויש גולדברג, אילן שפלר | בימוי: בעז פרנקל
  
• איפה משודר: yes
  
• פרמיס: דרמה קומית על הווי “ג׳ובניקים” בסיירת מטכ״ל בשנות ה־90, עם ציר אב–בן: הבן מגיע לשק״מיסט ביחידה והאבא הוא רס״ר המחנה
  

The post הקומדיות הישראליות של סוף 2025: שכחו מה היה פה בשנתיים האחרונות appeared first on ילדי הקומדיה.

לא מיצינו עדיין את הביף בין ילדחרא ומקום שמח. עפרה וירדנה היו צ’ילבות במשך שנים, מעריצי אואזיס ובלר עדיין בריב — אבל מה היה לשתי הסדרות שטלטלו את עולם הטלוויזיה הישראלי החורף? חודש של ויכוחים, נאצות וקללות עסיסיות? לא מספיק.

ולכן אני מרגישה צורך לכתוב ניתוח קצת יותר מעמיק ולתת פה איזו השוואה, כדי להגן על עמדתי שהמנצחת פה היא בלי ספק ילדחרא. מה יש בה שבמקום שמח אין?

קודם כל, תזמון קומי

כששי (שמואלי דקטור) הילדחרא צועק על הפדופיל שמגלם יובל סגל: “כבר קבעתי עם פדופיל אחר!”, או כשהמאהבת החיה בסרט של אבא שלו (ליאת הר לב) מתקשרת תמיד ברגע הלא נכון, זה הרגע שבו הציפייה נשברת. הרגע המדויק שבו הצופה, שציפה ל… משהו, מקבל משהו אחר. שנון יותר, אבסורדי יותר, הזוי יותר אבל גם אמין ואמיתי יותר.
כשנועה קולר ואביהו פנחסוב רבים אין הפתעות. האם מפתיע מישהו שנועה, במשבר גיל ה־40 המאוחר, מתלהבת מפנטזיה ריקה, או שלבעלה העובד קשה נמאס קצת מהמניפולציות שלה? הריבים, כך נרמז, ישנים כמו הזוגיות שלהם, ואין בהם שום הפתעה, לחלוחית או חידוש – לא להם ולא לצופה. בוטה? כן. אבל לא מחדש.

קבלה אצל הקהל

ילדחרא היא חביבת המבקרים, אין ספק. אבל הקהל נוטה לכיוון מקום שמח, ומזדעזע עמוקות מילדחרא. מהתרשמות בלתי אמצעית, גם הצופים לא חושבים שמקום שמח היא משהו… שמח במיוחד. ובכל זאת — מקום שמח חודשה לעונה שנייה.

צילום יפה

בקולנוע יש מושג: “שעת הזהב”. זאת שעת השקיעה שבה הכול נראה מופז, רך ונעים.
בשיא מקום שמח רבים נועה קולר ואביהו פנחסוב ריב כזה של פעם בחיים. הוא מתרחש בדיוק בשעה הזאת, שעת השקיעה, שפנסי הרחוב נדלקים בה והכול אמור להיות מואר באור רך. ואפילו ברגע הזה האור אפור, קשה ומכוער, והגיבורים שלנו נראים חיוורים וכעורים.

לא צריך להמשיך כדי להבין כמה מחשבה הושקעה בכל פריים, בכל טיפת זיעה, בכל הבעה עלובה עד אומללה של יובל סגל – הפדופיל השכונתי – וברגע שבו האבא מחייך את החיוך הכי מרושע שלו ומצלק בנונשלנטיות את הבן שלו לנצח.

דמויות שאפשר לאהוב

גם מי שמזדהה עם מסע הזוגיות במקום שמח לא ממש יחבב את הדמויות הקולניות, האלימות, חסרות האמפתיה והלחוצות. אבל מי לא ירצה לבלות עוד קצת עם הפדופיל הכי מקסים, הילדחרא הכי שנון, האבא הכי רשע והמורה הכי אטומה שמאכלסים את ילדחרא? פשוט חבורה של נבלי דיסני אחד־אחד. חארות כולם, אבל כמה כיף איתם.

מה כן יש למקום שמח שאין לילדחרא?

את תיקי דיין, לנה סחנוב וליא קניג: האמא המיואשת, הרופאה החכמה ודבורה בת הדודה הקפדנית. שילוש מופלא של נשים ישירות ונחרצות, שכל רגע איתן על המסך הוא תענוג מופלא. בחיי, שאם הסדרה הייתה עוסקת בעיקר בתיקי דיין ובמאבקה בריקנות, והבת המודחקת שלה עם הבעיות בזוגיות הייתה נדחקת למקום שני, לא הייתי מתלוננת.

לסיכום, יש לנו סדרה אחת כתובה היטב, מצולמת ומשוחקת לעילא, מפתיעה ומעמיקה; ואחת… טובה בסך הכול, כן? אבל מדכאת, לא יפה במיוחד, ומחפשת את המטבע תמיד מתחת לפנס. תנו לנו עוד מהשנייה. עם הראשונה נסתדר כבר בעצמנו.

The post ילדחרא מול מקום שמח: איזו סדרה ממשפחת הקומדיה כבשה את הצופים? appeared first on ילדי הקומדיה.

אי שם בשנות ה-90, העולם נראה אחרת לגמרי. לא היה ממש אינטרנט, ועל סדרות חדשות היינו שומעים דרך מגזינים מודפסים או שמועות. קלטות וידאו שהגיעו מדוד בארצות הברית או חבר עם צלחת לוויין היו אוצר, לי אישית לא היה מזל לקבל אף אחד מהם. הסדרה "ג'יבס וווסטר" שודרה במקור בבריטניה בין השנים 1990 ל-1993, היא עשתה "עלייה" בערוץ 2 הניסיוני בשנת 93. כנראה שהבחור שהיה צריך לקנות תכנים הבין שאם הוא יבחר במשהו בריטי איכותי, אין סיכוי שיפטרו אותו.

בסדרה אנחנו פוגשים ג'נטלמן אנגלי עשיר, חביב וטיפש למדי בשם ברטרם (ברטי) ווסטר (יו לורי), ולצידו משרתו האישי והאיש שמוציא אותו מכל צרה אפשרית, ג'יבס (סטיבן פריי). חזרתי אליה כדי לגלות: האם מדובר באשליית ילדות נוסטלגית, או שהיא באמת יכולה להצחיק גם היום?

ג'יבס כמלכת הדרמה המקורית!

ג'יבס וווסטר – מהספר של פ.ג וודהאוס למסך

חשוב לזכור שהסדרה לא נולדה בוואקום. היא מבוססת על סדרת הספרים והסיפורים הקצרים של הסופר הבריטי האגדי פ.ג. וודהאוס (P.G. Wodehouse), שנחשב לאחד מגדולי ההומוריסטנים בכל הזמנים. וודהאוס יצר עולם שבו השנינות הלשונית היא הגיבורה המרכזית, והסדרה מצליחה להעביר את הקסם הספרותי הזה למסך בצורה יוצאת דופן. העלילה מתרחשת באנגליה ובניו יורק של שנות ה-20 וה-30, שם האפרוריות הבריטית והאסתטיקה של המעמד הגבוה משתלבות היטב עם דיאלוגים נורא שנונים. כילד, אני זוכר שדי ריחמתי על המתרגם, רק תדמיינו איך אפשר לתרגם עשרות ביטויים בריטיים לעברית בכל פרק.

סוד הקסם נמצא בכימיה בין יו לורי לסטיבן פריי. לורי מגלם את ברטי כילד מגודל עם לב זהב ואפס הבנה בסיטואציות חברתיות, בעוד פריי הוא הג'יבס האולטימטיבי : מאופק, אינטליגנטי בצורה כמעט על-אנושית, ובעל יכולת להרים גבה בצורה שמעליבה יותר מכל קללה.

קראו גם: הספרים הכי מצחיקים

קחו למשל את "תקרית הבנג'ו" (עונה 3, פרק 1), שבו ברטי מתעקש לנגן בכלי הנורא עד שג'יבס פשוט מודיע על התפטרותו, או את המאבק התמידי על המלתחה של ברטי – כמו בפרק שבו הוא מנסה לאמץ חליפת ערב לבנה ומזעזעת (עונה 2, פרק 2) וג'יבס פשוט מסרב להכיר בקיומה. אלו רגעים קטנים של תזמון קומי מדויק, מדובר בסוג של אמנות שהרבה יותר קשה למצוא כיום על המסך. אם כבר מדברים על צמדים קומיים בריטיים, אי אפשר שלא להזכיר את "הייל ופייס" (Hale and Pace). הייתה להם סדרת מערכונים פרועה ונועזת ששודרה באופן מפתיע דווקא בימי שישי בערב. בעוד ג'יבס וווסטר היו האלגנטיים והשנונים, הייל ופייס הביאו איתם הומור קצת יותר מחוספס ופרוע, וביחד הם יצרו עבורנו תור זהב של קומדיה בריטית בלב הפריים-טיים הישראלי.

6 דקות של קומדיה טהורה…

לורי ופריי אחרי סיום הסדרה

קראו גם: עלילות הפתן השחור – האם עומדת במבחן הזמן?

הקריירות של השניים אחרי הסדרה הן הוכחה לכישרון העצום שלהם. יו לורי עשה את המהפך המדהים ביותר: מהאידיוט החביב הוא הפך לדוקטור גרגורי האוס בדרמה הרפואית "האוס". הוא זכה בפרסי גלובוס הזהב והפך לאחד השחקנים המערכים בעולם, כשהוא מוכיח שיש לו הרבה יותר מרק פרצופים מצחיקים. סטיבן פריי הפך למוסד בריטי של איש אחד: סופר מצליח, המנחה המיתולוגי של השעשועון QI, והקול שמאחורי ספרי "הארי פוטר" בגרסת האודיו הבריטית.

למה היא נגמרה כל כך מהר?

למה הסדרה הסתיימה אחרי ארבע עונות ו 23 פרקים בלבד?
התשובה פשוטה: מתוך כבוד למקור. הסדרה כיסתה כמעט את כל החומרים שכתב פ.ג. וודהאוס על הדמויות. בטלוויזיה הבריטית כנראה מעדיפים לרוב לסיים בשיא ולא "למרוח" סדרה עד שהיא מאבדת מהקסם שלה (הלוואי שזה היה קורה לסברי מרנן ולשמש).

אי אפשר ללמוד תזמון קומי כזה!

האם עומדת במבחן הזמן?

לסיכום, ג'יבס וווסטר היא לא רק נוסטלגיה. היא תזכורת לתקופה שבה כתיבה טובה ומשחק מדויק היו כל מה שצריך כדי להחזיק צופה מול המסך. היא מצחיקה היום בדיוק כפי שהייתה ב-93', אולי אפילו יותר, כי היום קל יותר להעריך את התחכום שמאחוריה. אם אתם צחוק איכותי שהוא קצת אולד סקול, אז הגעתם לסדרה הנכונה. בסולם ילדי הקומדיה עובדת במבחן הזמן.

The post ג'יבס וווסטר עומדת במבחן הזמן? יו לורי וסטיבן פריי בקומדיה הבריטית אחרי 35 שנה appeared first on ילדי הקומדיה.

מההומור הניסיוני של דניאל קורן, דרך הסטנדאפ האישי של חגית גינזבורג ונגה ד’אנג’לי ועד המיינסטרים של דרור קרן והסטלה של יונתן ברק – פסטיבל פאנץ' בתל אביב הציג הומור שונה מאוד וקשת רחבה של קהלים, אך כמעט בלי דמיון, נונסנס וקרקסיות

כשחושבים על סטנדאפ, המוח רץ לכיוונים הפארודיים, בדיחות אשתי, בדיחות הבדלים בין המינים, ההבדל בין האשכנזים ומזרחים וכן הלאה וכן הלאה. פסטיבל פאנץ', שהתרחש בשבוע שעבר בתל אביב, השיג מה שלא חושבים עליו בסטנדאפ הקלאסי: גיוון.

הניסיוניות של דניאל קורן, האלתורים של חגית גינזבורג וקהל הילדים של חרטטוני

היום הראשון, באירוע שמתחיל בבית ציוני אמריקה, מתחיל עם ההומור הבינתחומי והניסיוני של דניאל קורן (יוני, האחיין שלי בנץ), המטפל בטראומות שלו דרך הקהל, קטעי וידאו ערוכים ומוזיקה, חלק אלתורים וחלק דברים מוכנים וכתובים היטב. אומנם לא הכול משויף, אבל זו הופעה נדירה כל כך במחוזות הקוnדיה בארץ, שלפעמים היא גם בכלל לא קומדיה, אבל מצליחה לשלב את השילוב הנדיר של דמיון ופן אישי ריאליסטי. 

במקביל מתרחש האירוע של חרטטוני על הבמה. חרטטוני הוא שעשועון רשת ישראלי שעלה לראשונה בערוץ היוטיוב "דונקי" באוגוסט 2024 בו מדי פרק מתחרה עמרי הכהן בתחרות אלתור מול משתתף אורח, במטרה לענות תשובות לא נכונות בלבד לשאלות שמציג מנחה התוכנית אור בוטבול. זאת בדומה לשעשועון הבריטי QI. השעשועון נחל הצלחה עצומה ואף יצא בעקבותיו משחק לוח. גם המופע היה סולד אאוט, ולפי הסלפיז בחוץ הקהל היה בעיקר ילדים ונוער, שונה מהקהל של דניאל קורן.

מיד לאחר מכן מתרחש המופע של חגית גינזבורג, על רווקות מאוחרת, השעה המאוחרת, המשפחה מארגנטינה והדפיקויות האוניברסליות. חגית מתייחסת לא מעט לגיל של הקהל שלה, שהכי צעירים בו מתקרבים ל-30. הסטנדאפ מאוד אישי, על סיפור חיים ועל משפחה מטורללת לצד אלתורים שבו הקהל לפי חגית, חשב מה לעשות היום וחיפש בדיגיתל וכך מצא. כמי שבאותו טווח גיל באמת כך אני באמת מוצא הופעות. ההומור מצחיק וישיר ושונה מאוד מההומור של קורן, בעיקר האלתורים והחיקויים של דמויות שאני לא מכיר מהמשפחה שלה. במקביל ראש בראש אורי צייטלין ומוחמד נעמה בסטנדאפ של מיעוטים, החרדי והערבי, שוב הומור אחר, קהל אחר. והמרתון של הקומדי בר ממשיך במקביל לקהל הסטנדאפ המסורתי.

ההומור הנגיש של דרון קרן, הסטלות של יונתן ברק, הגסויות של ארז בירנבוים

היום השני שבו לא נכחתי כלל גם אירועים מאוד שונים, סטנדאפ של דרור קרן המתאים לקהל המבוגר יותר, סטנדאפ הארי פוטר לקהל מאוד ספציפי בגיל 40-30, יונתן ברק לקהל סטלנים וגם לקהל הצעיר, רוני ששון לקהל המשפחתי יותר, סטנדאפ של עולים לעולים דוברי רוסית, ארז בירנבוים לקהל גברי וצעיר בעיקר חובב גסויות, משה אשכנזי לקהל משפחתי וצעיר יותר שמחפש סטנדאפ נגיש.

ההומור האמהי של נגה ד'אנג'לי, הפרובוקציות של דניאל חן ומצגות

ליום האחרון מגיעה נגה ד'אנג'לי. בעבר מהצחוקייה וכיום בסטנדאפ ובסרטונים על הורות וזוגיות. בעל, שלושה ילדים, טיול לחו"ל פה ושם, סמים עם אבא שלה וסוג הוויברטור המדויק שכדאי לקנות (תקשיבו לאישה, היא יודעת על מה היא מדברת – טל). הסטנדרט, נו. כמו שהיא תקפיד להזכיר בתחילת המופע, זה מתאים לזוגות, רצוי הרבה זמן ביחד, רצוי עם ווטסאפ עסיסי ומלא היסטוריה (היא עלולה להקריא אותו על הבמה), אבל גם אם אין לכם בייביסיטר ותצטרכו ללכת עם חבר/ה – זה מצחיק. לא כמו סקס אחרי 20 שנות זוגיות, זה מלא אנרגיה, חזק, בוטה ועמוק… וזה מספק. שונה מכל הסטנדאפ הגברי שהיה ביום הקודם.

מי עוד היה שם?  דניאל חן, מי שהחל כסטנדאפיסט של הסטנדאפיסטים והתפרסם יותר בזכות ההצלחה של ילד רע – מתאים לקהל שמחפש הומור בוטה, נוקב וחסר מעצורים, שנוגע בנושאים טעונים ו"לא פוליטיקלי קורקט" כמו פשע, כלא, מין, גזע, דת, פוליטיקה ומלחמה, ומציע פרספקטיבה אישית, ישירה. גם סטנדאפ מצגות להיות או להיות המתאים לקהל המשרדים, הסטודנטיאלי או האינטלקטואלי האוהב הומור שנון עם הומור משרדי, והיה גם סטנדאפ באנגלית, כי ברוסית כבר היה.

ממוקד ושונה מכל הפסטיבלים – אבל לא וודוויל

פסטיבל פאנץ' הוא פסטיבל הסטנדאפ הראשון בתל אביב והפסטיבל השלישי בארץ בנושאי קומדיה ופסטיבל הקומדיה הראשון בארץ שלא קרוי על שם אף אחד. הפסטיבל הראשון הוא פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון.

הפסטיבל על שם אפרים קישון הוא אירוע שנתי המתקיים בירושלים, המוקדש לקומדיה, הומור וסאטירה ישראלית מקורית, מיוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, ומטרתו לקדם יצירה תיאטרלית חדשה ולחבר בין יוצרים צעירים למורשת הקומדיה הישראלית. הפסטיבל, שהחל ב-2022, מציע במה ליצירות מקוריות ופורצות דרך בתחום הקומי, וזכה לתמיכה רחבה מגופים ציבוריים ומעיריית ירושלים. הוא לא מתמקד בסטנדאפ בלבד אלא בכל אמנויות הבמה הקשורות לקולנוע, הצגות, הרצאות, סרטים, מופעי רחוב וסדנאות. הפסטיבל בתל אביב פחות רחב אבל יותר ממוקד למרות ההומור המגוון. 

אליהם מצטרף פסטיבל הקומדיה וההומור על שם ספי ריבלין בראשון לציון החוגג את שנתו ה-11, ומספק בידור יותר מיינסטרימי של בדרנים כמו ישראל קטורזה ואלי יצפאן, והצגות בידור כמו של יעל בר זוהר וגיא זו-ארץ. הפסטיבל בירושלים ובראשון מציעים גם תחרויות. בראשון תחרות מונולוגים קומיים וירושלים כולל תחרות הצגות. הפסטיבל בתל אביב, בניהולו האמנותי של אבישר סביר, הוא היחיד שעל טהרת הסטנדאפ אבל גם בלי תחרות.

למרות הפריסה הרחבה של סגנונות ההומור והקהלים יש משהו שמשותף לרובם: הפן האישי הוא הגורם והמחולל של הסטנדאפ, שזה נחמד כי זה סטנדאפ, בלי מסכות, אדם עומד ומצחיק בגובה העיניים על חייו, האבחנות שלו או על העולם סביבו.

אבל זה גרם לי לחשוב על מה שהיה חסר לי, ומה שהיווה בסיס לכל הפסטיבלים האלו: פסטיבל וודוויל מהמאה ה-19, מופע מגוון שכלל ריקודים, קטעי תיאטרון קצרים, קומדיות, סטנד-אפ מוקדם, קסמים, לוליינות, נאומים וקטעי ראינוע/פנס קסם. היה חסר לי קצת יותר קרקסיות, דמיון, דמויות מטורפות, נונסנס, עד איפה אפשר לקחת את גבולות הקומדיה. זו גם לא השוואה מדויקת כי הבדרנים של הוודויל היו בעיקר מספרי בדיחות, ובהחלט עדיף המצב היום, של החומר האישי והמקורי, אבל כאמור חסרה הקברטיות הקרקסיות, לפחות לי. לא בטוח שזה מתאים לכולם.

אז מה לסיכום? פסטיבל פאנץ', על אף הסערה בחוץ, הצליח להיות ממוקד אך גם מגוון ובאמת כמו שהבטיח להביא את כל הסצנה (או לפחות ייצוג שלה) לבמה, אם כי צריך לציין שהמופעים נמכרים בנפרד ואין כרטיס לכל הפסטיבל כמו הפסטיבלים בסקוטלנד או קנדה, אז האדם הפרטי שמגיע להופעה לא נהנה מהגיוון, נקודה לחשוב עליה לשנה הבאה.

The post פסטיבל פאנץ’ הציג את מפת הסטנדאפ הישראלי, אבל משהו היה חסר | דרור וטל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.

"ילדחרא” משודרת רק ב־yes, וזה, סליחה על הביטו, ממש חרא מצידם. זו סדרה שכולם צריכים לראות.

בימים האחרונים יש לי משימה חדשה בחיים: למנוע מהילדים שלי לגלות אי פעם שילדחרא קיימת. לא ברור לי איך אריאל ויסמן (כתיבה) וניב מג׳ר (בימוי) הצליחו לקחת את חוויית סוף היסודי ותחילת החטיבה, לשחזר אותה בצורה ריאליסטית לחלוטין, ולסגור אותה בשבעה פרקים קצרים, מהודקים ובלתי נשכחים ב־yes.

הילדות כמו שהיא באמת

יש כאן את המורים שלא אכפת להם, הורים שתקועים בעצמם ולא רואים את הילדים ממטר, בריון כיתתי שאיש לא שם לב אליו, פדופיל שכונתי שכולם מכירים, ערוצי יוטיוב סודיים שכמה הם כבר מזיקים, וציורים גסים ואלימים שמתפקדים כמעט כמקהלה יוונית. אם בטעות מנסים להכחיש את המציאות, או גרוע מזה: לפתח אמפתיה לאחת הדמויות,  הם שם כדי להזכיר לצופה את המציאות.

כאמא – אסור שידעו

אסור, אבל באמת אסור, שילדים שלי יגלו את האמת על העולם, אני כאמא מרגישה שחובתי להסתיר מהם את העולם האמיתי, עד שיגלו אותו בעצמם וייפלו על הפרצוף כמו שאני נפלתי בגיל הזה של סוף היסודי. אסור להם לדעת שלפעמים אי אפשר לנצח את הבריון, שהפדופיל השכונתי החביב, אם רק יתמיד, יזכה בפרס, שגם מבוגרים שרוצים לעזור (אפילו אם הם המאהבת המתוסבכת של אבא שלהם) לא תמיד מצליחים ושיש מורים שבאמת, אבל באמת, לא אכפת להם.   

אל דאגה, זה גם מצחיק

רגע, זה מבאס אתכם? אל דאגה, זה גם מצחיק. מאוד מצחיק. שי (שמואלי דוקטור, תגלית עם תזמון קומי מרהיב) הילדחרא הוא שמן, לא מוצלח במיוחד בשום דבר. וגם אין לו חברים. אבל יש לו תוכנית, והתוכנית הזאת גם לרוב עובדת. הוא חכם מאוד, שנון ומסוגל לשלוף ברגע את התשובה שתביא לו הכי הרבה תועלת לכל שאלה. הוא יכול להסיט מעצמו את תשומת הלב של המורה התורנית, להעיף ממנו את הפדופיל השכונתי ולסחוט את אבא שלו בהצלחה לא מבוטלת, כשהוא מגלה איזה אפס הוא. אי אפשר שלא להיות בעדו.  

אבל הוא לא יכול לעשות הכל. הוא לא יכול להעיף מעליו את הבריון הכיתתי, שלא מפחד מכלום. הוא לא מצליח לרכוש חברים כי הוא קטנוני ונקמן כמו, ובכן, כל הסביבה שלו, והוא לא יכול להמשיך את תוכנית הסחיטה המפוארת שלו כי, אה, מה בעצם יעשה עם זה? וכך הוא מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר, לפעמים מצליח לתקן משהו כשמשהו אחר קורס, ולפעמים מוצא את עצמו מסובך עוד יותר. 

הפדופיל השכונתי

אי אפשר שלא להתעכב על הפדופיל השכונתי, בגילומו של יובל סגל בהופעה רבת־ניואנסים, אמינה ומטרידה. הוא תמיד בגינה, תמיד מדבר עם ילדים, ותמיד נראה קצת לא בסדר.

כששי נדחק לבקש ממנו עזרה, משום שההורים שלו – יקי התקוע והבוגדני בגילומו של יורם טולדנו ורותי המנותקת בגילומה של אפרת בן צור – לא באמת מבינים שיש בעיה, וכשאחיו הגדול, בגילומו של דאלי שכנאי, לא באמת מצליח לעזור גם כשהוא מנסה, גם התוכנית החצי־אפויה הזו מתחילה להתגשם.

הכול עובד בזכות חריצות, התמדה, ובעיקר בזכות זה שהוא תמיד שם. לא משנה כמה תלונות יוגשו עליו – הגורמים המוסמכים לא יעשו כלום.

לא סטריאוטיפ, מציאות עם פתח לעונה שנייה

נשמע רחוק מהסטריאוטיפ? נכון, וזאת אחת מהסיבות שבגללן החוקר הפרטי שלא מצליח להבין מה קורה סביבו (מנשה נוי) לא באמת מצליח להבין מה קורה סביבו. אבל זאת סיטואציה שמוכרת להרבה מאד ילדים. הרבה יותר מדי. 

מנחם לחשוב שאולי הילדות הדפוקה שלנו הייתה מצחיקה באיזושהי צורה, ושאולי המבוגרים שנראו לנו כילדים סתומים ומנותקים, ובכן, באמת היו כאלה. אה, ושבאמת לא עשו שום דבר לגבי הפדופיל השכונתי כי הוא "נראה לא מזיק". 

אז מה, יש סוף טוב? סיום סגור? תקווה לעתיד? אגיד לכם מה כן יש…

פתח לעונה שניה.

The post סדרת הקומדיה שלא תרצו שהילדים שלכם יראו | ילדחרא (yes), ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.

מה משותף לעורך דין ולסטנדאפיסט? ששניהם יכולים לגרום לכם לבכות, רק שאצל הסטנדאפיסט תבכו מצחוק. ואילו אצל עורך הדין תבכו כשתקבלו את החשבונית. אבל מה אם היינו אומרים לכם שאפשר לקבל שניים במחיר אחד? עו"ד בני דון-יחיא, מומחה לדיני משפחה וירושה, יוצא בימים אלה במופע ההומוריסטי "טובים השניים". בו הוא משלב את עולמות המשפט והצחוק.

במהלך הערב הוא חולק עם הקהל סיפורי גירושין עסיסיים (בעילום שם, כמובן), מפזר בדיחות על נשים, גברים וזוגיות, ומעניק טיפים מניסיון חיים כפול. הוא עושה זאת גם כעורך דין שראה אלפי זוגות מתפרקים, וגם כמי שבעצמו התגרש. אז האם המופע שווה את הנסיעה, הפקקים והחניה?

הגנה: האדם החביב, השפה המוקפדת והיחס לקהל

נפתח ב "הגנה" – הצד החיובי. כשחושבים על עורך דין, מיד עולה לראש דמות של אדם חלקלק, חמדן, שלא לומר מרושע. אבל בניגוד לתדמית הזאת, בני דון-יחיא מתגלה על הבמה כאדם חביב, נעים ומלא חום. הוא קשוב לקהל שלו, יוצר תחושת אינטימיות כמעט מיד, ומעודד את הצופים לקחת חלק במופע ולזרוק בדיחות בעצמם.

אם תמיד חששתם לשבת בשורה הראשונה במופע סטנדאפ מפחד שהקומיקאי “יתלבש” עליכם, כאן זה ממש לא המקרה. בני בא לשעשע, לא ללעוג. הוא צוחק עם הקהל, לא עליו. כמי שכתב לא פחות מ-16 (!) ספרים, בני הוא חסיד אמיתי של השפה העברית. הוא חובב פתגמים, משחקי מילים וחידודי לשון, ומדבר בעברית גבוהה ומוקפדת. לא תמצאו אצלו ניבולי פה או קללות. זה אמנם לא מופע לכל המשפחה, אבל בהחלט מרענן לצפות בסטנדאפיסט שלא נשמע כמו ערס בכיתה ו’.

תביעה: הומור מיושן ו"בדיחות אבא"

בני הוא אדם אינטליגנטי שמכבד את הקהל שלו, רק חבל שהבדיחות עצמן לא תמיד עומדות בסטנדרט הזה של תחכום. וכאן, גבירותיי ורבותיי, אנחנו עוברים ל"תביעה". ההומור במופע נשען בעיקר על בדיחות עדתיות ובדיחות שוביניסטיות, כאלה שמתרכזות סביב הרעיון הנצחי שהאישה עושה לבעלה את המוות. בני אפילו מתייחס לכך על הבמה ותוהה עם עצמו ועם הקהל האם בעידן של ימינו בכלל מותר לספר בדיחות כאלה.

ובכן, בתור אישה, דווקא אין לי בעיה עם הומור שוביניסטי. אני לא מהמחנה של הפוליטיקלי קורקט. מבחינתי אפשר לצחוק על הכול, כולל בדיחות שואה, כל עוד זה באמת מצחיק. הבעיה היא שבמופע "טובים השניים" הבדיחות פשוט לא שם. אלה “בדיחות אבא” קלאסיות – חמודות, חביבות, כאלה שמשעשע לשמוע בארוחה משפחתית כשמבקשים להעביר את המלח. אבל פחות עובדות על במה.

אלא אם כן אתם מעריצים מושבעים של התכנית "סברי מרנן". ואולי זה בדיוק הקהל שאליו בני מכוון: לפי טווח הגילאים באולם (אני, "הצעירה" בת ה-37, הורדתי את הממוצע), נדמה שהמופע פונה בעיקר לדור הפנסיונרים – קהל שמוצא קסם בבדיחות הישנות.

הרגעים המנצחים: הצצה בלעדית לתעשיית הגירושין

דווקא הרגעים החזקים ביותר במופע הם אלו שבני לא מנסה להצחיק בהם. כשהוא מספר על עצמו ועל משפחתו, הוא מצליח מאוד לרגש ולגעת. והוא מרתק במיוחד, כשהוא חושף סיפורים על הלקוחות שלו. התחושה היא כאילו נותנים לך הצצה בלעדית מאחורי הקלעים לתעשיית הגירושין, ואתה זוכה להיות הקהל בשורה הראשונה ולגלות את כל הסודות מבפנים. בני גם מעניק כמה תובנות מעניינות, שאולי הן מעט קלישאתיות אבל כטבעה של קלישאה, הן נכונות מאוד.

הכרעת הדין: שיעור בחיים, לא בסטנדאפ

אז אחרי ששמענו את ההגנה והתביעה, הנה הכרעת הדין – עו"ד בני דון-יחיא הוא בהחלט לא שחר חסון וגם לא מתיימר להיות כמוהו. כל עוד אתם לא מצפים להיקרע מצחוק, אתם יכולים ליהנות ממופע משעשע שיעביר לכם את הערב בנעימים. ואם גם תאמצו איזו עצה לזוגיות טובה על הדרך, זה בהחלט יהיה שווה את הנסיעה, הפקקים והחנייה.

The post עורך דין לדיני משפחה שהפך לסטנדאפיסט – ביקורת כנה על המופע של עו"ד בני דון-יחיא appeared first on ילדי הקומדיה.

לאחרונה נראה שיש לא מעט קומדיות יהודיות בנטפליקס. האם ההומור היהודי עושה קאמבק נוסף שיגרום לגלי עלייה לישראל?  או שמדובר פשוט בהתייחסות קלילה לדת היחידה שעוד מותר לצחוק עליה? אז יצאתי לשליחות שלא כללה טיסה לאומן והחלטתי לצפות בהן.
אם זה יצחיק אותי הרווחתי, אם לא, אז לפחות עשיתי משהו לקראת הימים הנוראים. צפיתי, צחקתי, וחזרתי עם כמה תובנות שגרמו לי לצחוק בתשובה.

רק לא זה (Nobody wants This) – קומדיה רומנטית יהודית נוצרית

הסדרה "רק לא זה", של ארין פוסטר, עוקבת אחר מנחת פודקאסט נוצרייה בשם ג'ואן (קריסטן בל, המקום הטוב), ונואה, רב בעל מראה מצודד (אדם ברודי), שמתחילים להתאהב  למרות הבדלי הדתות. היחס ליהדות כאן הוא לא משהו, יש שיאמרו שהוא טיפונת אנטישמי, אבל היי, אני פה בשביל הקומדיה.

הבסיס הקומי הוא התנגשות בין עולמות – קלישאת סיקטום מאז שנת 54' בערך. הבעיה? העולם התקדם מאז ינטל עם ברברה סטרייסנד. לדוגמה: הם לקחו את הסצנה הקלאסית של לפגוש את המשפחה בפרק השני – הוא מביא אותה לפגוש את המשפחה שלו וכמובן שזה מביא לכאוס.

נכון, הדיאלוגים לא רעים בכלל ואפילו מעלים חיוך, אבל זה לא גרם לי באמת לצחוק, הרגשתי שיש פה משהו צפוי שניסה להפוך את היהדות למשהו מצחיק, אבל הלך לאיבוד בדרך. אולי זה המשחק ואולי כי אין הרבה מסתורין סביב היהדות. כשאין מסתורין, אין עוקץ וזה הרבה פחות מצחיק. מה שאמור להניע ולהצחיק כאן אלו הנשים – לא נתקלתי בקבוצת נשים עם אנרגיה שלילית כזו מאז הדוקו על נשות הרייך השלישי, אבל הסדרה מאבדת מהקסם שלה אחרי 2 פרקים.  יש בה כמה רגעים נחמדים והמון נשים ששונאות זו את זו  ואת העולם, זה פחות או יותר מתחיל ונגמר שם.

איך הסדרה הזו חודשה לעונה שלישית, זה כבר מעבר לבינתי, אבל כנראה שאי אפשר  להתווכח עם הצלחה ומיליוני צופים.

הטוב: אין לי משהו חיובי להגיד
הרע: יותר מדי דמויות מעצבנות
שורה תחתונה: לא בא לי שתהיה עוד עונה

נ"ב: הייתי שמח לעונה נוספת של המקום הטוב, במקום זה.

אז בקיצור (Long Story Short) -קומדיית אנימציה יהודית!

אם אתם אוהבים הומור יהודי עם דרמות משפחתיות ולחץ קיומי, "אז בקיצור" –  של  רפאל בוב-וקבסרג, מיוצרי בוג'ק הורסמן, תגרום לכם להרגיש שהגעתם לבית שבא לכם לברוח ממנו. זו סדרת אנימציה שמספרת, בצורה מאוד לא ליניארית את סיפורן של ארבעה דורות במשפחה יהודית לחוצה.
יש בה קצת לארי דיוויד, קצת וודי אלן, והרבה מהדבר הזה שכל משפחה יהודית סוחבת: דאגות אינסופיות. אהבתי את הסצנה שבה הם נוסעים ברכב וכולם חוץ מהאב רוצים לברוח, זה הופך למיקס של פילוסופיה יהודית שכוללת המון העלבות, תובנות ומשפחתיות דביקה שכל ישראלי מכיר. היחס ליהדות כאן חם, אבל גם מייאש, דבר שמייצר לא מעט רגעים מצחיקים. זה הדבר שדופק להם את החיים בכל יום – והם בכל זאת מקבלים אותו באהבה.
אזהרת צפייה קלה – זאת לא סדרה קלה לעיכול, אבל היא עדיין מצחיקה, אז בהחלט כדאי לתת
לה הזדמנות.

משפחה יהודית בשדה תעופה: “לא משנה לאן יש טיסה, אני עולה!”

הטוב:
מכירים את זה שעושים דיבוב ישראלי לדיסני וזה נשמע על הפנים? פה זה בדיוק הפוך
הרע:
לוקח זמן להתחבר לסדרה, היא לא פשוטה לעיכול כמו הסימפסונס לדוגמv
שורה תחתונה: סדרת אנימציה ששווה לאמץ

מוגזמת (TOO MUCH) – פשוט יהודייה מוגזמת

הסדרה החדשה של לינה דנהאם, "מוגזמת", מביאה למסך קומדיה רומנטית עצבנית, צבעונית וקצת יהודית.
הדמות הראשית, ג'סיקה (בגילומה של מייגן סטאלטר), היא מפיקה ויוצרת תוכן ניו-יורקית שהחליטה לקחת פסק זמן מהכאוס של חייה – ועוברת ללונדון. במילים אחרות – היא חיפשה לעשות משהו אחרי הפרידה.
שם היא מוצאת את עצמה מסובכת  ומתאהבת במוזיקאי בריטי בשם פליקס.

עד לפה אין משהו חדש בעולם הקומדיות הרומנטיות, אבל אז אנחנו מקבלים את ג'סיקה. מכירים את הבחורה הזאת שאומרת את הכל בפנים ללא פילטרים? זאת היא.
ישנה סצנה בפרק הראשון שבה היא נכנסת לעימות מול המפיק, הוא תוקף אותה על הדרך שבה היא עובדת,
היא בתגובה בוחרת להוציא עליו את כל הכעס שיש לה על התעשייה ב-2 דקות. "אתה יודע כמה ספגתי במשך 15 שנה?"  אנחנו מקבלים פה טקסטים חדים, חלקם דרמטיים שבאמת מגיעים מעולם הקולנוע וההפקות.

במובן מסוים הדמות שלה מזכירה קצת דמויות ישראליות, יש בה קצת מכוכבה שביט מקופה ראשית,
בתוספת טיפה מהבכי והייאוש של דמויות נשיות בקולנוע הישראלי.  מצאתי את עצמי מחכה להתפרצות הבאה שלה בכל פרק, הזעם הטהור שהיא משליכה כלפי העולם, זהו סוד הקסם של הסדרה.
היהדות בסדרה לא נמצאת בפרונט, אבל היא שם – בעיקר דרך היחסים המשפחתיים של ג'סיקה והדינמיקה הניו-יורקית-יהודית המובהקת.

הטוב: ג'סיקה והמבטא הבריטי שנתקלים בו
הרע: עדיין לא מצאתי
שורה תחתונה: בהחלט שווה אפילו צפייה שנייה

סיכום – היו צחוקים?

כל אחת מהסדרות נוגעת ביהדות בדרכה שלה. האם תהיה קטגוריה שלמה וענקית של סדרות קומיות יהודיות בנטפליקס?  לא נראה לי, אני חושב שבסך הכל מדובר בעוד כלי נחמד לעלילה, בדיוק כמו שיוצרים הודים
משתמשים בשורשים שלהם כדי ליצור משהו ייחודי.  אבל עדיין 2 מתוך 3 סדרות שווה צפייה, אז לא סבלתי יותר מדי.

The post אנטישמיות? גל קומדיות יהודיות שוטף את נטפליקס appeared first on ילדי הקומדיה.

סיינפלד (1989-1998) נגמרה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, אבל היא לא באמת נגמרה. היא קצת כמו האקסית המיתולוגית. לא משנה איפה תהיה בעולם, היא תקפוץ לך לזיכרון בגלל איזה משפט שמישהו יגיד.
כמובן שיש עדיין צופים אדוקים שעד היום לא נרדמים לפני שהם רואים עוד פרק, למרות שהם מכירים אותה
קצת יותר טוב מהתסריטאי והשחקנים. הם לא שם כדי לראות את סיינפלד, הם שם כדי לבדוק מה שלום
הסדרה ואם משהו השתנה. אבל מה לגבי עולם הסיטקום פוסט סיינפלדי, נגלה האם יש יורשות ראויות לכתר ומה הן שאלו מהסדרה ולא החזירו?

משפחה בהפרעה (Arrested development)

משפחה בהפרעה (2003 -2019): הסדרה עוקבת אחרי משפחת בלות' הלא מתפקדת. ג'ייסון בייטמן בתפקיד מייקל בלות' הוא האיש האחראי במשפחה. הוא צריך להתמודד עם עסק שבקושי מתפקד, אח שהוא קוסם כושל – ג'וב בלות בגילומו של וויל ארנט; עם אימא בעלת חיבה לאלכוהול ועם אבא שיש לו נטייה לעסקאות עם דיקטטורים וגניבת כספים.
משפחה בהפרעה לוקחת את חוסר האכפתיות של סיינפלד ומתמקדת במשפחה. התוצאה היא מצבים
אבסורדיים ומצחיקים – האבא מכר עיצובים של הבתים שלהם לסדאם חוסיין והבן מאבד את ידו לכלב ים (ואלו החלקים ההגיוניים).
אין דרך שבה הצופה יכול לדעת מה הולך לקרות בסצנה הבאה, וזה אולי הגורם הקומי היעיל ביותר שהיא מציעה. אבל שלא תטעו לרגע – לא מדובר בסיטקום קלאסי – אין צחוקים מוקלטים ואין סוף שמח. לפעמים יש קצת פחות דיכאון. בסוף כל פרק יש תקציר לפרק הבא שלא באמת קיים – אז טכנית יש פה סדרה שלמה שהיא כלום.

תרגיע (Curb Your Enthusiasm)

תרגיע: אחרי שסיינפלד ירדה מהאוויר, יוצר הסדרה לארי דיוויד הבין שיש לו עוד הרבה דברים לתת או ליתר דיוק – המון אנשים שהוא יכול לעצבן. תרגיע מראה לנו את לארי הדיויד היוצר בחיי היום יום שלו בלוס אנג'לס. למעשה אלו החומרים האנושיים הפגומים שמהם הורכבה סיינפלד (יש אפילו איחוד של סיינפלד באחד מהפרקים – כמובן שהוא נגרם באסון.) אולי בגלל שמדובר ב- HBO או בגלל שלא אכפת לו, אנחנו נתקלים במצבים הרבה יותר גסים ובהרבה פחות בושה. עובדה מעניינת שכדאי לדעת – לשחקנים אין תסריטים מסודרים, יש להם מצב והם צריכים לשחק אותו. היא לקחה מסיינפלד את ההומור העוקצני ועירבבה אותו במיקס שיש בו גם הרבה ריאליטי.

פילדלפיה זורחת (it's Always Sunny in Philadelphia)

ויש את פילדלפיה זורחת: קחו את סיינפלד ותורידו ממנה עוד כמה רגשות (לא שיש שם הרבה כן), ותוסיפו את דני דה ויטו.
יש לנו חמישה אנשים לא מתפקדים שמנהלים בר ודני דה ויטו אחד.
"פילדלפיה זורחת" היא אנטי־סיטקום ללא מוסר, היגיון או גבולות של טעם טוב, רק אנוכיות, נצלנות, טמטום ולא מעט גזענות. הדמויות? הן לא לומדות כלום, לא משתנות ולא מתבגרות – קצת כמו בסיינפלד אבל עם קורטוב של אלימות.
בין אם זה פרק על מכירת דלק ביתי מהחניה או שימוש בכלי נשק בבר, הם תמיד מוצאים את הדרך הכושלת ביותר להתמודד עם המצב.
פילדלפיה זורחת היא מה שקורה כששמים מצלמה על האנשים הכי גרועים שאי פעם פגשתם שלא נמצאים באח הגדול – ונותנים להם עונות שלמות להתדרדר.

אחרית דבר סיטקומית

לא יכולה להיות יורשת לסיינפלד כי קצת כמו סיטקום עם צחוקים לא מוקלטים, זה היה אירוע חד פעמי.
נכון יש אירועים דומים מבחינה קומית, אבל זה לא אותו קנה מידה (לכן אין רשימת שינדלר 2).
אפשר להגיד שהתרומה הכי גדולה של סיינפלד היא העובדה שאפשר ליצור קומדיית מצבים בלי בנאליות, זה דבר שכמעט ולא היה קיים לפני. בעולם הקומדיות לאחר לכתה של סיינפלד, אנחנו מבינים שרגש והתחשבות זה ממש לא מאסט.

The post הסיטקומים המצחיקים ביותר אחרי סיינפלד appeared first on ילדי הקומדיה.

הנסיך המדליק מבל אייר (1990-1996) הייתה סדרה שזכתה להצלחה עצומה בישראל כמעט בזמן אמת (איחרנו רק ב-3 שנים הפעם). ננסה להבין מה היו הדברים שגרמו לנו לצחוק ולהזדהות כל כך עם הדמויות והכי חשוב:
האם היא עומדת במבחן הזמן וכדאי לראות אותה?
או שעדיף כבר לראות נטפליקס ולחכות לריבוט?

רקע לסדרה ולמציאות בישראל

שנות ה-90 בישראל היו תקופה של שינויים – עלייה מרוסיה, פיגועים באוטובוסים והכי חשוב?
הכבלים שהגיעו לכל בית. עברנו מעולם של 2 ערוצים מדכאים למדי לעולם של שפע של תכנים מחול בתרגום לעברית, לאחר ששודה לראשונה בחינוכית 2, עוד סממן של התקופה, הנסיך המדליק מבל אייר הייתה חלק מגל הרכישות המוקדמות של הכבלים.
עלילת הסדרה מציגה את סיפורו של ויל (ויל סמית), נער משכונת מצוקה שנשלח לגור אצל קרוביו העשירים בבל אייר.

אבל יש פה הרבה יותר מעניים ועשירים, זאת אומנם נקודת הפתיחה – משפחה שחורה עשירה,
אבל זאת לא משפחת קוסבי שבה הכול מלא בדבש, זה הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי.
למרות שהסדרה נכתבה על ידי בן אדם לבן שלמד בהרווארד (אנדי בורוויץ), זה מרגיש שיש בה הבנה מעולה של התרבות השחורה בארצות הברית.

לסדרה יש גם רגעים דרמטיים מעולים כמו שאנחנו רואים בסצנה הבאה:
ויל וקרלטון נעצרים רק בגלל שהם שחורים ונהגו במכונית מפוארת, השוטר מתייחס אליהם כמו שהוא מתייחס לכל בן אדם שחור בארצות הברית בשנות ה-90, בתור פושע. הדוד פיל (האבא) מוסיף תצוגת משחק שלא הייתה מביישת סרטים דרמטיים מעולים. יש פה 3 צדדים: התמימים – הם, הרשע – השוטר
הגזען, והחכם – הדוד פיל.

סוד הקסם נמצא בזוג המושלם!

נתחיל מויל סמית לראות אותו משחק בכל פרק זה לראות בן אדם שבא לעבודה, אם תסתכלו עליו היטב הוא מזיז את השפתיים בסצנה גם שהוא לא מדבר, הסיבה לכך היא שהוא למד גם את הטקסטים של השחקנים האחרים. הוא אומנם היה כוכב ראפ, אבל הוא ראה פה הזדמנות לפרוץ ולהגיע גם לקהל הלבן שפחות מחובר לעולם ההיפ הופ.
אם מסתכלים על הקצב של הסדרה, אפשר לראות שהוא כמעט מוזיקלי, כן יש עדיין את הצחוקים ברקע ולפעמים יש רגעים דרמטיים מוגזמים. אבל יש פה קצב מהיר
במיוחד בסצנות שלו ושל קרלטון.

קרלטון וויל – הזוג המוזר

הזוגיות בין קרלטון לויל היא אחת מהמצחיקות בשנות ה-90, החנון העשיר המושלם והנער שבא מהשכונה
הקשה. הם משלימים אחד את השני בצורה נורא מעניינת. לרגעים הם אפילו מחליפים ביניהם תפקידים:
קרלטון הופך להיות מצחיק בזמן שויל מייצג את האיש הרציני ולהפך. אולי זה סוד הקסם, העובדה
שכל אחד מהם היה מסוגל לעשות את כל אחד מהתפקידים האלו בצורה מעולה ולא מלאכותית מדי (אני מדבר עליכם אריזה משפחתית).

הנה דוגמא מעולה, פה אנחנו רואים את קרלטון לא מתקבל על ידי החברים לאחווה רק בגלל שהוא עשיר,
זאת סצנה קצת מוזרה, בגלל שבדרך כלל אלו שנכנסים לאחוות האלו הם העשירים והחזקים ביותר,
כאלו שאבא מימן להם את החגיגה במכללה, שזה באופן אירוני אנשים כמו קרלטון.

אז למה הקהל הישראלי התחבר לזה בכלל?

אז למה הקהל הישראלי אהב את זההתשובה נמצאת בפשטות – כל אחד, בכל גיל יכול להבין את הסדרה הזאת, אני לא צריך להבין
את הקהילה השחורה כדי להבין שדופקים אותי חברתית (ע"ע העלייה מרוסיה).
כמובן שצריך להסתכל על זה שרק התחילו לגלות פה את התרבות האמריקאית מבחינת טלויזיה,
וזה היה או לראות את זה או לראות את סמנתה, שלושה בדירה אחת או אני אוהב את לוסי,
כן זאת הייתה רצועת השידור המקורית.
האם היא עובדת? ללא ספק כן, הסדרה מצחיקה ורעננה כמעט כמו בצפייה הראשונה.
לסיום – הנה הדוד פיל משחק סנוקר בדרך שהייתה גורמת לסלבדור להיות גאה.

The post הנסיך המדליק מבל אייר – האם עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.