מהן קומדיות רומנטיות בספרות, ואילו ספרים מומלצים בז’אנר הזה? בואו להתאהב בעולם המצחיק והקליל של ספרי הקומדיות הרומנטיות

כשאומרים לנו “קומדיה רומנטית“, הדבר הראשון שעולה לנו בראש אלו סרטים הוליוודיים כמו “כשהארי פגש את סאלי”, “החתונה של החבר שלי”, “איך להיפטר מבחור ב-10 ימים” או “טיפש, מטורף, מאוהב”. אבל לפני שהוליווד אימצה את הז’אנר הזה ויצרה שוברי קופות בכיכובם של שחקנים פוטוגניים במיוחד, הקומדיה הרומנטית הגיעה בכלל מעולם הספרות.

מהי קומדיה רומנטית בספרות?

מקורו של ז’אנר הקומדיה הרומנטית הוא מהתקופה האליזבתנית (בין השנים 1558 ל-1603). היה זה תור הזהב של ההיסטוריה האנגלית, והתרחשה בה פריחה בתחום הספרות, התיאטרון והשירה.
המחזאי הגדול מכולם באותה תקופה היה וויליאם שייקספיר, שלצד מחזות טרגיים וקומדיות פרועות יצר את הקומדיה הרומנטית. מחזאים בריטים אחרים באותה תקופה, כמו תומאס גרין ורוברט לודג’, הביאו גם הם את בשורת הקומדיה הרומנטית לעולם.

ז’אנר הקומדיה הרומנטית התפתח מז’אנר הקומדיה שנולד עוד בתקופת יוון העתיקה. ממש כמו קומדיה, גם קומדיה רומנטית נועדה להצחיק ולבדר את הקהל, והיא מאופיינת בעלילה משעשעת וקלילה. אך בניגוד לקומדיות רגילות, במרכז העלילה של הקומדיה הרומנטית ישנו סיפור אהבה מורכב ומסובך. הדמויות הראשיות מתמודדות עם קונפליקטים ומחסומים שמקשים עליהם לממש את אהבתם ולהתאחד. אך בסופו של דבר, הסוף הוא תמיד טוב. הדמויות מתגברות על הקשיים וסיפור האהבה מסתיים בדרך כלל בחתונה או בחגיגה.

אחת מהקומדיות הרומנטיות הראשונות והידועות ביותר שנכתבו היא “חלום ליל קיץ” של וויליאם שייקספיר. המחזה, שנכתב בסוף המאה ה-16, מציג את סיפורם של ארבעה צעירים שקשורים ביניהם בקשרי אהבה מסובכים, עד שלבסוף הכל מגיע על מקומו בשלום. חבר הפרלמנט הבריטי, סמיואל פיפס שצפה במחזה המקורי, אמר עליו: “זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי”. למרות הביקורת הצוננת זאת של אדון פיפס, ז’אנר הקומדיה הרומנטית בספרות כבש את כל העולם ומאז נכתבו אלפי ספרי קומדיות רומנטיות מוצלחות – המושפעים מהקומדיות הרומנטיות בתיאטרון ובקולנוע. הנה כמה מהם לפניכם. 

המלצות על ספרי קומדיה רומנטית

“לחוץ חתונה” / מאת: עומר ברק

גיבור הספר “לחוץ חתונה” הוא אדם לפיד. למרות היותו גבר, הוא נואש להתחתן. כשהוא מגיע לגיל 30 הוא מוצא את עצמו שוב לבד. הוא מתלונן בפני חברתו הטובה, ירדן גת, על כך שהוא לא מצליח למצוא את אשת חלומותיו – זאת שרוצה חתונה וילדים. ירדן, שמחפשת סיפור לכתבה שכולם ידברו עליה, מבינה באותו הרגע שהיא מצאה את הסיפור שלה.
“לחוץ חתונה” זאת הקומדיה הרומנטית בהתגלמותה – הספר משעשע, מצחיק, רומנטי ובסופו אדם מגשים את החלום ומבין שכדי למצוא את הבחורה הנכונה לו, לא תמיד צריך לעשות את הדברים הנכונים.
גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

“מה שנטע אוהבת” / מאת: איילת הירשמן

נטע כהן היא אמא לשני ילדים מתוקים, ויש לה תוכנית רדיו לילית שבה היא משתפת במתכוני בישול ומראיינת בשלנים. הכל זורם אצלה על מי מנוחות, עד שכמו בכל קומדיה רומנטית – גבר נכנס לחייה. נטע נשלחת ללקט מתכונים ברחבי ישראל, ופוגשת את רז המסתורי ממש בזמן שאודי, האקס שלה, מופיע שוב. החיים שלה מקבלים תפנית, ובזמן שהיא מבולבלת משני הגברים הבלתי מושגים האלו, היא ממשיכה לבשל ולאפות מטעמים. לצד סיטואציות משעשעות, הספר משלב גם מתכונים כמו מתכון לעוגת לימון וחמאה רכה, מרק נודלס אסייתי, עוגת תותים וקצפת ופסטה מדרום איטליה.
“מה שנטע אוהבת” היא קומדיה רומנטית משעשעת ומעוררת תיאבון, שקשה להתאפק ולא לזלול אותה בבת אחת.

“אחת שיודעת” / מאת: מריה אלוני

תמר מיטלמן עובדת כמלצרית ב”מקום” – פאב שכונתי. אבל בדמיון שלה היא יושבת בתצוגת אופנה ומסקרת אותה עבור מגזין אופנה. יום אחד היא מחליטה להשאיר מאחור את הבוס המעצבן, ולרדוף אחר החלומות שלה שכוללים בגדי מעצבים ועבודה בתחום נוצץ. בדרך לפסגה היא פוגשת שלל דמויות תל אביביות צבעוניות כמו איתן החתיך והדושבג שלתמר קשה מאוד לעמוד בפניו, ודרור הקיבוצניק עם סנדלי השורש שהמילה “סטייל” רחוקה ממנו מרחק שנות אור.
“אחת שיודעת” הוא קומדיה רומנטית מלאת הומור ושנינות, וכיאה לז’אנר הוא ישאיר אתכם עם מסר אופטימי ומלא תקווה.

“פרויקט רוזי” / מאת: גרהם סימסיון

גבר מחפש אישה שתאהב אותו ותתחתן איתו. לכאורה זה נשמע כמו עוד קומדיה רומנטית טיפוסית, אבל “פרויקט רוזי” הוא ייחודי ממש כמו הדמות הראשית שלו. דון טילמן הוא פרופסור מבריק לגנטיקה שגם נראה טוב, אבל יש לו תסמונת אספרגר. הוא מתקשה בסיטואציות חברתיות ובהבעת רגשות, ולכן הוא עדיין לא מצא את האחת. הוא מחליט לערוך שאלון מדעי שיעזור לו למצוא בת זוג, אלא שאז הוא פוגש את רוזי – “האישה היפה ביותר עלי אדמות”, אך גם מאחרת כרונית ועם אופי עוקצני שממש לא עונה לדרישות שלו. דון מחליט לפסול אותה, אבל אז הוא יוצא איתה למסע לגילוי סוד משפחתי. בדרך כמובן מתרחשות סיטואציות משעשעות וגם מרגשות, שמציגות בפנינו את ההתמודדות של גבר עם תסמונת אספרגר.
הספר היה רב מכר עולמי ואחריו יצאו ספרי ההמשך: “אפקט רוזי” ו”הכל בגלל רוזי”.
מרבית הביקורות היללו אותו, כמו למשל “הגרדיאן” הבריטי: “זהו ספר מלבב שמותאם לצליל הנכון של נושא רציני הנידון בקלות. חוש ההומור של דון טילמן, המספר, מעמיד אותו בשורה אחת עם גיבורים ידועים בעלי סגנון ודרך סיפור קומית. באמצעות מאבקיו הבלתי פוסקים להבין את סביבתו, דון מלמד אותנו למצוא את הצדדים המגוחכים, ולעיתים בלתי הגיוניים של ההתנהגות האנושית, ובכך לקבל בחום את האחר”.

“אפשר לגלות לך סוד” / מאת: סופי קינסלה

“אפשר לגלות לך סוד” מספר על אמה קוריגן – אישה עם סודות רבים. היא מסתירה את העובדה שתיק המעצבים שלה מזויף, היא מסתירה מהחבר שלה את מידת המכנסיים האמיתית שלה ולא מגלה לאבא שלה ששתתה יין שהוא ביקש ממנה לפתוח רק בעוד 20 שנה. הכל משתנה כשהיא טסה מסקוטלנד ללונדון, משתכרת בטיסה וחושפת את הסודות הכמוסים ביותר שלה בפני זר מסתורי. היא מרגישה נבוכה ומצטמררת מהמחשבה שחלקה את כל הסודות שלה בפני זר מוחלט, אבל אחרי הכל היא לא תפגוש בו יותר. או שכן?
הספר מציג את כל מה שמאפיין קומדיה רומנטית: הסתבכות עלילתית, התאהבות, עלילה קלילה והכי חשוב – הומור שיגרום לכם לבכות מצחוק.
הספר זכה למעמד רב מכר ולביקורות משבחות: “התזמון הקומי של קינסלה כל כך מושלם, האינסטינקטים שלה כל כך מדויקים… פשוט, תענוג.” (מיאמי הראלד). “תככים מאחורי הגב במשרד, תחרות, שערורייה, אהבה וסקס… הקוראים יזדהו עם הגיבורה המציאותית של קינסלה וגם יתגלגלו מצחוק ממנה.” – (פבלישרז ויקלי).

קראו עוד:

ספרי הומור לרכישה

הספרים הכי מצחיקים

איזה קטעים, קטעים מצחיקים מספרים\ המלך צ’ינגיס הראשון

הדרך של יובל ואמא ש’ך\ רועי מייקל שפי  – ספרים מצחיקים

האם יש סודות לכתיבת קומדיה? האם יש נוסחאות לקומדיה טובה? האם נשאל עוד שאלות? העורכת והחוקרת מגי אוצרי ואדר מירום, מתסריטאי “שקופים”, בספר חדש

“איך עושים מצחיק” הוא ספר של מגי אוצרי ואדר מירום שידריך אתכם בכל מה שילדי הקומדיה לא הצליחו לעשות: איך לכתוב קומדיה – מפאנצ’ים קצרים וסאטיריים ועד דמויות ומערכונים. המדריך כולל בין היתר ידע תיאורטי כמו גם תרגילים מעשיים. מה שהמחברים מכנים המתמטיקה של ההומור – איך פועל הצחוק? מה משעשע אותנו? ואיך בנויה בדיחה?  יצאנו ללמוד על הספר ועל המחברים.

אפשר ללמד מישהו לא מצחיק להצחיק?

 לא בטוח, כי כן יש אנשים שהם פשוט מצחיקים מטבעם. אבל – לא כל מי ש”מצחיק בחבר’ה” בהכרח יודע איך להפוך את התחביב למקצוע, וזה משהו שדווקא כן אפשר ללמוד. אפשר לקחת את הבסיס, ובעזרת תרגול והתמקצעות להפוך אותו למשהו יותר טוב, יותר חד, ואולי אפילו להצליח להתפרנס ממנו.

למה בעצם להקשיב לכם? מי אתם?

אנחנו מכסים את התחום של ההומור מכל הכיוונים – ד”ר מגי אוצרי חקרה הומור מהצד האקדמי, היא יודעת להסביר מה קורה במוח שלנו בזמן שאנחנו צוחקים ואת ההיסטוריה והרקע החברתי של ההומור. את הצד הפרקטי מכסה אדר מירום, שהוא כותב קומי ותיק בשלל תוכניות כבר 13 שנה, בין היתר יצר את “אנחנו במפה” ו”שקופים” וכתב ל”גב האומה”, “ארץ נהדרת” ו”בובה של לילה”, ויודע את כל הטיפים הקטנים והגדולים שהופכים “בן אדם מצחיק” ל”כותב בטלויזיה”.

ממה נבע הצורך לכתוב את הספר?

כתבנו את המדריך בגלל שהומור נראה על פניו כמו תחום אינטואיטיבי – יש דברים שהם פשוט מצחיקים וכאלו שהם לא, אבל בפועל הוא מורכב מהמון כללים וחוקים שאפשר ללמוד ולהשתפר בהם. מגי היא סופרת ומעבירה סדנאות כתיבה, ולא פעם התלמידים שלה נתקעו במקומות שבהם הם רוצים לבנות דמויות קומיות או להקליל סיטואציות עם פן קומי. גם לאדר פונים המון אנשים שרוצים לדעת איך מגיעים ללכתוב בטלוויזיה. ניסינו לתת מענה לכל השאלות האלה, או לפחות את הבסיס שממנו אפשר להתחיל.

איזו דוגמה מהספר הצחיקה אתכם במיוחד?

אנחנו הכי אוהבים את

בספר אתם נותנים דוגמאות להומור שהוא קל להכנה וירוד אבל אפקטבי בתוכניות שבועיות. יש הומור גבוה והומור נמוך?

 בדיחה היא סוג של משוואה מתמטית. אנחנו נותנים למאזין את הנתונים ואת הנעלם, והוא צריך לפתור אותה. אם הוא הצליח – הוא נהנה וצוחק. אם לא – הוא מתוסכל. אז אין בדיוק “הומור גבוה” ו”הומור נמוך”, אבל כן יש תרגילים פשוטים ותרגילים מסובכים. יש בדיחה שבשביל “לפתור” אותה מספיק ידע בסיסי מאוד, ויש אחרת שבשביל להבין אותה צריך בסיס ידע רחב, כמו להכיר שמות של חברי כנסת או ידע ספציפי בהיסטוריה או ספורט. זה לא שבהכרח הבדיחה המסובכת היא יותר טובה! הרעיון הוא לדעת להתאים את הבדיחה לקהל ולמקום. אם סיפרת בדיחה מורכבת מדי לקהל שלא הבין אותה ולא צחק, אז היא בדיחה לא טובה, למרות שבטח היית מאוד מרוצה מעצמך כשחשבת עליה.

בספר אתם מלמדים נוסחאות. אבל הרבה פעמים מה שמצחיק הוא לצאת מהנוסחה או ממד אישי שרק אדם אחד יכול לחשוב עליו. מה דעתכם?

במדריך אנחנו מלמדים נוסחאות כדי לעזור לעשות אחד משניים – או לכתוב לפי הנוסחה, או לכתוב לא לפי הנוסחה. זה נכון שבדיחות זכירות ומעניינות הן הרבה פעמים אלו ששוברות את הכללים, אבל בשביל לשבור את הכללים צריך קודם כל לדעת מה הם הכללים. למשל – הכלל אומר שהאוזן אוהבת לשמוע פאנצ’ים בשלושה חלקים. אחת, שתיים, פאנץ’. זו המבנה הכי מקובל,  שהכי מסתדר לנו. בדיוק מהסיבה הזאת אנחנו נצחק במיוחד אם נשמע פתאום את קיציס נותן עכשיו פאנץ’ ארוך שממשיך וממשיך עד שיגמר לו האוויר. זה כי אנחנו יודעים שזה שובר את החוקים, שפאנץ’ צריך להיות קצר וקולע, והנה פתאום המנחה מדבר ברצף כבר חצי דקה. בקיצור, זה נחמד לחשוב מחוץ לקופסה, אבל בשביל כדאי שקודם כל תהיה לכם קופסא.

מה הפרק שהכי נהניתם לכתוב?

אנחנו הכי אוהבים את החלק שמדבר על “וואן ליינרים”, בדיחות קצרות וחדות בסגנון מבזק של קיציס. זה כנראה הביטוי הכי מזוקק של הומור, וגם עם הכי הרבה סוגים של מבנים וטכניקות שאפשר ללמוד. לפני שמתחילים לבנות סדרות דמויות ומערכונים, צריך קודם כל להצליח להצחיק בשורה אחת.

מה הפרק שהיה הכי קשה לכם לכתוב?

הכי קשה היה לכתוב את החלק שמדבר על סאטירה. יש המון דברים שמשודרים בטלויזיה ונחשבים בעיני אנשים לסאטיריים, אבל הם בעצם לא. נוטים להחשיב כמעט כל דבר שנוגע באקטואליה או שנאמרת בו המילה “נתניהו” לסאטירה, אבל זה לא כל כך פשוט. יש כל מיני קריטריונים שצריכים להתקיים כדי שאומנות תקבל את ההגנה של סאטירה, צריכות להישאל שאלות כמו “למי מופנית הביקורת” ו”האם היא מוצדקת”, ולצערנו היום יש פער די גדול בתחום הזה בין הרצוי למצוי.

בספר יש תרגילים אבל מי יבדוק אותם?

הטיפ הכי חשוב שאדר נותן לאנשים שרוצים לעבוד במקצוע הוא – לעבוד בזוגות. אנחנו לא תמיד מבקרים מספיק טובים של עצמנו, ודברים שנשמעים לנו קורעים מצחוק בראש בסוף זוכים לדממה מצד הקהל. את התרגילים שאתם עושים במדריך תמיד כדאי לנסות על חבר – להקריא בקול רם את הפאנצ’ים והמערכונים שכתבתם ולראות מה התגובה. קודם כל, כי עד שלא תנסו את החומרים על לפחות עוד בן אדם אחד, אף פעם לא תדעו אם זה עובד, ושנית, יש אלמנטים בהומור שעובדים רק אם אומרים אותם בקול, ופחות עובדים על הנייר. בדיחות צריך לשמוע, לא רק לקרוא.

לאיזה סוג הומור או כתיבה קומית אתם הכי מתחברים?

כמו עם מוזיקה, גם סגנונות הומור אהובים זה משהו שמשתנה עם הזמן. כרגע אנחנו בתקופה שיותר מעריכים קומדיות מרגשות ונוגעות ללב, כאלו שמצליחות גם להצחיק וגם להישאר איתך אחרי שהפרק נגמר. בקיצור, מחכים לעונה השנייה של “מייקל” ביס.

מה המילים שהכי הצחיקו אתכם?

אחרי הרבה שנים של כתיבת פאנצ’ים, למדתי שהאותיות הכי קומיות זה ק’ (קומקום. מילה מצחיקה) ו- צ’ (אצטרובל), ומכאן שהמילה המצחיקה האולטימטיבית היא – קציצה.

מי הקומיקאים או הכותבים שהכי השפיעו עליכם?

שום דבר מפתיע – ג’רי סיינפלד, טינה פיי וקומדיות איטייז מטופשות כמו האקדח מת מצחוק וטיסה נעימה. מכל הסיטקומים מגי דווקא הכי אהבה את “פרייז’ר”, מוזרה. הקומדיה שהכי קינאנו בה השנה – “טד לאסו”. אחרי בובה של לילה ו”אנחנו במפה” אין דבר שאני יותר מעריך משילוב מנצח של ספורט והומור.

מה הטיפ הכי חשוב לקחת מהספר?

הטיפ הגדול הכי חשוב – תמיד לחשוב לא רק על הבדיחה עצמה אלא גם על מי שהולך לשמוע אותה. להתחשב בקהל ולהתאים את הסגנון אליו. בדיחה יכולה להיות מצוינת על הנייר, אבל לאוזניים הלא נכונות היא פשוט לא תעבוד. אי אפשר לספר בדיחות “גב האומה” ב”בובה של לילה”, ולהפך. יותר מזה – בדיחה שלא מתאימה לקהל לא רק שלא תצחיק אותו – היא עלולה ממש להרגיז אותו, כי לא להבין את הבדיחה זו תחושה די מתסכלת.

הטיפ הקטן הכי חשוב – כשנתונים שמות לדמויות רצוי להשתדל להימנע משם שמרמז על התכונה של הדמות. כלומר – הדמות של המיליונר היא לא “מנשה מפצוץ” והדמות של הדיאטנית היא לא “פחמימה לוי”. בבקשה לא. זה נורא.

קראו עוד:

קורס סטנדאפ – קורס כתיבה קומית

כתיבה קומית –  טיפים למתחילים

שש עצות לכתיבת קומדיה מכותבים קומיים

ב-2019 יונתן עמירן הבטיח לעצמו שבשנה הבאה הוא יחזור לפסטיבל הפרינג’ באדינבורו. זה לא קרה. אז מה עושים במקום?

זוכרים את שנה שעברה? זוכרים את 2019? איזו שנה נהדרת. נכון היה עדיין את טראמפ, וביבי, והתחממות גלובלית וג׳ימי פאלון, אבל לא היה לנו קורונה. איזו תקופה נפלאה. בחודש הזה לפני שנה הייתי בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו, לארבעה ימים של מופעי קומדיה שונים ומשונים. ראיתי שם את הקומיקאי האמריקאי דן סודר עושה את המופע שלו Son of a Gary לפני שיצא כספיישל ב-HBO, גיליתי שם את מארק וואטסון שהפך לאחד הקומיקאים הבריטיים החביבים עליי ואפילו יצא לי להופיע לאיזה 7 דקות מופלאות. אחרי אותם ארבעה ימים של שיכרון חושים קומי, שהיו למעשה הביקור השני שלי אחרי יומיים ב-2017, החלטתי שאהפוך את הביקור בפסטיבל לעניין שנתי. כל שנה באוגוסט אשים פעמיי לאדינבורו הקרירה והגשומה ואראה מה לפסטיבל הפרינג׳ יש להציע. אבל אתם יודעים איך אומרים: האדם מתכנן תכניות, ומדענים בוואהן צוחקים.

איך שחזרתי, התחלתי לצפות לאוגוסט הבא. בדקתי את edfringe.com כל כמה זמן, לראות איך הם מתכוננים לפסטיבל המתקרב. לקראת ינואר 2020, התחילו להודיע על המופעים הראשונים ואני כבר סימנתי לי כמה שעניינו אותי. ואז התחילו שמועות על איזה וירוס מסוכן בסין. ״אבל זה בסין!״ חשבתי לעצמי ״מה הסיכויים שזה יגיע לפה או לאדינבורו״.  באפריל הודיעו אגודת הפרינג׳ באופן סופי שהפסטיבל לא יתקיים השנה, לראשונה זה יותר משבעים שנה. 

הייתי שבור. אני יודע שזה נשמע מטופש ופריבלגי להתבאס ממשבר הקורונה כי אני לא יכול לבזבז אלפי שקלים על טיסת קונקשן לפסטיבל שביליתי בו בעבר שישה ימים, אבל אני מרגיש שבששת הימים ספגתי את מה שמכונה ״רוח הפרינג׳״. רוח של יצירת קומדיה עצמאית ומקורית שקיימת בשביל אהבת הקומדיה. אני מודע לכך שרוב המופעים בפרינג׳ הם כנראה די גרועים. הם מלאים בכל הדברים הגרועים בהומור בריטי עכשווי: הישענות מוגזמת על משחקי מילים, רפרנסים אקטואליים והשקעה גדולה בניסוח מתוחכם במקום בלהיות מצחיק. אבל העובדה שקיים פסטיבל כזה ששם קומדיה במקום כה מרכזי מחממת את ליבי הקר. 

אני מתגעגע להליכה ברחובות אדינבורו היפהפיים ולראות את הקומיקאים מחלקים פליירים להופעות של עצמם, או מחזיקים דלי לתרומות לאחר ההופעה. אני מתגעגע ללכת מחלל הופעות אחד לאחר ולראות איך כל העיר מגוייסת לפסטיבל. אני מתגעגע לשבת בחדר צפוף עם קבוצה של זרים, מאוחדים באהבתנו לקומדיה. תחושת הגעגוע הזה מתבטאת היטב בשיר הזה  שהוציאה יוצרת הקברט ומופיעת הפרינג׳ הוותיקה לורי בלאק בו היא שרה בערגה על מה שהיה פעם. ״Admit it you even miss those bloody Silent Discos״  היא שרה, כאזכור למנהג המשונה של קבוצות מאורגנות באדינבורו לערוך ״מסיבות שקטות״ בהן כולם מקשיבים למוזיקה באוזניות. 

אז מה עושים באמת עכשיו? מה עושים מעריצי הפרינג׳ ברחבי העולם, ויותר מכך מה עושים הקומיקאים מרחבי העולם שרגילים להופיע בפסטיבל בתקופה הזו? למרבה המזל, אותה רוח פרינג׳ חיה ומפעמת גם במארגני הפסטיבל, ולכן edfringe.com מנסה בשבועות האחרונים לשמור את הפסטיבל חי בצורה וירטואלית. זה יותר טוב מכלום! בקושי. הדבר הגדול שהאתר יצר השנה הוא Fringe on Fridays, ארבעה מופעי אינטרנט שבועיים שבהם קומיקאי או קומיקאית מנחים בלייב ומפנים למספר קטעים שהוקלטו מראש על ידי אמנים שונים, לרוב בבתיהם. אני שילמתי על שניים מהמופעים האלה, מתוך אהבתי הגדולה לפרינג׳, ואני חייב להגיד שהם לא לגמרי שווים את התשע פאונד. אני מעריך את המאמץ שאגודת הפרינג׳ השקיעה בהם, והכסף הולך לאמנים ולפסטיבל, אבל לא ממש נהניתי מהמופעים. סטנדאפ בבית למצלמת רשת, הוא דבר מוזר מאוד, וכנראה שגם אם הפסטיבל היה מתקיים כסדרו, לא הייתי הולך לראות את האמנים שהם בחרו. 

בנוסף למופעים האלה תוכלו למצוא באתר רשימה של מופעים וירטואליים שונים, הכוללים הקלטות חיות של מופעי עבר, מופעי זום ועוד במחירים שנעים בין חינם לעשר פאונד. יש אפילו פסטיבל אלטרנטיבי בשם Shedinburgh, שמציע כרטיסים להופעות אינטרנט בשידור חי מצריף (shed). האתר גם יצר פלטפורמה חדשה לסרטונים באורך דקה מרחבי העולם, ואפילו עבדכם הנאמן שלח סרטון.

פסטיבלי קומדיה אחרים ברחבי העולם גם בוטלו, כולל פסטיבל הסטנדאפ של נטפליקס שהיה אמור להתקיים לראשונה השנה, וגם פסטיבל הקומדיה של ניו-יורק. פסטיבל Just For Laughs הוותיק במונטריאול בהתחלה נדחה לספטמבר, אבל מאז הם אומרים שכנראה יתקיים במתכונת דיגיטלית בלבד. 

מה העתיד צופן לפסטיבל הפרינג׳ של אדינבורו? אין לדעת. באתר תוכלו לקנות חולצות עם הלוגו של ״פרינג 2020״ מחוק וכתוב ״2021״, אז נראה שהם אופטימיים לגבי שנה הבאה. אני פסימי מטבעי, ולכן צריך פסטיבלים כאלה כדי לעודד אותי, אז אני לא יודע. אני מקווה מאוד ששנה מעכשיו אני אדווח לכם שוב מהפסטיבל הנהדר, ספוג מגשם באוגוסט בחדר מלון קטן. אבל כרגע, נותר לנו רק לתהות ולהתגעגע. 

מי הסטנדאפיסטיות שכדאי להכיר, מי הסטנדאפיסטיות המומלצות בעולם ומי בארץ

אני רועי שילה, אני בן 21 ואני עושה סטנדאפ. בסטנדאפ לצערי אין שוויון בין גברים לנשים. יש הרבה יותר סטנדאפיסטים מסטנדאפיסטיות ואני לא יודע להסביר למה, אולי רק לנחש. אולי מאותה סיבה שיש יותר מנצחים על תזמורות מאשר מנצחות. ולמרות חוסר השוויון הכמותי בין המינים בתחום עדיין מעצבן אותי שהרוב המכריע של הסטנדאפיסטים האהובים עליי הם גברים. עשיתי ספירת מלאי של סטנדאפיסטיות שאני אוהב וגם כאלה שחשוב להכיר.

אבל לפני זה כמה הסתייגויות:

1. יש סטנדאפיסטיות כמו ג’ואן ריברס, וופי גולדברג ווונדה סייקס שטרם חקרתי לעומק אז לא אדבר עליהן.
2. אני לא אדבר על קומיקאיות מתחום האימפרוב אף שיש גאונות כמו טינה פיי, קריסטין וויג, אבי ג’ייקובסון ואילנה גלייזר.

סטנדאפיסטיות מומלצות בעולם

אלו סטנדאפיסטיות שהן רמה אחרת בעיניי. אני מקבל השראה ומרגיש קנאה בכל הנשים ברשימה הזאת אבל מהשמונה האלה במיוחד.

דולצ’ה סלואן

דולצ’ה סלואן היא התוספת הכי חדשה לרשימת הפייבוריטיות שלי (יחד עם סם ג’יי, שהוציאה ספיישל בכורה מרשים לנטפיקס לפני כמה ימים- בונוס.). יש לה חצי שעה בקומדי סנטרל שניתן למצוא ביוטיוב בחלקים יחד עם סרטונים אחרים שלה והאישה הזאת גברת-על. לא רק הבדיחות הכתובות מדויק שלה והביטחון מאחורי כל מילה – היא כמעט ולא זזה! היא בקושי הולכת צעד אחד כשהיא עושה סטנדאפ וזה משדר כל כך הרבה רוגע ואמון בחומר של עצמה. בנוסף זה עובד מושלם עם הדמות שלה – דמות של אישה מותשת, של מישהי שדברים קורים לה ורק רוצה שיניחו לה לרגע. אני לא יכול לחכות לשאר הקריירה שלה.

מריה במפורד

מריה במפורד היא סטנדאפיסטית של סטנדאפיסטים. היא טעם מאוד ספציפי אבל מי שאוהב אותה אוהב אותה מאוד ומי שלא לא. היא עושה קולות ופרצופים שונים ומשונים, הבדיחות שלה מיוחדות ואקסנטריות והיא מדברת על נושאים שלא נוח לדבר עליהם. על כסף ועל אובדנות ועל בעיות נפשיות- ע-ל ה-OCD שלה ועל הזמן שהיא בילתה במוסד סגור.

הספיישל האהוב עליי שלה נקרא “old baby” והוא זמין בנטפליקס. בתחילת הספיישל היא מופיעה את הבדיחות שלה למראה, ובהדרגה ליותר ויותר אנשים עד שבבלוק האחרון היא כבר באולם הגדול שהיינו מצפים לו מההתחלה. הבדיחה האהובה עליי משם היא שיר שבמפורד כתבה על המטפלת שלה ושל בן זוגה. אני לא יכול להסביר למה אני אוהב את השיר הזה כל כך, אבל בכל כמה שבועות אני שר אותו לעצמי.

האנה גדסבי

האנה גדסבי היא גם דמות שנויה במחלוקת. הספיישל הראשון שלה בנטפליקס – נאנט – בעיקר העציב אותי, וזה מה שהוא היה אמור לעשות. לא חשבתי עליה בתור אחת שגורמת לי לצחוק אלא בתור יוצרת של משהו יפה – כמו מייק בירביגליה (כשלא בא לו להיות מצחיק) או ספאלדינג גריי. אבל אז היא הוציאה את “דאגלס” ולא יכולתי להפסיק לראות אותו. אני הקשבתי לספיישל הזה בלופים ונהניתי כל פעם. ההתחלה שלו לא פחות מגאונית, השימוש באזכורים וביצות הפסחא הקטנות שמפוזרות בכל הספיישל הם עבודה של יוצרת בשיא הכוח שלה ואני מקווה שאנשים ייתנו לו צאנס גם אם הם לא התחברו לנאנט.

טיילור טומלינסון

טיילור טומלינסון היא סטנדאפיסטית בת 26 עם ניסיון של בערך עשור בתחום. זה אומר שהיא מדברת על גיל 20 ברמה של סטנדאפיסטית הרבה יותר בשלה. היא התחילה מוקדם מאוד וגדלה כשהיא עושה סטנדאפ נקי מול קהל של נוצרים דתיים. כשגדלה היא התרחקה מהדת, קצת כמו פיט הולמס (“נופל וקם”) וחיממה אנשים כמו בראיין ריגאן וברט קריישנר. הבדיחות שלה קצרות והקצב שלה מרשים – היא אמנם נראית נחמדה אבל כמו הבדיחות שלה, יש בה חריפות ועוקץ שרק הופכים את הסטנדאפ שלה למיוחד יותר. הבדיחה האהובה עליי שלה: “במיטה אני כמו חיה פראית – יותר מפחדת ממך משאתה ממני.” הספיישל שלה נמצא בנטפליקס ובעולם מושלם אני גדול בחמש שנים, גבוה בעשרה סנטימטרים ואנחנו נשואים.

ג’ינה יאשרה

ג’ינה יאשארה  היא סטנדאפיסטית בריטית עם חצי שעה מדהימה בנטפליקס. היא מספרת על אימא שלה, שהיגרה מניגריה ללונדון וגידלה אותה לפחד מהכל, צוחקת על המוזרויות של האמריקאים ועל הילדות שלה. גם הספיישלים המלאים שלה מאנגליה נמצאים בנטפליקס והם חזקים בזכות עצמם – אבל חצי השעה היא הדבר האחרון שהיא הוציאה ואני אוהב כל רגע שם. היא רועשת ומגניבה עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

קת’רין ראיין

קת’רין ראיין היא סטנדאפיסטית בריטית גם כן. היא עוקצנית, היא צינית, היא מוחצנת, הקצב שלה מהיר והיא מאלתרת עם קהל כמו מלכה. היא אם חד הורית שעברה לבריטניה מקנדה וביססה את עצמה בתור סטנדאפיסטית ופאנליסטית בתוכניות הבידור האנגליות  (היא מצחיקה במיוחד בעונה השנייה של Taskmaster). יש לה שני ספיישלים בנטפליקס שבהם היא מדברת על החיים כאם חד הורית, על פמיניזם, על משפחת קרדשיאן ועל איומי מוות מהפיליפינים. הסטנדאפ שלה חכם, מקורי ודומיננטי. אני במיוחד אוהב את המחווה שלה לג’ואן ריברס מהספיישל “In trouble” בנטפליקס.

מישל וולף

מישל וולף היא גאונה שנטשה קריירה בוול סטריט לטובת סטנד אפ ואני מאושר שזה קרה כי היא כותבת בדיחות מצויינות ומגישה אותן עם קצב וביטחון שלא יביישו את כריס רוק. אגב הדור הזה- רוק, סיינפלד- לא מתביישים להגיד כמה הם מעריכים אותה. היא עובדת קשה ובהרבה במועדונים בניו יורק, הגישה שלה לקהל לוחמנית ולא מתנצלת, היא מטיפה אבל לא בצורה משעממת- היא מגבה כל עמדה בפאנצים חזקים ומושחזים. יש לה ספיישלים בHbo ובנטפליקס ותענוג לראות את שניהם.

אמי בלוטניק

לאמי בלוטניק יש קול רועד וחזות של ספרנית ביישנית, אבל היא משתמשת בזה לטובתה. היא גם כותבת את בדיחות על להיות אישה בעל ביטחון עצמי נמוך וחוסר-קוליות וגם מפתיעה את הקהל עם בדיחות קצת יותר אדג’יות. כרגע יש לה רק אלבום אחד בשם Party Nights, בו היא עוסקת בנושאים מגוונים כמו סרטי קומיקס, מוזיקת פופ, אתר אמאזון וויברטורים, וכמה הופעות בטלוויזיה, אבל אני צופה לה עתיד מזהיר.

(יונתן עמירן)

טיג נוטארו

הגענו. טיג נוטארו היא הסטנדאפיסטית האהובה עליי בכל הזמנים נכון לאוגוסט 2020. יש לה את הביטחון של סלואן, המוזרות של במפורד, העוקץ של טומלינסון, וולף וראיין. היא לא מושחזת כמו וולף, מתוכננת כמו גאדסבי או אנרגטית כמו יאשרה – אבל זה היופי. ההומור של טיג נוטארו הוא ספונטני, רגוע ולא צפוי – היא לא מראה מאמץ, היא לא מפחדת והיא שולטת בחדר לפעמים בלי להגיד כלום.

הבדיחות של נוטארו לא עקביות – חלקן קצרות, חלקן סיפורים ארוכים, חלקן חיקויים של וילונות או צופרי ליצן, בקונאן היא הקדישה חצי סט לדחיפה של כיסא הבר שלה הלוך חזור על הבמה (זה עבד מצוין דרך אגב), ובספיישל האחרון שלה היא בילתה כמעט עשר דקות בלהזמין את הלהקה האהובה, שאולי ואולי לא נמצאת מאחורי הקלעים, אל הבמה.

בשנת 2012, עם אלבום בחוץ וקריירה מבוססת, טיג נפרדה מבת זוגה, אושפזה בבית חולים, אימא שלה נפטרה ואז אבחנו אצלה סרטן השד. ארבעה ימים לאחר שגילתה שהיא עלולה למות נוטארו עלתה על הבמה בערב שאירחה וסירבה לבטל עם חצי שעה חדשה שעוסקת במוות של אימא שלה ובסרטן שלה. ההופעה הזאת הוקלטה ויצאה כאלבום בשם “live” . האלבום הזה פורץ דרך ואני ממליץ עליו לא רק כי הבדיחות עובדות אלא כי כמות האומץ והכוח שנדרשו ממנה יוצאת מן הכלל.

למזלנו היא ניצחה את הסרטן והמשיכה לצלם שני ספיישלים נוספים (אחד בHbo ואחד בנטפליקס), להקים משפחה ולשמח אותי בעצם קיומה. אני מקווה שהיא תמשיך להיות בריאה ולייצר עוד מהקסם שלה.

את הקטע האהוב עליי היא כתבה יחסית בתחילת הקריירה, הוא סיפור על היתקלויות שלה עם כוכבת פופ משנות השמונים והוא מראה את הסגנון המיוחד שלה, הרוגע שלה והשליטה שלה על החדר. אגב כשצילמה את הסיפור הזה לקונאן נוטארו היתה חולה, לא במיטבה וחוותה בלאק אאוט באמצע הסיפור. היא ביקשה מההפקה שלא יחתכו את ההתפתלויות והגישושים שלה החוצה מהשכחה וגם את זה אני מעריך המון.

סטנדאפיסטיות שכדאי להכיר

אלה אומנם לא הסטנדאפיסטיות שאני הכי אוהב אבל אני מוכרח להזכיר אותן:

אלי וונג, וויטני קאמינגס, ניקי גלייזר ואלייזה שלזינגר: אני לא מתחבר לסגנון ולבדיחות אבל אני לגמרי מבין למה הן מצליחות – יש לכולן קצב מאוד גבוה של פאנצ’ים, אישיות בימתית מהודקת ואנרגיה גבוהה. כמו כן הן מקצועניות כמו כל הנשים ברשימה ועובדות קשה מאוד, אז מי אני שאעביר עליהן ביקורת?

הספיישלים של אלן דג’נרס משנות השמונים מצליחים להחזיק גם היום בחלקם כי למרות שחלק מהבדיחות מתאימות לזמנן האישיות שלה קסומה, אני מעריך את החזרה לסטנדאפ בספיישל הנטפליקס שלה, והיא עשתה היסטוריה כסטנדאפיסטית הראשונה שקרסון הזמין להתראיין לאחר הקטע שלה ב”טונייט שואו”.

שרה סילברמן השפיעה על הרבה מהאהובים עליי ועברה שינוי משמעותי בספיישלים האחרונים שלה. הדמות שלה נהייתה הרבה יותר נאורה אבל עדיין עם העוקץ שאפשר לצפות לו ממנה. הסיפור של קת’לין מדיגן ב”This is not happening”   גרם לי לחקור עליה יותר וזה לגמרי היה שווה את זה, הספיישל של אמילי הלר נמצא ביוטיוב של קומדי סנטרל במלואו והוא מצוין. שרה מיליגן היא סטנדאפיסטית אנגלייה עם חומרים מלוכלכים ומבטא כבד שמפוצצת אצטדיונים בספיישלים שלה, שגם כן נמצאים במלואם בעמוד היוטיוב שלה.

את ניקול באייר הרבה מכירים כמנחה של “Nailed it” בנטפליקס אבל קודם היא סטנדאפיסטית עם חצי שעה מצוינת, גם כן בנטפליקס, שבה היא מדברת על השומן שלה בצורה מעצימה ומעוררת השראה. באייר הזכירה את דברה ג’יאובני כהשפעה על הסטנדאפ שלה. ווואו! הקצב של האישה הזאת מהיר – היא משוגעת, תזזיתית ולא נותנת לקהל שנייה לנשום. אני מת על זה. אפשר לצפות בקטעים שלה ביוטיוב ולשמוע את האלבום שלה “lady jazz”.

לקריסטינה פ יש ספיישל חזק בנטפליקס ופודקאסט יחד עם בן זוגה טום סאגורה. אני אוהב את הסטנדאפ של שניהם וניכר שהם משפיעים זה על זה. לג’ן קיקרמן יש כמה ספיישלים בנטפליקס – אני אוהב את הסטנדאפ שלה מאוד- הוא לא מרגיש מתוכנן, זה מרגיש כאילו היא פורקת את הלב שלה על הבמה והיא במקרה החברה המצחיקה שלי, עם החיים שלא הייתי מייחל לעצמי אבל מאוד מבדר לראות מהצד. אני במיוחד ממליץ על הסיפור שלה שבו היא יוצאת עם בחור חצי מהגיל שלה ומסרבת לדבר איתו על נירוונה.

ג’סיקה קירסון היא קטלנית ידועה לשמצה. סטנדאפיסטים כמו ברט קריישר מפחדים לעלות אחריה בגלל כמה שהיא טובה. אם אתם לא מכירים אז בבקשה תעשו לעצמכם טובה ותחפשו אותה.

אפרנה ננצ’לה היא מופנמת וקצת מרוחקת אבל יש לה בדיחות שמקסימות בשטותיות שלהן, פתיחות מרשימה בנושא החרדה החברתית שלה ובעיות פסיכולוגיות נוספות, קול ודמות מיוחדת, אלבום חזק וחצי שעה בנטפליקס. 

ולסיום אזכורי הכבוד, איימי שומר. אנשים, בעיקר באינטרנט, אוהבים לשנוא את איימי שומר ואני לגמרי נגד. היא כותבת בדיחות מצויינות, תוכנית המערכונים שלה מצוינת (כשאני רואה מערכון בו אישה מחפשת דרך דיסקרטית לקחת טמפון לשירותים במשרד אז היא שמה אותו בתוך סקסופון ומנגנת בו כל הדרך לשירותים אני קם ומצדיע), ולמרות שהספיישלים האחרונים שלה לא היו האהובים עליי – אני עדיין רואה את ספיישל הHbo שלה “חי באפולו” ושומע את האלבום שלה “cutting”.

סטנדאפיסטיות ישראליות מומלצות

התמקדתי כאן בעיקר בסטנדטאפ בעולם כי אלו מופעים מלאים שאפשר לצפות בהם שוב ושוב. אבל חשוב גם להזכיר סטנדאפיסטיות ישראליות. בישראל יש סטנדאפיסטיות מצוינות כמו קנדי אבלסון שראיתי מפציצה מול כל סוג של קהל במגוון של סיטואציות לא אידיאליות ומאתגרות- מקצוענית אמיתית עם קול ייחודי וניסיון שאין לתאר, נועה מנור שמספקת הבחנות מדויקות ומקוריות ובדיחות מושחזות ביותר, קארין כהן שיוצרת נונסנס עם דמות מוזרה ומשוגעת שאי אפשר להתעלם ממנה, כרמל צאיג שכותבת בדיחות חשופות להפליא עם נוכחות בימתית מרתקת, תום יער, מיטל שפירו, מיטל אבני, חגית גינזבורג ועוד תותחיות כמוהן – אבל הרשימה שלי כאמור מתמקדת בסטנדאפיסטיות מחו”ל.

לילך ברנע לשם (“עד כאן”, “גב האומה”) מכריזה על סופה של הסאטירה, מפרסמת חטיפים ונאלצת לעשות פריסטייל ראפ. בהמשך הפרק, כותב השלטים הקומי אלי קלמן מדבר על היצירה שלו וקומיקאית הרשת בת לוי (לני כהן) אומרת את כל האמת בפרצוף.

אפל פודקאסטס:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-14-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%9A-%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%A2-%D7%9C%D7%A9%D7%9D/id1475669266?i=1000486217271

ספוטיפיי:

לינק כללי:

https://no-joke.pinecast.co/episode/618379d84f2b4b73/14-

מילון השטן היא אחת היצירות הידועות בתחום הסאטירה. בימים אלו משווקת המקבילה הישראלית, המילון האסור, מאת גילעד חיטמן, לוכד נחשים עם בטן מלאה על הפוליטיקלי קורקט ועל ההומור הישראלי

כחובב בלשנות והומור, שאפילו כתב בנושא, מילון השטן של אמברוז בירז הוא אחת היצירות האהובות עליי. מדובר בלקסיקון סאטירי המתחזה למילון אלא שההגדרות בו הומוריסטיות. בירס זכה לכינוי “בירס המריר” בשל ביקורותיו ומימרת הקאצ’ פרייז שלו, “שום דבר אינו חשוב”.

מילון השטן התחיל כטור עיתונאי ובהמשך הוצא כספר בשם “תורת המילים של הציניקן”. בתחילת המאה העשרים יצא אוסף עם כל כתבי בירז, וכותרת הלקסיקון שונתה למילון השטן.

הנה כמה דוגמאות מתוכו:

צר-מוחין (שם עצם). אדם שבאופן מתמיד ועיקש מחזיק בדעה השונה משלך.

התנזרות (שם עצם). תכונה של אנשים חלשים הנכנעים לפיתוי של למנוע מעצמם תענוגות. נזיר אמיתי מתנזר מהכל למעט ההתנזרות, ובייחוד מתנזר מהוצאת אפו מענייניהם של אנשים אחרים.

בימים אלו הוציא המחבר גילעד חיטמן מקבילה ישראלית בשם “המילון האסור” – המילון שלא דופק חשבון. גילעד חיטמן הוא לוכד נחשים בן 26 וזה ספרו הראשון. האם הוא יצליח להיות ביקורתי, מצחיק ונשכני כמו המקור?

המילון מתחיל בהגדרה  “‘אאוגניקה’ – ש”ע, נ’ – הייתה פילוסופיה ביולוגית-חברתית מערבית פופולרית, שלפיה לכאורה הזין של פלוני יותר גדול ומרשים מן הזין של רעהו השונה בגזעו, כי הן לזין של רעהו והן לבעליו אין שום זכות קיום על פני האדמה. אחלה דרך להתחיל את המילון, הא?”

איך הגעת לאמברוז בירס?

הגעתי לאמברוז בירס  ול”מילון השטן” בפרט, בעקבות המלצה על המילון שנתן הביולוג והאתאיסט הבריטי ריצ’רד דוקינס בהערת שוליים בספרו “יש אלוהים?”.

מה הייתה החוויה שלך בקריאת מילון השטן?

אני חייב להודות שעד היום לא קראתי את המילון בשלמותו ולפי הסדר, ואף לא ניסיתי. הסיבה המרכזית הייתה שהמילון היה נראה לי פרויקט לכשעצמו שאף פעם לא הרגשתי צורך מספיק עז להתפנות אליו, לפחות עד כה. ברם, כשקראתי את מה שקראתי חוויית הקריאה הייתה מורכבת מכל בחינה – השפה הייתה עבורי קשה להבנה, הערכים עצמם היו שונים מאוד ביניהם, ולא רק בגלל האורך אלא גם בגלל התכנים עצמם והרלוונטיות שלהם אליי ולימים אלה. על כן, יצא שחלק לא מבוטל מן הספר אפילו לא עניין אותי, אך החלק שכן עניין הותיר מספיק רושם בשביל שאשכרה אסתמך עליו לכתיבת ורסיה מודרנית משלי למילון.

מה ההגדרה של בירז שהכי אהבת?

לפני שנחשפתי לשאלה הזאת לא הייתה לי הגדרה שהכי אהבתי, אבל כדי לענות על השאלה חיפשתי דוגמאות בולטות מן המילון בשביל להיזכר, ובחרתי אחת (שדווקא לא זכורה לי מן הקריאה דאז):

Edible, n. Good to eat, and wholesome to digest, as a worm to a toad, a toad to a snake, a snake to a pig, a pig to a man, and a man to a worm.

עוד דוגמה, שדווקא אני כן זוכר ואף ציטטתי אותה כמה וכמה פעמים בשיחות עם אנשים, היא “תביעה”:

מכשיר שבעזרתו אתה נכנס (לבית המשפט) כנקניק, ויוצא כחזיר.

(Litigation: A machine which you go into as a pig and come out of as a sausage.)

מה דומה ושונה במילון השטן לעומת המילון האסור?

דומה – בשניהם יש אותו הלך רוח (אבל לא בכדי, כי כתבתי בהשראת הספר המקורי), בשניהם יש כתיבה של פעם (לדעתי אפילו במונחים של שנת יציאת מילון השטן זה נחשב לספר ארכאי-משהו), ואני בטוח שיש עוד הרבה דמיון אם אחקור זאת היטב.

שונה – אני חושב שהמילון שלי, מטבע הדברים, מכיל הרבה יותר ערכים הקשורים בטכנולוגיה ומיניות – נושאים הבוערים בימינו הרבה יותר מאשר שהיו פעם. כמו כן, מידת הדגש אצלי על פוליטיקה היא אמנם לא מועטה, אך בהשוואה למילון השטן – היא גם לא רבה.

איך בירז לדעתך היה מגדיר את המילון האסור?

לדעתי, או לפחות כך אני מקווה, בירס קודם כל היה מחבב לפני סולד. בייחוד כי מדובר בספר שנשען על שלו… אי לכך ובהתאם לזאת, אני מניח שהוא היה מגדיר אותו כספר “משונה”, כי בשבילו זה מסר מן העתיד “הרחוק”.

האם יש קשר בין העבודה כלוכד נחשים לכתיבת המילון?

אין שום קשר בין העבודה כלוכד נחשים לכתיבת המילון, חוץ מצורות ביטוי של המשיכות הבלתי שגרתיות שלי.

מי קהל היעד של המילון?

מבחינתי, כולם קהל היעד של המילון, וכך זה גם התבטא בסוגי הרוכשים עד כה. יש לי רוכשים הנעים בסקאלה של חילונים גמורים בגיל הנעורים, ועד דתיים מבוגרים ונשואים מכל רחבי הארץ. מבחינת האנשים שיאהבו את הספר, אין ספק כי אנשים שהם שמרנים בתחומים כאלה ואחרים ובמידות כאלו ואחרות יסלדו ממנו ברובם המוחלט, אך המסרים שבו נועדו להיאמר לכולם – בין אם הם יקבלו אותם ובין אם לא, כי הם מתארים מציאות אמיתית שבקרב אנשים מסוימים היא בגדר טאבו. אותו הדין לגבי כל ספרי הקודש למיניהם – גם שם יש הרבה תכנים אשר צורמים לאנשים שלא מנהלים את חייהם על פיהם.

יש משהו שמעצבן אותך בהומור הישראלי של היום?

יש הרבה דברים שמעצבנים אותי בהומור הישראלי של היום, בייחוד כפי שהוא מתבטא אפוא באינסטגרם על ידי בני נוער.

בנוסף, אני גם לא מסמפט, בלשון המעטה, את ההומור של הרבה מבוגרים ישראלים. לדעתי, ההומור הישראלי, בחלק ניכר ממנו, די רדוד ומטומטם. אמנם יש הומור מבריק, כמו זה למשל של רשף לוי, אך מעטים הם האנשים שבאמת יוצרים הומור איכותי לטעמי.

יש משהו שהיית משנה במילון?

אילו היה לי תקציב רב יותר, הייתי משנה רבות במילון – בייחוד כותב יותר, ואף מוציא אותו לאור עב כרס. כעת הוא נראה כמו ספרון.

מה התוכניות להמשך הדרך?

ישנן תכניות רבות להמשך הדרך. מבחינת “המילון האסור”, בהינתן הצלחה רבה מספיק שתצדיק השקעה בספר המשך, אשמח להוציא גם את “המילון האסור 2” וכן הלאה, ואולי לכתוב מילון לפי תמות:

המילון האסור – גרסת המוזיקה, המילון האסור – גרסת הדתות וכיוצא באלה.

אין סוף מבחינתי ליצירתיות הזאת. אולי גם אשקול לכתוב מלכתחילה בשפה אחרת, כי נכון לעכשיו יהיה מאוד קשה לתרגם את המילון לכל שפה בעקבות הרבה משחקי מילים שיש שם, שיהיה ניתן להבין רק בעברית. כאשר יתורגם, אצטרך לכתוב במיוחד ערכים באנגלית.

זאת ועוד, אפשר גם להוציא את גרסת ה-revisited ולרשום הגדרות חדשות לערכים קיימים, או לפחות לשנות קצת בהתאם לתגובות עד כה.

מבחינת תחומים אחרים להמשך הדרך – חכו ותראו.

קראו עוד:

חכמת הפיסטוק\ליאור נויפלד  – סיפור קומי

שי גלבר על ספרו "צחוק, צחוק, אבל ברצינות – ראיון

איזה קטעים, קטעים מצחיקים מספרים\ המלך צ’ינגיס הראשון

“הפוליטיקאי” עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.

ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.

ככה זה גם ב”הפוליטיקאי”, סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י”ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.

כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה”ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.

העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ”ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.

אז “הפוליטיקאי” היא טרגדיה?

ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.

בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת’ פאלטרו), את חבריו ג’יימס (תיאו ג’רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג’וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג’קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב”רפסודיה בוהמית”), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג’סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.

מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.

כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג’נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.

ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?

העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.

העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת’ פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.

ואז הגיעה העונה השניה

כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג’ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.

וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.