ארכיון תגיות: ראיון

יזיז של אילנה מברוד סיטי שקטל את קוסבי – ראיון עם חניבעל בורס (תרגום)

ראיון עם חניבעל בורס ובסוף קופון להופעה בישראל

חניבעל בורס הגיע לעסקי הקומדיה בדרך הרגילה – כתב לסאטרדיי נייט לייב ול”30 רוק”. אבל דווקא הפרוייקטים הקטנים והניסיוניים יותר שלו הביאו לו את ההצלחה. זאת בזכות שילוב של פקפוק במוסכמות, הבנה מדהימה של מה הופך לוויראלי וכישרון חבוי (ואמיתי) של כותב ומבצע. גיקים של קומדיה מכירים אותו בזכות המופע הותיק שלו במועדון ה”ניטינג קלאב” במנהטן, שם כישרונות עולים ואלמונים מחככים מרפקים עם אורחים כמו דייב שאפל. ילידי המילניום חובבי הקומדיה העדכנית מכירים אותו כחבר-רופא-השיניים-הרגוע-תמיד של אילנה מ”ברוד סיטי”, וכאחד מהמגישים ב”תכנית של אריק אנדרה”. אחרים יזהו אותו בתור זה שהעיר במופע  על אישומי האונס נגד ביל קוסבי, שהובילו לתביעה וייתכן שגם לסוף הקריירה של קוסבי.

אחרי שביסס את עצמו היטב ככוכב קאלט, בורס עובד עכשיו על הפריצה למיינסטרים. בחג המולד הוא יופיע ב”אבא בבית” עם ויל פארל ועם מארק ולברג. הוא גם מדבב ב”החיים הסודיים של חיות המחמד” וב”אנגרי בירדס”. בינתיים הוא גם מככב (ומפיק) ב”למה? עם חניבל בורס” בקומדי סנטרל. AVclub תפס אותו לשיחה.

למה אין הקרנות מוקדמות של “למה?” זה כי אתה מצלם כל פרק ביום שידורו?

כן, אנחנו ממש מעיפים כל פרק ככה.

אז איך התכנית תיראה? מה בעצם הולך להיות בה?

זה הולך להיות – זוכר את הקליפ של “זכור את הזמן” של מייקל ג’קסון? אז כזה, רק בקומדיה. טוב, אז יהיו מערכונים, ראיונות, קטעים שנצלם ברחוב. זו תהיה התכנית שלי. גבר, אני לא יודע למה צריך לעשות את זה. כלומר לא את הראיונות, את ה”מה יהיה בתכנית?” הזה. זו תהיה התכנית שלי, יהיה מגניב. זה יהיה דברים שאני חושב שהם מצחיקים. לזה אפשר לצפות.

אז לא הלכת על הסיטקום הצפוי בסגנון “התכנית של חניבל בורס”.

לא, את זה אעשה כשאהיה בן 38.

אז מה התהליך היצירתי בתכנית ואיך הוא שונה מפרויקטים קודמים שלך?

יש לנו שבעה או שמונה כותבים, ויש לנו גם פגישות על החומר. אנשים מביאים חומרים ואז אני מחליט עם מה להתקדם. ואני כותב לזה. זה ממש מגניב לכתוב ולהפיק דברים שלך. נחמד לעשות הכול מההתחלה ועד הסוף, החל מהצבעים על הסט, המוזיקה, הליהוק, להתעסק בכל הפרטים.

אז יכולת להפוך את זה לתכנית החלומות שלך?

לא הייתי אומר… בעצם כן! כן! זו אחת מתכניות החלומות שלי. אבל תכנית החלומות האמיתית שלי לא תהיה בקומדי סנטרל. אין להם תקציב לזה.

התפקידים שלך ב”אריק אנדרה” וב”ברוד סיטי” ממש קידמו לך את הקריירה. איך אתה מקדיש להם מספיק זמן בין הפרויקטים האחרים שלך, בייחוד הפרוייקט הזה שהוא הבייבי שלך?

זה עניין של ארגון לו”ז. בערך מיד כשאסיים כאן אסע לניו יורק ליומיים לעבוד על “ברוד סיטי”, ואז ללוס אנג’לס לשבועיים לעבוד על “אריק אנדרה”. כרגע אני עובד על התכנית שלי. אז אני מרוכז בה, וכשאעשה את הדברים ההם – אז אעשה אותם. וזו תהיה סוג של הקלה, רק לעשות מה שאומרים לי במקום לקבל את כל ההחלטות.

לפי הספיישל שלך משנה שעברה, “לייב בשיקגו”, נראה שאתה מבלה הרבה זמן בפירוק לגורמים של התהליך הקומי. יש בו בדיחות על קומיקאים, פאנצ’ים על כתיבת בדיחות. אתה נהנה לנתח – או לעשות אובר-ניתוח?

כן. אני מסתכל על דברים ומנסה להבין אותם. אני מסתכל על דברים כאילו הם בעיה במתמטיקה ומנסה להבין למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה המשמעות של כל מיני דברים. זה מצחיק איך אנחנו סוגרים את הסטים בסטנד-אפ – הרבה פעמים קומיקאים משקיעים המון אנרגיה בבדיחה הסוגרת שלהם, הרבה פעמים זו בדיחה גסה, ואז זה “כה כה כה, ואז זיינתי אותה, ואז… לילה טוב אנשים!” נראה לי שבספיישל שלי היה סתם סיפור ארוך שמאד נכנסתי אליו, ואז זה היה פשוט “אוקי שיקגו, אני סיימתי לדבר!” ככה זה, סטנד-אפ זה דבר מוזר.

לעשות אובר-ניתוח של קומדיה זה אפילו לא מוזר עכשיו. יש מיליוני פודקאסטים, קומיקאים ממש חייבים להיות בטוויטר עכשיו, ואנשים שפעם סתם היו רואים מופעים ממש רוצים לדעת איך התהליך עובד. זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? כשאתה יודע שכל דבר שתאמר ינתחו אותו אחר כך לגורמים?

לא נראה לי. חובב הקומדיות האנליטי שאתה מדבר עליו הוא עדיין מיעוט. אמנם מיעוט קולני. אני סתם כותב ועושה דברים שנראים לי מצחיקים. לפעמים בעצם אני כן חושב על זה, בנוגע לקטעים מסוימים. יש בדיחות שאתה יודע שיעצבנו אנשים אם אספר אותן במקום מסוים. לפעמים אני רואה משהו בחדשות וחושב “אם אכתוב את זה בטוויטר אקבל יופי של יחסי ציבור.” אם אתה רוצה להפיק תגובות מסוימות מאנשים, היום זה די קל.

עשית את הפרק ההוא ב”High maintenance” שהתעסק בטוויטר. כמה זה משקף את מערכת היחסים האמיתית שלך עם מדיה חברתית?

מדיה חברתית זה דבר מעניין. זה עוזר לי לתקשר עם מעריצים. זה מיידי, זה חשוב בסיבובי הופעות, זה מאד עוזר לקדם הופעות הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר. ויש את הקטע הזה שאנשים אומרים דברים במדיה חברתית שהם בחיים לא היו אומרים לאדם השני בפנים. זה כנראה לא צריך להיות כזה קטע. יש לנו קטעים על מדיה חברתית בתכנית, אנשים אוהבים לקבל תגובות מאנשים אחרים. אנשים אוהבים ששומעים אותם ואוהבים את תשומת הלב. אנשים כבר ניסו לנהל אתי דיונים על קטעים במופע שלי ועל מה המשמעות שלהם בדיוק, ואז אני קולט שאני עושה בדיוק את זה עם מישהו ואז אני כזה “מה לעזאזל אני עושה פה?” אז אני מנסה לא להכנס לזה בכלל. אני לא הולך להסביר את הבדיחות שלי לאדם היחיד שלא אוהב אותן. ולפני שהיה את המדיה החברתית והכל, אם היית מתעצבן מאיזה קטע פשוט היית מתעצבן ממנו. אבל המיידיות של להגיד את זה בסושיאל – אתה בודק משהו וישר אתה כזה “מה הטיפוס הזה אומר?” אבל אחרי כמה דקות אתה אומר “אה, בעצם אני לא צריך להגיד על זה כלום.”

זה יכול להיות רק אחד מכמה מיליונים שראו אותך, אבל כשזה אישי קשה לא להתעצבן מזה.

כן. אני לא מתווכח עם אנשים. אם הם אומרים שאני לא מצחיק, זה נכון עבורם. לא זוכר מי אמר את זה, אולי ג’יי לנו, ש”אם אתה חושב שאתה מצחיק, אתה צודק, ואם מישהו חושב שאתה לא מצחיק, הוא גם צודק.” אי אפשר לשנות את זה. אם אתה לא אוהב את החומר שלי, אתה לא אוהב.

בוא נחזור רגע לפרק ההוא ב”High maintenance”, הוא מאד טעון רגשית והופך לדי אפל.

יש אנשים שחושבים שבאמת ירו בי [בדמות שלי] בפרק ההוא. ואז שואלים אותי “מה הקטע בפרק שירו בך?” ואני לא יודע. זה עוד דבר שאני שונא, אנשים שמצטטים חומרים לא נכון. אומרים לי “כשאמרת את…” ואז רוצחים לי בדיחה, למשל. כשמישהו רוצח בדיחה שלי, זה מעצבן אותי יותר מאשר כשאומרים שאני הקומיקאי הכי גרוע אי פעם.

ואיך היה לשחק תפקיד יותר דרמטי? אתה בדרך כלל משחק בקומדיות, אבל זה היה פרק מאד דרמטי.

זה היה לא רע. זה לא היה עד כדי כך אינטנסיבי. צילמנו בסך הכל יומיים או שלושה, אז לא הייתי צריך להיות עצוב להרבה זמן. זה היה כיף. האמת היא שצילמנו בדירה שלי. עשו אותי די יפה שם. כשצפיתי בזה חשבתי “זה צריך להיות ב-HBO או משהו.” זה היה לפני כמה שנים והנה עכשיו זה ב-HBO. אבל לא הייתי צריך ממש לחפור בזה. זה היה יותר כזה, לעשות פרצוף עצוב ולהיראות עצוב, עשיתי את זה שלוש או ארבע פעמים והם בחרו את הפעם הכי טובה.

ויש לך פרוייקטים הרבה יותר גדולים בדרך. אתה עושה סרט על אנגרי בירדס?

כן.

וזו הקפיצה הגדולה?

זה בסדר. אני לא מרגיש שזה גדול כי זה רק לעמוד בתוך תא ולדבר עם מישהו שאפילו לא נמצא באיזור. זה כנראה יהיה יותר מוזר כשזה יצא בשנה הבאה. בסצנות שלי אני מדבר הרבה עם הדמות של ג’ייסון סודקיס, אבל אנחנו אף פעם לא מקליטים יחד. יהיה מגניב לראות את זה כשזה יצא, וזה יהיה מגניב לראות את זה עם האחיינים והאחייניות שלי, אבל ככל שזה נוגע לעבודה – זה רק לעמוד בתא ולהגיד דברים.

אתה מתחיל להיות מפורסם ברצינות, אבל כאדם נראה שאתה מעדיף לצאת סתם לאיזה דרינק שקט. זה משהו שיותר קשה לך לעשות עכשיו?

כן. הסתובבתי בשיקגו כשהופעתי בתיאטרון שיקגו לפני חודשיים או משהו. המלון שלי היה ממש ליד התיאטרון אז עשיתי שם שופינג, ממש במרכז, ולא היתיי אומר שזה איזה מחקר בסוגיות גזע או משהו, אבל שני לבנים זיהו אותי ואמרו משהו בסגנון “הי, חניבעל בורס, מה קורה גבר,” והיו שם גם גבר ואשה שחורים, וכל אחד מהם בנפרד בא אלי ואמר “יו, אז אתה סתם מסתובב ושיט?” כאילו מה, אני אמור לחיות בבועה או משו? זה מעניין. כאילו אני כן יכול ללכת למקומות וסתם להסתובב, אבל כן יש איזה וויב אחר.

ואנשים והטלפונים שלהם, גם כן. אנשים מעדיפים להראות שהם היו לידך במשך חמש שניות מאשר ממש לנהל איתך שיחה. חבר שלי, אם אני לא טועה מייק לורנס, פרסם פוסט בסגנון “כשאנשים מפרסמים פוסט על הסלב שהם פגשו הם לא מספרים על הקטע המוזר שהיה איתו חמש דקות קודם.” הייתי בהופעה של ראפרים, ומישהו קורא לי “אוי שיט, זה חניעבל בורס! אפשר תמונה איתך? אני מעריץ!” והמוזיקה בדיוק מתחילה. אז אני מנסה ללכת לכיוון הבמה והטיפוס הזה חוסם אותי. טיפוס גדול, נראה כמו שחקן כדורסל. אז אמרתי “טוב, תצלם, כי זה נהיה מוזר.” אבל אם הוא יספר את הסיפור, אני החרא.

ואתה מפורסם גם בגלל הקטע עם קוסבי. איך ההרגשה? אתה מרגיש כאילו זה קצת מאפיל על כל יתר הדברים שעשית?

לא, אני רק עושה את העבודה שלי. המדיה קצת התנפלה על זה. אני רק עושה את העבודה שלי.

בספיישל שלך “לייב בשיקגו” יש לך שורה בנוסח “תראו את הטיפוס הזה שחי את החלום.” אנשים לא אוהבים לשמוע אנשים אחרים, בעיקר מפורסמים, מדברים על החיים הטובים שלהם. אנשים מתעצבנים על קניה ווסט בגלל זה כל הזמן.

אני עשיתי את זה בקטע אחר – נראה לי שזה בא בדיוק אחרי הבדיחה על האקסטות – יותר בקטע של “אני אהבל” והורס את הבדיחה. יותר הערה על איזה כיף לעשות כניסה מוזיקלית עם בדיחה. אבל כן, זה מוזר. הצלחה זה בכלל דבר מוזר. אני אומר דברים שנונים לפעמים וזה נראה כאילו אמרתי דבר מגעיל. נגיד. אם אנשים בקהל אומרים לי דברים מגעילים, אז אני אומר להם דברים כאלה. נגיד, הופעתי באריזונה באיזה קזינו ואמרתי משהו כמו “אז נחתתי בשדה במיזורי…” ומישהו אומר לי בטון אגרסיבי כזה, “מה עשית במיזורי?” אז עניתי “את המשכורת שלך ביום.” כאילו מה? ברור שהגעתי לשם כדי לעבוד! זה ממש עלבון כשאנשים עושים לי כזה “למה אתה שם?” אני שם כדי לעשות כסף ממשהו שאני אוהב לעשות ושאני גם עושה ממנו כסף טוב!

מקור

תרגום: טל ניר קסטל

***

המופע ייערך בבית האופרה ת”א
רביעי, 29.6.2016
20:30 דלתות / 21:00 הופעה.
מחיר לפני ההנחה 234 284 ש”ח
מחיר אחרי ההנחה 211- 256 ש”ח
http://www.eventim.co.il/hannibal-buressתחת מבצעים והטבות : הטבת flok
 
קוד ההנחה : 1313

 

הקומיקאי אדי איזארד: “אני סתם טיפוס שמחרטט בשכל”

השחקן, הטרנסוויסט והסטנדאפיסט אדי איזארד מדבר על לשחק עורב בתחילת הדרך, על פחד במה ועל למה הוא לא מספר בדיחות שפתון

אתה עושה סטנדאפ כבר שנים. כמה זמן אתה צריך להתכונן להופעה בימינו?

אני משתמש בשיטה של ברוס לי: “הדרך לשום מקום”. הרעיון שלו היה שהוא ילמד הכל, ואז יוכל לאלתר איך להילחם בכל מי שיפגוש. הדרך הכי טובה להתחיל הופעה היא לא לחשוב על כלום – לנקות את הראש לגמרי, לא בקטע זן, אלא פשוט לצאת לשם ולראות מה קורה ואיפה אתה בכלל נמצא.

עד כמה אתה משחק את עצמך על הבמה?

כשהתחלתי, היה לי מאוד קשה לכתוב חומר. הייתי שחקן של מערכונים, כתבתי מערכונים, ואז עשיתי גם הופעות רחוב וניסיתי שם לשחק את עצמי, למצוא את הקול של עצמי ולא של דמויות זרות עם קולות משונים. ואז הבנתי שאני צריך לשחק את “עצמי”. הסטנדאפ הפך לזה שאני מקריין את העצמי הזה. הייתי עומד על הבמה ואומר “ואני חושב על זה ש…”, והייתי עושה מין קטע דמות כזה כדי להראות מה אני חושב.

בסטנדאפ זה עוזר, לשחק את עצמך ולדבר על איך אתה מרגיש. תמיד תהיה מקורי אם רק תדבר על איך אתה מרגיש בנוגע לאל”ף, בי”ת, גימ”ל. אלא אם כן יש לך אח תאום וגם הוא עושה סטנדאפ.

כמה מהחומר שלך מתוסרט וכמה מאולתר?

לפעמים אני כותב רשימה של דברים שאני רוצה לדבר עליהם, וגם מתחיל לעבות אותם עם קצת דיבורים, אבל זה בעייתי. הרבה יותר קל למצוא את  המילים כבר על הבמה. הרוב מאולתר מאיפשהו. רוס נובל מאלתר המון, אבל המקסימום של אילתורים שאני עושה בהופעה זה משהו כמו חצי שעה. בעצם אף פעם לא ממש מדדתי כמה זמן זה, אולי 45 דקות. אבל לכל הופעה נכנסים אלתורים מלפני שבוע או חודש או משהו כזה.

אתה עושה סטנדאפ בעולם. אתה מתאים את החומר שלך למדינה שאתה מופיע בה?

אני בפירוש משתדל שלא להתאים. להקות לא מחליפות תווים כשהן בסיבוב הופעות בין לאומי – למה סטנדאפיסטים כן צריכים? אני מנסה לספר סיפורים על בני אדם, על מה אני חושב על דת או על קומקומים או דברים כאלה… אני עושה הומור אוניברסלי, דברים כמו “משה דיבר לסנה בוער. עם זה מדברים כשמנסים להבין איך בורחים ממצרים?”. את זה למשל הייתי אומר גם ברייקיוויק, גם באוקלנד, גם בסידני וגם בלוס אנג’לס.

איך הקהל בארה”ב שונה מהקהל בבריטניה?

הם בדיוק אותו דבר. ניו יורק ולונדון מאד דומות. בלוס אנג’לס אני יכול להגזים טיפה יותר. ואז ככל שאתה עובר לערים יותר קטנות אתה עלול להגיד משהו לא מתאים ואז הם יגידו “טוב, לא ראינו פה יותר מדי סטנדאפ בזמן האחרון, אז נצחק מזה בכל מקרה”. ניו יורק ולונדון סתם ישבו ויגידו: “טוב, תצחיק אותנו יא מנייאק, כי כבר ראינו פה הכל”. הם הקהל הכי קשה.

כילד איך נכנסת לעניין המופעים? בעבר קישרת את זה למות אמך.

כן. שיחקתי עורב. היא הכינה לי תלבושת של עורב, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה לפני שמתה…אז שיחקתי את העורב ומישהו צחק כי טעיתי במילה או משהו. ואני זוכר שחשבתי שזה די מעצבן… וזה היה כשהייתי בן שש, ואז אמא שלי נפטרה. ואז בגיל שבע ראיתי מחזה אחר וילד אחר קיבל תשואות. זה בטח היה מצחיק, ככה חשבתי, והחלטתי שאני חייב לעשות את זה. נראה לי שזה בטח הצורך הנואש באהבת הקהל. זה הפך לתחליף להיעלמות של אמא שלי. ככה אני מנתח את זה… זו מערכת יחסים די בריאה, כי הקהל לא ייתן לך את זה בחינם כמו ההורים.

תמיד היה לך ביטחון על הבמה?

במערכונים הייתי רגוע לגמרי. אולי כי התחבאתי מאחורי תלבושות ומשקפיים וכאלה. ואז כשהתחלתי לעשות הופעות רחוב, זו היתה הפעם הראשונה שהרווחתי כסף וחשבתי, כדאי מאוד שזה יעבוד. חשבתי שזהו, הימרתי על הכל – נשרתי מלימודי ראיית חשבון בשביל זה! ורואה חשבון  מקבל רכב חברה! קיבלתי פחד במה רציני וזה לא מצא חן בעיניי. אז די איבדתי את כל הביטחון שלי בהופעות רחוב, ולאט לאט בניתי אותו מחדש בהופעות ובעוד הופעות.

והיום כבר אין לך פחד במה?

מה קורה אם אתה יוצא ואחרי חמש דקות אתה כבר לא מצחיק ואתה אמור להיות על הבמה שעה וחצי או שעתיים? פשוט אסור לחשוב על זה. יש לי אנלוגיה לזה – נהיגה. כשאתה נכנס למכונית, אתה לא חושב – מה אם אהרוג איזה ילד תוך שתי דקות. אתה פשוט לא חושב על זה. עושה כזה הסכם עם עצמך לא לחשוב על זה.

אדי איזארד בשמלה

היו לך תלבושות צבעוניות בעבר. מה החשיבות לתלבושת שלך על הבמה?

זה לא ממש זוהר, אם לומר את האמת. אין הרבה מבחר לטרנסוויסטים סטרייטים, לכן אתה רואה המון טרנסוויסטים לבושים בצורה ממש מרושלת. יש לך אנשים די גבריים והם לובשים קצת בגדים נשיים כאלה, וזה לא נראה טוב. אבל, כן, אני טרנסוויסט, אז אמרתי יאללה כבר, לעזאזל, אז אלבש שמלה. אבל אז נתקעתי וכל הזמן הייתי לובש שמלות או חצאיות או איפור וכאלה. ואז האמריקאים אמרו, “טוב, זה מה שאתה עושה, כן? אתה עושה סטנדאפ וזה מה שאתה לובש”. אז לא, אני סטנדאפיסט ובמקרה אני גם טרנסוויסט.

האמת היא שאני סתם בחור שמחרטט בשכל. איזה בחור בווילס אמר לי: “חשבתי שהחומר שלך יהיה באמת…” ואז הוא לא הצליח למצוא את המילה הנכונה, ואמר: “אבל אתה סתם מחרטט בשכל”. אז אמרתי לו שנכון, כן, זה בדיוק מה שאני עושה. הוא חשב שהכל יהיה נורא נשי, בדיחות “שפתון אחד נכנס לבר”, או “נכון איפור זה מעולה?”, ובמקום זה סיפרתי בדיחות “אסור לתת לחזירים טרקטורים”. אני ילד מונטי פייתון: אני סתם מדבר שטויות.

***

 

המקור: הגרדיאן, פברואר 2008

תרגום: טל ניר קסטל

רון פלדמן – ראיון ר-ציני

“רון” של רון פלדמן היא סדרת הקומדיה הכי טובה שאתם לא מכירים שעשה אותה אדם שאתם לא מכירים בערוץ שחלקכם מכירים

 רון פלדמן הוא לא היוצר הקומי הראשון שיצר סדרה קומית שזהה לשם הפרטי שלו, אבל הוא היחיד שלא שמעתם עליו קודם. בעזרת כמה חברים ומודי בר-און הצליח ליצור סדרה מדוברת ביס קומדי, שזה ערוץ שעוברים אליו אחרי שהוט מעצבנים אתכם. לא שאלנו את רון על התחרות בין יס להוט, אבל שאלנו אותו שאלות. הוא ענה לכולן ושמר את היח”צ רק לסוף.

 למה לעשות קומדיה?

 “כי זה מצחיק”

החלטת לעשות סדרה על החיים שלך אף על פי שלא מכירים אותך. למה לא מכירים אותך?

“כי יש כמות מוגבלות של אנשים שאפשר להכיר, וכי אנשים לא מכירים אנשים עד שהם לא מוכרים”.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

ג’קי גליסון, בראבא, אדי מרפי, דני סנדרסון, ג’ורג’ קרלין, ג’רי סיינפלד, ספי ריבלין, אסי כהן, טינה פיי, איימי פולר ומל ברוקס. אה, וגם הבחור שמככב בסדרה ‘לואי”, אני לא זוכר איך קוראים לו”.

עשית עם  אביתר חלימי את הסדרה “הדרך לאקפולקו“. חוץ ממספר הצפיות מה ההבדל?

“מספר המשתתפים, כמות הלוקיישנים, גודל ההפקה, זמן הכתיבה, איכות הקייטרינג, חלוקת המשכורות, אורך הרולר, פלטפורמת השידור וזה שאביתר לא משחק בכל הפרקים אלא רק בפרקים 1 ו-4, והיה שותף לכתיבה בפרקים 6 ו-10. חפשו אותו בפייסבוק ועשו לו לייק. אה, והוא גם מנהל את עמוד הפייסבוק של הסדרה אז חפשו גם את זה ועשו לזה לייק”.

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“אני חושב שבתקופה האחרונה יש גל מאוד חיובי של קומיקאים ויוצרים שמתמקצעים בכל מיני אמצעי מדיה: אינטרנט, טלוויזיה, סטנדאפ, ורובם גם עושים עבודה מעולה בלשלב את הדברים האלה. זה מרגיש שיש פה דור של קומיקאים-יוצרים שמתבשל על אש קטנה ולא רחוק היום שהתבשיל הזה יהיה מוכן, יתסוס לכל עבר ויישפך לכולנו על הפרצוף”.

למדת בספיר. תוכל לספר את הסיפור על ניצחונך את הקסאמים?

“זה היה יום בהיר, השמש עמדה במרכז השמיים והסתכלה עלי כאילו מלמעלה. ‘היא לא באמת אוהבת אותי’, חשבתי לעצמי והמשכתי לכיוון הברזייה שנמצאת ליד הספרייה, לא רחוק מהנגרייה ב’מכללת ספיר’ שבנגב. אני זוכר שהיד שלי הייתה שמנונית משקית התפוצ’יפס שסיימתי לא מכבר ואת ההרגשה הטובה שהייתה לי כששטפתי את היד במים הצוננים. אך הרגע המתוק היה קצר, משום שעוד לא הספקתי לנגב את היד על המכנס כשלפתע צווחת ‘צבע אדום’, הדהדה בקמפוס וגרמה לי לאבד את קו המחשבה לצמיתות. כאדם מבועת עם יד חצי רטובה חצי שמנונית רצתי לעבר המחסה הקרוב ביותר. 4 שניות של בהלה, 3 שניות של חרטה, ונשמעה נפילה. ‘לא הפעם קסאם!’ אמרתי לקסאם, ‘לא הפעם!’ קמתי בניצחוני, ופתחתי עוד שקית של תפוצ’יפס”.

פיצוץ נשמע בשדרות
פיצוץ נשמע בשדרות

.מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

” ‘קרדיולוג’ – בגלל הפער בין מה שזה באמת לבין מה שאתה מדמיין שזה כשאתה שומע את המילה בפעם הראשונה. במקרה שלי, ליצן מטורף ומצולק בכל גופו שמגנג’ל סכינים ולא אמור להתקרב בשום אופן לבית החזה שלי”.

מודי בר-און היה המורה שלך, וערך את הסדרה. מה עוד היית רוצה שמודי בר-און יעשה?

“שיחזיק את בני בכורי גבוה בשתי ידיו בזמן שהמוהל מבצע בו את טקס ברית המילה”.

מה התפיסה הקומית שלך?

“אני תופס חזק בשלוש אצבעות ועם השתיים האחרות נותן קונטרה. אני חובק את הקומדיה לאיזור הבטן, מתכופף ומתגלגל. לפעמים שאין לי כוח אני משתמש בתפיסת ‘ג’ונסון’ הקונבנציונלית”.

אם היית יכול לחזור בזמן לכל תקופה בהיסטוריה, היית הורג את פרדוקס הנסיעה בזמן?

“לא. ובטוח לא הייתי שוכח לראות ‘רון’ כל יום ראשון ב-23:00 ביס קומדי או מתי שאתם רוצים באינטרנט!!!”

ארז קליימן – ראיון ר-ציני

אי אפשר לאיית סטנדאפ בלי ארז קליימן, אם מוסיפים סטדפ

ארז קליימן, הסטנדאפיסט הוותיק,  מוכר לשומעי הרדיו וגם לאלו שאין להם אוטו מהגשת הפינה הקומית בתכנית של “שי ודרור”. הוא גם הגיש  פינה בתכנית הידועה “העולם הבוקר”  בערוץ 2. כיוון שמדובר בקומיקאי מבריק הנחשב לנקי, החלטנו לארח אותו לקראת הסדר.

מתי הבנת שאתה רוצה להצחיק?

“ברגע שהבנתי שזה עוזר לי לשרוד מול הילדים החזקים בגן”.

הרבה מהסטנדאפ שלך עוסק בזוגיות. איך זה מסתדר עם שיעור הגירושים באוכלוסייה?

“אני חושב שגירושים הם חלק מזוגיות. החלק הפחות נעים והפחות כיף והרבה יותר יקר. בכל מקרה, גם המתגרשים היו פעם בזוגיות… ככה שהם מבינים, אני מקווה, על מה אני מדבר בכל מה שקשור לזוגיות”.


מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

“גדלתי בקאמל קומדי קלאב וכשהגעתי לשם, צעיר ומתלהב מחיפה, אחד מאמני הבית שהכי הצחיקו אותי היה רועי לוי, וכשמישהו מצחיק אותך אתה אוטומאטית מושפע ממנו. אז רועי לוי“.

הייתה לך פינה קבועה אצל שי ודרור. מה יותר מפתיע, שיחה מפתיעה או דרור?

“דרור הפתיע בענק, למרות שבדיעבד, באחת השיחות שהייתה לנו, מיד בסוף תכנית שצילמנו ביחד, הוא זרק לי איזה חצי רמז. באותו רגע לא ייחסתי לזה חשיבות. בתכלס? גם היום לא. אני מת עליו. לא נמשך אליו, אבל מת עליו. רק לשי אני נמשך”.

מה אתה חושב על הקומיקאים של היום?

יש בישראל המון קומיקאים (וקומיקאיות!) מעולים. יש המון שמות שלא שמעת עליהם, אבל הם מופיעים שנים, והם מוכשרים, חרוצים ובעיקר מצחיקים. לך למועדוני סטנדאפ, לך לברים חשוכים ואפלים, עם שלושים איש בקהל ותמצא שם אוצרות”.

הגשת פינה גם ב”העולם הבוקר”. למה לעזאזל לקום מוקדם?

“שמע, זה היה בשישי, הייתי בלי רכב, ההורים בחיפה, ככה יצא להם לראות אותי לפחות פעם בשבוע במשך חצי שנה. זה חסך לי ביקור ועל הדרך הכרתי אנשים מעולים”.

ארז בבוקר
ארז בבוקר

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

“אחת השאלות הכי קשות בעולם. כל כך הרבה דברים מצחיקים אותי ואני לא מצליח למצוא מילה אחת. עבור”.


בתחרות בין ביפ לקומדי סנטרל למי היית נותן פרס ניחומים על היעדר קהל?

“ביפ היה ערוץ נישה מעולה, בועט, מקורי וכייפי והייתה לי הזכות לעשות שם כמה דברים. לצערי הוא כבר לא קיים אבל תמיד יש התקווה שהוא יקום מחדש ויתקמבק. קומדי סנטרל לצערנו הוא רק מספר בשלט, אין שם באמת ערוץ כי אין שם באמת כסף. כשהיה שם כסף היו שם תכניות מקור מצוינות, כמו ‘מחוץ לחוק’  המעולה ועוד”.

מה התפיסה הקומית שלך?

“אל תעליב ואל תפגע. תצחיק”.

לו היו נותנים לך שלוש משאלות, כמה משאלות היית מבקש?

“התשובה שלי לשאלה על המילה שהכי מצחיקה אותי? אז כזה”.

עירד ברזילי – ראיון ר-ציני

הסיפור על עירד שעושה קומדיה לגמרי לבד

צ’רלי צ’פלין אמר שכל מה שהוא צריך בשביל קומדיה זה שוטר, גן ואישה יפה. אבל צ’רלי צ’פלין היה לוזר, ועירד ברזילי לא צריך את כל זה אלא רק חדר, טלפון ולפעמים, כשהזמנים קשים, גם פאה ושפם. אפשר להגדיר את הסרטונים שלו כפרודיה על החיים, על אבות ועל חברים. אפשר גם לא.

מתי גילית שאתה מצחיק?
“סיפור אמיתי, כשניסיתי להיפרד מחברה שלי בחטיבת ביניים היא התחילה לצחוק, היא אמרה לי ‘אם לא הייתי מכירה אותך, עוד הייתי לוקחת את זה ברצינות’. המשכנו לצאת עוד שנה מאז”.

חלק גדול מהסרטונים שלך הם על אבא. כיצד הם שונים מסרטי אבא גנוב?
“יהודה גידל שפם אמיתי בשביל הצילומים. אני מעדיף חברה”.

מי  הקומיקאים שהשפיעו עליך?
“חד משמעית מונטי פייתון”.

בכל הסרטונים שלך אתה לבד. אתה חש בודד?
“מה פתאום, תמיד יש איתי בקבוק ג’יימסון ואלבום תמונות עם זיכרונות מהטיולים בחו”ל.. אוקיי כן”.

מה  אתה חושב על היוצרים הקומיים בימינו?
“אני חושב שהקומדיה והיוצרים עוברים אבולוציה, קצת כמו התקליטנים, פעם כל מי שידע לעשות מיקסים למוזיקה של אחרים היה עובד בתחום, מאז יוטיוב ועידן ה’כל אחד יכול’ שורדים רק אלו שיוצרים מוזיקה מקורית שלהם, ככה גם הקומיקאים היום נדרשים להיות הרבה יותר יצירתיים ומקוריים, זה מוציא דברים טובים לדעתי”.

הרבה מהסרטונים מתרחשים בטלפון. מה לדעתך הכי מצחיק בצורת התקשורת הזו?
“זה באמת התחיל כי לאף אחד מהחברים שלי אין זמן להצטלם איתי, רובם מהנדסים”.

איזו מילה הכי מצחיקה אותך ולמה?
“‘לובלו’. אני לא בטוח מה זה, אבל בכל דייט שני שלי יש בחורה שמבקשת שאעצור לה דחוף בבית שתביא. מה זה? זה נכנס בפרייבט?“.

 

לובלואים מגלים את עצמם
לובלואים מגלים את עצמם

 

מה לעולם לא תעשה עם פאה?
“ביד. פשוט לא נראה לי מתאים”.

מה התפיסה הקומית שלך?
“אף פעם לא להתאמץ מדי, זה מעייף אנשים. לצלם רק כשאתה עובר יום שאתה במצב רוח טוב, בגלל זה אני מצלם שני סרטונים בשנה”

אם היית יכול לחזור לכל נקודת זמן בהיסטוריה, מי היית מעדיף שיראיין אותך?
“כל בחורה אקראית בת 20 שעוברת תקופה מבלבלת”.

 

איך מתרגמים הומור

שיחה עם המתרגמת מרב זקס פורטל על תרגום הומור, דאגלס אדמס ו”סלמון הספק”.  וגם: מה עונים על שאלות טיפשיות

 

157080_10200238133649802_1444954489_nתרגום הוא עבודה קשה, תרגום הומור על אחת כמה וכמה. ההומור מורכב לא מעט מהקשרים תרבותיים ולעתים ממשחקי מילים, כך שצריך להכיר הן את שפת המקור והן את שפת היעד. הכותב הקומי המובהק ביותר הוא דאגלס אדמס (המדריך לטרמפיסט). אין ספק שמלאכת התרגום של ספריו אינה פשוטה, וצריך להפקיד אותה בידי קוסם או משוגע. מרב זקס פורטל היא המתרגמת של “סלמון הספק”, ספר מעיזבונו של דאגלס אדמס שיצא לאור ב-2002 ומכיל רעיונות, סיפורים ומחשבות שהתגלו לאחר מותו. ילדי הקומדיה יצאו לבדוק אם היא קוסמת או משוגעת.

 במה שונה סלמון הספק מספרים אחרים שתרגמת?

“סלמון הספק הוא ספר המורכב מקטעים שנשלפו ממחשבו של אדמס אחרי מותו. אני לא בטוחה שהוא היה מאושר ממהלך כזה, אבל אין ספק שעבור המעריצים שלו זו דרך להשאיר אותו בחיים עוד קצת. הספר כולל הגיגים שלו על מגוון נושאים שונים ומשונים,  מהאף הגדול שלו (‘האף שלי’), כלבים אהובים (‘מגי וטרודי’), חוקים טיפשיים ברחבי העולם (‘החוקים’), הדרך הנכונה לשתות תה, מסעו לאפריקה לטובת קמפיין הסברה להצלת הקרנפים בחום נורא, כשהוא לבוש לפרקים בתחפושת קרנף חונקת (‘מסע הקרנף’), שיפוצים בבית (‘פרנק המשחית’), בעיות תכנות (‘תבנו את זה ואנחנו כבר נגיע’) ועוד. אין כמעט יום שאני לא חושבת על משהו שאדמס אומר שם בהקשרים שונים, ומצטערת שוב שהוא כבר לא בחיים.

“כשתרגמתי את הספר, היו קטעים שבמהלכם צחקתי בקול, במיוחד בפרקים של הספר-בהתהוות ‘סלמון הספק’, ההמשך של סדרת דירק ג’נטלי. ואז, כשגמרתי לתרגם את פרק 11, והבנתי שזהו, לא יהיו עוד, כמעט פרצתי בבכי. הנה קטע מתוכו:

‘אני לא מתעסק בחתולים’, אמר דירק ג’נטלי.

קולו היה תקיף. הוא הרגיש שכבר התקדם בחיים. לא הייתה לו כל ראיה לאישוש השקפה זו; הוא פשוט הרגיש שהגיע הזמן. היו לו גם בעיות עיכול, אבל זה לא היה קשור לעניין בשום פנים. (עמ’ 232).

יש החלטות בתרגום ההומור בספר שאת גאה בהן במיוחד?

“הקטע שאותו הכי נהניתי לתרגם הוא, למעשה, יותר עיבוד מתרגום. מדובר בקטע שנקרא: לילדים בלבד, ובו אדמס מסביר לילדים כל מיני דברים שחשוב לו מאוד שיידעו. למשל, מה ההבדל בין ביצה מטוגנת ליום שישי. מובן שבאנגלית זה נשמע מצוין – What is the difference between Fried Egg and Friday

אבל בעברית זה לא עובר בתרגום מילולי, ולכן נדרשתי כאן לעיבוד שיעביר את רוח הדברים, ושאלתי את עצמי איך אדמס היה כותב את זה בעברית.
‘רצוי שתדעו מה ההבדל בין תמוז לתפוז. זהו הבדל פשוט למדי, אבל חשוב. תמוז הוא אחד מחודשי השנה ואילו תפוז הוא אחד מפירות ההדר. כמו רוב הדברים, זה לא עד כדי כך פשוט, כמובן. אם רוצים לעשות מיץ מתפוז, כדאי לסחוט אותו כמו שצריך. אבל את חודש תמוז מומלץ בחום לא לסחוט כלל. אם כי אפשר בהחלט לסחוט תפוז בחום של תמוז. אפשר גם לסחוט תפוז באב או באלול, אם מתחשק לכם, או במסחטה. זה באמת קצת מסובך, אבל יש בזה איזשהו היגיון. אם חושבים על זה’. (עמ’ 112).

לא תמוז via: http://www.funny-potato.com/funny-fruits.html
לא תמוז
via: http://www.funny-potato.com/funny-fruits.html

במה שונה תרגום הומור מתרגום של ז’אנרים אחרים?

 “למעשה, זה לא שונה בהרבה. מתרגם טוב צריך להיות מיומן בשלל סגנונות, ובכללם הומור. באופן כללי יותר אפשר להגיד שהומור לא מתמסר בקלות, וצריך לשכנע אותו בכל מיני שיטות. הומור הוא תלוי מקום ותרבות, ולכן לא פעם נדרשת פעולה של עיבוד לא פחות משל תרגום גרידא”.

מה השגיאות הנפוצות של מתרגמים בבואם לתרגם הומור?

 “כמו שאמרתי קודם, הומור לא מתמסר לתרגום מילולי, להמרה של X ב-Y. מעטות הבדיחות שאפשר לתרגם כלשונן ולכן צריך להמיר אותן בבדיחה דומה בעברית. אותו הדבר לגבי תרגום נונסנס או אי-היגיון (בעברית)”.

 

את מי הכי היית  רוצה לתרגם?

“בעיקרון, סופרים טובים, בכל ז’אנר מלבד אימה (-:
למשל את הספר המעולה ‘אמריקנה’ שקראתי בשבוע שעבר, של סופרת ניגרית עם שם בלתי אפשרי להגייה ‘צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה'”.

אילו מילים הכי מצחיקות אותך, באנגלית ובעברית?

“יש המון כאלו, מילים בכלל מצחיקות ומעציבות אותי לא פעם. אבל הכי מטרידות אותי אלו שנתקעות לי בראש ככה סתם בלי סיבה. אבל ככה בשלוף  – zucchini באנגלית ושלבקת חוגרת בעברית. אם כי המחלה עצמה לא סימפטית בכלל, חטפתי אותה פעם, כואב נורא.

“אדמס, אגב, היה מאוד מוטרד מהמילה למה Why, וכתב עליה קטע קצר, והנה חלק ממנו:
‘למה’ היא השאלה היחידה שאנשים מייחסים לה די חשיבות לקרוא על שמה אות שלמה באלף בית האנגלי.

[…] ‘למה?’ היא תמיד השאלה שקשה ביותר לענות עליה. אתם לא נתקלים בבעיה כשמישהו שואל אתכם ‘מה השעה?’ או ‘מתי פרץ הקרב של 1066?’ או ‘אבא, איך זה שהחגורות בטיחות האלו נמתחות כשאתה עוצר בפתאומיות?’. התשובות קלות והן, בסדר יורד, ‘שבע שלושים וחמש בערב’, ‘עשר ורבע בבוקר’ ו’אל תשאלי שאלות טיפשיות’ (עמ’ 44)”.

 

מה את הכי אוהבת במקצוע שלך?

 

“את העובדה שאף יום לא דומה למשנהו, שאני אדון לעצמי ולזמני, שהראש כל הזמן עובד ושאני נוסעת למקומות רחוקים ושונים כל הזמן מבלי לזוז מהכיסא (וזה גם החיסרון, כמובן)”.

 

אילו שלושה דברים לא היית לוקחת לאי בודד?

“דבר ראשון, את עצמי. ובכלל, לדעתי מפריזים בחשיבותם של איים בודדים. אני, אישית, אוהבת להיות בבית, עם הקפה השחור והספרים הישנים והחדשים”.

 

** ולקינוח, תשובה של אדמס מסלמון הספק
מאיפה אתה שואב את ההשראה לספריך?

‘אני אומר לעצמי שעד שלא יצוף במוחי רעיון כלשהו אסור לי לשתות עוד כוס קפה‘ (עמ’ 73).

סלמון הספק בהוצאת כתר

עידו רוזנטל – ראיון רגיל לקראת הכנס Comedy for a Change

מתי קומדיה שינתה את פני הפוליטיקה ומתי פוליטיקה החזירה לה. שיחה עם התסריטאי  והעורך עידו רוזנטל

 

עידו רוזנטל, קומדיהביום ראשון הקרוב יתכנסו מיטב יוצרי הקומדיה בארץ וגם מעט מהעולם לכנס יחיד במינו, בכותרת Comedy for a Change

מושב באותו שם ינחה התסריטאי והעורך עידו רוזנטל (קצרים, כל לילה עם אסף הראל). יצטרף אליו כתב החוץ של ערוץ 10 נדב אייל והם ידונו במקרים שבהם הקומדיה שינתה את הפוליטיקה ולהפך.

 

 איך הגעת לקומדיה?

“בספר המחזור של כיתה ט׳ כתבו עליי ‘הוא נורא אוהב את הים, והבדיחות שלו לא מצחיקות אף פעם’. מאז אני ממשיך לנסות”.

מתי קומדיה שינתה מציאות?

“ברגעים אלה ממש מתארגנת מלחמת עולם סביב קומדיה של סת׳ רוגן, אבל בלי קשר, קומדיה משנה מציאות כל הזמן. בכל פעם שאתה צוחק מבדיחה על נושא רציני, אתה נותן לדעה של הקומיקאי להיכנס לך לראש וגם אם המסרים האלה לא משפיעים בהתחלה, לאט לאט הם מחלחלים ומשנים את המציאות”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“וואו. כל מי שאני אוהב השפיע עלי. החל מהגששים, מוני ובראבא, פלטפוס, דרך מונטי פייתון, לואי סיקיי, ג׳ון סטיוארט, ג׳ון אוליבר, סטיבן קולבר ועד האנשים שאני עובד איתם כל יום”.

מה מצב ההומור אצל פוליטיקאים?

“פוליטיקאים בישראל לוקחים את עצמם ברצינות ובדרך כלל כשהם מנסים להצחיק זה בעיקר מביך”.

מי הפוליטיקאים הכי מצחיקים בעיניך ומי הכי פחות?

“הפוליטיקאים היחידים שכן מצחיקים משתמשים בתכונה שמאוד חשובה לפוליטיקה – ציניות. ובתחום הזה השניים שאני יכול לציין הם שרון ואולמרט”.

יש טענה שהיום הסאטירה נעלמת בדאחקות. אתה מסכים איתה?

“לא. בפריים טיים אולי מתעסקים יותר בבידור, אבל אם יוצאים קצת אפשר למצוא יופי של דברים, למשל בערוץ הראשון כל שישי בתשע וחצי“.

יש דברים שאתה מתבייש שמצחיקים אותך?

“לא מתבייש בדברים שמצחיקים אותי, אבל יש תכניות מחו״ל שאני קצת מתבייש שאני אוהב לראות. נראה לי

שהגרסה האמריקאית של ‘לרדת בגדול’ עומדת בראש”.

 עדיף להיות ליצן עצוב או טרגדאי צוחק?

“אני בוחר ליצן עצוב. הוא לפחות אותנטי בניגוד לטרגדאי הצוחק שהוא בעיקר ציני”.

 

***

22-21 בדצמבר, סינמטק ירושלים

 

ראיון עם שי אזולאי (“המחלקה”, הצגה) – פרויקט סאטירה

ההצגה “המחלקה” של שי אזולאי מראה שיש גם סאטירה בעולם הקומדיה. רק צריך לזכור איפה שמתם אותה בפעם האחרונה

המחלקה, קומדיה וסאטירהכבר היה נדמה שכל הסאטיריקנים הלכו להתאבד כי הם לא עמדו בתחרות עם המציאות. אולי הכל כבר נעשה ושוב יעלו השמות הישנים, אף שרוחות רפאים מתקשות מאוד לכתוב סאטירה. מתוך האפילה הרפרטוארית הגיח שי אזולאי והקים את הצגת הסאטירה “המחלקה“, מאפס, באמצעות עזרה מחברים ומימון המונים, הצגה על חבורת חיילים שנשלחו לשמור, אבל על מה? האם אפשר למצוא עוד אבסורד בצבא? מתברר שכן.

 

 

למה לעשות סאטירה בארץ?

“כי זה עוד חוקי, בינתיים”.


לאחרונה נחשפנו לשחיתויות בצמרת, לריבים ילדותיים של צמרת הביטחון, לאינפנטיליות מביכה של פוליטיקאים. מה הסאטירה יכולה להוסיף למציאות?

“אני חושב שהסאטירה עוזרת לנו להבין את החברה שבה אנו חיים, היא יוצרת מרחק מסוים בינינו לבין המציאות ומאפשרת לנו להסתכל על המצב באופן ביקורתי. בוא ניקח סתם דוגמה פיקטיבית – נגיד, ראש ממשלה שמרכל עם המזכירה שלו על שר הביטחון, וקורא לו מטורף ומושחת וקנאי. אם תראה את זה בחדשות, אז מה תגיד? מקרה בודד, טיפוס מסואב, קטנוני וחסר מצפון. אבל אם תראה את אותה סצנה בהצגה, אז אולי תחשוב שיש לה משמעות סמלית, אולי תתחיל לנתח את המשמעויות שלה – אולי תבין שהאיש בעצם משקף אותנו, את החברה שלנו, שהרי ממנה הוא צמח ואותה הוא מייצג בעיני העולם”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“חנוך לוין, פרנץ קפקא, סמואל בקט, דודו גבע, גוטפריד גוטהלף זוויסיג”.

 

“המחלקה” עוסקת באבסורד בחיי הצבא. מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בצבא?

“את הסיפורים הממש טובים אני שומר לרומן טרגי-קומי שעדיין אין לי אומץ לכתוב, אבל אני יכול לספר על מקרה אחד של קצין בכיר שבא לבקר אותנו בזמן ששמרנו ליד קבר רחל – לאחר שהוא נשא את הנאום שלו על התפקיד החשוב שאנחנו ממלאים שם, הוא שאל את החיילים לגבי התנאים במוצב, אם יש להם את כל מה שהם צריכים, וכדומה. אחד החיילים נעמד ואמר שאחד המפקדים תמיד נדחף לפניו בתור לשחק בפלייסטיישן, ושולח אותו לעשות כל מיני מטלות כדי שלא יפריע לו. באותו יום המפקד הזה הועף מהפלוגה”.

סיכון ביטחוני גבוה
סיכון ביטחוני גבוה

 

מה אתה חושב על הסאטירה של היום?

“אני לא יודע אם יש היום סאטירה, יש הומור שחור, נונסנס, חיקויים, והרבה דאחקות, אבל סאטירה אמתית שיכולה לעצבן ולעורר מחשבה לא ראיתי מזמן. אולי גם ‘המחלקה’ היא לא באמת סאטירה – כלומר ראיתי אנשים שיוצאים באמצע ההצגה בכעס. אז זה נותן לי קצת תקווה, אבל לפעמים אני שוכב ער בלילות וחושב, ‘אולי זה סתם הומור שחור? אולי פרודיה? גרוטסקה? בורלסקה?'”.


המחלקה קרמה עור וגידים בזכות מימון המונים. יכול להיות שבניגוד לדעה הרווחת, ההמון יכול לשאת סאטירה?

“כמה מאות תומכים, כולל משפחה וחברים, לא ממש מייצגים  את הציבור הרחב, אבל אני חושב שצריך סאטירה, גם אם רוב הציבור יישאר בבית לראות האח הגדול. ההשפעה של ‘מלכת אמבטיה’, למשל, הייתה הרבה מעבר לכמה המאות שצפו בה. אפשר רק לקוות שלמרות התחרות הרבה עדיין יימצא מקום ליצירות סאטיריות שיעוררו דיון ציבורי”.

 מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

“מפנק, במיוחד כשהמילה מתייחסת לחטיף גרנולה, נוזל כלים, או כרטיס אשראי”.

 מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בתיאטרון?

“בכל פעם ששחקן מנסה לפענח את המהלך הנפשי המדויק של הדמות שהוא מגלם זה קצת מרגיש לי מגוחך. למה הדמות אומרת ככה ולא אחרת? מי יודע? חצי מהזמן אני בעצמי לא יודע למה אני אומר את מה שאני אומר”.

הנה שי
הנה שי

 

מה התפיסה הקומית שלך?

“מותר לצחוק על הכל, אבל לא הכל מצחיק”.

 מה תיקח איתך לסוף העולם?

“גרביים להחלפה”.

***
ההצגות הבאות:

14/12
14/1

היונתנס – ראיון ר-ציני

ֻהאם אפשר לסיים מילה בעברית בסיומת אנגלית? היונתנס טוענים שכן

היונתנס, קומדיה

כמה חברים בצמד קומי צריך בשביל להחליף נורה? שניים – אחד שיחליף את הנורה והשני שיהיה הסטרייט מן. הצמד יונתן גרופר ויונתן אבינועם הבינו את העיקרון והחליטו לוותר על הסטרייט מן. ביחד הם מריצים להקת בנים מצליחה, הופיעו בתוכנית המערכונים חוסכת התקציב מצב כפית ומנהלים זוגיות מתוקשרת וחשוכת ילדים. תפסנו אותם ברגע של הפוגה ממירוץ התהילה ושפכנו עליהם קצת מים קרים.

מתי גיליתם שאתם מצחיקים?

אבינועם: אני עוד מגיל קטנטן חיקיתי מורות והמצאתי מערכונים קיצוניים, עבדתי על הרדיו, בכל מסגרת שהייתי תמיד חיפשתי להיות בולט בשנינות ולהצחיק, אולי זה חסך בתשומת לב בילדות או שאולי זה גנים שנולדים איתם – הרצון לעשות שטויות ולצחוק על הכל.

גרופר: שאלה קשה, אני אגיד לך מה אני כן זוכר: את היום בו הבנתי שאני ילד קצת מוזר (אם לומר זאת בעדינות). בכיתה ג’, במסגרת שיעור חיבור הטילו עלינו לחבר שיר על יום העצמאות. לא מצאתי חרוז ל”עצמאות” , אז כתבתי “יום העצמאות – שאני אמות”, מיותר לציין שההורים שלי כבר זומנו למחרת לבירור אצל היועצת ולא הבנתי מה רע בחרוז הזה. במבט לאחור הייתי יכול להיות הזמר הטורקי הלא טורקי הראשון, חבל.

 

אתם עושים פארודיה על להקות בנים. מי לדעתכם להקת הבנים הכי מצחיקה?

אבינועם: היי פייב.

גרופר: אתניקס.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

אבינועם: אחד העם 1, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס ופלטפוס, סיינפלד – תבחר את הקומיקאים משם בכיף.

גרופר: צ’רלי צ’פלין, באסטר קיטון, ג’רי לואיס, דני קיי, ביל קוסבי, ג’ים קארי,
The umbilical brothers, ג’ורג’ קארלין,  רובין וויליאמס, פבלו פרנסיסקו, ריצ’רד פריור, מיטש הדברג, אדי מרפי, מייק מאיירס, סטיב קארל, הגשש החיוור ושייקה אופיר.

לאחרונה עבדתם על קליפ עם הראפר לוקץ’. איך לדעתכם היה נראה עולם הראפ והקומדיה בלעדיו?

אבינועם: לוקץ’ הוא קודם כל בן אדם, אחרי זה הוא יוצר שנון ומבריק שחי את היצירה בכל רמ”ח איבריו וזה מאוד מרשים ומעורר השראה לעבוד עם אדם שכזה.

גרופר: בלי לוקץ’ העולם היה עצוב יותר זה בטוח,  לוקץ’ באמת לקח את הז’אנר שהכי מתמקד בלשדר כוחניות והפך אותו 180 מעלות (סופר באצבעות) כן – 180. עזבו שכאמן הבנאדם לא מפסיק ליצור, בעבודה איתו הבנתי כמה הוא אדם נדיר.

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אבינועם: אני חושב שבכל תקופה ובכל זמן יש קומיקאים מוכשרים יותר ופחות ויש כאלה שלא מצליחים להצחיק זבוב אבל מצליחים בתחום ובתעשייה בכל זאת. יש כאלה עם כישרון נדיר שלא הרבה שומעים או יודעים עליהם. אני חושב שיש רבים מוכשרים, והכי חשוב שמי שמחזיק בידו את הכוח לעזור לאנשים המוכשרים באמת – שישתמש בו בחוכמה. העולם זקוק לצחוק ודברים חדשים מרעננים ומשובחים. עדיף למחזר פלסטיק מאשר בדיחות – או קריירות בהרבה מהמקרים שיש היום על המסך. לפעמים אני יושב מול המסך ורואה פרק בסדרה כושלת רק כדי להבין שאיזה מזל שאני לא שם.

גרופר: בנאדם שמחליט להקדיש את חייו ללעשות טוב לאנשים – אני כבר אוהב אותו. אבל העולם של היום ממש שונה ממה שהכרתי בתור ילד, לא היית שומע את פלטפוס מקללים! אבל היום? וואי וואי… ותכל’ס, קשה שלא – אינטרנט, אין ספור ערוצי טלוויזיה – לאנשים יש את כל הכלים ליצור לבד, שזה מדהים מצד אחד, אך גם יוצר כמות אבסורדית של חשיפה לתכנים. אני לא חושב שיותר קשה היום, אבל שמים לב שקומיקאים מרגישים את הצורך להתאמץ מפחד שהקהל של היום כבר רווי, וזה חבל, כי לא צריך לפוצץ בתותחים מה שאפשר לירות באקדח. ללא ספק, זה עידן מדהים לחיות בו (יש מילקי שהוא רק עם קצפת!).

הופעתם בתכנית עתירת הרייטינג מצב כפית. איך אתם מתמודדים עם תופעת המעריצים?

אבינועם: אני לא יודע מה הבעיה עם קצת הערצה. תחתונים פה, כוסית שם – זה כל הפאן בלהיות שלאגר, לא אחי?

גרופר: אני אישית נאלצתי לעבור ניתוח לשינוי פנים.

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם ולמה?

אבינועם: בוכבזה – זה שם משפחה שראיתי היום שמאוד הצחיק אותי.

גרופר: אבוללה. נשמע כאילו המילה נולדה כשאיזה מגמגם ניסה לעשות צ’יזבט. איזה שם גרוע…. אם באמת יש מפלצת עם שם כזה היא יותר מסכנה ממפחידה, בטח הייתה מפלצת כאפות כזו.

contentpic_597767-l
מילים מצחיקות יכולות להגיע רחוק

 

מי משניכם יותר טוב?

אבינועם: שנינו סבבה – אני חושב שדווקא השילוב בינינו הוא זה שעושה את הסקס שלנו לכזה טוב…

גרופר: שנינו גרועים, אבל אבינועם יותר.

מה התפיסה הקומית שלכם?

אבינועם: הקם לצחוק עליך קום להשפילו.

גרופר: לגנוב חומרים.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמישים שנה?

אבינועם: עדיין נשואים באושר.

גרופר: מתים.
היונתנס ביוטיוב

היונתנס בפייסבוק

 

***
חדשות הבלוג:

אירועים מצחיקים

כדי להתפרנס מקומדיה הוספנו מודעות. קליק עליהן לא עולה לכם כלום, ולנו עוזר לסקר את עולם הקומדיה בארץ.
לאלו שמעדיפים לתרום יש גם כפתור כזה, למעלה, כתום, יפה

 

סליחה על ההפרעה, מופע סטנדאפ (יורם שוורץ והדס לוי) – ראיון ר-ציני

 

מתי הפרעה נפשית הופכת לקומדיה, מתי קומדיה הופכת לתרופה ומתי יהיה שלום

סלילה על ההפרעה, סטנדאפ, קומדיהרובין ויליאמס התאבד ולא בגללי, אלא בגלל  הפרעת אישיות דו-קוטבית. שוב עלה הקשר בין גאונות לשיגעונות, ואפילו בואללה! עשו כתבה שהשוותה אותו לדודו טופז.

בכל מקרה, להרבה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות נמאס לשבת בבית עם המחשבות שלהם, במיוחד אלו הפחות מצחיקות. לכן הדס לוי,  יורם שוורץ ועמותת לשמ”ה ארגנו ערב סטנדאפ של מתמודדים עם בעיות נפשיות, שבו הם יצחקו על הבעיות ואף יתמודדו איתן. לקחנו אותם לשיחה, שבסופה יתברר שחבל שהמרואיינים הקודמים לא נשלחו לטיפול.

 מתי גיליתם שאתם מצחיקים?

יורם: “אני עדיין לא בטוח ב-100% שאני בכלל מצחיק. כל פעם לפני שאני עולה לבמה, אני חוזר על הטקסט ונדהם – זה בכלל לא מצחיק. אז אני עולה הבמה ונדהם בשנית שכן צוחקים”.

הדס: “גיליתי שאני מצחיקה בגיל שמונה, כשגילמתי סבתא בהצגת כיתה, וכל הקהל נקרע מצחוק כשעליתי על הבמה”.

מה הדבר הכי מצחיק בשיגעון?

יורם: “היחס של האחרים לפגועי נפש, ובעיקר של המטפלים. כל דבר מנסים למצוא לו היגיון. וכשזה כושל, פשוט מסבירים שזה בגלל המחלה”.

הדס: “אין שום דבר מצחיק בשיגעון. יש שם הרבה פחד וחרדה וקושי עצום. רק כשאתה נמצא בהחלמה ואז מגיע למקום שאתה יכול לצחוק על הדברים, בדיעבד זה נהיה מצחיק”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?

יורם: “לא יודע אם השפיעו. יש כאלה שגנבתי מהם פאנצ’ים. סתם.”

את העבודה של זאב רווח בקולנוע אני נורא מעריך. מלבד זה שהוא שילוב של כותב ופרפורמר מדהים, אני נהנה מהיכולת שלו לשלב נושאים רגישים עם גרוטסק”.

“ויש גם את החבר’ה הבריטים ‘ליגה של גברים’. נורא אוהב את ההומור השחור שלהם. ואת האומץ לגעת גם בדברים שלא תמיד מותר”.

הדס: “היוצרת הקומית שהכי השפיעה עלי זו בט מידלר, וגם סיינפלד  וחנה לסלאו“.

 

 

מי מכם יותר מצחיק?

יורם: “לא אני, זה בטוח”.
הדס: “אני לא חושבת שיש מישהו מאיתנו שהוא הכי מצחיק, כל אחד מצחיק בדרכו”.

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

יורם: “קומיקאים של היום אני מכיר רק מהאינטרנט. בהחלט נראה שהם מתאימים למקום ולזמן מבחינת הקצב. הכל מהיר. עוברים מנושא לנושא. מתאים להפרעת קשב וריכוז שלי”.

“אך אני מרגיש שהם קצת נחמדים מדי. לא נוגעים בנושאים רגישים או מדברים על דברים שיותר קל לשמוע. די נותנים לקהל את מה שנעים. בעידן של האצבע הקלה על העכבר והלייקים, זה די ברור לי. יש את החבר’ה שעשו את מקום לדאגה, שהיו נורא מרעננים בשבילי”.

הדס: “הקומיקאים של היום קצת מפחדים לחשוף את עצמם ולדבר על הדברים הכואבים . לדעתי ככל שהקומיקאי נחשף וחושף יותר מחייו האישיים, כך הוא יכול להיות מצחיק יותר”

מה יותר קשה: לשמוע קולות או לא לשמוע צחוקים?

יורם: “כמובן שקולות יותר קשה לשמוע. הצחוקים נועדו להתגבר על הקולות. עדיין, גם כשיש צחוקים, כמה קולות מצליחים להתגנב וללחוש שלא מדובר בצחוקים אמיתיים אלא בנחמדות יתר”.

הדס: “לשמוע קולות מעולם לא שמעתי , מה שכן חשבתי שמשמיעים עבורי שירים במחשב וברדיו, וזה בהחלט יותר קשה מאשר לא לשמוע צחוקים”.

הקולות של פיראוס
הקולות של פיראוס

מה המילים שמצחיקות אתכם?

יורם: “אין מילה שמצחיקה אותי במיוחד. הכול תלוי בהקשר. מי אומר, מתי ואיפה. ומבטא זר תמיד יכול לשפר אותה”.

הדס: “אין ממש מילים שמצחיקות אותי ספציפית. מצחיקים אותי ומעציבים גם יחד אנשים שיש להם סטיגמה על נפגעי נפש ושנגועים בדעות קדומות”

אילו כוחות ביטחון הייתם שמים בגבול הדק בין גאון לשיגעון?

יורם: “למה לשים שם כוחות ביטחון? אני בעד מעבר חופשי. עם מספיק שגיאות כתיב, זה אף יכול להיכתב אותו דבר. לא שאני חושב שכל המשוגעים גאונים. אבל די בטוח שכל הגאונים יש בהם מהשיגעון”.

הדס: “כוחות ביטחון בין גאון לשיגעון הם טיפול תרופתי וגורמי תמיכה”.

מה התפיסה הקומית שלכם?

יורם: “זווית ראייה מיוחדת. להצליח לראות בדבר מסוים משהו נוסף ואף מנוגד לדבר המקורי. לראות דברים לא כמו כולם. למזלי זהו בדיוק הסימפטום של פגיעות נפש”.

הדס: “התפיסה הקומית שלי זה לצחוק דווקא על מה שהכי קשה והכי כואב ולמצוא דווקא שם את ההומור. זו ממש תראפיה כשעושים את זה”.

מה הדבר הכי מביך שקרה לכם בראיון?

יורם: “שהבת זוג שלי הייתה צריכה לתקן לי שגיאות כתיב. ובניגוד אליי, עברית זאת לא שפת האם שלה. אוי לבושה”.

הדס: “הדבר הכי מביך שקרה בראיון זה לדבר על זה שחשבת שמשמיעים לך במיוחד את השירים ברדיו”

 

יום שלישי, 19.8, 19:30, המשביר 22 ת”א