"ילדחרא” משודרת רק ב־yes, וזה, סליחה על הביטו, ממש חרא מצידם. זו סדרה שכולם צריכים לראות.

בימים האחרונים יש לי משימה חדשה בחיים: למנוע מהילדים שלי לגלות אי פעם שילדחרא קיימת. לא ברור לי איך אריאל ויסמן (כתיבה) וניב מג׳ר (בימוי) הצליחו לקחת את חוויית סוף היסודי ותחילת החטיבה, לשחזר אותה בצורה ריאליסטית לחלוטין, ולסגור אותה בשבעה פרקים קצרים, מהודקים ובלתי נשכחים ב־yes.

הילדות כמו שהיא באמת

יש כאן את המורים שלא אכפת להם, הורים שתקועים בעצמם ולא רואים את הילדים ממטר, בריון כיתתי שאיש לא שם לב אליו, פדופיל שכונתי שכולם מכירים, ערוצי יוטיוב סודיים שכמה הם כבר מזיקים, וציורים גסים ואלימים שמתפקדים כמעט כמקהלה יוונית. אם בטעות מנסים להכחיש את המציאות, או גרוע מזה: לפתח אמפתיה לאחת הדמויות,  הם שם כדי להזכיר לצופה את המציאות.

כאמא – אסור שידעו

אסור, אבל באמת אסור, שילדים שלי יגלו את האמת על העולם, אני כאמא מרגישה שחובתי להסתיר מהם את העולם האמיתי, עד שיגלו אותו בעצמם וייפלו על הפרצוף כמו שאני נפלתי בגיל הזה של סוף היסודי. אסור להם לדעת שלפעמים אי אפשר לנצח את הבריון, שהפדופיל השכונתי החביב, אם רק יתמיד, יזכה בפרס, שגם מבוגרים שרוצים לעזור (אפילו אם הם המאהבת המתוסבכת של אבא שלהם) לא תמיד מצליחים ושיש מורים שבאמת, אבל באמת, לא אכפת להם.   

אל דאגה, זה גם מצחיק

רגע, זה מבאס אתכם? אל דאגה, זה גם מצחיק. מאוד מצחיק. שי (שמואלי דוקטור, תגלית עם תזמון קומי מרהיב) הילדחרא הוא שמן, לא מוצלח במיוחד בשום דבר. וגם אין לו חברים. אבל יש לו תוכנית, והתוכנית הזאת גם לרוב עובדת. הוא חכם מאוד, שנון ומסוגל לשלוף ברגע את התשובה שתביא לו הכי הרבה תועלת לכל שאלה. הוא יכול להסיט מעצמו את תשומת הלב של המורה התורנית, להעיף ממנו את הפדופיל השכונתי ולסחוט את אבא שלו בהצלחה לא מבוטלת, כשהוא מגלה איזה אפס הוא. אי אפשר שלא להיות בעדו.  

אבל הוא לא יכול לעשות הכל. הוא לא יכול להעיף מעליו את הבריון הכיתתי, שלא מפחד מכלום. הוא לא מצליח לרכוש חברים כי הוא קטנוני ונקמן כמו, ובכן, כל הסביבה שלו, והוא לא יכול להמשיך את תוכנית הסחיטה המפוארת שלו כי, אה, מה בעצם יעשה עם זה? וכך הוא מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר, לפעמים מצליח לתקן משהו כשמשהו אחר קורס, ולפעמים מוצא את עצמו מסובך עוד יותר. 

הפדופיל השכונתי

אי אפשר שלא להתעכב על הפדופיל השכונתי, בגילומו של יובל סגל בהופעה רבת־ניואנסים, אמינה ומטרידה. הוא תמיד בגינה, תמיד מדבר עם ילדים, ותמיד נראה קצת לא בסדר.

כששי נדחק לבקש ממנו עזרה, משום שההורים שלו – יקי התקוע והבוגדני בגילומו של יורם טולדנו ורותי המנותקת בגילומה של אפרת בן צור – לא באמת מבינים שיש בעיה, וכשאחיו הגדול, בגילומו של דאלי שכנאי, לא באמת מצליח לעזור גם כשהוא מנסה, גם התוכנית החצי־אפויה הזו מתחילה להתגשם.

הכול עובד בזכות חריצות, התמדה, ובעיקר בזכות זה שהוא תמיד שם. לא משנה כמה תלונות יוגשו עליו – הגורמים המוסמכים לא יעשו כלום.

לא סטריאוטיפ, מציאות עם פתח לעונה שנייה

נשמע רחוק מהסטריאוטיפ? נכון, וזאת אחת מהסיבות שבגללן החוקר הפרטי שלא מצליח להבין מה קורה סביבו (מנשה נוי) לא באמת מצליח להבין מה קורה סביבו. אבל זאת סיטואציה שמוכרת להרבה מאד ילדים. הרבה יותר מדי. 

מנחם לחשוב שאולי הילדות הדפוקה שלנו הייתה מצחיקה באיזושהי צורה, ושאולי המבוגרים שנראו לנו כילדים סתומים ומנותקים, ובכן, באמת היו כאלה. אה, ושבאמת לא עשו שום דבר לגבי הפדופיל השכונתי כי הוא "נראה לא מזיק". 

אז מה, יש סוף טוב? סיום סגור? תקווה לעתיד? אגיד לכם מה כן יש…

פתח לעונה שניה.

The post סדרת הקומדיה שלא תרצו שהילדים שלכם יראו | ילדחרא (yes), ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.

ספוטיפיי:

אפל:

https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-21-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%99%D7%A1%D7%9E%D7%9F/id1475669266?i=1000538861212

The post "צחוק בצד" פרק 21- אריאל ויסמן appeared first on ילדי הקומדיה.