מה קוטלים הפעם? את פורנו העוני החדש של HBO, הסדרה"נגד הרוח" ("Rain Dogs") – דרמה קומית, או קומדיה דרמטית, או קומדיה שחורה עם יותר מדי דרמה, עם אם חד הורית, דמות אב ללא אב וכל החוסר מזל הנלווה (עיינו "חוקי מרפי", כרך III). נו, כמו "חסרי בושה"

קראו עוד:

קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח

מישהו מטפל בך | האם סיטקום הפולחן הבריטי עומד במבחן הזמן?

ספיישל הסטנדאפ של ג'ון ארלי מגיע להוט

זוכרים? זאת שהגרסה האמריקאית שלה דרסה את המקור הבריטי באופן שדי הולם את כותרת התוכנית. אממה, כאן לא היה צריך לגייס קאסט חדש לגמרי של שחקנים אמריקאים שיתרגמו את העוני הבריטי המכוער לעוני אמריקאי סקסי. כאן העוני האמריקאי הסקסי טס חזרה אל מעבר לאוקיינוס, ונצמד כמו טפיל אסתטי לעורקיהם היצירתיים של קאסט בריטי למהדרין. ולמה פורנו? כי זה מה שהפרוטגוניסטית האנטגוניסטית שלנו צועקת עלינו כבר בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, שבו מפנים אותה ואת הבת שלה מדירה מחורבנת והיא סוחבת את הדברים ב… נו… מה יסמל עוני? אה! שקיות זבל! וצועקת "הנה פורנו העוני שלכם!". יו נואו, כדי שתבינו שאתם כבר בעשור השלישי של המאה ה-21 וכולנו נורא מודעים לעצמנו, והקיר הרביעי נהרס לטובת חיבור המטבח והסלון. זאת ככל הנראה העת ההולמת להזכיר כי שבירת הקיר הרביעי ומודעות עצמית אינן תירוץ ליצירה של תוכן קלישאתי, לעוס וטחון שרץ בפול גז בניוטרל בשדרות סיזיפוס ה-III. לא ש"נגד הרוח" עושה את זה. אבל היא גם לא-לא עושה את זה. הדמות הראשית, למשל, לא מצליחה להחליט אם היא אכן עצמה או כותב הסדרה המתוסכל, המביע את החששות שלו על הדף, כי ברור שהיא כותבת מוכשרת ומתוסכלת. מה עוד היא תהיה?

אה, ואיפה שיש פרוטגוניסטית-אנטגוניסטית-כותבת-מתוסכלת-שהיא-הכותב נמצא כצפוי גם אנטגוניסט-פרוטגוניסט-גם-אני-בעצם-הכותב משלים, בדמות "המסוורת' סלניג'ר" (או משהו כזה) – ילד זין (גבר זין?) עשיר, מופרע, סוציופת, אליטיסט מפונק בן לאמא שלא חיבקה אותו מספיק שלא תמצאו בבית ללא חלוק סאטן ובחוץ ללא חליפה. טבעת עם אבן יקרה על הזרת והכל. סתם, קוראים לו סֶלְבִּי. כמו היוברט סלבי. המחבר הלא מאוד מפורסם של "רקוויאם לחלום". הבנתם? הבנתם? ומה משחקים? אבא חורג, אמא כותבת. כמו בשיר הזה של עומר אדם, על חוף. אבל קודם בלונדון.

להרשמה לניוזלטר

ולונדון. הו, לונדון. אם תשאלו אותי (כדאי מאוד, אני טוב בכאלה), העיר היא לגמרי האנטגוניסטית האמיתית של הסדרה. עיר צפופה, מזוהמת, רעה לתושביה, שנדמה שכולם בה נמצאים מוסרית בין הדוור שגונב לך את החבילות לבנקאי שגונב לך את הכסף. עיר שמתעללת בך, אבל אתה לא יכול לעזוב אותה. יו נואו, כי זאת "פאקינג" לונדון. כמו "פאקינג" תל אביב, רק עם יותר "פאקינג". 

והאווירה? אם שמעתם במקרה את האלבום שהסדרה נושאת את השם שלו, "Rain Dogs" של טום ווייטס, או שמעתם אי פעם את טום ווייטס, אז זה זה. ראוי אולי להזכיר שווייטס גם המציא בעצמו את המונח "Rain Dogs" ("כלבי גשם"?), שמתאר, לדבריו, אה… כלבים בגשם. או במילה אחת – באסה. כמה באסה? כל הבאסה. כל הפאקינג באסה. כל הבאסה שאוכלת ערימה של אספרגוס ואז באה ומשתינה לך באמבטיה בעודה מסבירה לך מה אתה עשית לא בסדר. כל הבאסה שמציעה לך את כל העולם כי אתה בדיוק פלח האוכלוסייה שהם מחפשים, אבל למה אתה לא יכול להתנהג יותר כמו אנחנו? כל הבאסה שהעולם האכזרי והדפוק שלנו יכול לספק כמו אוויר לנשימה. קצת כמו הגנרל מהבדיחה ההיא, שהכריז שכל מה שנשאר לאכול זה חרא, אבל לפחות יש מספיק לכולם.

ליצירת קשר:

אה וחוץ מזה היא גם מצחיקה מדי פעם. כי מי לא תצחק כשמימין לבחורה שמציעה לך כרגע לכתוב עבור עיתון גדול יושב איזה סוטה שנוגע בעצמו בזמן שהוא מבקש ממך לרקוד קצת יותר לאט, כי את עובדת בפיפ שואו, כי זה פחות מנוכר ממצלמות רשת. או כשבית המחסה לנשים מוכות שבו את חוסה עם הבת שלך כמעט מתמוטט כי השכנים העשירים רצו להתקין להם "האט-טאב", ונהפך לעוד מכונת מזומנים, באמצעות אותן מצלמות רשת ממש ממוקדם (הלו, מראה שחורה!), שבהן אמהות מוכות משחזרות את החוויות הנוראיות שהן עברו מול גברים חרמנים שרוצים להרגיש את עצמם אבירים על סוסים לבנים (לפחות לשלוש דקות וחצי). אותי זה הצחיק. ולפעמים לא. אבל בסך הכל היה די סביר. כמו החיים, אבל עם מבטא בריטי ומצולם יותר יפה.

The post "נגד הרוח": פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

למייק מאיירס יש סדרה חדשה בנטפליקס: החמשושויה, ואני אוהב אותה. גילוי נאות: אני אוהב את סגנון הקומדיה של מייק מאיירס, הוא מצחיק אותי ותמיד הצחיק. אני יודע שאני אמור לשנוא אותה ואני יודע גם למה ונגיע לזה בהמשך. אבל אני אוהב אותה וגם אתם צריכים.

מייק מאיירס. קומיקאי קנדי, בוגר SNL, היוצר והשחקן באחד מלהיטי הקומדיה הגדולים בעולם, טרילוגיית "אוסטין פאוורס", האיש מאחורי "עולמו של ויין", הקול מאחורי הדמות של "שרק", ועוד.

מאיירס חוזר עם סדרה חדשה על אגודה סודית בסגנון האילומינטי או הבונים החופשיים עם שינוי קטן…  הם נחמדים. אבל לפני הביקורת קודם סקירה.

"עולמו של ויין" 

כמו הרבה מכוכבי התוכנית Saturday night live, או SNL בקיצור, גם מייק מאיירס פורץ לעולם הקולנוע בעזרת דמות אהובה מתוכנית המערכונים האגדית.

הסרט מספר על וויין (מייק מאיירס) וגארת' (דיינה קארבי), שני חברים, רוקרים ילדותיים, שמשדרים תוכנית טלוויזיה צנועה במרתף ביתו של וויין. מפיקים גדולים מחליטים לקנות את התכנית והעלילה מסתבכת.

העלילה בסרטים של מייק מאיירס היא עוד כלי קומי, לא הכלי העיקרי. מאיירס כיוצר הוא מכונת ירייה של בדיחות, גאגים פיזיים ומשחקי מילים. 

הרבה מהבדיחות בסרט הן מאוד בולטות, לדוגמה הסצנה שבה המפיק המרושע מבקש מוויין להכניס נותני חסות לתוכנית והוא מסרב ומרצה לו כמה זה עצוב שאומנים מוכרים את הנשמה בשביל כסף בזמן שהדמות מחזיקה מותגים שונים אל המצלמה.

בניגוד לזה יש בדיחות מאוד קטנות כמו הרגע שוויין מנסה לדבר עם מישהי שמוצאת חן בעיניו ושואל אותה אם היא "רוצה ללכת לצד רגע… ולדבר". השורה אולי היא לא הבדיחה הכי מתוחכמת בעולם אבל הניואנס הקטן הזה שגורם לנו להכיר את הדמות היסטרי בעיני. זו אולי השורה שהכי מצחיקה אותי בסרט בעיקר בגלל מאיירס כשחקן קומי.

"עולמו של וויין" הייתה להיט ענק ואולי אחת מהקומדיות הטובות ביותר בכל הזמנים.

"אוסטין פאוורס"

טרילוגיית סרטי אוסטין פאוורס ("מרגל עם סגנון" 1997, "המרגל שתקע אותי" 1999, "גולדממבר" 2002). זו פארודיה על סרטי מרגלים של שנות השישים והרבה יותר.

מייק מאיירס כבוגר תוכנית מערכונים שבועית יודע לעשות הרבה דמויות. והוא אכן עושה. הוא משחק את אוסטין פאוורס מרגל בריטי שהוקפא והתעורר בעתיד, עם שיניים בולטות, שיער חזה שופע, מבטא מוקצן ודחף מיני בלתי ניתן לעצירה הוא רודף את האויב הנצחי שלו ד"ר איוול (ד"ר רשע) שגם אותו הוא מגלם בין עוד דמויות במהלך סדרת הסרטים. 

הפעם, כשהוא לא מוגבל לדמות מתוכנית מערכונים לכל המשפחה (והחוזים המפלצתיים שהיא כנראה הביאה איתה מבחינת צנזורה), הוא מרשה לעצמו להיות יותר חצוף.

דוגמה: דיאלוג עם תאומות יפניות בשם פוק מי ופוק יו. (Fook me, Fook you).

לפעמים הבדיחות הן ילדותיות ברמה כזאת, אבל זה עובד כי מאיירס לא מפסיק לרגע ולא מגביל את ההומור שלו לאיכותי יותר או פחות. הוא יורה המון, קופץ בין משחקי מילים, סלפסטיק, שבירות של הקיר הרביעי ועוד. ובמקרה של אוסטין פאוורס הוא פוגע המון. שלושת הסרטים היו שוברי קופות עולמיים.

ברור מהיצירה שלו שהוא מבין סגנונות של קומדיה, קולנוע וכתיבה. אבל אפשר לפספס את זה לפעמים כי מדובר בקומדיה ילדותית.

קראו עוד:

קומדיה שחורה  מה זה וקומדיות שחורות מומלצות

ביי, נורם – הספד לקומיקאי נורם מקדונלד

סרטי קומדיה מומלצים בנטפליקס

החמשושויה \ The Pentaverate

וסוף סוף לביקורת: החמשושויה מתחילה בחטיפתו של ד"ר הוברט קלארק (קיגן מייקל קי) על ידי ארגון מסתורי ולקיחתו אל מאורתם הסודית של החמשושויה – אגודה סודית ועתיקה ששולטת בעולם מאחורי הקלעים. השינוי, כפי שאמרנו, הוא שהם נחמדים.

מאיירס מגלם את ארבעת מנהיגי החמשושויה שחטפו את הד"ר כדי שיהיה החבר החמישי. בנוסף מאיירס משחק את דמותו של קן סקרבורו, עיתונאי קנדי מזדקן שמחפש סקופ ומתגלגל לגילוי האגודה הסודית.

העלילה נחמדה, אבל מה שבאמת ראוי לציון הוא שוב הסגנון של מאיירס.

הוא זורק בדיחה אחרי בדיחה ולא עוצר. אחרי שסיימתי את הפרק הראשון אני בטוח שבצפייה נוספת אני אשים לב לבדיחות שלא שמתי לב אליהן קודם פשוט מרוב עומס. הוא אפילו מספר בדיחות בזמן הפתיח של הפרק השני, מתייחס לאפשרות של דילוג על הפתיח בנטפליקס ובעצם ממלא לך את החצי דקה הזאת בעוד כמה בדיחות, העיקר שלא תדלג על הפתיח. נראה לי שהוא הראשון שעושה את זה בנטפליקס.

מאיירס סטריאוטיפי מאוד בדמויות שלו, בין אם זה רוסי מוגזם, בריטי מוגזם, קנדי וכו'. הוא גם הולך לפעמים לבדיחות קלות על גבול האינפנטיליות, לדוגמה חובב קונספירציות מציע לכתב הקנדי טרמפ על הקרוואן שלו ומזהיר שהשירותים מקולקלים. וכמובן שהוא צריך לשירותים. וכמובן שהוא אכל בוריטו או משהו דוחה אחר בהקשר הזה. וכמובן שאנחנו נראה ונשמע הכל. 

אז כן, יש בדיחות ברמה של גן חובה לפעמים, יש משחקי מילים שיגרמו לך להגיד "נו באמת". אבל זה בדיוק מה שמעריצי מייק מאיירס מצפים לראות. אם מישהו רק נחשף לסגנון הקומדיה של מאיירס אני לא יודע אם החמשושויה הייתה ההמלצה הראשונה שלי אבל כמעריץ אתה תקבל בדיוק מה שאפשר לצפות ממייק מאיירס.

הוא לא מפסיק לנסות בדיחות וגאגים, לא מפסיק לבנות סיטואציות אבסורדיות לחלוטין וזה בעצם הדבר הכי טוב שיוצר יכול לעשות. לא להפסיק ליצור.

סה"כ הסדרה מומלצת. בין אם היא לטעמכם ובין אם לא, אני בספק אם לא יהיו לפחות כמה רגעים שיצחיקו אתכם מכל הלב.

ואם אף בדיחת פיפי \ קקי \ עירום \ מבטא לא תופסת אתכם, אתם צריכים טיפול או להתחבר לילד הפנימי שלכם או משהו כי משהו לא בסדר.

The post החמשושויה \  The Pentaverate – ביקורת וסקירה על פועלו של מייק מאיירס appeared first on ילדי הקומדיה.

גם לאלן ארקין לא חסר. הוא אפילו יותר זמן בעסק, התחיל בגיל צעיר יותר מדאגלס והוא, אפעס, מבוגר ממנו בעשר שנים.

השניים החליטו כנראה שחלטורות כמו הופעת אורח חוזרת בתור ג'יי די סלינג'ר (ארקין) וד"ר פים ביקום הקולנועי של מארוול (דאגלס) קטנות עליהם, ועכשיו הם משתפים פעולה בממתק החדש מבית נטפליקס, "שיטת קומינסקי".

הכירו את סנדי קומינסקי, שחקן ומורה ותיק למשחק, ואת הסוכן והחבר הכי טוב שלו, נורמן נוילנדר. שני קשישים נרגנים שלא רוצים לפרוש וללכת הביתה, אז הם הולכים לכייף ביחד אחרי העבודה. יצר את הסדרה צ'אק לור, אבי המון סיטקומים, ומופיעות בה גם שרה בייקר (שקרים קטנים גדולים) בתור בתו המתוקה והלא-סרקסטית-מספיק של דאגלס, וננסי טרוויס (האמא הלא מתפקדת מ"שלושה גברים ותינוקת" המקורי מהאייטיז!) בתור העניין הרומנטי החדש בחייו. אבל כל זה משני לגמרי, כי זאת הסדרה של מייקל דאגלס עושה שיגועים עם אלן ארקין.

שני הזקנים הנרגנים מדברים בפתיחות על כל מה שדיברו עליו בפתיחות כבר בניינטיז – הבריאות המתדרדרת, הסרטן הסופני של אשתו של נוילנדר, הויאגרה – אבל עושים את זה בחן ובקלילות כובשים. ארקין סרקסטי, מריר ומעצבן, ודאגלס מאזן אותו במנה גדושה של מחוות גוף ופרצופים זועפים. הוא לא הפך לזקן מריר כדי לשחק מופנם, כן?

אחרי שמונה פרקים כאלה נשאר טעם של עוד. הרבה עוד. וכמה נחמד שדי מהר קיבלנו עוד עונה. הקאסט נשאר על כנו, הנושאים לא הפכו לקלילים יותר וגם לא מטופלים ביתר עידון והחיזוקים שקיבלנו בדוגמת כמה דמויות ועלילות משנה חדשות הם לא יותר מחיזוקים. אבל הכתיבה מהודקת, הקצב טוב והצחוקים רצים.

בנוגע לעניין העידון. הסדרה אכן לא הולכת סביב-סביב בנוגע לבעיות בריאות והתפוררות הגוף. ברכיים תותבות? קיבלתם. תוספי תזונה? בואו, יש פה סופר שלם. אבל… בשנים האחרונות התוודעתי לענייני רפואת הפריון, ההריון והמיילדות באופן אישי, ויצא לי להכיר את החידושים בתחום. מאז, בכל פעם שהנושא מוזכר בטלויזיה אני נוהגת לצעוק עליה שכבר לא המאה ה-20 והתקדמנו קצת, מה נהיה. ובכן, בהקשר זה אני רוצה לומר תודה ל"שיטת קומינסקי" שקידמה את ייצוג הסרטן למאה ה-21. מכירים סרטן? אבחנה-ניתוח-כימו-הקרנות-תמיכה והכל? אז בעונה הזאת תכירו אותו מכמה זויות חדשות.

ככה זה בגיל 80 – כבר באמת לא דופקים חשבון לאף אחד. אה, רגע, עוד משהו, מסתבר שבשלב הזה גם הילדים שלך לא דופקים חשבון לאף אחד. כשהם עושים משהו, למשל לנהל את הסטודיו של אבא שלהם – הם יעשו את העבודה הכי טובה שאפשר. גם אם זה אומר להתווכח, להתעצבן ולחפף אותך ממפעל חייך – תוך שהם מקפידים, אגב, להנציח אותך.

אז בואו קבלו לפרצוף חשבון נפש אחד לפחות, וגם תהנו ממנו. אנחנו בהוליווד, ביתם של היפים והעשירים, ושל המסוממים, השיכורים, הסיינטולוגים ושל לא מעט משוגעים. אולי הם יותר משוגעים מגיבורינו ואולי פחות, אבל כיף איתם במסיבות. כל עוד הן נגמרות ב-8:00 כי צריך ללכת לישון.

The post "שיטת קומינסקי" – איך שני זקנים ממורמרים הפכו לדבר הכי מרענן בסטרימינג | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג' – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב"רשימותיו של רופא צעיר", הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, "מורפיום", נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ"השטן במוסקבה" ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ'אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג'ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג'ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס"מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, "ולדימיר ולדימירוביץ'", אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג'ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב"אל תדאגי, הוא ימות!" עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של "רשימותיו של רופא צעיר", לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא "מורפיום"? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג'ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד ("אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!"), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.

The post וינטאג' ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר appeared first on ילדי הקומדיה.

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות' לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו "דברים שנטפליקס מערבבים", נעסוק היום ב"חינוך מיני", הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד ("המשחק של אנדר", זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג'יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד"בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ'קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג'י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

https://www.youtube.com/watch?v=zsm5rrofDa4

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

ביג מאות' (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב"פה גדול" הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג'ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש"פה גדול" הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם "חינוך מיני" היא המחזה ריאליסטית יותר של "פה גדול"? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב"חינוך מיני" דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של "פה גדול" מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב"חינוך מיני" אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ'ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב"חינוך מיני" מורכבים יותר מאשר ב"פה גדול". אבל דווקא ב"פה גדול" מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב"חינוך מיני" הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב"פה גדול" העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב"חינוך מיני" העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג'יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם "דרלינג, בוקר טוב!" בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי"ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

The post חינוך מיני וביג מאות' – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק? appeared first on ילדי הקומדיה.

למרות פאנצ'ים טובים, אסי כהן וסצנות מדויקות, המעבר של "מייקל" לטלוויזיה לא מזנק

The post האם הסדרה "מייקל" כל כך טובה – טל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.

.

יש כמה אנשים בתעשיית הבידור שידועים בזכות דבר אחד. אבל הדבר הזה כל-כך חשוב, כל-כך מוערך, כל-כך משפיע, שגם אם הם לא יצרו שום דבר אחר, זה לא משנה. אחד מהאנשים האלה הוא מאט גריינינג, שב-1989 יצר את סדרת האנימציה הכי ותיקה ומוערכת בהיסטוריית הטלוויזיה, Fish Police, אה… כלומר ״משפחת סימפסון״.

גריינינג התפרסם לראשונה בתור יוצר הקומיקס האלטרנטיבי המוערך Life in Hell. ב-1985 הציע לו המפיק והבמאי האגדי ג׳יימס ל׳ ברוקס להפוך את הקומיקס לסרטוני אנימציה' שיופיעו בתוכנית המערכונים של הקומיקאית טרייסי אולמן. גריינינג הסכים בהתחלה, אבל אז פחד שיאבד בעלות על הקומיקס האהוב, לכן שרבט במהרה איזו משפחה מצוירת בשם הסימפסונס וקרא לדמויות על שם בני המשפחה האמיתיים שלו (אבא הומר, אמא מארג׳ וכו׳), והשאר היסטוריה (הלקח: תמיד תאלתרו משהו בדקה התשעים והכל יסתדר בסוף!). גרייניג יצר מאוחר יותר סדרת אנימציה מוערכת נוספת שזכתה לפחות הצלחה מהסימפסונס, אך בעלת קהל מעריצים אדוק, קומדיית המד״ב ״פיוצ׳רמה״. והשבוע, בפעם הראשונה מאז 1999, עולה סדרה חדשה שיצר גריינינג, הפעם באתר הסטרימינג נטפליקס ולא ברשת ״פוקס״ הבוגדנית. הסדרה היא Disenchantment, קומדיית פנטזיה מצוירת.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Gp_RnJcb8Ig&w=560&h=315]

אני בטוח שאם גריינינג לא היה עשיר בטירוף, הוא היה מרגיש קצת לחץ עכשיו. הסדרה הקודמת שיצר הייתה מוערכת ואהובה, והסדרה לפני זה הייתה הפאקינג סימפסונז. ומצד שני יש גם הרבה באזז שלילי לגבי הסימפסונס בזמן האחרון, עם עשר ומשהו עונות לא משהו ושערוריית אפו, וגם העונות האחרונות של פיוצ׳רמה, אחרי שחזרה מביטול ולפני שבוטלה שוב, לא היו משהו. אז הרבה אנשים רוצים שייכשל. ועכשיו מגיעה השאלה, איך Disenchantment בעצם? די טובה! סוג של.

בין משחקי הכס לסרטי דיסני

קודם כל קצת רקע. כמו שהטיזר הראשון אמר, לאחר שראינו את ההווה ב״משפחת סימפסון״ והעתיד ב״פיוצ׳רמה״, הצעד הברור הבא הוא העבר. הסדרה מתרחשת בעולם פנטזיה בימי הביניים שנע בין משחקי הכס לסרטי דיסני. בשביל המסע החדש הזה גייס גריינינג כמה כותבים קלאסיים של הסימפסונס כמו ג׳וש וויינסטיין (שיש לו גם קרדיט יוצר-שותף על הסדרה), ביל אואקלי ודייויד אקס כהן, שיצר בעבר עם גרייניג את ״פיוצ׳רמה״. גריינינג גייס גם צוות מדבבים טרנדי ועכשווי לדמויות הראשיות: אבי ג׳ייקובסון מ״ברוד סיטי״ בתור הנסיכה המרדנית בין, אריק אנדרה מ״המופע של אריק אנדרה״ בתור השד המרושע לוסי, ונאט פקסון מ-Married בתור אלפו, האלף התמים. אנחנו פוגשים את שלוש הדמויות ביום חתונתה של בין. היא בתור נסיכה פרועה, שתיינית וחובבת הימורים לא מעוניינת להתחתן עם נסיך מטומטם שמעולם לא פגשה, רק בשביל לחזק את הקשר בין שתי ממלכות. באותו הזמן אנחנו רואים שגם אלפו לא מרוצה מהחיים שלו בממלכת השדונים הקסומה שבה כולם שמחים כל הזמן ומכינים ממתקים. הוא בורח מהממלכה בדיוק בזמן להפריע לחתונה של בין, ולצאת איתה להרפתקה עם השדון האישי החדש שלה לוסי.

אני חייב להגיד שאחרי כמה שנים של קומדיות מצוירות וקומדיות בכללי, שעסוקות בשאלות פילוסופיות והתעסקות פנימית מבאסת, זה נחמד לראות סדרה שפשוט רוצה להצחיק אותנו. אני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם כמה וכמה פעמים בפרק הבכורה של Disenchantment, למרות שאני חייב להודות שרוב הצחוק הגיע דווקא מדמויות משניות, שמדובבות לרוב על ידי חברי קאסט של פיוצ׳רמה (ג׳ון דימאג׳יו, בילי ווסט, טרס מקניל) ולא הדמויות הראשיות. כמו עם פיוצ׳רמה ומדע-בדיוני, הכותבים מנצלים את הסביבה החדשה לחקור באופן הומוריסטי את ז׳אנר הפנטזיה. זה ז׳אנר שכבר זכה להמון פארודיות בעבר, אבל הכותבים מצליחים למצוא הבחנות חדשות, כמו בטקס החתונה, כשהכוהנת מתחילה לדבר באופן מאוד כללי ולא ברור על האל שצופה על החתונה, שהיא לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה או בכלל מסוגל לצפות בדברים, ואיש מהקהל מעיר ״זו דת די חדשה״. או דברים קטנים כמו כשאחד משני המכשפים האפלים שצופים בלוסי דרך להבה בוערת, נוגע בטעות באש כדי להצביע ונכווה והמכשפת שלצידו אומרת לו בציניות ״כן, זה אש. זה חם.״ כמוכן, יש לנו כאן סדרה בכיכובה של אישה, ועוד אישה חזקה ומורדת. גריינינג הוא ליברל מהזן הישן, אלו שבעלי דעות ליברליות בתאוריה, אבל לא מעסיקים נגיד כותבים מגוונים, אז נראה איך יתמודד עם זה, אבל בכל מקרה זה מעניין, ונדיר.

אבל Disenchantment בהחלט לא הולכת לשנות את העולם כמו "הסימפסונס" או אפילו סדרות אחרות בנטפליקס. היא סדרה חמודה עם הרבה בדיחות מצחיקות ודינמיקה טובה בין הדמויות, אבל לא יותר מזה. ואני לא יודע אם אני באמת רוצה יותר מזה. הסדרה קצת יותר סדרתית ופחות אפיזודית מהסימפסונס, עם עלילות שנמשכות מפרק לפרק, אבל אל תצפו לאיזה סיפור הרפתקה אפי. אחרי שני הפרקים הראשונים שעוסקים בחתונה של בין העלילה די נשארת בממלכה, עם המלך שמנסה לחנך את בתו ונכשל. אבל עם ליהוק טוב, אנימציה נחמדה, וכתיבה שנונה הסדרה נשארת כיפית לצפייה.

איני צופה בינג׳, אז כשאני כותב את זה עדיין לא ראיתי את כל עשרת הפרקים של ״החלק הראשון״ של הסדרה שעלה לנטפליקס. אבל אני ממליץ לכם לראות אותה. היא כיפית ו״סימפסונית״ וזה כל-כך נדיר לראות בימים אלה. מגיע לנו לנוח קצת ולראות דמויות מצוירות עושות דברים מטופשים כמו פעם.

The post הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונז עכשיו בנטפליקס. איך היא? appeared first on ילדי הקומדיה.

לפני כשבוע או שבועיים שאלנו את יורשת העצר של הבלוג מה תרצה לארוחת ערב. הנ"ל חייכה את החיוך הכי כובש שלה ואמרה "קקי".
"לא יפה!" נזף בה בעל הבלוג. "לא אוכלים קקי!"
"דרור", אמרתי לו, כי אף אחד לא יודע שקוראים לו בעצם "ילדי הקומדיה", "דרור, זה היה הדבר הכי צבוע שאמרת אי פעם".

בכל זאת, בלוג הומור. וכזה שמילת החיפוש המובילה אליו היתה במשך לא מעט זמן "קקי". כי כולנו יודעים שקקי זה מצחיק. ושקקי אף פעם לא מפסיק להצחיק.

גם תום יער יודעת את זה. ובמשך השנה שחלפה מאז עשתה את שביל ישראל, לא איבדה את התובנה הזאת. את העונה החדשה של הסדרה שלה, שבה היא עושה בגרות, היא פותחת בשטף בהיר וצלול של בדיחות קקי קורעות. כי בכל זאת, אנחנו מדברים פה על תיכון, מקום שעם כל הכבוד למקומו כמוסד מרחיב דעת, התכנים העיקריים שעוסקים בהם הם הפרשות גוף לסוגיהן.

אולי היא קצת תנסה להלחם בנטיה ("אני לא מאמינה שעשיתם לי את זה! אני לא עושה הומור נמוך!"בעקבות שיבוצה לשיעור ביולוגיה העוסק, ובכן, בקקי), אבל עוד הרבה קודם אנחנו יודעים שהסכר כבר נפרץ.

בקיצור, אחרי שהתמודדה עם השביל, הביאה למסך גלריה של דמויות הזויות והוכיחה שהבית הוא לפעמים פשוט איפה שאתה גר, החליטה תום יער, האשה, המותג והאישיות, לסגור כמה קצוות וגם להכניס קצת שיפור עצמי  בתהליך. וכשחיפשה מה אפשר לעשות לעונה השניה של הסדרה שלה, נזכרה תוך הרמת משקלים מכובדים בחד"כ שבעצם העיפו אותה מביה"ס ("של השבורים") ושהגיע הזמן להשלים בגרות.

בהשקה נוצצת, שמחה, עתירת אלכוהול ונטולת קקי, הצטרפנו לתום שלבשה שמלה מהחלומות עם עקבים ותסרוקת מרשימה, הקשבנו לתודות וצפינו בחזרה לזירת הפשע.

מעצבנת אבל לפניך

הסטינג: טרופ "מישהו חוזר לבית הספר שלו" החנוק לעייפה, הטוויסט: הפעם זה באמת. איתנו: דניאל אדר, הבמאי הרגוע שהחליט שוואלה, כיף פה ולא רק שאפשר להמשיך, גם מותר ליהנות מזה. נראה שהוא מנסה הרבה פחות לשמור על החזית הרגועה וההורית הפעם. בסך הכל זה הגיוני – יש פה מספיק מורים, בעונה הזאת תום צריכה דווקא בן-ברית לחרישת מזימות.

מה יש בתיכון? יש מנהל מסוקס, מתבגרים חובבי הומור נמוך, מורים שמכוונים לטוב אבל לא יזכרו אותך אחרי 10 שנים ויועצת עם האף בעננים שלא מוכנה לקבל צ'ק. ותכף ניכנס לשיעור הראשון, ולא תגידו שלא הבנתם כבר מה הולך לקרות בו. תום כמו תום, מעצבנת, מרוכזת בעצמה וחולת צומי, היא יודעת איך להוציא מהמעצבנת את המיטב.

דמויות גם יש. התגעגעתם? אז קבלו את אסי בחזרה, ואיתה את ועד ההורים, צוות מלא של תיכון רוגוזין והכוכב החדש, ליביו קספרוב, שאצלו בבית מותר את הדברים האלה, אמא שלו מרשה לו לגרבץ. ילד זהב. אהבתי.

(בנימה אישית, מי שקרא את הפתיחה לפוסט אולי הבין שגם אמא של יורשת העצר של הבלוג מרשה לה דברים כאלה, אז אני בסדר עם זה).

האם הושלמה הבגרות? כנראה יהיה צריך לראות את כל העונה כדי לדעת. חדי העין ישימו לב שלא מדובר בבגרות אקסטרנית רגילה, אלא ממש בחזרה ללימודים – ואת זה, יודע כל מי שהשלים בגרויות (יש פה מישהו שלא?), לא כל כך עושים. אבל מה, די ברור שהיה שם שמח. בקיצור, אפשר להיות מעצבן ומענג.

"תום יער עושה בגרות" משודרת ב-yes COMEDY  וב-STINGTV בימי שבת ב-22:00

The post תום יער לא עושה בגרות appeared first on ילדי הקומדיה.

אוו, או או, שטה אונייה
אוו, או או, שטה אונייה

The post האחיות המוצלחות שלי עונה שנייה / טל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.

"איש משפחה", "אבא אמריקאי" ו"המופע של קליבלנד", "טד" וגם "טד 2". המון גסויות. קצב מהיר, גסויות, רפרנסים, גסויות. סת' מקפרלן, מכירים?

מה לו ולמד"ב? לא ראינו שמץ של עניין בחלל אצלו, נכון? ובכל זאת, אם סטאר טרק זה הקטע, יש את הסדרה החדשה ההיא, נו, זאת שאף אחד כבר לא זוכר איך קוראים לה כי היא גרועה. אם חיפשתם מד"ב שאפשר להנות ממנו, בטח נטשתם אותה ועברתם כבר לראות את "האורוויל".

רגע, אבל זאת קומדיה? סת' מקפרלן, כן, אבל גוף המעריצים טוען בתוקף שזו סדרת סטאר טרק… מה זה בכלל, פרודיה? קומדיית חלל? סדרת מחווה?

מחווה? כמו פאנפיק? כן, כזה. מישהו רוצה לספר עוד סיפור שמתרחש בעולם הזה שכולנו מכירים. הוא לא יכול (זכויות יוצרים וזה…), אז הוא ממציא עולם דומה וממלא את החורים (בעיקר בעצמו – הוא הרי בתפקיד הראשי).

העולם הזה הוא פדרציה של כוכבי לכת המאוכלסים בחייזרים מהדגם המקובל של שתי ידיים, שתי רגליים וקצת תוספות בגזרת האף, המצח ואיברי המין ("אלה לא היו הברכיים שלו, ג'ים!") שהקימו צי ספינות חלל משותף למטרות מחקר. גיבורנו, סת' מקפרלן במו עצמו ובהופעה מיושבת להפתיע, מקבל את הפיקוד על אחת כזאת המאוישת ברוב אנושי, בערך שנה אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו עם חייזר כחול (היי! רוב לאו! הוא היה גם בפוסט הקודם שלי!) ולמרבה ההפתעה, את מי הוא מקבל בתור הקצינה הראשונה שלו?

את הצוות מרכיבים אם כן אדריאן פאליקי כאשה-לשעבר והעזר-כנגד על הגשר בהווה, פני ג'ונסון ג'רלד כרופאת הספינה המנוסה, סקוט גריימס וג'יי לי כצמד הנווטים המעצבנים, ובגזרת החייזרים – פיטר מקון כבורטוס, חייזר מגזע חד-מיני וקשוח, הלסטון סייג' כקיטאן שנולדה בכוכב בעל גרויטציה גבוהה ולכן היא חזקה מאד, ומארק ג'קסון כאייזק, ישות מלאכותית. אה, ויש גם את נורם מקדונלד, בתור יפת, חייזר-ציטופלסמה זחלני עם פה מלוכלך.

הדמויות הראשיות לא נראות קומיות כל כך. מקפרלן כאמור מפגין הופעה רצינית מאד. לא בדיוק סטריאוטיפ של קפטן – לא נועז, מבריק, כריזמתי או שקול במיוחד. אבל הוא כן מעורר הזדהות בתור מישהו שעובד קשה, יודע את העבודה, ובעיקר קיבל הזדמנות להרשים בתפקיד הזה, שברור שרצה מגיל חמש – והוא יעשה הכל כדי להצליח.

והוא אכן מצליח. בסיוע של צוות רציני ומוכשר, הוא די ממלא את המשימות הלא-מאד-חשובות בקנה מידה גלקטי שמטילים עליו.

אז מה קומי פה?

נמצא פה המון הפוגות קומיות – למשל בדיחות על המתנה במעלית, יציאות חפוזות מהגשר בריצה קלה, והתיק המסמורטט שמושלך על מושב מעבורת החלל המגניבה שגיבורנו מנחית במרפסת שלו. שימו לב שכל אלה ממלאים חורים אמיתיים לגמרי בעולם דמוי סטאר-טרק – אולי חשבתם על הכל ויש לכם משכפלים, ספינות חלל ומבנה חברתי מושלם… אבל עדיין לא תדעו מה להגיד לשכן במעלית ובמעבורת עדיין אין תא כפפות שמסוגל להכיל תרמיל גב סטנדרטי.

אלמנט קומי אחר הוא שני הנווטים המעצבנים שהיו אמורים לתפקד כמקהלה יוונית קצת שיכורה וחסרת אחריות. אלה התגלו כקצת פחות מצחיקים מהצפוי.  גם חוסר האחריות הכללי שלהם, שהתבטא בציור בולבולים על כל מיני דברים, לגימת משקאות קלים מעל קונסולת הניווט ותעלולים שהביאו בין היתר לאכילת חלק מחבר צוות ע"י איש צוות אחר – לא כל כך התאים לתפקיד. במקום למשוך את הגאג הלא מוצלח הפכו אותו לחלק מהדרמה. להתנהגות הלא אחראית יש השלכות עד כדי משפט צבאי, וגם סיבות שאם ימצאו אותן – יוכלו להוביל את הדמות קדימה.

וגם – הומור רפרנסים. מקפרלן לא ממש עומד בפיתוי להכניס כמה בדיחות רפרנסים, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח לפחות להמעיט בהן. בכמה מקומות הוא אפילו משתמש בהם בצורה מאד הגיונית ("קבלו את השפל של התרבות האנושית – תכניות ריאליטי מתחילת המאה ה-21").

כל אלה נותנים נופך קומי לסדרה, ובכן, דרמטית. וכמו כל סדרה ביקום דמוי סטאר טרק – יש בה דרמה, יש בה התפתחות (קצת עצית ולא תמיד הכי אמינה) של דמויות ושל סיטואציות, ויש בה עיסוק בנושאים רציניים. מה היה קורה אם צוותי סטאר טרק היו מפרים את הצו הראשון שאוסר ליצור קשר עם תרבויות פרמיטיביות? מה היה קורה אם לייקים בפייסבוק באמת היו מכתיבים לנו את החיים? וגם שאלות נוקבות על זהות מינית, מגדרית וגזעית. אה, והאם זה אונס אם שניכם תחת השפעה?

אז זאת דרמה קומית, כמו בניינטיז? או אולי קומדיה דרמטית בחלל? בהחלט יש פה יותר קומי מדרמטי, גם אם הפאנצ'ים לא באים בקצב. אבל יש פה גם בניית פרקים ודמויות וקשת עלילה. ויש גם צוות עם תזמון קומי מצוין (פאליקי במיוחד יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בהרמת גבה) ויכולת לעבור בזריזות בין הז'אנרים. זה צוות חזק של אנשים שהם אולי לא הטיפוסים הכי מבריקים, נועזים וכריזמתיים בגלקסיה, אבל הם עובדים קשה, יודעים את העבודה, מעוררים הזדהות והעיקר – אפשר לסמוך עליהם שלא ידפקו את ההזדמנות שקיבלו.

The post האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך… צוחק? appeared first on ילדי הקומדיה.