לא מיצינו עדיין את הביף בין ילדחרא ומקום שמח. עפרה וירדנה היו צ’ילבות במשך שנים, מעריצי אואזיס ובלר עדיין בריב — אבל מה היה לשתי הסדרות שטלטלו את עולם הטלוויזיה הישראלי החורף? חודש של ויכוחים, נאצות וקללות עסיסיות? לא מספיק.

ולכן אני מרגישה צורך לכתוב ניתוח קצת יותר מעמיק ולתת פה איזו השוואה, כדי להגן על עמדתי שהמנצחת פה היא בלי ספק ילדחרא. מה יש בה שבמקום שמח אין?

קודם כל, תזמון קומי

כששי (שמואלי דקטור) הילדחרא צועק על הפדופיל שמגלם יובל סגל: “כבר קבעתי עם פדופיל אחר!”, או כשהמאהבת החיה בסרט של אבא שלו (ליאת הר לב) מתקשרת תמיד ברגע הלא נכון, זה הרגע שבו הציפייה נשברת. הרגע המדויק שבו הצופה, שציפה ל… משהו, מקבל משהו אחר. שנון יותר, אבסורדי יותר, הזוי יותר אבל גם אמין ואמיתי יותר.
כשנועה קולר ואביהו פנחסוב רבים אין הפתעות. האם מפתיע מישהו שנועה, במשבר גיל ה־40 המאוחר, מתלהבת מפנטזיה ריקה, או שלבעלה העובד קשה נמאס קצת מהמניפולציות שלה? הריבים, כך נרמז, ישנים כמו הזוגיות שלהם, ואין בהם שום הפתעה, לחלוחית או חידוש – לא להם ולא לצופה. בוטה? כן. אבל לא מחדש.

קבלה אצל הקהל

ילדחרא היא חביבת המבקרים, אין ספק. אבל הקהל נוטה לכיוון מקום שמח, ומזדעזע עמוקות מילדחרא. מהתרשמות בלתי אמצעית, גם הצופים לא חושבים שמקום שמח היא משהו… שמח במיוחד. ובכל זאת — מקום שמח חודשה לעונה שנייה.

צילום יפה

בקולנוע יש מושג: “שעת הזהב”. זאת שעת השקיעה שבה הכול נראה מופז, רך ונעים.
בשיא מקום שמח רבים נועה קולר ואביהו פנחסוב ריב כזה של פעם בחיים. הוא מתרחש בדיוק בשעה הזאת, שעת השקיעה, שפנסי הרחוב נדלקים בה והכול אמור להיות מואר באור רך. ואפילו ברגע הזה האור אפור, קשה ומכוער, והגיבורים שלנו נראים חיוורים וכעורים.

לא צריך להמשיך כדי להבין כמה מחשבה הושקעה בכל פריים, בכל טיפת זיעה, בכל הבעה עלובה עד אומללה של יובל סגל – הפדופיל השכונתי – וברגע שבו האבא מחייך את החיוך הכי מרושע שלו ומצלק בנונשלנטיות את הבן שלו לנצח.

דמויות שאפשר לאהוב

גם מי שמזדהה עם מסע הזוגיות במקום שמח לא ממש יחבב את הדמויות הקולניות, האלימות, חסרות האמפתיה והלחוצות. אבל מי לא ירצה לבלות עוד קצת עם הפדופיל הכי מקסים, הילדחרא הכי שנון, האבא הכי רשע והמורה הכי אטומה שמאכלסים את ילדחרא? פשוט חבורה של נבלי דיסני אחד־אחד. חארות כולם, אבל כמה כיף איתם.

מה כן יש למקום שמח שאין לילדחרא?

את תיקי דיין, לנה סחנוב וליא קניג: האמא המיואשת, הרופאה החכמה ודבורה בת הדודה הקפדנית. שילוש מופלא של נשים ישירות ונחרצות, שכל רגע איתן על המסך הוא תענוג מופלא. בחיי, שאם הסדרה הייתה עוסקת בעיקר בתיקי דיין ובמאבקה בריקנות, והבת המודחקת שלה עם הבעיות בזוגיות הייתה נדחקת למקום שני, לא הייתי מתלוננת.

לסיכום, יש לנו סדרה אחת כתובה היטב, מצולמת ומשוחקת לעילא, מפתיעה ומעמיקה; ואחת… טובה בסך הכול, כן? אבל מדכאת, לא יפה במיוחד, ומחפשת את המטבע תמיד מתחת לפנס. תנו לנו עוד מהשנייה. עם הראשונה נסתדר כבר בעצמנו.

The post ילדחרא מול מקום שמח: איזו סדרה ממשפחת הקומדיה כבשה את הצופים? appeared first on ילדי הקומדיה.

בשנת 2012 בערך נתקלתי לראשונה ב"טיסת הקונקורד" (Flight of the Conchords). היא שודרה בכלל בין 2007 ל-2009, אבל אני הגעתי אליה באיחור בעקבות המלצה בדייט. היא דיברה על השירים ההזויים שלהם, ואני הייתי בטוח שהיא בכלל המציאה את זה.

בסדרה אנחנו פוגשים שני מוזיקאים מניו זילנד שמנסים לכבוש את ניו יורק, ברט מקנזי (Bret McKenzie) וג’מיין קלמנט (Jemaine Clement) בשמותיהם האמיתיים, עם גיטרה, תקווה ומבטא מוזר.
השירים היו חביבים, והכימיה בין ברט לג’מיין הרגישה אמיתית לגמרי (בכל זאת, הם מגלמים את עצמם).
חזרתי לצפות בה אחרי יותר מעשור כדי לגלות: האם היא עדיין מצחיקה, או שפשוט היה לי יותר מדי זמן פנוי?

טיסת הקונקורד – תולדות הלוזרים המוזיקליים

היו לא מעט סדרות קומיות שמספרות סיפור של מוזיקאים שמנסים להצליח. למשל בסיטקום הראשון בהיסטוריה, "אני אוהב את לוסי", הייתה דמות של מהגר קובני שמנסה להצליח בתור זמר.
הסיבה? המרחק בין כישלון להצלחה הוא בעצם אבן יסוד בקומדיה – הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו
שהוא לוזר בדרך להצלחה מאשר עם מישהו שכבר מרוויח מיליונים.

עוד סדרות וסרטים שכדאי לבדוק בנושא:
הסדרה של "המאנקיז" משנות ה-60, שבה להקה אמיתית משחקת להקה פיקטיבית וכמובן, הסרט "ספיינל טאפ" (רוב ריינר, 1984), שבימים אלו יוצא לו סרט המשך.
ולנו יש את קובי מחט והפיג'מות. 

הסיבה העיקרית שאני אוהב קומדיות מוזיקליות היא שתמיד יש משהו להישען עליו, גם אם העלילה
לא מתקדמת, לפחות יש שירים נחמדים. 

ללהקות גדולות יש חברת ניהול – לטיסת הקונקורד יש מנהל וסימני קריאה.

סוד הקסם – הרפרנסים

בכל קומדיה יש רפרנסים, אבל בטיסת הקונקורד יש המון מחוות קסומות.
אחד מהפרקים שהכי אהבתי (עונה 1, פרק 6) נקרא Bowie. ברט מאבד את הביטחון המועט שיש לו, וכמו בכל סרט טוב – יש לו חלום שאמור להוביל אותו, בחלום הוא פוגש את האליל שלו, דיוויד בואי, שמגולם על ידי שחקן שלא דומה לו בשום צורה, אבל בהחלט נשמע קצת כמוהו. מעבר לכל, אפשר להרגיש את האהבה הגדולה והכבוד שהם רוחשים לבואי.
הם סוג של חייזרים בניו יורק, הרי הוליווד או כל תעשיית בידור אחרת, לא בדיוק מחכה לשירים
הזויים של 2 ניו זילנדים. המפגש או ליתר דיוק המפגע שקורה בינם לבין המציאות יוצר את הרגעים
המצחיקים ביותר.

בואי נותן עצות להצלחה וזה עדיין לא עוזר

מערכות יחסים קטנות שיוצרות קומדיה גדולה

בפרק נוסף (עונה 1, פרק 5), Yoko, שהוא כמובן מחווה ליוקו אונו שפירקה את הביטלס,
כאשר אישה נכנסת לחיים שלהם, ג’מיין בטוח שהיא הבעיה שהורסת להם את מערכת היחסים.
במהלך הפרק אנחנו מגלים שהיא רק חלק קטן מאוד מהבעיות שלהם
אבל זה תמיד כיף לראות מערכות יחסים בתוך להקה מתפרקות. כמובן שיש לציין את מערכת היחסים עם המנהל הנצחי מרי, שהוא בערך כמו בריאן אפשטיין של הביטלס, מינוס הקטע של ההצלחה.
אבל הוא ללא ספק הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

היעד הבא אחרי הטיסה

בניגוד לדמויות שברט וג'מיין גילמו בסדרה, הם בהחלט הצליחו ועשו לא מעט פרויקטים.
קלמנט שיחק בסרט ‎Men in Black 3‎, ויצר וכתב את הסרט ‎What We Do in the Shadows‎ ‏(‏2014‏)‏,
מוקומנטרי מבריק על חבורת ערפדים שחיה בניו זילנד, שהפך לקאלט עולמי ולסדרת טלוויזיה מצליחה באותו שם.

ברט מקנזי התמקד בצד המוזיקלי וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר על “Man or Muppet”. במקביל, הוא ממשיך בקריירת סולו ויוציא אלבום חדש בקרוב. הם גם מתאחדים מדי פעם לסיבובי הופעות קצרים. 

"חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני"

בפרק האחרון של טיסת הקונקורד – Evicted כל העולם שלהם מתרסק, הם נזרקים מהדירה וחוזרים לניו זילנד עם הזנב בין הרגליים. יש משהו נורא עצוב בפרק הזה, כנראה שכמו בכל סיטקום, ציפיתי לסוף טוב, אבל כאן הוא פשוט לא הגיע, אולי זה בגלל שהם הבינו שהסדרה לא תחודש, ואולי זה בגלל שהם
אמרו את כל מה שהם רצו להגיד ב-2 עונות.

ביחס לסדרות המשודרות היום, האיכות נראית מאוד נמוכה – זאת הייתה הפקה של HBO,
אבל לא מדובר פה ב"סקס והעיר הגדולה" או הפקה שנראה ששפכו עליה מיליונים.
היום זה נראה לי יותר כמו סרט סטודנטים שהשקיעו בכתיבה שלו, אבל לא היה כסף לתפאורה.

היא בהחלט גרמה לי לחייך בצפייה חוזרת, אבל אין בה את הפקטור הקומי שגורם
לי באמת ליפול מצחוק, אין פה מספיק פאנצ'ים חזקים ויש המון דיאלוגים ארוכים שלא מובילים
לשום מקום. זה חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני – יש רגעים טובים, אבל לא משהו שהייתי חוזר אליו שנית. מצד שני, אם אתם קומיקאים או יוצרים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת – היא בהחלט יכולה לתת לכם תקווה והשראה ליצירה.  מי יודע, אולי תחלמו ותפגשו את ג'רי סיינפלד או רובין וויליאמס בחלום. 

The post טיסת הקונקורד – עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.