מה קורה בקומדיות של סוף 2025? בגדול, עונה חדשה של "אותה גברת בשינוי אדרת" (זאת נועה קולר. תיראו מופתעים) נפלה על המדינה – עונת חורף 2025. אמ;לק? בשלב הזה אני מתקשה כבר להבחין בין הפרסומות לסדרות, כי כולם משחקים את כל הדמויות בכולן, וזה הכול פרסומות. אבל אוקיי. מיקומות, דרך מטכ"ליסטים עד חזי ובניו – מה כולם שכחו? 

יקומות | טרלול מבוקר

מה הפעם? רועי כפרי עושה פרסומת ל"סמיילינג פרנדז". אבל אין לו חברים, אז הוא עושה את כל התפקידים ביקומות. אז זה "סמיילינג רועי". או "רועי המחייך". קריפי. מוזר. הקאתי דם. דודו בא בצהריים אל הבת של השכן. זאת רועי כפרי. הוא שופך על עצמו גלון של חלב ומשחק בשובבות עם פטמה אחת דרך החולצה. הפאה שלו פרועה על צד ימין וכולו צועק "קח אותי אריאל שרון". זה גם מה שכתוב לו על החולצה. המסר הוא שאתה צופה בטלוויזיה, שבה אתה הצופה והטלוויזיה היא הטלוויזיה. הבנת את זה ,כפרי? 

העלילה ביקומות? אין עלילה. יש ציטוט של ציטוט. הנה הצופים היחידים של ערוץ איקס-עשרה, זוג קשישים, ושניהם רועי כפרי. הנה סטנדאפיסט בסיוט הכי גדול של עצמו. והכל בעטיפה חרדתית של חלום בתוך חלום בתוך חלום.

מרשל מקלוהן כתב פעם משהו בספר לגבי טלוויזיה. אז בסופו של דבר התגובה שלי היא לטלוויזיה 50 אינץ' OLED שקניתי לפני חודשיים, וסיפקה פלטפורמה מהממת למשפוך הסדרות ששילמו לי כדי לכתוב עליהן. משלמים לי כדי לכתוב על זה. המילים האלה הן כסף. נו, קומדיה. הקאתי דם. מכירים בו בורנה'ם? בוּרנְהָאם? אני כל כך לבד. בסופו של דבר, נותרתי עם שאלה אחת בלבד – האם רועי כפרי מתפתח בסופו של דבר לרועי עירוני?

מקום טוב | לא למות

במקביל, נועה קולר, שבאופן מוזר משחקת איתו באותו סטורי-ארק, ה"אולפני הרצליה יוניברס", מתעקשת שהסרט שהיא חיה בו הוא דרמה, ."מקום טוב", אבל מסרבת למות. במקום זה, גם היא בוחרת לשקף לנו את האופן שבו היא רואה טלוויזיה. שזה כמו כפרי, אבל משעמם. הזוג שדועך מול המסך הוא לא שיקוף של רעיון של ציטוט של פוסט-מסחריות, אלא צל חיוור של חיות שמאבד את עצמו, את החיות שלו ואת הסיבה שלו לחיות. בעיקרון, אלו החיים הבינוניים שלכם – אבל על מסך. ״תראה, צוץ, ייאוש משלנו״.

נועה, בובל'ה. בדרמה את אמורה למות, לא לשבת תחת תאורה של מיליון דולר ולבכות על מר גורלך. את זה אנחנו אמורים לעשות. עם תאורה מאיקאה. על ספה בבית. לא באולפני הרצליה. אם הייתי רוצה לראות את החברים שלי רבים, הייתי בא אליהם הביתה ומכין להם מרק. שלפחות יהיה מה לזרוק כשרבים. לא יודע. זו דרמה, אז לא ראיתי את הסדרה שלה. אבל היי היא שיחקה מצוין את הקופה הראשית בקופה ראשית.

הורסת | עדיין מטומטמת

אגב קופה ראשית, גם הקופה המשנית (קרן מור) משחקת קופה משנית לקופה ראשית אחרת (בת חן סבג) בעוד קומדיה חדשה "הורסת".  בעוד אני עדיין חולם להקים להקת קאברים בשם קֶרֶן נוֹ-מוֹר, מור משחקת את המטומטמת אצל היוצרת של "מטומטמת". שזה כבוד. והיא כבר לא מטומטמת. היא משת"פית בחקירת רצח באשקלון. אם היא באמת היתה גדלה באשקלון, היא היתה סותמת את הפה, כי סניצ׳ס גט סטיצ׳ס (מלשנים נהיים תפרנים?)

כמה תל אביבי צריך להיות כדי לעשות רומנטיזציה להמשך של חצי שעה עם כביש 4?

ומה הכי מטומטם? הפרוטגוניסטית בסדרה "הורסת" חוזרת ל"עיר הולדתה" אשקלון כדי לפתור תעלומה. עיר שנמצאת חצי שעה נסיעה מתל אביב, או ראשון, או חולון, או כל מקום שהוא לא ״סוף העולם״. לא מסע אפי אל הצד השני של הפלנטה, סך הכל רכבת. זה אשקלון, כפרות, לא טורקמניסטאן. לא תהיה לה בעיה לחזור לישון בפתח תקווה. מקסימום קצת פקקים.

מטכ"ליסטים | קמר"ש הלור"ל 

ואם כבר לשדוד מהאמריקאים, מה עם קומדיה על טמטום צבאי? מטככ"ליסטים, כלומר, לא דרמה עם שחקנים קומיים, כמו "המפקדת" (אפילו שג'ובניקיות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית זה הכי מצחיק) או "שתי סיכות וחצי" (נו, הסרט הזה עם החיילות והשדכן). הפעם זה על גברים. הנה, תראו – סטיב קארל עשה את זה עם "כוח החלל" (Space Force), אז למה לא שייטת מטכ"ל? וכן, זה המשרד. וכן, זה בצבא. וכן, זה המשרד בצבא. וזה גברים הפעם. לא פקידות. תומכי לחימה. 

והיי, ממש כמו ב"ספייס פורס", הסיפור הוא על יחסים בין איש צבא לבן שלו. אממה, הגיבור הוא לא הגנרל. הוא רנ"ג. כן, רנ"ג. אחד משלנו. חפ"ש שעשה טעות ונתקע בצבא עד שעדיף כבר היה להישאר במדים, כי הם מסיחים את הדעת מהקרחת. אופס. והיי, זה השק"ם. כי על המבצעים לא צוחקים. אבל השק"מיסט? הו-אל-תשאל. כי אם כבר, אז שגם זה יהיה קופה ראשית. ואיפה השק"ם בסיירת הזה? בשנה שבה אין "התרחשות ביטחונית" אין מלחמה. יש צבא כזה של פעם, שמקווה למבצע מוצלח. כיפלי בצל וטוויקס בעשר שקל. 

וחוץ מזה הגיבור אשכנזי, אז שמו לו כתם על האף כדי שיהיה משהו לא גזעני לצחוק עליו – כתמים על הפנים. מה שכן, המלודרמה משכנעת. משכנעת שהכותב בן 50 ואין לו מושג איך צעירים מתנהגים. גם לא ב-2002 (סטינג היסטורי! ולמעשה תירוץ למה אין לאף אחד סמארטפון, ולדחוף את הראש של גדי סוקניק אומר ״אלה תחילת שנות ה-2000, והרי החדשות״). אז כן, זה "מביא את הדחויים לפרונט", אבל זה הדחויים שאנחנו כבר מכירים. ברטפלד וזרחוביץ׳. שהוא כל כך דחוי שהוא ביים, כתב ומככב בתור השוטר אזולאי, או שילוב מוזר בין פריקוול לסיקוול של סלאח שבתי. והמלחמה? מלחמה? איזו מלחמה? זה 2002 ואין-אינתיפאדה. הדרמה היא רומן מהצד. 

ילדחרא | קרטמן פוגש את רעננה

״החיים שלך דבש״, אומרת האימא של קרטמן בגרסת ה-IRL  הישראלית הגנרית (לבן. רעננה. גנרי. חצי-חצי שאין לנקוב בשמו). ואני תוהה מה גרוע יותר – בריונות של חטיבת ביניים או טילים. גם כאן, אין מלחמה. זו ישראל של מתישהו. לימבו מנותק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי הקשר. 

ומה קורה פה? בילדחרא זה סיפור התבגרות והתגברות של נער שאני מניח שמישהו היה קורא לו ״בלתי נוירוטיפיקלי״ בשכונה שקטה ברעננה. עם כל הדרמה של שכונה שקטה ברעננה. מכות בבית ספר, אבא מביך, אמא מגוננת וצלצולי פעמונים. של בית ספר. 

אבל היי, זה טוב. זה אמיתי. הדינמיקה שם, אפילו שהדיאלוגים קצת קרטון, והדמויות בילדחרא מדברות קצת כמו צ׳אטGPT שביקשו ממנו לכתוב משפחה מסביב לדמות אחת מורכבת, להלן ״הילד״. שהוא לא מאוד מורכב. כלומר, הוא כן, אבל הוא אריק קרטמן, שעושה מניפולציה על נשיא ארה״ב כי לקחו לו את הטלפון כי הוא קיבל 47 במבחן בבית ספר. אבל נשיא ארה"ב זה אבא שלו. 

בקיצור, רואים שכולם התחדדו ממש בדינמיקה משפחתית, הז׳אנר האהוב על היוצרים. או הקהל. או הדבר היחיד שפס הייצור הזה יודע לייצר. וגם כאן אנחנו בבועה שבה הדינמיקה היחידה האמיתית היא מה שהילדים עושים בבית הספר. ואין מגפה. ולא היתה מלחמה. והכל כרגיל. 

חזי ובניו | בורקס בפיתה

במקביל. כלומר, יקום מקביל. "חזי ובניו" נותנת פרספקטיבה לכמה כל יתר הסדרות התקדמו, בזמן שחזי ובניו נותרה ממתק לבומרים שצריכים מציאות פשוטה עם דודות צעקניות ודרבוקות ו״אח שלנו מתחתן״. האסתטיקה: זו הופעת דראג, אבל נשים של נשים. וגברים של גברים. הכל גרוטסק, ומזרחים זה עם חם. ממש כמו פעם. במפעל.

בזמן שהמשחק בסדרות האחרות נע בין אמין למדי למשכנע, ובניו בעיקר נראית כאילו השחקנים לועגים לדמויות של עצמם, במקום להיות הן. כאילו שכחו שהקומדיה אמורה לבוא מהסיטואציה. לא מהקולניות. לצעוק זה לא מצחיק. בשביל זה יש לי שכנים. כי למה לעשות את סלאח שבתי של שנות ה-2000 המוקדמות, כמו במטכ"ליסטים, כשאפשר לעשות את סלאח שבתי המקורי? מזרחי נלעג, רגשני ודביל. פיזדץ כמה שרואים שהשחקנים יותר חכמים מהדמויות, והנחיית הבימוי היתה ״עממי יותר״. וזול. כל כך זול. סצנה ברכב עם רקע מהאייטיז מוקרן על החלונות, ומשחק שלא הייתי קונה גם במבצע. 

קנה גרוטסקי קבל זול בחינם. והעלילה? תחשבו ״ביום של החתונה של הבת שלי!״ זו המלודרמה של הרובוטים מפיוצ׳רמה פוגשת קומדיה טורקית, אבל עם מזרחים. תרגום זול מספרדית. ומרלון ברנדו הישראלי בתפקיד חייו. אבא סטרייט. 

בקיצור, זאת לא קומדיה. זו דרמה עם משחק כל כך זול ונלעג שלא נותר אלא להוסיף את התיוג ״קומדיה״ כדי לנסות לדלות עוד צופה וחצי לשריפת פח זבל. ומלחמה? אין מלחמה. יש אייטיז בשכונה.

שורה תחתונה: הקומדיות של סוף 2025 בואכה 2026 (אליה הצטרפו זגורי ואואזיס במדבר) לא רוצות להראות לנו משהו חדש. הן רוצות להזכיר לנו. לצטט לנו. להחזיר אותנו לתקופה תמימה יותר, שבה אין שום דבר שם בחוץ, חוץ מדינמיקה משפחתית. תקראו לזה ״החורף של וין דיזל״ – כי כל מה שיש בו זה הדבר הכי חשוב. הכי הכי חשוב. הכי הכי הכי חשוב – משפחה. כי אם כבר שונאים אותנו, עדיף שזה לא יהיה בגלל אנטישמיות – אלא כי מכירים אותנו.

איפה משודר

מקום שמח (כאן 11) — עלתה: 2.11.2025

• יוצרים: נועה קולר, רם נהרי (נהרי גם ביים)
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: ורד במשבר גיל 40; אמה המבוגרת מבקשת ממנה “להרוג אותה”, וזה דוחף למסע פרוע (ומצחיק-כואב) לחיפוש טעם בחיים

יקומות (כאן 11) — עלתה: סוף נובמבר 2025 (שידור/סיקור סביב 24–25.11)

• יוצרים: רועי כפרי, גון בן־ארי
  
• איפה משודר: כאן 11
  
• פרמיס: קומדיה “בין שפיות לנונסנס” – הומור אבסורדי שמנסה לפצח משבר קיומי/מוות/חיים, בפורמט שמרגיש לעתים כמו יצירה-על-סף-התפרקות
  

הורסת (HOT / HOT3 / NEXT TV) — עלתה: תחילת נובמבר 2025F

• יוצרת: בת חן סבג (גם מככבת)
  
• איפה משודר: HOT3, HOT VOD, NEXT TV
  
• פרמיס: אבישג “אבי” קוסמה, פליטת ריאליטי, חוזרת לאשקלון לכאוס משפחתי: אמא בהתקף, גופה/מוות מסתורי, חקירה משטרתית — וברקע “קללה” על נשות המשפחה
  

חזי ובניו (HOT / NextTV) — עלתה: יולי 2025 ynet+1

• יוצרים: לימור צרפתי־פרץ (בהשראת משפחתה) בשיתוף רז יובן ומיתר פרהט־פרי
  
• איפה משודר: HOT + NextTV
  
• פרמיס: “טלנובלה קומית” משפחתית-מזרחית: מוסכניק עיראקי וארבע בנות; הצעירה הורסת חתונה ואז מתברר שיש “קללה” סביב נישואים במשפחה
  

מטכ״ליסטים (yes) — עלתה: 18.12.2025

• יוצרים: ערן זרחוביץ׳, מויש גולדברג, אילן שפלר | בימוי: בעז פרנקל
  
• איפה משודר: yes
  
• פרמיס: דרמה קומית על הווי “ג׳ובניקים” בסיירת מטכ״ל בשנות ה־90, עם ציר אב–בן: הבן מגיע לשק״מיסט ביחידה והאבא הוא רס״ר המחנה
  

The post הקומדיות הישראליות של סוף 2025: שכחו מה היה פה בשנתיים האחרונות appeared first on ילדי הקומדיה.

אקספוזיציה זוגית

טל"

"אה"

"אני רוצה שנראה סדרה שאני בוחר"

"בטח כפרע, תבחר"

"אני רוצה לראות את אואזיס במדבר"

"מה זה?"

"זאת סדרה חדשה"

"איפה רואים את זה?"

"בכאן"

"על מה זה?"

"זה על צימר, במדבר. זה של גיה באר גורביץ' ויוגב יפת"

"מי?"

"אלה שעשו את בנהאל, נו"

"מסטטיק?!"

"לא! המתנחל!!"

"אה"

"טוב בואי נראה כבר, זה בכאן"

"כן, אמרת, הנה זה… מה זה, שני מוזיקאים באים לצימר לעבוד על טראק, האקס המיתולוגי מפתיע את חופית ביום חתונתה… אתה בטוח שאתה רוצה לראות את זה? זה פשוט נשמע קצת… איך לומר…"

"נו?!"

"סחי."

"סחי?! האנשים שעשו את בנהאל השכוח אל?!"

"טוב, טוב, בוא נראה. אלה פרקים קצרים"

*שתי דקות לאחר מכן*

"ואי, זה מצחיק"

*שלוש דקות נוספות לתוך הפרק*

"מה זה הדפיקות האלה?!"

"נראה לי זה השכנים, הם דופקים שנשתוק כי אנחנו צוחקים חזק מדי"

*חמש דקות נוספות אחר כך"

"מה, זהו?! איפה הטישו? יואו כמה בכיתי מרוב צחוק, הכל פה רטוב. איפה הפרק השני?! תלחץ פליי!"

*שבע דקות לאחר מכן*

"יווו זאת גילת אנקורי!!"

"באמא!"

*שתי דקות נוספות אחר כך"

"נו, איפה עוד אחד??"

"כמה פרקים יש לזה בסך הכל?"

"רגע, אני בודקת"

…

"אוי לא"

"מה?!"

"יש חמישה"

"זהו?! מה זה?? אי אפשר לעשות משהו באורך הזה ולעשות רק חמישה פרקים!! כמה דמויות הם יעשו, רק איזה עשר?? זה לא פייר!"

"זה באמת לא פייר שהחיים לא הוגנים"

"לא לקחת קרדיט על ציטוטים של הבן שלך בבקשה! לא יפה לגנוב קרדיט לילד בן שבע"

"הוא עוד לא בן שבע!!"

"טל"

"אה"

"הביקורת הזאת קצרה מדי."

"גם הסדרה!!"

למען הקידום בגוגל: הלוקיישן הוא חלק מהסיפור

 למען הקידום בגוגל, נאריך. "אואזיס במדבר" צולמה בצימר אקולוגי בנאות סמדר, אתר שמאז זכה בתואר של אחד הכפרים התיירותיים הטובים בעולם בתחרות יוקרתית של האו"ם. לא ברור איך יגיב האו"ם לטרפת שהביאו באר גורביץ' ויפת למתחם, טרפת שכוללת אורחים מקהילת הטראנס כמו די ג'יי דרוויש, שחקנים אורחים כמו שחף רז שעבד עם באר גורביץ' גם ב"ארץ נהדרת", מאיה ורטהיימר, אבי דנגור והאחת והיחידה גילת אנקורי, והמון המון איפור ופרוסטטיקה שהפכו את יפת ובאר גורביץ' לחמישה זוגות שונים, לא בהכרח של בן ובת (ואם כן לא בהכרח שהוא הבן והיא הבת), שדנים כולם בהיבטים שונים של זוגיות – קנאה, בדידות, הרגשות האלה שקבורים עמוק עמוק בפנים ואפילו לבן הזוג לא מגלים עליהם – ברמות מופרעות שלא הייתם מדמיינים שקיימות. 

 עם הזוגות אפשר למנות זוג די ג'יים חברים בנים, זוג בוגדים, זוג שמנסה להתחתן אבל האקס הדביל מהעבר מגיע, זוג מבוגרים ועוד. חמישה פרקים קצרצרים – בין 8 ל-12 דקות של זה – ממש לא מספיקים. 

גיה באר גורביץ היא מאצולת הקומדיה הישראלית, עם היסטוריה של חיקויים ודמויות כבר מ"לילה טוב עם אסף הראל", עבור דרך סדרת הרשת הקודמת שיצרה עם בן זוגה, "בנהאל" על נער מגבעות השומרון והרפתקאותיו, המשך ב"צומת מילר", "טלוויזיה מהעתיד", "האחיות המוצלחות שלי", תקופה מכובדת ב"ארץ נהדרת" וסדרת הנוער "אבא מטפלת" (הצלחה גדולה אצל בת ה-9 פה). יוגב יפת, במקרה בעלה, הוא שחקן תיאטרון וקולנוע (התפקיד הגדול ביותר שלו הוא, מסתבר, יגאל עמיר ב"רבין, היום האחרון" אותו ביים עמוס גיתאי) ובמאי סדרות ילדים (ביניהן "אבא מטפלת"!). הזוג, כאמור, רגיל לעבוד ביחד ולחקור נושאים הקרובים לליבם, והפעם – זוגיות.

מאחורי המסכה: הקומדיה שבאיפור

נרחיב קצת בנושא האיפור, וגם, באותה הזדמנות, בנושא ערכי ההפקה הכלליים.

התקציב בארץ לסדרות אינו גדול, אבל באר גורביץ' ויפת מנצלים אותו היטב לבניית עולם מנותק לחלוטין מהשגרה. מדבר, חדר יפה, נוף (קצת משעמם, אני מוכנה להודות) ודמויות. בכל הפרק יפת ובאר גורביץ' מופיעים כזוג דמויות אחר, שונה, יחיד ומיוחד ובעיקר – לא דומה להם בשום צורה. לחיים מזויפות, שיזוף מודגש, תלבושות מוכרות או מוזרות, זקנים, אקססוריז (ולמי שראה את שמלת הכלה הצמודה בפרק השני – כמה יפתיע אתכם לדעת שהיא מסתירה בטן הריונית של לא פחות מחודש שמיני?), ובעיקר שפה.

אם ב"ארץ נהדרת" נשען האיפור מאוד על דמיון פיזי (לפעמים די צנוע) למושא החיקוי או הקצנה קומית מוגזמת-עד-מופרזת של הדמות, פה נמצא דמויות שכל סנטר מודבק, חולצה משובצת, שרשרת מוזרה או משקפיים אדומים מעבה אותן, מוסיפה להן עוד אפיון שאחר כך, בתזמון קומי מדיק, יישבר, או לפחות יגרום לך, הצופה, לחשוב מחדש על החיים של עצמך.

דמויות שצוחקים איתן

הדמויות פה מוקצנות, מוגזמות, מגוחכות ולא תמיד בשעתן הטובה ביותר, אבל הן מעוררות הזדהות ואף פעם לא נלעגות. סליחה על הקלישאה אבל אלה לא דמויות שצוחקים עליהן, אלא דמויות שצוחקים איתן, הזויות ולא-אפויות (או להפך, תקועות בדרכיהן) ככל שיהיו. 

הפוקוס הוא לא סאטירה כמו בארץ נהדרת אלא דמויות שמתחברים אליהן, בדקות הספורות שבהן הן מופיעות על המסך, למרות הטמטום שלהן ואולי דווקא בגללו – רוצים בטובתן.

ערכי ההפקה הניכרים וכמות הבדיחות והאסקלציה הפיזית בכל פרק דורשים כנראה המון אנרגיה (וכסף), וגם מביאים כל פרק לשיא קומי מופלא בסדר גודל של עשר דקות. זה מסביר למה הפרקים קצרים כל כך. למה זה עובד? כי זה פרוע, שובר את כל המוסכמות ויש לזה לב ענק

אבל למה, יא רבי, למה רק חמישה?! תנו לנו עוד מזה!

The post אואזיס במדבר: גיה באר גורביץ' ויוגב יפת בקומדיה החדשה של כאן 11 | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

"שומע, יש סדרה חדשה על רוסים. אתה רוסי, לא? תכתוב לי משהו!", צעק עלי העורך של "ילדי הקומדיה". "אין עברית, קשה מבין", עניתי. "וחוץ מזה אני בכלל מקזחסטן". "חשבתי שאתם הרוסים יודעים לעבוד", התאכזב העורך. "קזחסטן אומרים לך", ניסיתי להסביר. "אצלנו רק מתחכמים וזורקים זין". "קיצר אתה כותב?", תהה העורך בחוסר סבלנות. "כן, כן. יש עבודה יש כסף יש חיים, אין עבודה אין כסף יש מוות אפל וקודר", עניתי במבטא כבד. "מה?", התבלבל לו העורך. "ברוסית זה נשמע טוב יותר", עניתי בלחישה מתנצלת. "אבל רק עם כתוביות בעברית". 

קראו עוד:

התוכנית;מה תגיד וזרת לכאן

עדיין לא סיבה לסגור את כאן: אבירם כץ היא קלישאה מעוצבת היטב שלא מצליחה להמריא | ביקורת סדרה

נגד הרוח: פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה

אז הנה, הלכתי לצפות ב"הסדרה הזאת על רוסים" של כאן 11. "סובייצקה". שאפילו מגיעה עם כתוביות ברוסית, למקרה שלא הבנתם שזה רוסים. ומלא רוסים. כי אם לא הבנתם עד עכשיו, זה הנושא של הסדרה. "רוסים". קטגוריה מיוחדת בישראל, שלמעשה כוללת את כל מי שדובר רוסית והגיע מארצות פוסט־סובייטיות (תובנה שאולי כדאי להנחיל ליוצרי הסדרה – התקופה הסובייטית נגמרה לפני 30 שנה. עכשיו זה "פוסט"). בלארוס, אוקראינה, מולדובה, רוסיה עצמה, ואפילו קזחסטן ואוזבקיסטן. לאחרונים אולי תקראו קווקזים, אבל כל עוד הם מדברים רוסית – זה "רוסים". כך, לגיבורי "סובייצקה" אין ארץ מקור. הם "רוסים" של ישראל. הם לא מניז'ני נובגורוד. לא מקייב. ולא ממינסק. הם תמונת מראה של המבט הישראלי – גוש אחד של "רוסים", שאין להם רקע. אין להם ייחוד. כולם בדיוק אותו דבר. זה לפחות מה שהגיבורה חושבת, וכנראה גם רוב הצופים, גם כשמעמידים אותה מול עובדות כמו "היי, אני בעצם ממולדובה".

להרשמה לניזולטר:

ומי הגיבורה שלנו הפעם? אנה. אה… ענת. כי אף אחד לא שמע על שמות רוסים בישראל ב-30 השנים האחרונות. ומה היא? שונאת רוסים (לא שיש סיבה טובה לשנוא אותם. במיוחד לא בשנתיים האחרונות). ורק רוצה שההומואים מתל אביב יחבקו אותה (מטפורית. רק מטפורית) לפני שאח שלה ירביץ להם. סליחה, אמרתי ירביץ להם? התכוונתי יירה בהם בקאונטרסטרייק. כי הוא הייטקיסט. והיא לומדת מתמטיקה ומשוררת. כי ככה זה "רוסים". לפחות בניינטיז, משם לקחו את הגיבורה שלנו. נו, תעשה טובה, היא גדלה בבית שאן. מעוז בעלי המפעל המזרחים הנצלנים שהבת שלהם היא החברה הכי טובה שלך מהתיכון, וככל הנראה המקום היחיד שבו לא שמעו על זה שזו "העלייה הכי טובה אי פעם" ש"הצילה את המדינה" וכל הגזענות ההפוכה הכיפית הזאת ששמורה במדינות אחרות לאסייתים. המקום הזה שבו להיות בשנות ה-90 זה מתקדם, כי הם עדיין בשנות ה-80.

והאמת, בשנות ה-90 באמת היה פה די גרוע להיות "רוסי", אבל עכשיו? כולם בהייטקס. מהנדסים. עובדים קשה. טובים בחשבון. חכמים. מבריקים אפילו. וקצת שרמוטות, טיהי. כן, יש גזענות. כן, יש שנאה. אבל מפה ועד לשנאה האמיתית שיש בישראל, למשל לערבים ושמאלנים, פעורה תהום רחבה. את החוויה המתקנת שלנו, דוברי הרוסית, כבר קיבלנו. ב-2023 זה בעיקר יתרון. בראיונות עבודה. במוסדות אקדמיים. בכל חור אליטיסטי שהוא מעריצים את "עם הספר" שבאמת קורא ספרים. 

אבל כשעוברים את כל זה – היומרה להיות "חוויה מתקנת" – זו דווקא סדרה לא רעה בכלל. בכלל בכלל. הטקסטים אמינים. הדמויות מרגישות אמיתיות. רק האג'נדה מפריעה מדי פעם לכתיבה, עם תתי־עלילות שלמות שנסובות על קלישאות של אקטיביזם סטייל "דור 1.5". ולא שיש לי משהו נגד אקטיביזם, אבל לא כשזה בא על חשבון העלילה. מה לא תראו כאן? לא תראו את הכוכבים הקדושים של הסדרה יוצאים רע. עושים "שם לא טוב" לפרה הקדושה שהיא העלייה הרוסית. כי אחרי כל רגע מוצלח יש תחושה קלה שהצוות קיבל מימון נדיב מהסוכנות.

והנה עוד קטע משעשע – להפוך תינוקות לחיילים. בדיחה שחוזרת על עצמה כמה פעמים במהלך הסדרה, ואין לה שום הצדקה. נו, אתם מכירים, "אם לא תעשה ברית מילה, יצחקו עליך במקלחות בטירונות". אז הנה לכם חדשות – אף אחד לא צחק על מי שלא היתה לו ברית מילה בטירונות שלי. למעשה, היינו די עייפים מלהיות חיילים, כולם ביחד, מכדי לדחוק החוצה בעלי עורלות. כן צחקנו קצת על הגודל, אם הוא היה גדול במיוחד או כפתור חמוד כזה. קורה. אבל הקשר בין עורלה לצבא הוא עוד מיתוס שהיה המון מקום לנתץ, בסדרה שבאה "לספר את האמת" על העלייה הגדולה ביותר שהיתה פה אי פעם. כל מה שזה בעצם עושה זה להכניס את התינוקות שלנו לצבא מגיל אפס. בקושי בקע מפות אמו, וכבר הוא חייל למופת. עם נשק, ללא עורלה.

אבל כאמור, "סובייצקה" דווקא מצליחה להפתיע. הפתיחה אמנם קלישאתית, וכך גם המקור של הדרמה (קחו קלישאה, נפצו אותה, וחוזר חלילה) – אבל היא עשויה היטב. החלקים העצובים באמת עצובים. החלקים המצחיקים? לפעמים יש כאלה, והם באמת מצחיקים. צחוק עמוק כזה של "אוי המציאות". ושלא כמו רוב הסדרות שיוצאות כאן – היא לא סובלת מחוסר רדיקלי במודעות עצמית. זה דווקא יש. אבל אולי כדאי להבין שכדי לנתץ קלישאות לא צריך קודם לאמץ את כולן, ואז לירות להן בראש. אפשר פשוט להראות משהו אחר. משהו אמיתי. סבתא בבית אבות, ולא בסלון. דמות ראשית בלי מבטא שכולם מתפלאים כשהיא אומרת מאיפה היא, ודווקא זה מניע אותה להדגיש את הזהות שלה. במקום לפטר מהמפעל, לפטר מההייטק. זה באמת היה יכול להיות לא צפוי. במקום זה, זה נחמד. אז כן, היה נחמד. קול. נקסט.

בהשתתפות: סוזנה פפיאן, יבגניה דודינא,  דניאל סטיופין , גרא סנדלר, פירה קנטור, דניאל מורשת, פיליפ שאולוב, יואב רוטמן ועוד

יוצרת ותסריטאית: דנה אברמוביץ  |  במאית: ענת סטלינסקי | עורכת תסריט: אסתדר נמדר תמאם | חברת הפקה: ארצה הפקות

The post כאן מציגה: קלישאות על רוסים. נפרדים מהפרק האחרון של סובייצקה | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קוטלים הפעם? את פורנו העוני החדש של HBO, הסדרה"נגד הרוח" ("Rain Dogs") – דרמה קומית, או קומדיה דרמטית, או קומדיה שחורה עם יותר מדי דרמה, עם אם חד הורית, דמות אב ללא אב וכל החוסר מזל הנלווה (עיינו "חוקי מרפי", כרך III). נו, כמו "חסרי בושה"

קראו עוד:

קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח

מישהו מטפל בך | האם סיטקום הפולחן הבריטי עומד במבחן הזמן?

ספיישל הסטנדאפ של ג'ון ארלי מגיע להוט

זוכרים? זאת שהגרסה האמריקאית שלה דרסה את המקור הבריטי באופן שדי הולם את כותרת התוכנית. אממה, כאן לא היה צריך לגייס קאסט חדש לגמרי של שחקנים אמריקאים שיתרגמו את העוני הבריטי המכוער לעוני אמריקאי סקסי. כאן העוני האמריקאי הסקסי טס חזרה אל מעבר לאוקיינוס, ונצמד כמו טפיל אסתטי לעורקיהם היצירתיים של קאסט בריטי למהדרין. ולמה פורנו? כי זה מה שהפרוטגוניסטית האנטגוניסטית שלנו צועקת עלינו כבר בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, שבו מפנים אותה ואת הבת שלה מדירה מחורבנת והיא סוחבת את הדברים ב… נו… מה יסמל עוני? אה! שקיות זבל! וצועקת "הנה פורנו העוני שלכם!". יו נואו, כדי שתבינו שאתם כבר בעשור השלישי של המאה ה-21 וכולנו נורא מודעים לעצמנו, והקיר הרביעי נהרס לטובת חיבור המטבח והסלון. זאת ככל הנראה העת ההולמת להזכיר כי שבירת הקיר הרביעי ומודעות עצמית אינן תירוץ ליצירה של תוכן קלישאתי, לעוס וטחון שרץ בפול גז בניוטרל בשדרות סיזיפוס ה-III. לא ש"נגד הרוח" עושה את זה. אבל היא גם לא-לא עושה את זה. הדמות הראשית, למשל, לא מצליחה להחליט אם היא אכן עצמה או כותב הסדרה המתוסכל, המביע את החששות שלו על הדף, כי ברור שהיא כותבת מוכשרת ומתוסכלת. מה עוד היא תהיה?

אה, ואיפה שיש פרוטגוניסטית-אנטגוניסטית-כותבת-מתוסכלת-שהיא-הכותב נמצא כצפוי גם אנטגוניסט-פרוטגוניסט-גם-אני-בעצם-הכותב משלים, בדמות "המסוורת' סלניג'ר" (או משהו כזה) – ילד זין (גבר זין?) עשיר, מופרע, סוציופת, אליטיסט מפונק בן לאמא שלא חיבקה אותו מספיק שלא תמצאו בבית ללא חלוק סאטן ובחוץ ללא חליפה. טבעת עם אבן יקרה על הזרת והכל. סתם, קוראים לו סֶלְבִּי. כמו היוברט סלבי. המחבר הלא מאוד מפורסם של "רקוויאם לחלום". הבנתם? הבנתם? ומה משחקים? אבא חורג, אמא כותבת. כמו בשיר הזה של עומר אדם, על חוף. אבל קודם בלונדון.

להרשמה לניוזלטר

ולונדון. הו, לונדון. אם תשאלו אותי (כדאי מאוד, אני טוב בכאלה), העיר היא לגמרי האנטגוניסטית האמיתית של הסדרה. עיר צפופה, מזוהמת, רעה לתושביה, שנדמה שכולם בה נמצאים מוסרית בין הדוור שגונב לך את החבילות לבנקאי שגונב לך את הכסף. עיר שמתעללת בך, אבל אתה לא יכול לעזוב אותה. יו נואו, כי זאת "פאקינג" לונדון. כמו "פאקינג" תל אביב, רק עם יותר "פאקינג". 

והאווירה? אם שמעתם במקרה את האלבום שהסדרה נושאת את השם שלו, "Rain Dogs" של טום ווייטס, או שמעתם אי פעם את טום ווייטס, אז זה זה. ראוי אולי להזכיר שווייטס גם המציא בעצמו את המונח "Rain Dogs" ("כלבי גשם"?), שמתאר, לדבריו, אה… כלבים בגשם. או במילה אחת – באסה. כמה באסה? כל הבאסה. כל הפאקינג באסה. כל הבאסה שאוכלת ערימה של אספרגוס ואז באה ומשתינה לך באמבטיה בעודה מסבירה לך מה אתה עשית לא בסדר. כל הבאסה שמציעה לך את כל העולם כי אתה בדיוק פלח האוכלוסייה שהם מחפשים, אבל למה אתה לא יכול להתנהג יותר כמו אנחנו? כל הבאסה שהעולם האכזרי והדפוק שלנו יכול לספק כמו אוויר לנשימה. קצת כמו הגנרל מהבדיחה ההיא, שהכריז שכל מה שנשאר לאכול זה חרא, אבל לפחות יש מספיק לכולם.

ליצירת קשר:

אה וחוץ מזה היא גם מצחיקה מדי פעם. כי מי לא תצחק כשמימין לבחורה שמציעה לך כרגע לכתוב עבור עיתון גדול יושב איזה סוטה שנוגע בעצמו בזמן שהוא מבקש ממך לרקוד קצת יותר לאט, כי את עובדת בפיפ שואו, כי זה פחות מנוכר ממצלמות רשת. או כשבית המחסה לנשים מוכות שבו את חוסה עם הבת שלך כמעט מתמוטט כי השכנים העשירים רצו להתקין להם "האט-טאב", ונהפך לעוד מכונת מזומנים, באמצעות אותן מצלמות רשת ממש ממוקדם (הלו, מראה שחורה!), שבהן אמהות מוכות משחזרות את החוויות הנוראיות שהן עברו מול גברים חרמנים שרוצים להרגיש את עצמם אבירים על סוסים לבנים (לפחות לשלוש דקות וחצי). אותי זה הצחיק. ולפעמים לא. אבל בסך הכל היה די סביר. כמו החיים, אבל עם מבטא בריטי ומצולם יותר יפה.

The post "נגד הרוח": פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

"סדרה על סופר עם מחסום כתיבה? הולי שיט. יאללה עופי על זה" – זה לא ביטוי שחשבתי שמישהו יוכל להוציא מדל שפתיו בעשור השלישי של המאה ה-21. אבל מתברר שזה קרה. וזה קרה ממש כאן. "כאן 11" החליטו מסיבה כלשהי שהדרמה הקומית "אבירם כץ" – "סדרה על כותב עם מחסום כתיבה", עוד סדרה מהז'אנר החביב ביותר על כל תסריטאי בשקל שאי פעם ישב מול דף ריק, היא היא מה שאנחנו צריכים בעת הזאת. "תראו איך אנחנו מחדשים!" כנראה חשבו לעצמם המפיקים. "אין מצב שמישהו כבר עשה את זה".

אבל כן. מישהו כבר עשה את זה. ואמנם אפשר לעשות את זה שוב. וזה אפילו מושקע ויפה ואסתטי ומלא דיאלוגים שיוצרת הסדרה, דנה מודן, השקיעה מאוד בנאמנותם ליומיום. וירושלים באמת נראית ככה ונשמעת ככה. אבל אי אפשר לעשות את זה בלי עלילה מעניינת ודמויות שאכפת לנו מהן. ואחרי צפייה בשלושה (מתוך שמונה) פרקים כל כך לא אכפת לי שזה מצחיק. אבל לא מצחיק מצחיק. 

נראה שאת הצד של העלילה החליטו יוצרות הסדרה להזניח ברמה כזאת שככל הנראה תוכלו להשלים בעצמכן את רוב העניין אחרי שתראו את חמש הדקות הראשונות. או לפחות את הפרק הראשון. אם נתקלתן במקרה בביקורת הזאת לפני שראיתן את "אבירם כץ", כנראה הפרטים הבאים ישלימו את רוב התמונה: שכן מבוגר שלא יודע שהוא כותב מוכשר, עורכת מוסף סוף שבוע לחוצה על דדליין (היי דנה), שכנה יפה, שני חוקרים (היי דנה) ואישה נעדרת, והנה גם אתן כתבתן סדרה. 

קראו עוד:

דרמה קומית: החיבור המופלא שבין קומדיה לדרמה

דרמה קומית חדשה בסדרת יאנג אדולטס של הוט

דרמת ספורט קומית חדשה בכאן – שלי הכובשת

ואם כבר הדמות הראשית, למה הוא כזה דביל? איך בן אדם עד כדי כך מטומטם, חסר מודעות, חסר תובנות וחסר תקשורת הצליח להפיק שני רומנים מצליחים, ולפרסם חמישה? אני יכול להבין שהוא אמור להיות פגום, אבל מישהו כנראה לא הבין שיש הבדל בין יהלום פגום לערימת זבל פגומה. ומודן בעצמה כבר הודתה שזו היא, שהרשתה לעצמה לעצב את דמות הסופר מחדש. הדמות החדשה מזכירה במשהו את אזור שרונה בתל אביב. על פניו היסטורי, בפנים – שופינג. האנק מודי, ללא הסקסאפיל.

והדרמה? רצח. מה זה רצח. רצח רצח. כי למה להתעמק בעולמו הפנימי של סופר, בהתלבטויות שלו, בקונפליקט שלו מול הדף, במה ליצור, ומה אותנטי, כשאפשר פשוט לרצוח. הכי כיף. מה קרה? משטרה! ואל תדאגו. סחבק לא רוצח. הוא רק גנב. ואפילו לא גנב ממש. סתם אמן רגיל ששם את השם שלו על עבודה לא שלו. מפתיע? לא ממש. ראיתן פעם חברה לייעוץ אקדמי? פגשתן פעם דוקטורנט מתוסכל? אוקיי, אולי זה רק העולם שלי, אבל הבנתן. מה שכן מפתיע הוא קודם כל הרשלנות שבה הוא עושה את כל הדבר, בהתחשב בזה שהוא כבר חיבר כמה ספרים, ובעיקר העובדה שסחבק מעדיף לשקר לשוטרים ולגרום להם לחשוב שהוא רוצח מאשר להודות בגניבה ספרותית. באמא שלך? באמת נראה לכם שאני אאמין שחדל האישים שהפכת את הדמות הראשית אליו לא היה קורס בשנייה הראשונה שהוא היה מתיישב מול שני חוקרים שמאיימים עליו בכלא? פאק מי. 

בכל הרצינות, זה נראה כאילו אף אחד לא חשב לבדוק מה המניע של הדביל הראשי (הוא הדוניסט, לא?), אלא כתב את הפעולות שלו כדי לקדם את העלילה. בהנחה שאכן תגיע עלילה בשלב כלשהו. למה? כי אי הבנות. חוסר תקשורת. גניבה ספרותית הייתה הורגת לו את הקריירה? כנראה שלא. כלומר, לא אם הוא היה פשוט מודה בזה ברגע שזו נהייתה חקירת משטרה. וכנראה גם בהמשך. בעידן הבינה המלאכותית שכותבת עבורך והפוסט-אמת, אני באמת תוהה אם למישהו היה אכפת.

להרשמה לניוזלטר:

חוסר תקשורת הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור 

חוסר תקשורת, יש לציין, הוא האופן שבו מקדמים את הסיפור בסיטקומים מהניינטיז וקומדיות רומנטיות רעות במיוחד. סופר עם כל סוג של יכולת לתקשר את החוויה האנושית כנראה היה מבין שלשוטרים לא אכפת מגניבה ספרותית. הם מחפשים פאקינג רוצח. אבל בעולם שיצרה מודן, המבוסס באופן חופשי מאוד, ויש שיאמרו מדי, על ספר די נחמד, מערכת הערכים היא דדליין מעל לחיי אדם. לפחות אלה של דמויות בדיוניות. את אלה, כידוע, אפשר להקריב בקלות עבור דדליין. סופרים הרי רוצחים דמויות לפרנסתם.

בפרק השני, יש לציין, לא קורה כלום. חצי שעה של אקספוזיציה עם דיאלוגים מלוטשים. וואו. בפרק השלישי (שבאופן די מפתיע לא נקרא "מחכים לרועי") כבר לא הבנתי מה אני עושה פה ולאן אנחנו הולכים. לא פחות מעשר דקות של שתי נשים מדברות על גבר שלא נמצא שם ושלא אכפת לנו ממנו. מבחן בכדל, ככל הנראה, תלה את עצמו בשירותים. מה שכן, לא הבנתי למה בשלב הזה יוצרת הסדרה לא בחרה לשחק גם את הפסיכולוגית, ורק ביקשה שהפסיכולוגית תשחק אותה. רועי, אגב, מגיע. אחרי 12 דקות. ואז אתה ממש מתחרט על זה שהוא הגיע, ותוהה אם אולי היה כדאי למשוך את אותן 12 דקות לחצי שעה, כמו בפרק הקודם. הפיצ'ר המרכזי שלו הוא שהוא אוהב דמות שאנחנו לא ממש יודעים עליה שום דבר (באמצע הפרק השלישי!), ולא אוהב בגדים. וכן, יש פאנץ' בסוף, אבל זה קצת מצחיק למשוך 32 דקות של כלום ואז לתת ערימות של רקע ב-30 השניות האחרונות. למה זה לא היה כל הפרק? כל כך חשוב להראות לנו כמה מצפה רמון יפה בערב? ראינו. תודה.

היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה 

ואם כבר שחקנים, הקאסט עמוס בשחקנים קומיים מצוינים. באמת. אין צורך לפרט. אתם יודעים מי אלה. אממה? הם כל הזמן מנסים להיות רציניים. יש אלמנטים קומיים, בטח, אבל זאת ממש לא קומדיה. "פארגו" מצחיקה בגלל המציאותיות האבסורדית של ההתנגשות בין נחמדות לברוטליות. לא כי השחקנים מדברים מצחיק. "אבירם כץ" לא מצחיקה, ולא אמורה להיות. היא משעשעת, בטח. שנונה, בכיף. אבל לא מצחיקה. ואם כבר בניתם דרמה – איפה הדרמה? אני יכול להבין את הניסיון לטשטש את גבולות הז'אנר, וזה בהחלט משהו שאני מעריך, אבל כאן נראה שבמקום לטשטש החליטו שלא לבחור צד. אז זה או קומדיה לא מצחיקה, או דרמה לא דרמטית. אם לצטט בחופשיות מה את סן צו – כשאתה מגן מימין, אתה חושף את השמאל. כשאתה מגן משמאל, אתה חושף את הימין. כשאתה מגן על הכל – אתה חשוף מכל הצדדים.

להזמנת הרצאות:

[email protected]

[email protected]

0547454667

The post עדיין לא סיבה לסגור את כאן: "אבירם כץ" היא קלישאה מעוצבת היטב שלא מצליחה להמריא | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

מקארת'י, סוקי האהובה מ"בנות גילמור", הייתה כל מה שאישה שמנה לא יכלה להיות על המסך בניינטיז: נחמדה, מקצועית, שנונה, עם חיי אהבה וחברות. רגילה. כאילו. לא היה הרבה מזה אז על המסך.

אחר כך הגיעו תפקידים קצת יותר סטראוטיפיים – "מסיבת רווקות", למשל, קומדיית פיפיקקי של ג'אד אפאטו, אבל גם קצת פחות –"האם אי פעם תסלחי לי". בו שיחקה את לי ישראל, כותבת הביוגרפיות והרמאית לעת מצוא. היא שיחקה גם את הבלשית קוני ב"בובה של רצח".

וחוץ מכל אלה, היא גם חתמה עם נטפליקס על חוזה ארוך טווח, שהביא לנו בינתיים את "כוח רעם" (Thunder force) שלא השאיר הרבה רושם, ואת "אידיוט המחמד של אלוהים" (God’s Favorite Idiot).

אגב, היא גם תופיע כאורסולה בעיבוד המתחדש ל"בת הים הקטנה". צפו להפתעות.

בן פלקון – בן הזוג שמככב כאידיוט

ולענייננו. את שני הפרויקטים שהושלמו בינתיים בנטפליקס כתבה מקארת'י עם בן זוגה בחיים ובתסריטים, בן פלקון. הוא גם מככב לצידה כאידיוט בכבודו ובעצמו.

הפרמיס דווקא מוצלח – קומדיה משרדית על חבורה ממוצעת-עד-לוזרית במשרד ממוצע. אחד מחבריה נבחר להיות שליח האל עלי אדמות. מככבים מקארת'י (אמלי, לא אמילי, זה על שם "אמלי בפריז") ופלקון (קלרק), כטיפוס הגיוני וסביר עם חולצות פלנל. מקארת'י היא הסיידקיק האקצסנטרי שמערבב סמים, קלנועיות, נקודות, צווארונים ועניבות (ברצינות, התלבושות הצבעוניות והצעקניות שלה פשוט מופלאות. אני חושבת שמצאתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה). איתם גם אוסמן עלי, אנה סקוטני וכריס סנדיפורד כחברים למשרד, וגם קווין גאן כאבא-של. יאניק טרוסדייל מופיע כמלאך שמואל (לא "סמואל", מצד שני גם לא נראה שמישהו שם הבין איך אמורים לבטא "שמואל").

אידיוט המחמד של אלוהים זה לא המקום הטוב

רק… ששום דבר שם לא עשוי עד הסוף.

הסט המשרדי, וגם העבודה של כולם, מעורפל במכוון. אבל לא נראה שמדובר במוקד שירות לקוחות או משהו אחר שהגיוני שחבורת אידיוטים בעלת כוונות טובות תעסוק בו. זהו משרד סביר והגיוני למדי, אבל לא נראה שמישהו שם מקצועי מספיק כדי למצוא עבודה נורמלית. אולי חוץ מקלרק, שנראה סגור על עצמו הרבה יותר מדי בשביל התפקיד הזה. גם יש לו ידיים טובות (הוא בנה לבד סאונה בחצר שבה הוא נוהג לשבת עם אבא שלו כל יום שלישי בבוקר כי בטח שיש לו עבודה רגילה, ברור, למה שאלתם?).

בכלל, בשביל סדרה עם מלאכים ושדים האפקטים – וערכי ההפקה בכלל – די עלובים ומזכירים סיטקומים מהניינטיז. אפשר לצפות לקצת יותר ניצוצות, חזיזים ובכלל השקעה. והחברים למשרד, על כל כוונותיהם הטובות ותחביביהם המוזרים (מהכנת נרות, אה, ריחניים ולא בקטע טוב ועד ללארפים, שהפכו לעניין די רווח בסדרות בימינו, מסתבר), לא ממש מצליחים להרים את הסדרה.

אבל הבעיה העיקרית של הסדרה "אידיוט המחמד של אלוהים" היא לא ערכי הפקה וגם לא שהתסריט לא לגמרי סגור. הבעיה העיקרית היא שהיא פשוט לא מצחיקה. ניכר שהשאיפה העיקרית פה היא ליצור קומדיה רוחנית טובת לב ששואבת השראה מ"המקום הטוב" ז"ל. אבל למרות שרואים את האהבה לכל הדמויות, גם הסתומות והפגומות, ולמרות המאמץ ליצור קומדיה פרועה באמת, אין כאן את הסאטירה, את השאלות הנוקבות על רע, טוב, אלוהי ושטני, ואת ההומור העמוק והמצחיק באמת של "המקום הטוב". כן יש פה דמויות שהבנייה שלהן בעייתית ולא אחידה, וקצת יותר מדי דת ופחות מדי העלאת שאלות לגבי טוב ורע.

The post אידיוט המחמד של אלוהים, כוונות טובות ולא מצחיקות | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג'ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז'אן רלפיו מ"מחלקת גנים ונוף") הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד"ר אדריאן מאלורי, ג'ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת"פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג'יין לינץ', היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל "מופע שנות ה-70". מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג'ון מלקוביץ'

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג'ון מלקוביץ. כפרה על ג'ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג'נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת' מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג'ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

The post הסדרה "חיל החלל" – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את "טוקה וברטי" (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג'ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג'ון סטאמוס מ"צער גידול בנות" לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג'ון ווילקס בות'. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג'יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ'ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב"בובה של רצח"), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת' גרין, כריס גריפין מ"איש משפחה"), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את "רפסודיה בוהמית", בגילום שרלוט מק'קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! "ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!".

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ'ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג'ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה"ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר "הכי דליק" נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות'ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג'רי מיינור) הוא נפתח בג'ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה "לומדים היסטוריה".

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג'קסון) ונלסון מנדלה (ג'ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג'ט אוורט – זוכרים את האמא מ"פאטי קייקס"?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג'ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות' (ג'ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג'וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

The post רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת) appeared first on ילדי הקומדיה.

.

יש כמה אנשים בתעשיית הבידור שידועים בזכות דבר אחד. אבל הדבר הזה כל-כך חשוב, כל-כך מוערך, כל-כך משפיע, שגם אם הם לא יצרו שום דבר אחר, זה לא משנה. אחד מהאנשים האלה הוא מאט גריינינג, שב-1989 יצר את סדרת האנימציה הכי ותיקה ומוערכת בהיסטוריית הטלוויזיה, Fish Police, אה… כלומר ״משפחת סימפסון״.

גריינינג התפרסם לראשונה בתור יוצר הקומיקס האלטרנטיבי המוערך Life in Hell. ב-1985 הציע לו המפיק והבמאי האגדי ג׳יימס ל׳ ברוקס להפוך את הקומיקס לסרטוני אנימציה' שיופיעו בתוכנית המערכונים של הקומיקאית טרייסי אולמן. גריינינג הסכים בהתחלה, אבל אז פחד שיאבד בעלות על הקומיקס האהוב, לכן שרבט במהרה איזו משפחה מצוירת בשם הסימפסונס וקרא לדמויות על שם בני המשפחה האמיתיים שלו (אבא הומר, אמא מארג׳ וכו׳), והשאר היסטוריה (הלקח: תמיד תאלתרו משהו בדקה התשעים והכל יסתדר בסוף!). גרייניג יצר מאוחר יותר סדרת אנימציה מוערכת נוספת שזכתה לפחות הצלחה מהסימפסונס, אך בעלת קהל מעריצים אדוק, קומדיית המד״ב ״פיוצ׳רמה״. והשבוע, בפעם הראשונה מאז 1999, עולה סדרה חדשה שיצר גריינינג, הפעם באתר הסטרימינג נטפליקס ולא ברשת ״פוקס״ הבוגדנית. הסדרה היא Disenchantment, קומדיית פנטזיה מצוירת.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Gp_RnJcb8Ig&w=560&h=315]

אני בטוח שאם גריינינג לא היה עשיר בטירוף, הוא היה מרגיש קצת לחץ עכשיו. הסדרה הקודמת שיצר הייתה מוערכת ואהובה, והסדרה לפני זה הייתה הפאקינג סימפסונז. ומצד שני יש גם הרבה באזז שלילי לגבי הסימפסונס בזמן האחרון, עם עשר ומשהו עונות לא משהו ושערוריית אפו, וגם העונות האחרונות של פיוצ׳רמה, אחרי שחזרה מביטול ולפני שבוטלה שוב, לא היו משהו. אז הרבה אנשים רוצים שייכשל. ועכשיו מגיעה השאלה, איך Disenchantment בעצם? די טובה! סוג של.

בין משחקי הכס לסרטי דיסני

קודם כל קצת רקע. כמו שהטיזר הראשון אמר, לאחר שראינו את ההווה ב״משפחת סימפסון״ והעתיד ב״פיוצ׳רמה״, הצעד הברור הבא הוא העבר. הסדרה מתרחשת בעולם פנטזיה בימי הביניים שנע בין משחקי הכס לסרטי דיסני. בשביל המסע החדש הזה גייס גריינינג כמה כותבים קלאסיים של הסימפסונס כמו ג׳וש וויינסטיין (שיש לו גם קרדיט יוצר-שותף על הסדרה), ביל אואקלי ודייויד אקס כהן, שיצר בעבר עם גרייניג את ״פיוצ׳רמה״. גריינינג גייס גם צוות מדבבים טרנדי ועכשווי לדמויות הראשיות: אבי ג׳ייקובסון מ״ברוד סיטי״ בתור הנסיכה המרדנית בין, אריק אנדרה מ״המופע של אריק אנדרה״ בתור השד המרושע לוסי, ונאט פקסון מ-Married בתור אלפו, האלף התמים. אנחנו פוגשים את שלוש הדמויות ביום חתונתה של בין. היא בתור נסיכה פרועה, שתיינית וחובבת הימורים לא מעוניינת להתחתן עם נסיך מטומטם שמעולם לא פגשה, רק בשביל לחזק את הקשר בין שתי ממלכות. באותו הזמן אנחנו רואים שגם אלפו לא מרוצה מהחיים שלו בממלכת השדונים הקסומה שבה כולם שמחים כל הזמן ומכינים ממתקים. הוא בורח מהממלכה בדיוק בזמן להפריע לחתונה של בין, ולצאת איתה להרפתקה עם השדון האישי החדש שלה לוסי.

אני חייב להגיד שאחרי כמה שנים של קומדיות מצוירות וקומדיות בכללי, שעסוקות בשאלות פילוסופיות והתעסקות פנימית מבאסת, זה נחמד לראות סדרה שפשוט רוצה להצחיק אותנו. אני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם כמה וכמה פעמים בפרק הבכורה של Disenchantment, למרות שאני חייב להודות שרוב הצחוק הגיע דווקא מדמויות משניות, שמדובבות לרוב על ידי חברי קאסט של פיוצ׳רמה (ג׳ון דימאג׳יו, בילי ווסט, טרס מקניל) ולא הדמויות הראשיות. כמו עם פיוצ׳רמה ומדע-בדיוני, הכותבים מנצלים את הסביבה החדשה לחקור באופן הומוריסטי את ז׳אנר הפנטזיה. זה ז׳אנר שכבר זכה להמון פארודיות בעבר, אבל הכותבים מצליחים למצוא הבחנות חדשות, כמו בטקס החתונה, כשהכוהנת מתחילה לדבר באופן מאוד כללי ולא ברור על האל שצופה על החתונה, שהיא לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה או בכלל מסוגל לצפות בדברים, ואיש מהקהל מעיר ״זו דת די חדשה״. או דברים קטנים כמו כשאחד משני המכשפים האפלים שצופים בלוסי דרך להבה בוערת, נוגע בטעות באש כדי להצביע ונכווה והמכשפת שלצידו אומרת לו בציניות ״כן, זה אש. זה חם.״ כמוכן, יש לנו כאן סדרה בכיכובה של אישה, ועוד אישה חזקה ומורדת. גריינינג הוא ליברל מהזן הישן, אלו שבעלי דעות ליברליות בתאוריה, אבל לא מעסיקים נגיד כותבים מגוונים, אז נראה איך יתמודד עם זה, אבל בכל מקרה זה מעניין, ונדיר.

אבל Disenchantment בהחלט לא הולכת לשנות את העולם כמו "הסימפסונס" או אפילו סדרות אחרות בנטפליקס. היא סדרה חמודה עם הרבה בדיחות מצחיקות ודינמיקה טובה בין הדמויות, אבל לא יותר מזה. ואני לא יודע אם אני באמת רוצה יותר מזה. הסדרה קצת יותר סדרתית ופחות אפיזודית מהסימפסונס, עם עלילות שנמשכות מפרק לפרק, אבל אל תצפו לאיזה סיפור הרפתקה אפי. אחרי שני הפרקים הראשונים שעוסקים בחתונה של בין העלילה די נשארת בממלכה, עם המלך שמנסה לחנך את בתו ונכשל. אבל עם ליהוק טוב, אנימציה נחמדה, וכתיבה שנונה הסדרה נשארת כיפית לצפייה.

איני צופה בינג׳, אז כשאני כותב את זה עדיין לא ראיתי את כל עשרת הפרקים של ״החלק הראשון״ של הסדרה שעלה לנטפליקס. אבל אני ממליץ לכם לראות אותה. היא כיפית ו״סימפסונית״ וזה כל-כך נדיר לראות בימים אלה. מגיע לנו לנוח קצת ולראות דמויות מצוירות עושות דברים מטופשים כמו פעם.

The post הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונז עכשיו בנטפליקס. איך היא? appeared first on ילדי הקומדיה.