.

אז ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של עוד 70 פרקים. זה יביא אותם ל-101 פרקים, ובקצב של הסדרה עד עכשיו לעשר עונות, שיתפרשו על גבי יותר מעשור. ההצהרה של ריק בפרק הראשון על 100 שנים של ״ריק ומורטי״ אף פעם לא הרגישה יותר כמו איום (ולחשוב שרק לפני כמה שבועות לא היינו בטוחים אפילו אם הסדרה תחזור). סך הכל זה נשמע די טוב, הרי אני אוהב ״ריק ומורטי״, יש סיכוי טוב שאתם אוהבים ״ריק ומורטי״. אבל דיברתי על החדשות האלה עם חברים, וקיבלתי תגובות צוננות, וגם אני מרגיש קצת מוזר בקשר לזה. אז מה הבעיה? האם החידוש הוא דווקא דבר רע? למה אני חייב להרוס לכולם את הכיף? בואו נגלה.

במשך שתי העונות הראשונות שלה ״ריק ומורטי״ זכתה לביקורות אוהדות על השילוב שלה בין הומור אבסורדי, סיפורי מדע בדיוני מקוריים, רפרנסים אהובים ורגעים מרגשים, וקהל מעריצים נאמן ואוהב, שכן היה קצת זחוח, וכבר אז היה קיים המם של ״אתה צריך איי-קיו מאוד גבוה בשביל באמת להנות מהתכנית״, אבל סך הכל הם נראו בלתי מזיקים. אבל משהו קרה לקראת העונה השלישית. מעריצי התכנית התחלו להראות צד אפל יותר. הכל התחיל כשהם גילו שלראשונה שבעונה הזו לתכנית תהינה כותבות ממין נקבה. רחמנא ליצן! איך הנשים האלה יוכלו לכתוב קומדיית מד״ב רגישה בזמן שיש להם מחזור? חלק ממעריצי התכנית, שבילו זמן בסביבות שלא-מאוד-מקבלות את האחר, כמו אתר רדיט, הגיבו בדרך השקולה וההגיונית של להטריד את את הכותבות החדשות ברשתות החברתיות, ולשתף את הפרטים האישיים שלהם באינטרנט.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=ejfRADT7MYU&w=560&h=315]

אבא דן הרמון נאלץ להתערב בשלב הזה, אבל כבר היה מאוחר מדי. מעריצי ״ריק ומורטי״ קיבלו מוניטין של אחת מקהילות המעריצים הרעילות ביותר, ולא עזר הפיאסקו שלהם עם רוטב הסצ׳ואן, שהתחיל כרפרנס איזוטרי נוסף של התכנית, רוטב נאגטס שמקדונלדס הוציאו בשנות התשעים שריק דיבר עליו בפרק הבכורה של העונה השלישית. מעריצים מכל העולם קראו למקדונלדס להוציא מחדש את הרוטב, וכשענקית המזון המהיר נענתה לקריאותיהם עם מהדורה מוגבלת של הרטבים, המעריצים הגיבו בנהירה המונית לסניפי הרשת, וצעקות ומהומות כאשר הרוטב האהוב נגמר (אני חייב להודות שזה היה די טיפשי ממקדונלדס להגיב לאלפי המעריצים שרצו את הרוטב עם כ-20 יחידות בכל סניף. זה פשוט מתמטיקה לא טובה). קהילת מעריצי התכנית כנראה אף פעם לא יצליחו למחוק  מהזיכרון הקולקטיבי שלנו את האימג׳ של מעריץ נלהב במיוחד שהגיב לחוסר ברוטב הנאגטס שלו בקפיצה על הדלפק וזעקות של ״אני פיקל ריק! וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ בקולי קולות.

מה שמביא אותו לעוד נושא שרציתי לדבר עליו. ההשפעה של ריק ומורטי על ההומור שלנו. ריק ומורטי היא תוכנית מצחיקה וכתובה היטב, שיודעת לשלב סוגים שונים של הומור ליצירת פרקים מצחיקים וזכורים. אבל היא שכנעה קהל מסויים של מעריצים לחשוב שכל מה שצריך כדי להיות מצחיק זה לצעוק ״וואבה-לאבה-דאב-דאב! אני פיקל ריק! גט שוויפטי!״. זו המם-יזציה של התכנית, הפיכת בדיחות של התכנית לממים וחזרה עליהם עד שאתם לא יכולים לשמוע אותם יותר. לעזאזל! ״וואבה-לאבה-דאב-דאב!״ התחיל כפרודיה על קאצ׳פרייזים שהיוצרים די נטשו בסוף העונה הראשונה ו״גט שוויפטי״ לא היה פרק כזה טוב אפילו! ״ריק ומורטי״ הפך להיות דדפול, דבר שגיקים אוהבים, ושהיה מצחיק, עד שהם התחילו לדבר עליו כל רגע. יש בלוג נהדר בטאמבלר, Just Two Things, שאוסף חולצות מעפנות של גיקים שפשוט משלבות ביחד שני דברים באופן מרושל וחסר חוש הומור, ואתם יכולים ללכת לשם ולראות כמה חולצות של ״מה אם דדפול היה ב-X? ו״מה אם ריק ומורטי היו X?״ יש שם.

ובואו נדבר על הפיל הגדול בחדר: העונה השלישית של ריק ומורטי הייתה קצת מאכזבת. היא התחילה סבבה ו״The Ricklantis Mixup״ ו״Morty's Mind Blowers״ הם שניים מהפרקים הטובים של הסדרה, אבל הרבה מעריצים החלו להביע חוסר שביעות רצון מהסדרה ובעיקר מהפרק "Vindicators:The Return of Worldender" פרק סביר, שיש לו את חוסר המזל של להיות כנראה הפרק הגרוע בסדרה, עד שאפילו היוצר דן הרמון לא אוהב אותו. ובואו נודה באמת, כמה סדרות שומרות על איכות במשך עשר עונות?

אחת מהבעיות הגדולות של ״ריק ומורטי״ הוא ריק. דמות מורכבת שהיוצרים יותר מדי מתפתים לכתוב כחתיכת חרא, זחוח, חסר תכונות חיוביות, שמעריצים מסויימים בכל זאת החליטו להלל ולהפוך למודל לחיקוי. ניהיליזם היא אולי תכונה מעניינת אצל דמות, אך היא תכונה נוראית אצל בני אדם אמיתיים.

אז בואו נחזור להתחלה. ״ריק ומורטי״ קיבלו חידוש של 70 פרקים. זה אומר עוד הרבה שנים של ״ריק ומורטי״. בואו נעשה מאמץ כולנו, לקחת את זה באיזי. לא להציק ליוצרים, לא לצפות ליותר מדי ואז להתאכזב, לא לדבר על זה כל הזמן. פשוט להנות מסדרת מד״ב קומית מצויירת עם רגעים מרגשים. אנחנו יכולים לעבור את זה ביחד, חברה.

The post מה עוד 70 פרקים של "ריק ומורטי" אומר בשבילנו? appeared first on ילדי הקומדיה.

זה לא המקרה הפעם. הפעם זה בגדול. הפעם זה האיחוד המדובר בין דנה מודן ואסי כהן, שוב בבימוי רם נהרי, 14 שנה אחרי "אהבה זה כואב" הפורצת דרך יס נתנו להם תקציב, תמיכה ואת החופש להשתולל, ופרגנו גם בהשקה עמוסה ונוצצת, צפופה עד חוסר אוויר ומלאה באלכוהול, נשנושים וכל היפים והנכונים שהגיעו לבושים בשיא האופנה ומסורקים בהתאם – שלום, אוברול קטיפה וטופיר מנופח מעל המצח! תסרוקת כזאת אגב נצפתה גם אצל מודן, ונראו גם כמה צביעות אומברה מדויקות. אפילו עמית איצקר שלא נכנס ל"מאה הרווקים המבוקשים" של טיים אאוט היה.

החבורה קיבלה תקציב, זמן ופורמט לבחירתם, והחזירו שוב את הסדרה, הפעם בשם "ככה זה" על רומן בין שני אנשים שלא היית מצפה מהם להתחבר – שני אנשים בודדים משני צדדים של קיר תל אביבי מוזנח אחד, לא צעירים ולא יפים (אם כי הטענה של הרופא באמצע הפרק השני, שלמודן "יש את הבעיה הזאת, נו עודף משקל", נראית לי מופרכת לחלוטין). והפעם זו… קומדיה?

הרקע לא קומי במיוחד. אסי כהן באמבטיה, בולע כדורים. הרבה כדורים. דנה מודן, מעבר לקיר, חוטפת התקף לב ובאה לבקש ממנו שיחכה איתה לאמבולנס. "אתה יכול להגיד לי משהו מעודד?", היא שואלת, וכהן עונה "את מתה, שיזדיינו כולם!"

מפה זה מתחיל להשתפר.

בין השניים נוצר כמובן קשר, וגם ההיסטוריה הבעייתית נחשפת – לכהן יש אישה שעזבה אותו וילדים שהוא לא רואה. אי אפשר לומר שהוא יוצא מהסיפור הזה טוב. תוקפני, שתלטן ומאיים, קלישאה של כל גבר פרוד. רודף את פרודתו ומסרב להשלים עם המצב, ועדיין מוצא את עצמו במיטה עם השכנה ממול, זועם ועצבני כרגיל.

גם לה יש כנראה אישיוז. לא כמו שלו, אבל גם היא לא טיפוס חברותי. היא מסרבת להיפתח, לשתף, לשנות משהו. "לא קיבלת את החיים במתנה או משהו?" שואל אותה כהן כשזו מבקשת ממנו סיגריה. "כן, ואני רוצה לעשן בהם!", היא עונה.

אה, וזהו? רק שניהם? האמת ששני אלה משתלטים על המסך. ודווקא מדובר בסדרה עם אנסמבל לא קטן ומרשים ביותר, כולל שמות כמו ליאור אשכנזי, יובל בנאי, תיקי דיין ונעה קולר.

לאן זה ימשיך? כנראה שיהיה רע לפני שיהיה טוב, אבל יהיה משעשע ושנון וקצת מצחיק-עצובי כזה בכל שלב.

ימי רביעי ב-22:00 ב-yes Edge. ו-yes VOD

The post ככה זה – דנה מודן ואסי כהן חוזרים (ביקורת סדרה) appeared first on ילדי הקומדיה.

מאת טל ניר קסטל

סמכו על  תיאטרון הספרייה של בית צבי, תיאטרון בית הספר למשחק, מעוז הכמעט-פרינג' שלא מחויב למחזאים ישראלים. בית צבי מפיק באופן קבוע מחזות קמריים מרעננים, דברים שלא תמיד נראה בתיאטראות הרפרטואריים וכנראה גם לא בפרינג'. כמו "חיים פרטיים" – מחזה קמרי לארבע דמויות מאת נואל קוארד, משנת 1930.

נואל קוארד נולד ב-1900. הוא היה כוכב, שחקן, אמן קברט,  פזמונאי ומלחין, אמן שנינויות בריטי וכותב מוכשר. מחזותיו שלטו באולמות בשנות העשרים והשלושים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ספג ביקורת רבה בגלל סגנון חייו הנוצץ – שהתחייב בגלל עבודתו עבור שירותי הבטחון הבריטיים(!)… וכי אהב גברים.

הפגיעה בתדמיתו היתה קשה. רק שנים אחר כך, לקראת מותו, יכול היה לספר את האמת על פעילותו כסוכן באותה תקופה.

שנים  לאחר מכן החלו מחזותיו לקבל ביקורות שליליות והאולמות כבר לא היו מלאים. לכן החל ליצור ולככב בערבי קברט ואפילו, שומו שמים, בטלויזיה. הוא נפטר ב-1973 והשאיר מורשת שנונה, שממנה אנחנו נהנים עד היום.

בבית צבי העלו לאחרונה   (ב-2007 עלה המחזה בבית ליסין) את הקומדיה "חיים פרטיים" בבימוי מיטו בוזקוב. שני זוגות מגיעים לאותו מלון לירח הדבש ומתברר שהם חולקים קצת היסטוריה. אף אחד לא ציפה למפגש הזה – הרי מה הסיכויים שזוג יתגרש, שני בני הזוג יינשאו שנית באותו יום ממש ובאותו ערב יגיעו לאותו מלון לחגוג את ירח הדבש שלהם וישתכנו חדר ליד חדר? האם הרומן ביניהם יתעורר מחדש? לא נוכל לגלות אלא ששני הזוגות הלא יציבים האלו מסתבכים אף יותר.

(מתוך הסרט מ-1976 בהפקת ה-BBC)

את הקומדיה כתב קוארד עבור חברתו גרטרוד לורנס, ובהצגת הפתיחה שיחק גם לורנס אוליביה. ככה זה, הכל לחברים, קשה למצוא מי ישחק במחזות פרינג' בימינו. הפעם משחקים נטלי סמי-פאדני, ערן מור, דיוויד לוינסקי ויעל פרימר. הארבעה מציגים מנעד מרשים – דיוויד לוינסקי כפוץ נפוח ומרובע, יעל פרימר כפרימדונה מנייריסטית למדי, ערן מור כחתיכת ערס ונטלי סמי-פדאני ככלה הצעירה והדי מעצבנת. וכולם שנונים, נגישים וחביבים באופן אמין.

ארבעה טיפוסים מעצבנים עם היסטוריה עסיסית נפגשים במרחב מאוד מצומצם. לא יהיה שמח? יהיה. הניצוצות עפים, הקשרים מתהדקים, ובמערכה השנייה כבר כולנו בפריז, הולכים מכות. כן, מכות. המחזה, שכאמור עדיין שנון ומצחיק, נכתב לפני שאלימות במשפחה הגיעה לכותרות. וזה אפילו קליל – הקרבות סלפסטיקטיים להפליא ואפילו משעשעים. את הכוריאוגרפיה שלהם יצר גיל  וינברג, ועשה עבודה יפה מאוד. אמנם ריקודי שנות העשרים הצליחו לו קצת פחות, והריקוד היה נוקשה. זה צרם לי, היות שריקודי שנות העשרים חגגו את החופש החדש של הגוף שכבר לא הוגבל בשכבות ובמחוכים.

התלבושות היו יפות אבל לא ברורות – פרימר קיבלה שמלות שנות העשרים זוהרות ומשגעות, אבל הצבע הוורוד של השמלה שבה פתחה סמי-פדאני את ההצגה לא החמיא לה בכלל ונראתה, אפעס, מלפני עשרים שנה, אבל לפחות החליפות שקיבלו הגברים היו מוצלחות. התפאורה והאביזרים של סשה ליסאנסקי היו מוצלחים מאוד – מהמרפסת הכפולה של תחילת המחזה, דרך הסטודיו הפריזאי המאובק של המערכה השנייה ועד המצלמה של ויקטור, ששימשה אותו לאיזה סלפי ברגע הכי לא מתאים.

בין שלוש המערכות מפרידה הברקה – קטעי וידאו, כביכול תיעוד תקופתי של השחקנים. מרענן ומשעשע, והורג זמן יופי עד שמחליפים תפאורה ותלבושת. ועכשיו, בואו כולם, הנה התחילה המערכה האחרונה…

רגע, זהו?

הגענו אמנם לסוף, אבל איפה הפתרון? הסיכום? הקתרזיס? נראה שאין כזה… מה שהיה הוא שיהיה וכולנו נגיע לאותו מקום. אבל אין שום סיום לסיפור, אפילו לא קלוש.

אולי התרגלנו לטוב במאה ה-21, ויכול להיות שלועסים לנו את החומר לגמרי ולא נותנים לנו לעבד אותו בעצמנו?

אולי, אבל הסוף עדיין אכזב אותנו. הרי צחקנו, התרגשנו, נקשרנו וקיווינו שהדמויות האלה ימצאו את מקומן… היה לנו עצוב לראות שזה כנראה כבר לא יקרה.

ההצגה בתיאטרון הספרייה ברמת גן. הצגות נוספות יתקיימו ב-6-7 ביוני וב-3-12 בספטמבר

The post חיים פרטיים, קומדיה מאת נואל קוארד – ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.