"מה לאכול?" שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי

פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידוע לאמנויות, ובקיצור חארטה-בארטה של הפקה. באמת, משהו רע במיוחד. אבל מה − שילמו לנו כמה גרושים כדי שנזיז את הבובות האלה, וגם הבטיחו אוכל ולינה.

לינה קיבלנו − בשקי שינה באיזה צריף בעיר העתיקה, איזה שישה בחדר, והאוכל − נו, מה אומר ומה אדבר − פאר המטבח הצמחוני. זאת אומרת, פסטה דלוחה ברסק עגבניות עם סלט ירקות, וזה במקרה הטוב. גועל עם נפש. וכשמשלמים לך אש"ל אין לך אפילו זכות תלונה.

אין פלא שלאחר יומיים של סבל קולינרי חש עבדיכם על בשרו תזונה צמחונית מהי. כל מאוויי הסתכמו באיזה קבב טוב ומהביל, עם ניחוח דק של בהרט מזרחי. ובלי סלט. ככה – בשר עם קצת בשר ליד. לשמחתי, מצאתי כמה גרושים, וגם הייתי במקום הטוב בארץ למצוא ארוחה מעולה של בשרים על האש, כך לפחות קיוויתי. מה שלא מצאתי זה שותף לדבר עבירה, שיהין להצטרף אליי להרפתקה הקרניבורית בסמטאות העיר העתיקה של עכו. התברר שכולם בהפקה היו או תפרנים ממני או צמחוניים, לא עלינו, והסתפקו באטריות במיץ ובכל השטויות האלה.

אבל אני הייתי רעב. וזה לא היה סתם רעב, כי אם תאוות בשרים חסרת מצפון. עוד רגע הייתי שוחט בעצמי את הכבש הראשון שהייתי פוגש בדרכי. גם אם היה עושה מיאו ולא מהה.

אני חושב שכבר ראו את זה עליי. שחקן צעיר, חצי-מובטל, הרחק מביתו, מסתובב עם מבט של שיפוד בעיניים. לא פלא שאיש לא רצה לחבור אליי − מה גם שהעיר העתיקה היא, אפעס, מה שקוראים, מקום שלא סימפטי להסתובב בו לבד, בעיקר אם מראך כשל יהודי אשכנזי נחמד עם אף גדול ומשקפיים עגולים. וכך, בלית ברירה נכנסתי לבדי, ולא במעט חשש, אל בין חומות העיר העתיקה בעכו.

***

העיר הייתה הומה אדם, כיאה למטרופולין זעיר המארח בחול המועד סוכות את הפסטיבל לתיאטרון אחר, ובל נשכח כי כל זאת התרחש לפני יותר מעשור. כל העולם היה שם, כולל אחד שהסתובב מורעב.

לא ממש עניין אותי כל התיאטרון הזה או ה"הפנינג". אני רציתי את ליטרת הבשר שהגיעה לי ורציתי אותה עכ-שיו. בחרתי, אם כן, את הכיכר המרכזית, שנראתה לי המקום הבטוח יותר למצוא את מבוקשי, ולחזור ממנו בשלום.

למרות שהייתי מוקף אנשים היה איזה חשש. בכל זאת, הפעם הראשונה שאני לבד – לבד בעיר ערבית, משהו שהצד הפולני שלי היה מתייג כמשהו לא הכי חכם לעשותו. אבל בשביל ארוחה נורמלית צריך הבנאדם גם לעשות לעתים דברים לא ממש חכמים.

בכיכר היו כמה מסעדות שהשולחנות שלהן היו בחוץ. זה נראה לי עדיף מלהיכנס למקום סגור. בעוברי ליד השולחנות שמעתי שקוראים לי −  ליד כל מסעדה עמד איש שקרא לעוברים ושבים לבוא ולשבת אצלו. כולם נראו לי אותו דבר, זועפים, רחבים ומשופמים, ולא ראיתי הרבה טעם בלבחור בקפידה את המקום שבו אוכל. גם ראשי היה סחרחר מן הריחות ופי התמלא ריר.

לפיכך עצרתי לבסוף והתיישבתי ליד שולחן.

"מה לאכול?" שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי.

ערבי גדול מדי, זועף מדי, עם שפם עבות מדי עמד מאחוריי. הוא לא נראה כמו שום מלצר שראיתי אי פעם. נצמדתי למושב והשתדלתי לחייך.

צייצתי: "מה שיש". עדיף שיגיד לי ושלא ארגיז אותו בתפריטים דמיוניים, מה שהיה לי קל מאוד באותו רגע , שכן פנטזתי לי בדרכי לכאן את כל מטבחי אלף לילה ולילה.

"יש שישקבב שישקבב כבש קסיסות קסיסות עם עגבניות", אמר המשופם.

בזווית העין הבחנתי במבטיהם המאוד לא מרוצים של אדוני המסעדות האחרות, אין ספק שהם מקללים אותי בלבם, חשבתי, ובקול רם שאלתי: "מה אתה ממליץ?" ראש קטן. טוב ליהודים.

"כבש יש טוב. בא היום".

"שיהיה כבש", מיהרתי לבחור.

"חומוס צ'יבס סלט?" שאל.

הנהנתי. תהיה ילד טוב בלי חוכמות.

"מה לשתות?" המשיך לשאול הערבי הגדול, "יש קוקהקולהסברייטאורנג'אדה".

"אורנג'דה, תודה".

סופסוף עזב המשופם לכיוון המטבח. נותרתי עם מבטיהם של שכניו ממסעדות הכיכר. הלך עליי. גם אם המשופם יבוא מהר עם האוכל, עדיין הייתי בספק רב אם אוכל אי פעם לקום מהכיסא ולעבור את הכיכר בשלום.

האוכל הגיע תוך מה שנראה בעיניי כנצח קטן. אני מאמין שהיה לי טעים. מהר מאוד לא היה זכר למה שהיה בצלחת. אולי היה זה מרעב ואולי לא. הוצאתי את הכסף לחשבון והנחתי אותו על השולחן. כשעמדתי לקום ראיתי את המשופם מתקרב אליי. זהו, גמרת, אמרתי בלבי.  וחשבת שתוכל לגמור בצ'יק צ'ק ולהסתלק, המשכתי לומר בלבי, שהתחיל לדפוק, לדפוק לדפוק.

התיישבתי שוב. לבי המשיך לדפוק.

"נהנית?" שאל הערבי הגדול.

"בטח! בטח נהניתי", מיהרתי לומר בזמן שהנהנתי במהירות, מה שעשה לי סחרחורת נוסף על  הכבדות שלאחר הסעודה. רק אל תעשה לי כלום, לחשתי בלבי, עכשיו, כשאתה כבר לא צריך אותי. יש לי אישה, ילדים, סבתא משוגעת בבית אבות, אימא שלי − יש לה לחץ דם. בי נשבעתי שאם יעזוב אותי לנפשי לא אגע יותר בבשר, גם אם זה אומר מקרוני במיץ כל החיים.

"נהנית?" חזר ואמר, "סבר לחבריך!"

***

עורכת: ורד זינגר

The post בשר מזיק לבריאות\גיא דגן – סיפור קומי appeared first on ילדי הקומדיה.

כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדת לכך. כל שאר הילדים חטפו כל שיכלו לשים  עליו ידיהם, אבל אני לממתקים בכלל לא נמשכתי.

חוץ מלמאכל אחד ויחיד. מעדן שאי אפשר למצוא בשום מסעדה ובשום קיוסק − המהלבייה של סבתא שלי.

מהלבייה זה מלבי במצרית והוא הרבה יותר טעים מהגרסה המימית והזולה שמתעקשים משום מה לכנות בישראל "מלבי".

סבתא כבר לא בין החיים, לצערי, והטעם הנפלא של המעדן שהייתה מכינה לי, נכדה היחיד, בכמויות מסחריות, עונג צרוף שהיה ממלא את המקרר הקטן − נחרת בחכי לעד. שנים חיפשתי משהו שיזכיר, ואפילו בקצת, את הטעם המושקע והמלכותי של ממתק הכתר מהמטבח המצרי של סבתא מרים.

.וכך, יום אחד, באמצע שעות העבודה, כשהלכתי לשלשל מכתב לתיבת הדואר בפינת הרחוב, התחשק לי משהו מתוק. בדרכי חזרה החלטתי לעצור אצל מוכר הממתקים הפרסי, שחנותו נמצאת מול חנותי.
"מה שלום אדון נחמד?" שאל אותי המוכר.

"תודה, כרגיל", עניתי, אולי כי  לא חשתי בדבר מיוחד באותו הרגע.

"הכל טוב לאדון נחמד שאני אוהב קורא לו אדון הנחמד?" שאל אותי.

"כן, תודה, באמת הכול בסדר", השתדלתי. קשה להיות נחמד ובמיוחד כשמכתירים אותך בכאלה כתרים שאתה חייב לשאת פתאום.

וכך, לאחר שסיימנו החלפת כמה וכמה ברכות שלום הדדיות, אמר לי המוכר הפרסי בהחלטיות: "מלבי".

לבי עצר מלכת.
"מה?" שאלתי, הלום מן האאוטינג הפתאומי שבוצע במאוויי הכמוסים ביותר.
"מלבי", חזר ואמר מוכר הממתקים הפרסי.

"איך ידעת?" שאלתי.

"מה ידעתי, מלבי", חזר ואמר המוכר, הפעם בקול קצת יותר בריא.

לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה לך אדם היודע היטב את מלאכתו עד כדי שהוא מצליח לנבא את משאת נפשו של העומד מולו.

"יש לך מלבי?" שאלתי .

"יש. "

"חלבי?"

"בטח חלב,  זה ישר מפרה הוא בא".

"וקוקוס?"

"רוצה קוקוס? יש. גם קוקוס וגם אגוז, גם הכול.  הכול − אדון הנחמד".

"סירופ לשים?" שאל.

"יש בו מי ורדים או לא?"

"מים ורודים יש לבד ויש סירופ אדום לבד".

אולי הפעם זה-זה, חשבתי בזמן שהמתנתי למלבי שלי. עיניי שוטטו על פני החנות העמוסה, נעצרו על  שקי הפיצוחים, שרשראות הסוכריות, קירות-קירות עמוסי מדפים ועליהם בונבוניירות וממתקים יקרים וגם זולים, תוצרת חוץ וגם מקומית. בין כל אלה היו פזורות תמונות מצולמות, שניכר בהן שצולמו במקומות שונים בעולם, אך בכולן הופיע תמיד אותו אדם, לפעמים לבד ולפעמים עם אנשים אחרים.

לרוב היה האיש בחברת נשים, חלקן מלוכסנות עיניים, חלקן שחורות עור וחלקן תכולות עיניים ובהירות שיער.

"בבקשה, אמר המוכר והגיש לי את הצלוחית". המלבי היה לבן ועליו הסירופ האדום בצירוף בזיקת קוקוס לבנה ואגוזים חומים טחונים.

היה לי טעים. מובן שזה לא התקרב למעדן המיתולוגי של סבתא מרים, אבל זה היה בהחלט תענוג מתקבל על הדעת העומד בפני עצמו.

לפני שהלכתי שאלתי אותו מי מצולם בתמונות בכל מיני פינות בעולם. "זה אח שלי, הוא היה הולנד ברזיל. עכשיו היה תאילנד בא חולה".

"חולה?" שאלתי.

"כן, עם המחלה הזה".
* * *

למחרת היה יום חם, וכשעברתי שוב ליד חנות הממתקים של המוכר הפרסי חשתי צמא. בראותו אותי בירכני שוב לשלום וגם את משפחתי לא שכח.
חשבתי על זה, כיצד גם בברכות וגם בקללות יודעים בישראל לא לשכוח אף אחד, במיוחד נפוץ הדבר אצל אותם האנשים מהדור הקודם.
אצלם כל ברכה היא "על ראשך ועל כל בני ביתך".

"מלבי", אמר לי מוכר הממתקים הפרסי.

"תודה, לא היום", עניתי.

"מה תודה? מלבי?" חזר ואמר לי המוכר.

"אני לא רוצה, באמת תודה", התעקשתי. חשבתי לעצמי, לא פלא שבישראל כולם כל כך מחוממים כל הזמן ומנבלים את הפה ברמזורים, כשיש שמש כזו מעל לראש, שמייבשת לך את הנימוס.

"יאללה, שיהיה מלבי, תביא", התרציתי לפתע. מה אני יודע. אם אעליב אותו אז אולי יסדר לי קללה משפחתית. עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער אחר כך. ומלבי זה בטוח.

"אז מלבי? מלבי לאדון הנחמד לשתות?"

***

ערכה: ורד זינגר

The post מוכר המלבי\ גיא דגן – סיפור קומי appeared first on ילדי הקומדיה.