בשנת 2012 בערך נתקלתי לראשונה ב"טיסת הקונקורד" (Flight of the Conchords). היא שודרה בכלל בין 2007 ל-2009, אבל אני הגעתי אליה באיחור בעקבות המלצה בדייט. היא דיברה על השירים ההזויים שלהם, ואני הייתי בטוח שהיא בכלל המציאה את זה.

בסדרה אנחנו פוגשים שני מוזיקאים מניו זילנד שמנסים לכבוש את ניו יורק, ברט מקנזי (Bret McKenzie) וג’מיין קלמנט (Jemaine Clement) בשמותיהם האמיתיים, עם גיטרה, תקווה ומבטא מוזר.
השירים היו חביבים, והכימיה בין ברט לג’מיין הרגישה אמיתית לגמרי (בכל זאת, הם מגלמים את עצמם).
חזרתי לצפות בה אחרי יותר מעשור כדי לגלות: האם היא עדיין מצחיקה, או שפשוט היה לי יותר מדי זמן פנוי?

טיסת הקונקורד – תולדות הלוזרים המוזיקליים

היו לא מעט סדרות קומיות שמספרות סיפור של מוזיקאים שמנסים להצליח. למשל בסיטקום הראשון בהיסטוריה, "אני אוהב את לוסי", הייתה דמות של מהגר קובני שמנסה להצליח בתור זמר.
הסיבה? המרחק בין כישלון להצלחה הוא בעצם אבן יסוד בקומדיה – הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו
שהוא לוזר בדרך להצלחה מאשר עם מישהו שכבר מרוויח מיליונים.

עוד סדרות וסרטים שכדאי לבדוק בנושא:
הסדרה של "המאנקיז" משנות ה-60, שבה להקה אמיתית משחקת להקה פיקטיבית וכמובן, הסרט "ספיינל טאפ" (רוב ריינר, 1984), שבימים אלו יוצא לו סרט המשך.
ולנו יש את קובי מחט והפיג'מות. 

הסיבה העיקרית שאני אוהב קומדיות מוזיקליות היא שתמיד יש משהו להישען עליו, גם אם העלילה
לא מתקדמת, לפחות יש שירים נחמדים. 

ללהקות גדולות יש חברת ניהול – לטיסת הקונקורד יש מנהל וסימני קריאה.

סוד הקסם – הרפרנסים

בכל קומדיה יש רפרנסים, אבל בטיסת הקונקורד יש המון מחוות קסומות.
אחד מהפרקים שהכי אהבתי (עונה 1, פרק 6) נקרא Bowie. ברט מאבד את הביטחון המועט שיש לו, וכמו בכל סרט טוב – יש לו חלום שאמור להוביל אותו, בחלום הוא פוגש את האליל שלו, דיוויד בואי, שמגולם על ידי שחקן שלא דומה לו בשום צורה, אבל בהחלט נשמע קצת כמוהו. מעבר לכל, אפשר להרגיש את האהבה הגדולה והכבוד שהם רוחשים לבואי.
הם סוג של חייזרים בניו יורק, הרי הוליווד או כל תעשיית בידור אחרת, לא בדיוק מחכה לשירים
הזויים של 2 ניו זילנדים. המפגש או ליתר דיוק המפגע שקורה בינם לבין המציאות יוצר את הרגעים
המצחיקים ביותר.

בואי נותן עצות להצלחה וזה עדיין לא עוזר

מערכות יחסים קטנות שיוצרות קומדיה גדולה

בפרק נוסף (עונה 1, פרק 5), Yoko, שהוא כמובן מחווה ליוקו אונו שפירקה את הביטלס,
כאשר אישה נכנסת לחיים שלהם, ג’מיין בטוח שהיא הבעיה שהורסת להם את מערכת היחסים.
במהלך הפרק אנחנו מגלים שהיא רק חלק קטן מאוד מהבעיות שלהם
אבל זה תמיד כיף לראות מערכות יחסים בתוך להקה מתפרקות. כמובן שיש לציין את מערכת היחסים עם המנהל הנצחי מרי, שהוא בערך כמו בריאן אפשטיין של הביטלס, מינוס הקטע של ההצלחה.
אבל הוא ללא ספק הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

היעד הבא אחרי הטיסה

בניגוד לדמויות שברט וג'מיין גילמו בסדרה, הם בהחלט הצליחו ועשו לא מעט פרויקטים.
קלמנט שיחק בסרט ‎Men in Black 3‎, ויצר וכתב את הסרט ‎What We Do in the Shadows‎ ‏(‏2014‏)‏,
מוקומנטרי מבריק על חבורת ערפדים שחיה בניו זילנד, שהפך לקאלט עולמי ולסדרת טלוויזיה מצליחה באותו שם.

ברט מקנזי התמקד בצד המוזיקלי וזכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר על “Man or Muppet”. במקביל, הוא ממשיך בקריירת סולו ויוציא אלבום חדש בקרוב. הם גם מתאחדים מדי פעם לסיבובי הופעות קצרים. 

"חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני"

בפרק האחרון של טיסת הקונקורד – Evicted כל העולם שלהם מתרסק, הם נזרקים מהדירה וחוזרים לניו זילנד עם הזנב בין הרגליים. יש משהו נורא עצוב בפרק הזה, כנראה שכמו בכל סיטקום, ציפיתי לסוף טוב, אבל כאן הוא פשוט לא הגיע, אולי זה בגלל שהם הבינו שהסדרה לא תחודש, ואולי זה בגלל שהם
אמרו את כל מה שהם רצו להגיד ב-2 עונות.

ביחס לסדרות המשודרות היום, האיכות נראית מאוד נמוכה – זאת הייתה הפקה של HBO,
אבל לא מדובר פה ב"סקס והעיר הגדולה" או הפקה שנראה ששפכו עליה מיליונים.
היום זה נראה לי יותר כמו סרט סטודנטים שהשקיעו בכתיבה שלו, אבל לא היה כסף לתפאורה.

היא בהחלט גרמה לי לחייך בצפייה חוזרת, אבל אין בה את הפקטור הקומי שגורם
לי באמת ליפול מצחוק, אין פה מספיק פאנצ'ים חזקים ויש המון דיאלוגים ארוכים שלא מובילים
לשום מקום. זה חביב בערך כמו ללכת לערב סטנד אפ בינוני – יש רגעים טובים, אבל לא משהו שהייתי חוזר אליו שנית. מצד שני, אם אתם קומיקאים או יוצרים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת – היא בהחלט יכולה לתת לכם תקווה והשראה ליצירה.  מי יודע, אולי תחלמו ותפגשו את ג'רי סיינפלד או רובין וויליאמס בחלום. 

The post טיסת הקונקורד – עומדת במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את "טוקה וברטי" (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג'ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג'ון סטאמוס מ"צער גידול בנות" לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג'ון ווילקס בות'. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג'יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ'ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב"בובה של רצח"), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת' גרין, כריס גריפין מ"איש משפחה"), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את "רפסודיה בוהמית", בגילום שרלוט מק'קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! "ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!".

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ'ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג'ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה"ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר "הכי דליק" נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות'ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג'רי מיינור) הוא נפתח בג'ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה "לומדים היסטוריה".

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג'קסון) ונלסון מנדלה (ג'ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג'ט אוורט – זוכרים את האמא מ"פאטי קייקס"?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג'ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות' (ג'ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג'וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

The post רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת) appeared first on ילדי הקומדיה.

אז לפני שהגופה תתקרר והעניין יאבד, ילדי הקומדיה החליטו להעלות מחווה קצת אחרת לבואי – אלה הסרטונים הכי מצחיקים שלו.

דיוויד בואי עובד על פקידה בטלפון:
כמו אביתר חלימי, גם דיוויד בואי כנראה לא הצליח לעמוד בפיתוי של לעבוד על פקידי ממשלה בטלפון. בניגוד לחלימי, את דיוויד בסוף מזהים:

(תודה להלן)

דיוויד בואי מוריד מוזיקה באינטרנט:
אצל לטרמן, דיוויד בואי מרשה לעצמו להודות בהכל:

סטוריטלרס – שירלי בייסי

ב"stroytellers" ב-VH1, בבגד הכי מרושל שראיתי אותו לובש אי פעם (קפוצ'ון!), ובראש מלא שיער שעד עצם היום הזה קשה לי להאמין בו, בואי שיתף את הקהל בסודות האפלים ביותר ששמע על שירלי בייסי האגדית:

ועוד סיפור קטן מאותו מקור, על פועל הבמה האנלפבית והמכונית האמריקאית:

על המיניות:

נכון שתמיד תהיתם מה הקטע שלו?

כל הסודות:

ולבואי היו הרבה סודות. הנה הוא מגלה אותם אצל קונאן או'בראיין:

והוא גם הופיע ב"אקסטראס":

כראוי לקומיקאי, הוא גם זרם עם בדיחות על חשבונו. הנה רוזי או'דונל ואימאן אשתו עושות לו אמבוש:

ותראו, הוא מצא משקפי שמש!

ולקינוח, לא סרטון ואפילו לא משהו שדיוויד בואי אמר, אבל אני חייבת לסיים בציטוט מתוך "היו שלום ותודה על הדגים" של עוד ענק רוח, דגלאס אדמס:

If you took a couple of David Bowies and stuck one of the David Bowies on the top of the other David Bowie, then attached another David Bowie to the end of each of the arms of the upper of the first two David Bowies and wrapped the whole business up in a dirty beach robe you would then have something which didn't exactly look like John Watson, but which those who knew him would find hauntingly familiar.”

The post דיוויד בואי – הצד הקומי שלא הכרתם טל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.