לאחרונה נראה שיש לא מעט קומדיות יהודיות בנטפליקס. האם ההומור היהודי עושה קאמבק נוסף שיגרום לגלי עלייה לישראל?  או שמדובר פשוט בהתייחסות קלילה לדת היחידה שעוד מותר לצחוק עליה? אז יצאתי לשליחות שלא כללה טיסה לאומן והחלטתי לצפות בהן.
אם זה יצחיק אותי הרווחתי, אם לא, אז לפחות עשיתי משהו לקראת הימים הנוראים. צפיתי, צחקתי, וחזרתי עם כמה תובנות שגרמו לי לצחוק בתשובה.

רק לא זה (Nobody wants This) – קומדיה רומנטית יהודית נוצרית

הסדרה "רק לא זה", של ארין פוסטר, עוקבת אחר מנחת פודקאסט נוצרייה בשם ג'ואן (קריסטן בל, המקום הטוב), ונואה, רב בעל מראה מצודד (אדם ברודי), שמתחילים להתאהב  למרות הבדלי הדתות. היחס ליהדות כאן הוא לא משהו, יש שיאמרו שהוא טיפונת אנטישמי, אבל היי, אני פה בשביל הקומדיה.

הבסיס הקומי הוא התנגשות בין עולמות – קלישאת סיקטום מאז שנת 54' בערך. הבעיה? העולם התקדם מאז ינטל עם ברברה סטרייסנד. לדוגמה: הם לקחו את הסצנה הקלאסית של לפגוש את המשפחה בפרק השני – הוא מביא אותה לפגוש את המשפחה שלו וכמובן שזה מביא לכאוס.

נכון, הדיאלוגים לא רעים בכלל ואפילו מעלים חיוך, אבל זה לא גרם לי באמת לצחוק, הרגשתי שיש פה משהו צפוי שניסה להפוך את היהדות למשהו מצחיק, אבל הלך לאיבוד בדרך. אולי זה המשחק ואולי כי אין הרבה מסתורין סביב היהדות. כשאין מסתורין, אין עוקץ וזה הרבה פחות מצחיק. מה שאמור להניע ולהצחיק כאן אלו הנשים – לא נתקלתי בקבוצת נשים עם אנרגיה שלילית כזו מאז הדוקו על נשות הרייך השלישי, אבל הסדרה מאבדת מהקסם שלה אחרי 2 פרקים.  יש בה כמה רגעים נחמדים והמון נשים ששונאות זו את זו  ואת העולם, זה פחות או יותר מתחיל ונגמר שם.

איך הסדרה הזו חודשה לעונה שלישית, זה כבר מעבר לבינתי, אבל כנראה שאי אפשר  להתווכח עם הצלחה ומיליוני צופים.

הטוב: אין לי משהו חיובי להגיד
הרע: יותר מדי דמויות מעצבנות
שורה תחתונה: לא בא לי שתהיה עוד עונה

נ"ב: הייתי שמח לעונה נוספת של המקום הטוב, במקום זה.

אז בקיצור (Long Story Short) -קומדיית אנימציה יהודית!

אם אתם אוהבים הומור יהודי עם דרמות משפחתיות ולחץ קיומי, "אז בקיצור" –  של  רפאל בוב-וקבסרג, מיוצרי בוג'ק הורסמן, תגרום לכם להרגיש שהגעתם לבית שבא לכם לברוח ממנו. זו סדרת אנימציה שמספרת, בצורה מאוד לא ליניארית את סיפורן של ארבעה דורות במשפחה יהודית לחוצה.
יש בה קצת לארי דיוויד, קצת וודי אלן, והרבה מהדבר הזה שכל משפחה יהודית סוחבת: דאגות אינסופיות. אהבתי את הסצנה שבה הם נוסעים ברכב וכולם חוץ מהאב רוצים לברוח, זה הופך למיקס של פילוסופיה יהודית שכוללת המון העלבות, תובנות ומשפחתיות דביקה שכל ישראלי מכיר. היחס ליהדות כאן חם, אבל גם מייאש, דבר שמייצר לא מעט רגעים מצחיקים. זה הדבר שדופק להם את החיים בכל יום – והם בכל זאת מקבלים אותו באהבה.
אזהרת צפייה קלה – זאת לא סדרה קלה לעיכול, אבל היא עדיין מצחיקה, אז בהחלט כדאי לתת
לה הזדמנות.

משפחה יהודית בשדה תעופה: “לא משנה לאן יש טיסה, אני עולה!”

הטוב:
מכירים את זה שעושים דיבוב ישראלי לדיסני וזה נשמע על הפנים? פה זה בדיוק הפוך
הרע:
לוקח זמן להתחבר לסדרה, היא לא פשוטה לעיכול כמו הסימפסונס לדוגמv
שורה תחתונה: סדרת אנימציה ששווה לאמץ

מוגזמת (TOO MUCH) – פשוט יהודייה מוגזמת

הסדרה החדשה של לינה דנהאם, "מוגזמת", מביאה למסך קומדיה רומנטית עצבנית, צבעונית וקצת יהודית.
הדמות הראשית, ג'סיקה (בגילומה של מייגן סטאלטר), היא מפיקה ויוצרת תוכן ניו-יורקית שהחליטה לקחת פסק זמן מהכאוס של חייה – ועוברת ללונדון. במילים אחרות – היא חיפשה לעשות משהו אחרי הפרידה.
שם היא מוצאת את עצמה מסובכת  ומתאהבת במוזיקאי בריטי בשם פליקס.

עד לפה אין משהו חדש בעולם הקומדיות הרומנטיות, אבל אז אנחנו מקבלים את ג'סיקה. מכירים את הבחורה הזאת שאומרת את הכל בפנים ללא פילטרים? זאת היא.
ישנה סצנה בפרק הראשון שבה היא נכנסת לעימות מול המפיק, הוא תוקף אותה על הדרך שבה היא עובדת,
היא בתגובה בוחרת להוציא עליו את כל הכעס שיש לה על התעשייה ב-2 דקות. "אתה יודע כמה ספגתי במשך 15 שנה?"  אנחנו מקבלים פה טקסטים חדים, חלקם דרמטיים שבאמת מגיעים מעולם הקולנוע וההפקות.

במובן מסוים הדמות שלה מזכירה קצת דמויות ישראליות, יש בה קצת מכוכבה שביט מקופה ראשית,
בתוספת טיפה מהבכי והייאוש של דמויות נשיות בקולנוע הישראלי.  מצאתי את עצמי מחכה להתפרצות הבאה שלה בכל פרק, הזעם הטהור שהיא משליכה כלפי העולם, זהו סוד הקסם של הסדרה.
היהדות בסדרה לא נמצאת בפרונט, אבל היא שם – בעיקר דרך היחסים המשפחתיים של ג'סיקה והדינמיקה הניו-יורקית-יהודית המובהקת.

הטוב: ג'סיקה והמבטא הבריטי שנתקלים בו
הרע: עדיין לא מצאתי
שורה תחתונה: בהחלט שווה אפילו צפייה שנייה

סיכום – היו צחוקים?

כל אחת מהסדרות נוגעת ביהדות בדרכה שלה. האם תהיה קטגוריה שלמה וענקית של סדרות קומיות יהודיות בנטפליקס?  לא נראה לי, אני חושב שבסך הכל מדובר בעוד כלי נחמד לעלילה, בדיוק כמו שיוצרים הודים
משתמשים בשורשים שלהם כדי ליצור משהו ייחודי.  אבל עדיין 2 מתוך 3 סדרות שווה צפייה, אז לא סבלתי יותר מדי.

The post אנטישמיות? גל קומדיות יהודיות שוטף את נטפליקס appeared first on ילדי הקומדיה.

המצב בארה"ב לא משהו היום. וושינגטון לא מתפקדת, וול סטריט לא משתנה. יש הצפות והכבישים לא מתוחזקים. משקיעים זרים שולטים באספקת הקטשופ, "גבינה מותכת" ועוד מוצרי מזון בסיסיים.

ולכן ההכרזה שטרבור נואה (31) ירש את ג'ון סטיוארט כמנחה ה"דיילי שואו", הדאיגה את כולנו.

ההכרזה על המעבר הגיעה שבוע אחרי שג'יימס קורדן הבריטי התחיל להנחות את ה"לייט נייט שואו" ב-CBS  ואחרי שג'ון אוליבר קיבל תכנית משלו ב-HBO. נראה שבארה"ב נגמרו הכישרונות הקומיים, וצריך להתחיל לייבא מבחוץ.

אבל אין מה לדאוג בגלל נואה וחבריו הזרים. עלייתם היא לא סימן להתדרדרות של אמריקה, אלא סימן דווקא לעלייה בכוח האמריקאי. מדיה חברתית, רשתות שידור שמוכרות תכניות לכל העולם והקסם הישן של הוליווד – כל אלה גרמו לכך שההומור האמריקאי התפשט לרמה שבה אפשר למצוא קומיקאים בסגנון בכל מקום על כדור הארץ.

מצחיק איך קומדיה אמריקאית צומחת – כמו כל עסק בעולם. היא הופכת לעסק חובק עולם שיכול להשיג תשומות, חומרי גלם ועבודה מכל מקום על הגלובוס. דבר כזה לא יכול לקרות בברזיל, סין, הודו או רוסיה של היום, ולדעתי  גם לא בעתיד. לארה"ב יש יתרון תחרותי בנושא הצחוקים.

בכל רגע נתון בהיסטוריה האמריקאית חלק נכבד מהאוכלוסייה היה קצת מבולבל ועוד לא ממש על הרגליים, מנסה להבין רגע איך הפך לחלוץ, מהגר, עבד או נווד. פתאום הם מצאו את עצמם גרים בארץ נוכרייה, וההומור הוא בן הברית הרגיל של המיעוט, המיעוט שמסתכל על החברה מבחוץ.

כדוגמה אני יכול להביא את ההומור הישראלי לעומת ההומור האמריקאי-יהודי. יהודים הם מיעוט בארה"ב אבל רוב בישראל, ובשתי הקבוצות יש בערך אותו מספר אנשים. אני לא זוכר יותר מדי ישראלים מצחיקים, הם עסוקים מדי בעניינים הרציניים להפחיד של מדינת ישראל, לעומת יהודים אמריקאים. אלה מצחיקים [נראה שהראש של הכותב תקוע כל כך עמוק בתחת האמריקאי שהוא תכף יוצא משם לחלל – המתרגמת]. יש המון כוכבי קומדיה יהודים-אמריקאים עם שורשים מזרח אירופיים – מהאחים מרקס עד ג'ק בני, ג'ורג' ברנס, לני ברוס, וודי אלן, מל ברוקס, ג'רי סיינפלד וסטיוארט בכובדו ובעצמו.

ארה"ב סיפקה גם קרקע פורייה למצחיקנים דוברי-אנגלית לא אמריקאים. קומיקאים בריטים רבים פלשו לארה"ב – צ'רלי צ'פלין, סטן לורל, בוב הופ שנולד בדרום לונדון, ומלך הוואן-ליינרים, הנרי ("קח את אשתי, בבקשה") יונגמן, שהופיע לראשונה בליברפול. אליהם נוסיף גם קומיקאים קנדיים – ג'ים קארי, מייק מאיירס, סת' רוגן. מאוסטרליה קיבלנו את דיים עדנה ואת פול הוגאן (לא הרבה, אבל לא רציתי להתעלם מהאוסטרלים, שלא ייעלבו).

נואה התחיל להופיע ב"דיילי שואו"  בעונה הקודמת. הוא בהחלט עשוי מחומר של קומיקאים אמריקאים – הוא הגיע ממקום אחר והוא קצת שונה. בן לאם שחורה ואב לבן שנולד בדרום אפריקה ב-1984, שנה שבה נישואים בין גזעיים עוד היו אסורים שם בחוק, הוא אמר שנולד וגדל בעולם שבו "עצם קיומו היה פשע".

הבידול של נואה הוא שהגיע מפינה ממש לא צפויה בתחום הקומדיה. בשנים שבהן התבגר התחוללו בדרום אפריקה מהפכות. דבר כזה היה עשוי להבריח את הצעירים מתרבות הפופ האמריקאית – אבל זה לא קרה. במקום זה קיבלנו מחליף ראוי לג'ון סטיוארט – תוצרת ניו ג'רזי בן 52. ונואה מתאים לגמרי לתפקיד הקומיקאי המרכזי של שנות האלפיים.

מיד לאחר ההכרזה על ההחלפה הצליח נואה לעצבן את מובילי הדעה במדיה החברתית. הסיבה הייתה הסיבה הרגילה: הציוצים שלו בטוויטר. באחד מהם השמיץ "בנות שמנות בכל מקום" (ציוץ שדי מדבר בעד עצמו). באחר כתב: "כמעט דרסתי ילד יהודי. הוא לא הסתכל כשחצה את הכביש, אבל הייתי מרגיש ממש רע – זו מכונית גרמנית!".

בקומדי סנטרל הוציאו הודעה לעיתונות שבה הביעו תמיכה בנואה, בדיוק כשהיה עסוק בלעורר עוד סערות בטוויטר (וזה דבר שבעלי הכוח כיום אוהבים שהעובדים שלהם עושים).

אמנם לא צחקתי מאף אחד מהציוצים, אבל אני מחייך כשאני חושב על בן התערובת מאפריקה שיחליף את יליד ניו ג'רזי, בבת עינה של הקומדיה הטלוויזיונית בארה"ב.

רק באמריקה, כמו שאומרים, רק באמריקה.

***

תרגום ושכתוב: טל ניר קסטל

מקור: 

The funny thing about American comedy – FT.com

The post העובדים הזרים של הקומדיה האמריקאית\ גארי סילברמן appeared first on ילדי הקומדיה.