ג'ואן ריברס עדיין נותרה הקומיקאית הכי חדה, בוטה ופרועה שנראתה על המסך. לכבוד יום הולדתה ה-93, קומיקאיות ישראליות מסבירות איך היא פרצה את הדרך, ניפצה תקרות זכוכית ולימדה אותן שאפשר להיות מצחיקה בלי להיות "נעימה" 

"חבל שאין לי אחות תאומה, ככה הייתי יודעת איך הייתי נראית בלי כל הניתוחים הפלסטיים".
ככה הייתה ג'ואן ריברס: קומיקאית שלא דפקה חשבון לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה. אישה שהפכה את הגוף שלה, הפנים שלה, הזקנה שלה, היהדות שלה וכל מה שאנשים אחרים ניסו להסתיר, לחומר קומי חד, פרוע ולא מתנצל. כמעט 12 שנה אחרי מותה, היא עדיין בלתי נשכחת: בגלל הקול, בגלל הפה הגדול, בגלל הבדיחות שאף אחד אחר לא העז להגיד, ובגלל היכולת הנדירה לצחוק גם על הדברים שהכי כואבים.

ביום שני הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה ה־93: ריברס נולדה ב-8 ביוני 1933 בברוקלין בשם ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למשפחה יהודית ממוצא רוסי. עוד לפני שהפכה לאחת הנשים הכי חדות בטלוויזיה האמריקאית, היו לה שאיפות גדולות כשלמדה בברנרד קולג' וניסתה למצוא את דרכה בעולם הבידור. 

בתחילת הדרך היא עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדונים קטנים ונאבקה על כל במה, עד שהגיעה ב-1965 ל־The Tonight Show  של ג'וני קרסון. ההופעה הזו שינתה את חייה: קרסון זיהה מיד את הכישרון שלה, וריברס הפכה לאורחת קבועה ולאחת הקומיקאיות הבולטות בארצות הברית. 

מאז היא הנחתה תוכניות אירוח, כתבה ספרים, הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, זכתה באמי, ובעשורים המאוחרים של חייה הפכה שוב לאייקון תרבותי דרך השטיח האדום ו־Fashion Police  בערוץ E! שם ביקרה את שמלות הסלבס, את האיפור, את התסרוקות מבלי להתחשב בכללי הנימוס של הוליווד. 

לצד זה, היה לה גם הומור עצמי משובח: היא דיברה בלי בושה על ניתוחים פלסטיים, על הזדקנות, על כסף, על בדידות, על כישלונות ועל הרצון להישאר רלוונטית בכל מחיר. במקום להסתיר את האובססיות של הוליווד, היא פשוט לקחה אותן, הגדילה אותן והפכה אותן לפאנץ'.

הסוף שלה היה דרמטי כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שלה. באוגוסט 2014 ריברס עברה הליך רפואי שנועד לבדוק שינויים בקול וצרידות, וכלל בדיקה של אזור מיתרי הקול ודרכי העיכול העליונות. במהלך הניתוח היא סבלה ממחסור בחמצן ואיבדה את הכרתה. זמן קצר לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 2014, היא נפטרה בגיל  82 מדום לב. 

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה"

לאורך השנים ריברס השפיעה על דורות של קומיקאים וקומיקאיות, ובעיקר פתחה דלת לנשים שרצו להיות מצחיקות בלי להיות חמודות, מנומסות או "נעימות". היא הוכיחה שאישה יכולה לעמוד על במה, לדבר על הגוף שלה, על אמא שלה, על היהדות שלה, על הגיל שלה ועל התעשייה שמקיפה אותה, ולעשות את זה בלי לבקש רשות מאף אחד. 

לכבוד יום הולדתה שוחחנו עם כמה קומיקאיות בולטות בישראל, שסיפרו על ההשראה שקיבלו מג'ואן ריברס.

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה", אומרת הסטנדאפיסטית, מקימת מועדון הסטנדאפיסטיות בצוותא ומנחת סדנאות סטנדאפ, חגית גינזבורג. "היא הייתה אחת הסטנדאפיסטיות הראשונות, בתקופה שבה לא היו כמעט סטנדאפיסטיות, ובטח לא כאלה שלקחו את הבמה בפריים טיים. היא דיברה על נושאים שבאותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, היה מקובל לחשוב שרק גברים מדברים עליהם: סקס, מערכות יחסים והורות. היא הייתה מאוד צינית, וחטפה המון ביקורת". 

גינזבורג מוסיפה כי גם היום הפער הזה לא באמת נעלם. "איזה כיף שהעולם השתנה, והיום אנחנו גם חוטפות המון ביקורת על דברים שאנחנו אומרות, בזמן שגברים אומרים בדיוק אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. אבל אני חושבת שבלעדיה היה הרבה פחות חופש לנשים לדבר על הבמה. היא הייתה מדהימה. ויש לי ספר חתום שלה, שקיבלתי פעם מערוץ E! וזה נראה לי הפריט הכי בעל ערך שיש לי בחיים".

התסריטאית והקומיקאית שרון לוקסנבורג נחשפה לריברס דווקא דרך הגלגול המאוחר יותר בקריירה שלה, זה שהפך אותה לאייקון טלוויזיוני עבור דור חדש של צופים.

“בג'ואן ריברס נתקלתי לראשונה דרך התוכנית משטרת האופנה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בשוק מעזות הרוח שלה. היא טינפה על סלבריטאים בצורה הכי וולגרית, יצירתית ולא דופקת חשבון שראיתי, וזה עוד בערוץ שבא להלל ולרומם את תואר הכוכבנות. באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה שיא הווק, אבל היא כבר הלכה לכיוון. להיתקל בתוכן כל כך משוחרר רסן, ועוד מאישה בפריים טיים, זה היה לא רגיל בשבילי". 

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה"

לדבריה, ההשפעה של ריברס עליה כקומיקאית הייתה גדולה: "לראות קטעים של ריברס על הבמה מאוד השפיע על הדרך שבה ניסיתי לעצב את הפרסונה הבימתית שלי כסטנדאפיסטית, במיוחד בצורת ההגשה. היה לה טיימינג קומי כמעט מושלם, ויכולת לספר סיפור בצורה שנשמעה כאילו היא סתם מרכלת עם חברה, ואז להפתיע עם הפאנץ' הכי חסר רחמים בעולם. כמובן שהעובדה שהיא הייתה יהודייה ותמיד הגנה על מדינת ישראל בכל ראיון אפשרי גרמה לי לאהוב אותה אפילו יותר. יש לה אפילו קעקוע של 6M על היד, כמחווה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה. אני לא בוכה בהרבה מקרים של מוות של מפורסמים, אבל במקרה שלה בהחלט כן. הרגשתי כאילו היא קרובת משפחה רחוקה. אף אחד לא יהיה כמוה. היא הייתה פרסונה של אחת בדורה".

גם אצל הסטנדאפיסטית, היוצרת, השחקנית והמנחה אלמוג שור, ההשפעה של ריברס הייתה קשורה לא רק לבדיחות, אלא גם לאופן שבו היא החזיקה את עצמה על הבמה: גדולה, נוצצת, נשית ומוגזמת. "ג'ואן ריברס גרמה לי להבין שיש מקום לקומיקאית שהיא גדולה, שהיא מנצנצת, שהיא מאוד נשית בהוויה שלה. הרפרנסים לתרבות הפופ ולקהילה הגאה, המעילים הוורודים המנצנצים, האהבה לאופנה, כל זה נתן לי באופן אישי חיזוק ענק להיות מי שאני על הבמה", אומרת שור. "הרבה קומיקאיות הן דווקא קצת ‘זכריות’ על הבמה, וזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שזה. וג'ואן, לעומת זאת, אימצה את הנשיות שלה, וזה דבר שמאוד התחברתי אליו". 

"לא כאישה, אלא פשוט אחת הטובות והמבריקות שהיו פה"

בהקשר הזה, מעניין לשאול האם ההומור של ג'ואן ריברס היה "הומור נשי", או שאולי עצם ההגדרה הזאת כבר מצמצמת את מה שהיא עשתה. ריברס אמנם דיברה לא מעט על נשיות, גוף, גיל, זוגיות, אימהות ויופי, אבל היא עשתה את זה באותה בוטות, חוצפה וחוסר רחמים שהיו שמורים במשך שנים בעיקר לגברים על במה. אז האם יש דבר כזה הומור נשי?

"אני שונאת את המושג הזה הומור נשי", אומרת גינזבורג. "הוא מאוד מקטלג, הוא מאוד מנמיך, והוא מייצר איזו קונוטציה של אישה שעומדת על הבמה ומדברת על זה שהיא שמנה, על זה שהיא לא רוצה לשכב עם בעלה, וכמה הילדים משגעים אותה. וזה פשוט לא נכון”.

לדבריה, ההפרדה הזאת מיותרת מראש. “יש אנשים שעושים סטנדאפ. זה יכול להיות גבר, זו יכולה להיות אישה, זה יכול להיות נון בינארי, זה יכול להיות כל דבר. כשאומרים ‘הומור נשי’, ובארץ זה מושג מאוד מקובל, זה עושה לי ויברציות בגוף, לא בקטע טוב. כי מה זה הומור נשי? מה זו השטות הזאת? יש אישה שעושה סטנדאפ, וכל סטנדאפיסט, לא משנה מה המגדר שלו, מדבר על הנושאים שקרובים לליבו, על החיים שלו, על עצמו ועל מה שמעסיק אותו. ואם יש לי פות, זה לא הופך את ההומור שלי לשונה מהומור של גבר שמדבר על הבולבול שלו".

לוקסנבורג מסכימה. “בני אדם הם יצורים עם חוש הומור", היא אומרת. “כמו שלגברים יש חוש הומור, גם לנשים יש חוש הומור. עד היום לא הבנתי מי החליט שהומור שייך לגברים. הוא בטח היה גבר. אני חושבת שבשנים האחרונות פחות רואים את הדיפרנציאציה הזאת. הסכר נפרץ, וכל מי שמצחיק, גבר, אישה או דולפין, יכול לנסות את מזלו בשואו ביז”.

שור מצטרפת לאותה עמדה: "בעיניי אין כזה דבר הומור נשי", היא אומרת. "פעם היו אומרים את זה על הומור שהוא מאוד אישי ומביא סיפור שלך, בניגוד לסטנדאפ של ‘מכירים את זה’. אבל באמת שהיום כולם עושים את זה, ובטח הטובים ביותר, גברים, נשים ומה שלא תהיו כאחד”.

מבחינתה, החלוקה האמיתית פשוטה הרבה יותר. "יש הומור טוב והומור לא טוב, זה הכול. לפעמים הוא מגיע מאישה ולפעמים מגבר. ג'ואן ריברס הייתה חדה מאוד, עם לשון עוקצנית, עם עבודת קהל, פאנצ'ים לא צפויים והרבה הומור עצמי. זה יכול לתאר הרבה נשים והרבה גברים בקומדיה, אבל היא עשתה את זה כמו ג'ואן. ובגלל זה היא אחת הטובות, לא כאישה, אלא פשוט כאחת הטובות והמבריקות שהיו פה".

The post לקראת יום הולדת 93: קומיקאיות ישראליות מספרות על הדיווה ג'ואן ריברס appeared first on ילדי הקומדיה.

מההומור הניסיוני של דניאל קורן, דרך הסטנדאפ האישי של חגית גינזבורג ונגה ד’אנג’לי ועד המיינסטרים של דרור קרן והסטלה של יונתן ברק – פסטיבל פאנץ' בתל אביב הציג הומור שונה מאוד וקשת רחבה של קהלים, אך כמעט בלי דמיון, נונסנס וקרקסיות

כשחושבים על סטנדאפ, המוח רץ לכיוונים הפארודיים, בדיחות אשתי, בדיחות הבדלים בין המינים, ההבדל בין האשכנזים ומזרחים וכן הלאה וכן הלאה. פסטיבל פאנץ', שהתרחש בשבוע שעבר בתל אביב, השיג מה שלא חושבים עליו בסטנדאפ הקלאסי: גיוון.

הניסיוניות של דניאל קורן, האלתורים של חגית גינזבורג וקהל הילדים של חרטטוני

היום הראשון, באירוע שמתחיל בבית ציוני אמריקה, מתחיל עם ההומור הבינתחומי והניסיוני של דניאל קורן (יוני, האחיין שלי בנץ), המטפל בטראומות שלו דרך הקהל, קטעי וידאו ערוכים ומוזיקה, חלק אלתורים וחלק דברים מוכנים וכתובים היטב. אומנם לא הכול משויף, אבל זו הופעה נדירה כל כך במחוזות הקוnדיה בארץ, שלפעמים היא גם בכלל לא קומדיה, אבל מצליחה לשלב את השילוב הנדיר של דמיון ופן אישי ריאליסטי. 

במקביל מתרחש האירוע של חרטטוני על הבמה. חרטטוני הוא שעשועון רשת ישראלי שעלה לראשונה בערוץ היוטיוב "דונקי" באוגוסט 2024 בו מדי פרק מתחרה עמרי הכהן בתחרות אלתור מול משתתף אורח, במטרה לענות תשובות לא נכונות בלבד לשאלות שמציג מנחה התוכנית אור בוטבול. זאת בדומה לשעשועון הבריטי QI. השעשועון נחל הצלחה עצומה ואף יצא בעקבותיו משחק לוח. גם המופע היה סולד אאוט, ולפי הסלפיז בחוץ הקהל היה בעיקר ילדים ונוער, שונה מהקהל של דניאל קורן.

מיד לאחר מכן מתרחש המופע של חגית גינזבורג, על רווקות מאוחרת, השעה המאוחרת, המשפחה מארגנטינה והדפיקויות האוניברסליות. חגית מתייחסת לא מעט לגיל של הקהל שלה, שהכי צעירים בו מתקרבים ל-30. הסטנדאפ מאוד אישי, על סיפור חיים ועל משפחה מטורללת לצד אלתורים שבו הקהל לפי חגית, חשב מה לעשות היום וחיפש בדיגיתל וכך מצא. כמי שבאותו טווח גיל באמת כך אני באמת מוצא הופעות. ההומור מצחיק וישיר ושונה מאוד מההומור של קורן, בעיקר האלתורים והחיקויים של דמויות שאני לא מכיר מהמשפחה שלה. במקביל ראש בראש אורי צייטלין ומוחמד נעמה בסטנדאפ של מיעוטים, החרדי והערבי, שוב הומור אחר, קהל אחר. והמרתון של הקומדי בר ממשיך במקביל לקהל הסטנדאפ המסורתי.

ההומור הנגיש של דרון קרן, הסטלות של יונתן ברק, הגסויות של ארז בירנבוים

היום השני שבו לא נכחתי כלל גם אירועים מאוד שונים, סטנדאפ של דרור קרן המתאים לקהל המבוגר יותר, סטנדאפ הארי פוטר לקהל מאוד ספציפי בגיל 40-30, יונתן ברק לקהל סטלנים וגם לקהל הצעיר, רוני ששון לקהל המשפחתי יותר, סטנדאפ של עולים לעולים דוברי רוסית, ארז בירנבוים לקהל גברי וצעיר בעיקר חובב גסויות, משה אשכנזי לקהל משפחתי וצעיר יותר שמחפש סטנדאפ נגיש.

ההומור האמהי של נגה ד'אנג'לי, הפרובוקציות של דניאל חן ומצגות

ליום האחרון מגיעה נגה ד'אנג'לי. בעבר מהצחוקייה וכיום בסטנדאפ ובסרטונים על הורות וזוגיות. בעל, שלושה ילדים, טיול לחו"ל פה ושם, סמים עם אבא שלה וסוג הוויברטור המדויק שכדאי לקנות (תקשיבו לאישה, היא יודעת על מה היא מדברת – טל). הסטנדרט, נו. כמו שהיא תקפיד להזכיר בתחילת המופע, זה מתאים לזוגות, רצוי הרבה זמן ביחד, רצוי עם ווטסאפ עסיסי ומלא היסטוריה (היא עלולה להקריא אותו על הבמה), אבל גם אם אין לכם בייביסיטר ותצטרכו ללכת עם חבר/ה – זה מצחיק. לא כמו סקס אחרי 20 שנות זוגיות, זה מלא אנרגיה, חזק, בוטה ועמוק… וזה מספק. שונה מכל הסטנדאפ הגברי שהיה ביום הקודם.

מי עוד היה שם?  דניאל חן, מי שהחל כסטנדאפיסט של הסטנדאפיסטים והתפרסם יותר בזכות ההצלחה של ילד רע – מתאים לקהל שמחפש הומור בוטה, נוקב וחסר מעצורים, שנוגע בנושאים טעונים ו"לא פוליטיקלי קורקט" כמו פשע, כלא, מין, גזע, דת, פוליטיקה ומלחמה, ומציע פרספקטיבה אישית, ישירה. גם סטנדאפ מצגות להיות או להיות המתאים לקהל המשרדים, הסטודנטיאלי או האינטלקטואלי האוהב הומור שנון עם הומור משרדי, והיה גם סטנדאפ באנגלית, כי ברוסית כבר היה.

ממוקד ושונה מכל הפסטיבלים – אבל לא וודוויל

פסטיבל פאנץ' הוא פסטיבל הסטנדאפ הראשון בתל אביב והפסטיבל השלישי בארץ בנושאי קומדיה ופסטיבל הקומדיה הראשון בארץ שלא קרוי על שם אף אחד. הפסטיבל הראשון הוא פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון.

הפסטיבל על שם אפרים קישון הוא אירוע שנתי המתקיים בירושלים, המוקדש לקומדיה, הומור וסאטירה ישראלית מקורית, מיוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, ומטרתו לקדם יצירה תיאטרלית חדשה ולחבר בין יוצרים צעירים למורשת הקומדיה הישראלית. הפסטיבל, שהחל ב-2022, מציע במה ליצירות מקוריות ופורצות דרך בתחום הקומי, וזכה לתמיכה רחבה מגופים ציבוריים ומעיריית ירושלים. הוא לא מתמקד בסטנדאפ בלבד אלא בכל אמנויות הבמה הקשורות לקולנוע, הצגות, הרצאות, סרטים, מופעי רחוב וסדנאות. הפסטיבל בתל אביב פחות רחב אבל יותר ממוקד למרות ההומור המגוון. 

אליהם מצטרף פסטיבל הקומדיה וההומור על שם ספי ריבלין בראשון לציון החוגג את שנתו ה-11, ומספק בידור יותר מיינסטרימי של בדרנים כמו ישראל קטורזה ואלי יצפאן, והצגות בידור כמו של יעל בר זוהר וגיא זו-ארץ. הפסטיבל בירושלים ובראשון מציעים גם תחרויות. בראשון תחרות מונולוגים קומיים וירושלים כולל תחרות הצגות. הפסטיבל בתל אביב, בניהולו האמנותי של אבישר סביר, הוא היחיד שעל טהרת הסטנדאפ אבל גם בלי תחרות.

למרות הפריסה הרחבה של סגנונות ההומור והקהלים יש משהו שמשותף לרובם: הפן האישי הוא הגורם והמחולל של הסטנדאפ, שזה נחמד כי זה סטנדאפ, בלי מסכות, אדם עומד ומצחיק בגובה העיניים על חייו, האבחנות שלו או על העולם סביבו.

אבל זה גרם לי לחשוב על מה שהיה חסר לי, ומה שהיווה בסיס לכל הפסטיבלים האלו: פסטיבל וודוויל מהמאה ה-19, מופע מגוון שכלל ריקודים, קטעי תיאטרון קצרים, קומדיות, סטנד-אפ מוקדם, קסמים, לוליינות, נאומים וקטעי ראינוע/פנס קסם. היה חסר לי קצת יותר קרקסיות, דמיון, דמויות מטורפות, נונסנס, עד איפה אפשר לקחת את גבולות הקומדיה. זו גם לא השוואה מדויקת כי הבדרנים של הוודויל היו בעיקר מספרי בדיחות, ובהחלט עדיף המצב היום, של החומר האישי והמקורי, אבל כאמור חסרה הקברטיות הקרקסיות, לפחות לי. לא בטוח שזה מתאים לכולם.

אז מה לסיכום? פסטיבל פאנץ', על אף הסערה בחוץ, הצליח להיות ממוקד אך גם מגוון ובאמת כמו שהבטיח להביא את כל הסצנה (או לפחות ייצוג שלה) לבמה, אם כי צריך לציין שהמופעים נמכרים בנפרד ואין כרטיס לכל הפסטיבל כמו הפסטיבלים בסקוטלנד או קנדה, אז האדם הפרטי שמגיע להופעה לא נהנה מהגיוון, נקודה לחשוב עליה לשנה הבאה.

The post פסטיבל פאנץ’ הציג את מפת הסטנדאפ הישראלי, אבל משהו היה חסר | דרור וטל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.

The post שגיב פרידמן בספיישל סטנדאפ לראשונה על המסך הגדול appeared first on ילדי הקומדיה.

*עמוד זה מתעדכן

באנקר – פאנץ' או בדיחה שתמיד עובדים. הימור בטוח

בורלסקה –  יצירה ספרותית-דרמטית או מוזיקלית המציגה את גיבורה או את נושא היצירה באופן מגוחך. בדרמה הכוונה ליצירה שהלעיגה את סגנון התרבות של המעמד הגבוה ואת תחביביו וכללה שירים פארודיים, ריקודים ותלבושות מיוחדות

ביט – חלק ממופע סטנדאפ או מקטע סטנדאפ, לרוב באותו נושא

בילד אפ – הקטע שמופיע לפני הפאנצ' ומטרתו לבנות מתח

גאג – בדיחה, קטע קומי

דדפן – הגשה של מופע קומי בפנים קפואות ובשפת גוף ללא הבעה רגשית, כמו פני פוקר, לרוב בקול מונוטוני (ראו גם הומור יבש)

דרמה קומית – דרמה חסרת ביטחון שלא בטוחה בעצמה, אז היא הוסיפה בדיחות

האקלר –  אדם או קבוצה בקהל שמטרתם בחיים להרוס לאדם על הבמה את ההופעה

הומור –  כלל הפעולות הגורמות צחוק אך יכולות גם להביא לחיוך או למשוב הומוריסטי אחר

הומור דק – הומור מרומז הקשה לפענוח

הומור יבש – הומור המוגש בצורה רגועה, ללא תנועות או הבעות מוגזמות. הדגש בו על תוכן המילים ועל הרמיזות העולות מהן

הומור מקברי\ הומור גרדומים –  הומור העוסק במוות (ראו גם קומדיה שחורה)

הומור סוריאליסטי\קומדיה סוריאליסטית  – הומור המבוסס על הפרה של חוקי הטבע וההיגיון, כולל מיזוגים מוזרים וסיטואציות אבסורדיות

הומור של מצבים – הומר המבוסס על סיטואציה, להבדיל מהומור מבוסס על מילים או על תמונה

הומורסקה –   יצירה ספרותית הומוריסטית קלה

הפציץ –  עשה קטע סטנדאפ מוצלח במיוחד, שבו כולם צחקו, כולם

התרסק – עשה קטע סטנדאפ שהיה כישלון וזכה לתגובות צוננות

וואנליינר –  בדיחה קצרה בת שורה אחת או קומיקאי המשתמש בעיקר בסוג בדיחות זה

מוקומנטרי – קומדיה שמתחזה לסרטי תיעודי

ליין – ערב סטנדאפ שבועי, לרוב בבר

ליין אפ – סדר המופיעים בערב סטנדאפ

מערכון – קטע קומי קצר, מומחז או מוסרט

נונסנס –  התבטאות שלפי המבנה התחבירי שלה נראית הגיונית, אך למעשה היא חסרת משמעות. או מערכונים ומופעים קומיים המבוססים על חוסר היגיון והומור אבסורדי

סאטירה – יצירה לגלגנית על מוסד, אדם או תופעה המעבירה ביקורת חברתית. בניגוד לקומדיה רגילה, בסאטירה השאיפה של היוצר היא לשנות את המציאות

סטנדאפ – מונולוג ישיר (ללא תיווך דמות) של קומיקאי או דיאלוג שלו עם הקהל, לרוב עוסק בחייו האישיים, תובנותיו וכדומה

סטרייט מן  – בצמד קומי הדמות השפויה והרגילה

סלפסטיק ­­-  קומדיה פיזית או סצנה קומית פיזית ובהן פעולות אלימות, תנועות מגושמות ומבודחות, כמו החלקה על בננה, השלכת עוגות קצפת, נפילות ועוד

פאנצ'\פאנצ'ליין – שורה או מילה המהוות את עוקץ הבדיחה. בסדרות ובסרטים כל השורות שנועדו לעורר צחוק בקהל

פארודיה – יצירה המחקה באופן קומי או לעגני יצירה, יוצר או ז'אנר אחר

פארסה –  יצירה קומית שטוחה ומוגזמת או אחת מצורות הקומדיה היסודיות, המכילה תחבולות, חילופי זהויות וכדומה

פיליטון –  מאמר ביקורת הומוריסטי,  בדרך כלל בעיתון

קאצ' פרייז –  ביטוי חוזר של דמות בתכנית או במופע, או ביטוי חוזר באופן כללי

קהל קל –  קהל שצוחק מכל בדיחה ויוצר תודעה כוזבת אצל הסטנדאפיסט

קהל קשה – קהל שלא צוחק מכלום, גם לא מבאנקר (ראו ערך)

קומדיה שחורה\הומור שחור – תת זא'נר של קומדיה העוסק בנושאים קשים כמו חולי, מוות, רצח, אונס, מלחמות וכדומה

קומדיית אבחנות – קומדיה או הומור שמבוססים בעיקר על תובנות לגבי חיי היום יום, נפוץ בעיקר בסטנדאפ

קומדיית העלבות\ירידות –  מופע קומי הכולל בעיקר אמירות מעליבות כלפי הקהל או כלפי הקומיקאים האחרים על הבמה או בערב

קומדיית מבוכה (Cringe) –  קומדיה  שההומור בה נובע מחוויה של דמות בסיטואציות חברתיות מביכות

קומדיית מצבים –  קומדיה עם דמויות קבועות המתרחשת בסביבה קבועה, כמו משרד, בית דירות, בית קה או בית משפחה, שההומור בה נובע בעיקר מהדיאלוגים בין הדמויות, לרוב בטלוויזיה

קומדיית נימוסים – קומדיה השמה ללעג את כללי הנימוס בחברה או במעמד מסוימים

קומדיה רומנטית – קומדיה שנושא ההומור העיקרי בה הוא זוגיות ויחסים, לרוב נגמרת בטוב (קראו גם: קומדיה רומנטית ספרותית)

ראנינג גאג-  בדיחה או פעולה שחוזרת על עצמה במערכון, בסרט או בסדרה קומית, בדרך כלל בכמה ורסיות

ראנינג גאג-  בדיחה או פעולה שחוזרת על עצמה במערכון, בסרט או בסדרה קומית, בדרך כלל בכמה ורסיות

(*נשמח להערות, תוספות ודוגמאות)

*תודות:

אלון גור אריה

דדו מילמן

יותם רוזנטל (ממילוג)

עדו זכריה

The post מונחון קומדיה וסטנדאפ appeared first on ילדי הקומדיה.

כמו רוב הקופירייטרים (הטובים) גם אני הגעתי למקצוע כי לכאורה (אבל ממש לכאורה) אפשר לכתוב דברים מצחיקים ולהתפרנס מזה. הבעיה היא שבניגוד לסטנדאפיסט שעומד מול קהל שבא לצחוק, הקופירייטר עומד מול מנהלת מותג, סמנכ"ל השיווק, המנכ"ל, אשתו של המנכ"ל וכמובן כל שרשרת המזון בתוך משרד הפרסום. כל בדיחה, גם כזאת שהפילה את כולם על הרצפה, מותקפת ישר בשאלות כמו: מה זה אומר עלינו? אולי לא יבינו את זה? זה מדבר גם למסעודה? זה מדבר גם לגברת כהן? זה מתאים לאסטרטגיה? סבתא שלי תצחק מזה? וכך הולכים כל הפאנצ'ים הטובים למקום שאליו הולכים כל הפאנצ'ים הטובים. הקופירייטר "המאגניב" הולך שפוף, מנהלת המותג מבסוטה והצופים נו… אתם רואים מה שהם מקבלים.

בשנים האחרונות עלה נושא התוכן השיווקי, כלומר תוכן שממומן על ידי מפרסמים אך נועד לעמוד בסטנדרטים של תוכן נטו (כלומר אם זה אמור להיות מצחיק אמורים לצחוק מזה). התוכן אמנם רלוונטי למוצר אך איננו "מסריח מפרסום". אחד הראשונים והמוצלחים שנגע בתחום היה סת' מקפרלן ("איש משפחה") שיצר עבור ברגר קינג את סדרת המערכונים הקצרים המצורפת:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=HTkPFXddWxw]

הערוץ הזה יכול להיות מקום מפלט לא רע לחיבור בין העולם העסקי לעולם הקומדיה. תכנים שיווקיים יכולים להתבטא במגוון פורמטים: בניוזלטרים שחברות שולחות ללקוחותיהן, מגזינים מסחריים, סרטים בערוצי היו-טיוב של החברות, עמודי פייסבוק, אירועים עסקיים ועוד. פורמט שאני מתחבר אליו הוא קריקטורות עבור עסקים. מדובר בקריקטורות "גג" לכל דבר העוסקות בנושא שקשור למוצר או למסר השיווקי אך בלי לדחוף את המוצר ובלי להסריח…

טום פישבורן לדוגמה הוא מאייר קריקטורות שעבד כסמנכ"ל שיווק בחברה למוצרי ניקיון בסן פרנסיסקו עד שהקים את Marketoon  – סטודיו לקריקטורות כתוכן שיווקי, שמעסיק מגוון רחב של קריקטוריסטים מעיתונים ומגזינים, בהם הניו יורקר, Barrons, Harvard Business Review.

דוגמה לקמפיין שיצר לבית השקעות העוסק בייעוץ לסטארט-אפים:

סטו היינק, קריקטוריסט בוול סטריט ג'ורנל, מנהל את חברת cartoon-link  ושותף בחברת amazingmail. מתמחה בשלוש פלטפורמות עיקריות: גלויות, ניוזלטרים ופנייה אישית ללקוחות ממוקדים (מנהלים בכירים, משקיעים וכדומה). הוא עושה זאת באמצעות קריקטורה על גבי מעטפה המשלבת את שם הנמען כחלק אינטגרלי מהקריקטורה.

דוגמה לקריקטורה של היינק:

"That would look really good in your office."

ולסיום אחת שלי… במסגרת ניוזלטר לחברה לביטוח אשראי:

מקווה שסייעתי במשהו לכמה קופירייטרים מתוסכלים,

רועי פרידלר הוא קופיריטר עצמאי המתמחה בקריקטורות לעסקים

The post קופירייטינג, הומור וקריקטורות – להצחיק בלי להסריח (פוסט אורח) appeared first on ילדי הקומדיה.