בתוכנייה של המחזה הוא הוגדר כ"קבוצת בני-אדם יוצאי דופן, שהממסד הרפואי שכח במוסד נידח בהרי הבלקן, מתעוררת לחיים חדשים בזכות מתנה בלתי צפויה שנחתה עליהם מהשמים, ומפלסת לעצמה דרך אל החופש.

המחזה בוחן את גבולות חופש הביטוי ומביא נקודת מבט חומלת ומשעשעת על תפקיד ה'משוגע' והשונה בהגשמת החלום האנושי."

רופא נשלח לשלוחה רחוקה של בית החולים לחולי נפש במנזר לשעבר ודי ננטש שם. לחולי הנפש בבית החולים אין אוכל או תנאי חיים והם תלויים בחסדי הסביבה, והפסיכיאטר הצעיר מתקשה להתמודד עם מחלות הנפש שלהם שאינן פשוטות או צפויות: אימפוטנט, אדם שחושב שהוא קטן עד שהוא בסכנה שידרכו עליו, זונה לשעבר שרוצה להיות נזירה, ועוד ועוד. דווקא חולה הנפש הקלאסי שישנו במחלקה כמו נעלם במחצית הראשונה וחוזר לאחר שעקב טעות ציוד של האו"ם נוחת על בית החולים. הוא מתגלה כמפקד קשוח טוב והוגן, ודווקא ההתגייסות מרפאת את החולים מחולייהם.

זו איננה קומדיה של צחוקים ודחקות ושל סיפוקים מהירים, והדמויות אינן בהכרח מקומיות, לא בישראל ולא בארץ, ובכך במשחק נוצרות דמויות אמינות ואוניברסליות ועל-תקופתיות. הבמה של תיאטרון קרוב הופכת בעזרת דלות החומר וכושר המצאה, לבית חולים, למנזר, למשאית. יש כאן עבודה תיאטרלית מאוד גדולה, והם אינם "שוברים דמות" מן הרגע הראשון.

זוהי איננה הקומדיה הראשונה של תיאטרון קרוב העוסקת במזרח אירופה או בשיגעון. בתיאטרון עלה גם המחזה "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש", שחלק מהשחקנים משתתפים בה. מעניין השימוש התמידי באותה דמות של האחר כצורך שעל פיו יש להגדיר את המציאות ה"שפויה" שלנו.

החשיבות ביצירות כמו זו היא הצורך ליצור עולם אמין. ובעזרת שני שירים ומסך וידיאו נוצר עולם אמין לחלוטין. יש יתרון בכך שהפרינג' מרחיב את גבולותינו האמנותיים, ואף שהקומדיה הזו רצה שלוש שנים – ראוי להמשיך ולראות אותה כדי לטעום מאוויר אחר.

אני קורא מה כתבתי כאן, וקראתי מה כתבו גם אחרים – מתברר שההצגה היא עיבוד בימתי של תסריט שלא הופק. מעניין כיצד התיאטרון מצליח היכן שהקולנוע כושל. על הפרספקטיבה של המבקרים, על הקושי להגיד דבר נוסף על המחזה הזה ועל הקושי של המבקרים לומר דבר מה נוסף על מה שאיננו קשור לחיינו – בהזדמנות אחרת.

מחזאי: חריסטו בויצ'ב בימאי: ניקו ניתאי שחקנים: דור אלוני, אדר אשתר, עזרא בראון, אלכסיי טשייב, יואב סדובסקי, מירי קירמאיר, גיא רובין.ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי-נאמן. עיצוב תפאורה: צבי פדלמן. מוזיקה: מוטי פרנסס. תלבושות: יערה צדוק. תאורה: אפי אוגד.

דף ההצגה בתיאטרון קרוב

יואב איתמר הוא הבעלים של חברת העריכה, התרגום והליווי בהליך הכתיבה "חבר לעט", עורך שותף במגזין ובהוצאת מקף

The post לעוף אל החופש – ביקורת "קומדיה" מאת יואב איתמר appeared first on ילדי הקומדיה.

על הקומדיה "מלך ישראל" בצוותא הייתי אמורה לכתוב כבר קודם. פספסנו את ההצגה הזו כמה פעמים (פעם אחרונה כי הייתי במיון עם עירוי, סיפור אמיתי), וחבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע.
כי זו הצגה מצחיקה.
גור קורן, מחזאי פרינג' ותיק שאחראי גם ל"המוגבלים" ול"חמישה קילו סוכר", אחראי לכיף הזה עם מוריה זרחיה ("הגדוד העברי"), שביימה. בתכנייה היה כתוב שזו הייתה אמורה להיות מונודרמה, ומה אגיד לכם – יופי שהיא צמחה לשישה שחקנים, ועוד משעשעים ומוכשרים כמו דורון בן דוד, מתן זרחיה, אלי מנשה, עומר עציון, נטלי פרץ (זאת סוזי האחות מטיפת חלב! היא פה! ואם תתנהגו יפה היא גם תעשה חיקוי ממש טוב שלה באיזה רגע לקראת הסוף) והדר שחף-מעיין.
ומה בעצם קורה? ובכן, תכירו את עמרי. בעצם אולי אתם כבר מכירים אותו. הוא בן 33, גר בדירה עם שותפה ברמת גן, אוהב סרטים של אסי דיין, המצב החביב עליו הוא ישיבה, והוא עובד בסלקום כבר שמונה שנים. נכון שזה נשמע מוכר? אני מכירה אפילו יותר מאחד כזה.
עמרי יושב שבעה על אמא שלו. היא לא היתה מבוגרת בכלל, ומה פתאום עכשיו סרטן, באמצע החיים?
וכשעמרי קם מהשבעה, מתחילים לקרות דברים מוזרים.
מוזרים כמו קולו של עמרי מלך ישראל (מלך ישראל ארבעה מלכים אחרי ירבעם, לא ידעתם את זה? חבל, זה מבאס אותו מאוד) שבוקע פתאום מגרונו ומורה לו לעשות דברים כמו לא לגלח את הזיפים שצמחו לו ושהבוס שלו מאוד לא אוהב, לשתות הרבה יין, לבקש מכל אישה שחולפת על פניו להסיר את בגדיה (בתוצאות מפתיעות) ואחר כך גם לצאת לטיול ארוך בארץ ישראל המודרנית ולא להתרשם ממנה בכלל.

טיפוס כריזמתי, העמרי הזה. כלומר לא עמרי אלא עמרי השני, עמרי מלך ישראל. הוא מופיע גם בהתגשמות פיזית, לבוש גלימה מלכותית ביותר (וחושפת מדי פעם בוקסר מודרני למדי, כנראה פשרה עם דרישות ההגינות הדתית). בגדול הוא לא ממש מתרשם ממה שהוא רואה, לא מהמארח שלו ולא מהמדינה שהוא חי בה. ואיך אפשר לקחת את המדינה ברצינות, כשארבעת השחקנים שאינם עמרי ועמרי משחקים לסירוגין קולגות ולקוחות מעצבנים יותר או פחות ב"סלקום" (הסניף המקולל בדיזנגוף סנטר. אני כבר שלוש שנים מתכננת להתנתק מהם אחרי שני ימי שישי שבזבזתי שם ומה שהולך בהצגה אפילו לא מתקרב לאמת המרה), בוס מעצבן אפילו יותר, סטודנטים לקולנוע ("מי יותר גאון, ווס אנדרסון או פול תומס אנדרסון?"), טיפוסים הזויים לגמרי ברחוב ("מה אני יכול לומר לך על המלך עמרי? אל תקרא לבן שלך ככה, שם רע! בגללו נהרגו יהודים! כן, לנו יש שני בנים, יגאל וברוך, שיהיו בריאים"), ובלי להזכיר בכלל את חבורת הבית"רניקים באיצטדיון טדי.
הסוף הוא, ובכן, בדיוק מה שהייתם עושים אם דבר כזה היה קורה לכם, ולא נוסיף. ומהדרך, ובכן, נהנים. הקהל נהנה, השחקנים נהנים, כולם נהנים.
לא רק על משחק בנוי התיאטרון. יש גם תפאורה ותלבושות מינימליסטיים וממצים, ובחירות מוזיקליות ממש גאוניות (בלי ספויילרים, שיר הטרטע הוא אחד מרגעי השיא בהצגה). בגדול, אפשר לומר שלמדנו משהו. אנחנו חיים במדינה הזויה, מרגיזה, קצת עקומה ומלאת הפתעות, ומצחיק פה עד דמעות.

וזה לא רק אנחנו. כי ההצגה הזו מדברת גם לקהלים שלא בהכרח חשים שהיא נכתבה עליהם. ביציאה עלו איתנו במעלית חבורת טינאייג'ריות. הן התלהבו מההצגה המצחיקה ומכמה תיאטרון הכל נראה, וריכלו ש"הנה, עכשיו היית בהצגת פרינג'. היית בכזו פעם?"
"לא", ענתה הטינאייג'רית הטינאייג'רית מכולן. "רק בהבימה פעם, כשאמא שלי ניסתה לשחור לי תרבות".

אז שחרנו לנו תרבות, סאטירה וצחוקים, ויצאנו ללילה הלח מרוצים.

ההצגה הבאה – בצוותא, ב-24.6

The post כתבו עליך הצגה appeared first on ילדי הקומדיה.

מאת טל ניר קסטל

סמכו על  תיאטרון הספרייה של בית צבי, תיאטרון בית הספר למשחק, מעוז הכמעט-פרינג' שלא מחויב למחזאים ישראלים. בית צבי מפיק באופן קבוע מחזות קמריים מרעננים, דברים שלא תמיד נראה בתיאטראות הרפרטואריים וכנראה גם לא בפרינג'. כמו "חיים פרטיים" – מחזה קמרי לארבע דמויות מאת נואל קוארד, משנת 1930.

נואל קוארד נולד ב-1900. הוא היה כוכב, שחקן, אמן קברט,  פזמונאי ומלחין, אמן שנינויות בריטי וכותב מוכשר. מחזותיו שלטו באולמות בשנות העשרים והשלושים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ספג ביקורת רבה בגלל סגנון חייו הנוצץ – שהתחייב בגלל עבודתו עבור שירותי הבטחון הבריטיים(!)… וכי אהב גברים.

הפגיעה בתדמיתו היתה קשה. רק שנים אחר כך, לקראת מותו, יכול היה לספר את האמת על פעילותו כסוכן באותה תקופה.

שנים  לאחר מכן החלו מחזותיו לקבל ביקורות שליליות והאולמות כבר לא היו מלאים. לכן החל ליצור ולככב בערבי קברט ואפילו, שומו שמים, בטלויזיה. הוא נפטר ב-1973 והשאיר מורשת שנונה, שממנה אנחנו נהנים עד היום.

בבית צבי העלו לאחרונה   (ב-2007 עלה המחזה בבית ליסין) את הקומדיה "חיים פרטיים" בבימוי מיטו בוזקוב. שני זוגות מגיעים לאותו מלון לירח הדבש ומתברר שהם חולקים קצת היסטוריה. אף אחד לא ציפה למפגש הזה – הרי מה הסיכויים שזוג יתגרש, שני בני הזוג יינשאו שנית באותו יום ממש ובאותו ערב יגיעו לאותו מלון לחגוג את ירח הדבש שלהם וישתכנו חדר ליד חדר? האם הרומן ביניהם יתעורר מחדש? לא נוכל לגלות אלא ששני הזוגות הלא יציבים האלו מסתבכים אף יותר.

(מתוך הסרט מ-1976 בהפקת ה-BBC)

את הקומדיה כתב קוארד עבור חברתו גרטרוד לורנס, ובהצגת הפתיחה שיחק גם לורנס אוליביה. ככה זה, הכל לחברים, קשה למצוא מי ישחק במחזות פרינג' בימינו. הפעם משחקים נטלי סמי-פאדני, ערן מור, דיוויד לוינסקי ויעל פרימר. הארבעה מציגים מנעד מרשים – דיוויד לוינסקי כפוץ נפוח ומרובע, יעל פרימר כפרימדונה מנייריסטית למדי, ערן מור כחתיכת ערס ונטלי סמי-פדאני ככלה הצעירה והדי מעצבנת. וכולם שנונים, נגישים וחביבים באופן אמין.

ארבעה טיפוסים מעצבנים עם היסטוריה עסיסית נפגשים במרחב מאוד מצומצם. לא יהיה שמח? יהיה. הניצוצות עפים, הקשרים מתהדקים, ובמערכה השנייה כבר כולנו בפריז, הולכים מכות. כן, מכות. המחזה, שכאמור עדיין שנון ומצחיק, נכתב לפני שאלימות במשפחה הגיעה לכותרות. וזה אפילו קליל – הקרבות סלפסטיקטיים להפליא ואפילו משעשעים. את הכוריאוגרפיה שלהם יצר גיל  וינברג, ועשה עבודה יפה מאוד. אמנם ריקודי שנות העשרים הצליחו לו קצת פחות, והריקוד היה נוקשה. זה צרם לי, היות שריקודי שנות העשרים חגגו את החופש החדש של הגוף שכבר לא הוגבל בשכבות ובמחוכים.

התלבושות היו יפות אבל לא ברורות – פרימר קיבלה שמלות שנות העשרים זוהרות ומשגעות, אבל הצבע הוורוד של השמלה שבה פתחה סמי-פדאני את ההצגה לא החמיא לה בכלל ונראתה, אפעס, מלפני עשרים שנה, אבל לפחות החליפות שקיבלו הגברים היו מוצלחות. התפאורה והאביזרים של סשה ליסאנסקי היו מוצלחים מאוד – מהמרפסת הכפולה של תחילת המחזה, דרך הסטודיו הפריזאי המאובק של המערכה השנייה ועד המצלמה של ויקטור, ששימשה אותו לאיזה סלפי ברגע הכי לא מתאים.

בין שלוש המערכות מפרידה הברקה – קטעי וידאו, כביכול תיעוד תקופתי של השחקנים. מרענן ומשעשע, והורג זמן יופי עד שמחליפים תפאורה ותלבושת. ועכשיו, בואו כולם, הנה התחילה המערכה האחרונה…

רגע, זהו?

הגענו אמנם לסוף, אבל איפה הפתרון? הסיכום? הקתרזיס? נראה שאין כזה… מה שהיה הוא שיהיה וכולנו נגיע לאותו מקום. אבל אין שום סיום לסיפור, אפילו לא קלוש.

אולי התרגלנו לטוב במאה ה-21, ויכול להיות שלועסים לנו את החומר לגמרי ולא נותנים לנו לעבד אותו בעצמנו?

אולי, אבל הסוף עדיין אכזב אותנו. הרי צחקנו, התרגשנו, נקשרנו וקיווינו שהדמויות האלה ימצאו את מקומן… היה לנו עצוב לראות שזה כנראה כבר לא יקרה.

ההצגה בתיאטרון הספרייה ברמת גן. הצגות נוספות יתקיימו ב-6-7 ביוני וב-3-12 בספטמבר

The post חיים פרטיים, קומדיה מאת נואל קוארד – ביקורת appeared first on ילדי הקומדיה.

כבר היה נדמה שכל הסאטיריקנים הלכו להתאבד כי הם לא עמדו בתחרות עם המציאות. אולי הכל כבר נעשה ושוב יעלו השמות הישנים, אף שרוחות רפאים מתקשות מאוד לכתוב סאטירה. מתוך האפילה הרפרטוארית הגיח שי אזולאי והקים את הצגת הסאטירה "המחלקה", מאפס, באמצעות עזרה מחברים ומימון המונים, הצגה על חבורת חיילים שנשלחו לשמור, אבל על מה? האם אפשר למצוא עוד אבסורד בצבא? מתברר שכן.

למה לעשות סאטירה בארץ?

"כי זה עוד חוקי, בינתיים".

לאחרונה נחשפנו לשחיתויות בצמרת, לריבים ילדותיים של צמרת הביטחון, לאינפנטיליות מביכה של פוליטיקאים. מה הסאטירה יכולה להוסיף למציאות?

"אני חושב שהסאטירה עוזרת לנו להבין את החברה שבה אנו חיים, היא יוצרת מרחק מסוים בינינו לבין המציאות ומאפשרת לנו להסתכל על המצב באופן ביקורתי. בוא ניקח סתם דוגמה פיקטיבית – נגיד, ראש ממשלה שמרכל עם המזכירה שלו על שר הביטחון, וקורא לו מטורף ומושחת וקנאי. אם תראה את זה בחדשות, אז מה תגיד? מקרה בודד, טיפוס מסואב, קטנוני וחסר מצפון. אבל אם תראה את אותה סצנה בהצגה, אז אולי תחשוב שיש לה משמעות סמלית, אולי תתחיל לנתח את המשמעויות שלה – אולי תבין שהאיש בעצם משקף אותנו, את החברה שלנו, שהרי ממנה הוא צמח ואותה הוא מייצג בעיני העולם".

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

"חנוך לוין, פרנץ קפקא, סמואל בקט, דודו גבע, גוטפריד גוטהלף זוויסיג".

"המחלקה" עוסקת באבסורד בחיי הצבא. מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בצבא?

"את הסיפורים הממש טובים אני שומר לרומן טרגי-קומי שעדיין אין לי אומץ לכתוב, אבל אני יכול לספר על מקרה אחד של קצין בכיר שבא לבקר אותנו בזמן ששמרנו ליד קבר רחל – לאחר שהוא נשא את הנאום שלו על התפקיד החשוב שאנחנו ממלאים שם, הוא שאל את החיילים לגבי התנאים במוצב, אם יש להם את כל מה שהם צריכים, וכדומה. אחד החיילים נעמד ואמר שאחד המפקדים תמיד נדחף לפניו בתור לשחק בפלייסטיישן, ושולח אותו לעשות כל מיני מטלות כדי שלא יפריע לו. באותו יום המפקד הזה הועף מהפלוגה".

מה אתה חושב על הסאטירה של היום?

"אני לא יודע אם יש היום סאטירה, יש הומור שחור, נונסנס, חיקויים, והרבה דאחקות, אבל סאטירה אמתית שיכולה לעצבן ולעורר מחשבה לא ראיתי מזמן. אולי גם 'המחלקה' היא לא באמת סאטירה – כלומר ראיתי אנשים שיוצאים באמצע ההצגה בכעס. אז זה נותן לי קצת תקווה, אבל לפעמים אני שוכב ער בלילות וחושב, 'אולי זה סתם הומור שחור? אולי פרודיה? גרוטסקה? בורלסקה?'".

המחלקה קרמה עור וגידים בזכות מימון המונים. יכול להיות שבניגוד לדעה הרווחת, ההמון יכול לשאת סאטירה?

"כמה מאות תומכים, כולל משפחה וחברים, לא ממש מייצגים  את הציבור הרחב, אבל אני חושב שצריך סאטירה, גם אם רוב הציבור יישאר בבית לראות האח הגדול. ההשפעה של 'מלכת אמבטיה', למשל, הייתה הרבה מעבר לכמה המאות שצפו בה. אפשר רק לקוות שלמרות התחרות הרבה עדיין יימצא מקום ליצירות סאטיריות שיעוררו דיון ציבורי".

 מה המילים שהכי מצחיקות אותך?

"מפנק, במיוחד כשהמילה מתייחסת לחטיף גרנולה, נוזל כלים, או כרטיס אשראי".

 מה הדבר הכי אבסורדי שקרה לך בתיאטרון?

"בכל פעם ששחקן מנסה לפענח את המהלך הנפשי המדויק של הדמות שהוא מגלם זה קצת מרגיש לי מגוחך. למה הדמות אומרת ככה ולא אחרת? מי יודע? חצי מהזמן אני בעצמי לא יודע למה אני אומר את מה שאני אומר".

מה התפיסה הקומית שלך?

"מותר לצחוק על הכל, אבל לא הכל מצחיק".

 מה תיקח איתך לסוף העולם?

"גרביים להחלפה".

***
ההצגות הבאות:

The post ראיון עם שי אזולאי ("המחלקה", הצגה) – פרויקט סאטירה appeared first on ילדי הקומדיה.