ג'ואן ריברס עדיין נותרה הקומיקאית הכי חדה, בוטה ופרועה שנראתה על המסך. לכבוד יום הולדתה ה-93, קומיקאיות ישראליות מסבירות איך היא פרצה את הדרך, ניפצה תקרות זכוכית ולימדה אותן שאפשר להיות מצחיקה בלי להיות "נעימה" 

"חבל שאין לי אחות תאומה, ככה הייתי יודעת איך הייתי נראית בלי כל הניתוחים הפלסטיים".
ככה הייתה ג'ואן ריברס: קומיקאית שלא דפקה חשבון לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה. אישה שהפכה את הגוף שלה, הפנים שלה, הזקנה שלה, היהדות שלה וכל מה שאנשים אחרים ניסו להסתיר, לחומר קומי חד, פרוע ולא מתנצל. כמעט 12 שנה אחרי מותה, היא עדיין בלתי נשכחת: בגלל הקול, בגלל הפה הגדול, בגלל הבדיחות שאף אחד אחר לא העז להגיד, ובגלל היכולת הנדירה לצחוק גם על הדברים שהכי כואבים.

ביום שני הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה ה־93: ריברס נולדה ב-8 ביוני 1933 בברוקלין בשם ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למשפחה יהודית ממוצא רוסי. עוד לפני שהפכה לאחת הנשים הכי חדות בטלוויזיה האמריקאית, היו לה שאיפות גדולות כשלמדה בברנרד קולג' וניסתה למצוא את דרכה בעולם הבידור. 

בתחילת הדרך היא עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדונים קטנים ונאבקה על כל במה, עד שהגיעה ב-1965 ל־The Tonight Show  של ג'וני קרסון. ההופעה הזו שינתה את חייה: קרסון זיהה מיד את הכישרון שלה, וריברס הפכה לאורחת קבועה ולאחת הקומיקאיות הבולטות בארצות הברית. 

מאז היא הנחתה תוכניות אירוח, כתבה ספרים, הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, זכתה באמי, ובעשורים המאוחרים של חייה הפכה שוב לאייקון תרבותי דרך השטיח האדום ו־Fashion Police  בערוץ E! שם ביקרה את שמלות הסלבס, את האיפור, את התסרוקות מבלי להתחשב בכללי הנימוס של הוליווד. 

לצד זה, היה לה גם הומור עצמי משובח: היא דיברה בלי בושה על ניתוחים פלסטיים, על הזדקנות, על כסף, על בדידות, על כישלונות ועל הרצון להישאר רלוונטית בכל מחיר. במקום להסתיר את האובססיות של הוליווד, היא פשוט לקחה אותן, הגדילה אותן והפכה אותן לפאנץ'.

הסוף שלה היה דרמטי כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שלה. באוגוסט 2014 ריברס עברה הליך רפואי שנועד לבדוק שינויים בקול וצרידות, וכלל בדיקה של אזור מיתרי הקול ודרכי העיכול העליונות. במהלך הניתוח היא סבלה ממחסור בחמצן ואיבדה את הכרתה. זמן קצר לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 2014, היא נפטרה בגיל  82 מדום לב. 

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה"

לאורך השנים ריברס השפיעה על דורות של קומיקאים וקומיקאיות, ובעיקר פתחה דלת לנשים שרצו להיות מצחיקות בלי להיות חמודות, מנומסות או "נעימות". היא הוכיחה שאישה יכולה לעמוד על במה, לדבר על הגוף שלה, על אמא שלה, על היהדות שלה, על הגיל שלה ועל התעשייה שמקיפה אותה, ולעשות את זה בלי לבקש רשות מאף אחד. 

לכבוד יום הולדתה שוחחנו עם כמה קומיקאיות בולטות בישראל, שסיפרו על ההשראה שקיבלו מג'ואן ריברס.

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה", אומרת הסטנדאפיסטית, מקימת מועדון הסטנדאפיסטיות בצוותא ומנחת סדנאות סטנדאפ, חגית גינזבורג. "היא הייתה אחת הסטנדאפיסטיות הראשונות, בתקופה שבה לא היו כמעט סטנדאפיסטיות, ובטח לא כאלה שלקחו את הבמה בפריים טיים. היא דיברה על נושאים שבאותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, היה מקובל לחשוב שרק גברים מדברים עליהם: סקס, מערכות יחסים והורות. היא הייתה מאוד צינית, וחטפה המון ביקורת". 

גינזבורג מוסיפה כי גם היום הפער הזה לא באמת נעלם. "איזה כיף שהעולם השתנה, והיום אנחנו גם חוטפות המון ביקורת על דברים שאנחנו אומרות, בזמן שגברים אומרים בדיוק אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. אבל אני חושבת שבלעדיה היה הרבה פחות חופש לנשים לדבר על הבמה. היא הייתה מדהימה. ויש לי ספר חתום שלה, שקיבלתי פעם מערוץ E! וזה נראה לי הפריט הכי בעל ערך שיש לי בחיים".

התסריטאית והקומיקאית שרון לוקסנבורג נחשפה לריברס דווקא דרך הגלגול המאוחר יותר בקריירה שלה, זה שהפך אותה לאייקון טלוויזיוני עבור דור חדש של צופים.

“בג'ואן ריברס נתקלתי לראשונה דרך התוכנית משטרת האופנה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בשוק מעזות הרוח שלה. היא טינפה על סלבריטאים בצורה הכי וולגרית, יצירתית ולא דופקת חשבון שראיתי, וזה עוד בערוץ שבא להלל ולרומם את תואר הכוכבנות. באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה שיא הווק, אבל היא כבר הלכה לכיוון. להיתקל בתוכן כל כך משוחרר רסן, ועוד מאישה בפריים טיים, זה היה לא רגיל בשבילי". 

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה"

לדבריה, ההשפעה של ריברס עליה כקומיקאית הייתה גדולה: "לראות קטעים של ריברס על הבמה מאוד השפיע על הדרך שבה ניסיתי לעצב את הפרסונה הבימתית שלי כסטנדאפיסטית, במיוחד בצורת ההגשה. היה לה טיימינג קומי כמעט מושלם, ויכולת לספר סיפור בצורה שנשמעה כאילו היא סתם מרכלת עם חברה, ואז להפתיע עם הפאנץ' הכי חסר רחמים בעולם. כמובן שהעובדה שהיא הייתה יהודייה ותמיד הגנה על מדינת ישראל בכל ראיון אפשרי גרמה לי לאהוב אותה אפילו יותר. יש לה אפילו קעקוע של 6M על היד, כמחווה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה. אני לא בוכה בהרבה מקרים של מוות של מפורסמים, אבל במקרה שלה בהחלט כן. הרגשתי כאילו היא קרובת משפחה רחוקה. אף אחד לא יהיה כמוה. היא הייתה פרסונה של אחת בדורה".

גם אצל הסטנדאפיסטית, היוצרת, השחקנית והמנחה אלמוג שור, ההשפעה של ריברס הייתה קשורה לא רק לבדיחות, אלא גם לאופן שבו היא החזיקה את עצמה על הבמה: גדולה, נוצצת, נשית ומוגזמת. "ג'ואן ריברס גרמה לי להבין שיש מקום לקומיקאית שהיא גדולה, שהיא מנצנצת, שהיא מאוד נשית בהוויה שלה. הרפרנסים לתרבות הפופ ולקהילה הגאה, המעילים הוורודים המנצנצים, האהבה לאופנה, כל זה נתן לי באופן אישי חיזוק ענק להיות מי שאני על הבמה", אומרת שור. "הרבה קומיקאיות הן דווקא קצת ‘זכריות’ על הבמה, וזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שזה. וג'ואן, לעומת זאת, אימצה את הנשיות שלה, וזה דבר שמאוד התחברתי אליו". 

"לא כאישה, אלא פשוט אחת הטובות והמבריקות שהיו פה"

בהקשר הזה, מעניין לשאול האם ההומור של ג'ואן ריברס היה "הומור נשי", או שאולי עצם ההגדרה הזאת כבר מצמצמת את מה שהיא עשתה. ריברס אמנם דיברה לא מעט על נשיות, גוף, גיל, זוגיות, אימהות ויופי, אבל היא עשתה את זה באותה בוטות, חוצפה וחוסר רחמים שהיו שמורים במשך שנים בעיקר לגברים על במה. אז האם יש דבר כזה הומור נשי?

"אני שונאת את המושג הזה הומור נשי", אומרת גינזבורג. "הוא מאוד מקטלג, הוא מאוד מנמיך, והוא מייצר איזו קונוטציה של אישה שעומדת על הבמה ומדברת על זה שהיא שמנה, על זה שהיא לא רוצה לשכב עם בעלה, וכמה הילדים משגעים אותה. וזה פשוט לא נכון”.

לדבריה, ההפרדה הזאת מיותרת מראש. “יש אנשים שעושים סטנדאפ. זה יכול להיות גבר, זו יכולה להיות אישה, זה יכול להיות נון בינארי, זה יכול להיות כל דבר. כשאומרים ‘הומור נשי’, ובארץ זה מושג מאוד מקובל, זה עושה לי ויברציות בגוף, לא בקטע טוב. כי מה זה הומור נשי? מה זו השטות הזאת? יש אישה שעושה סטנדאפ, וכל סטנדאפיסט, לא משנה מה המגדר שלו, מדבר על הנושאים שקרובים לליבו, על החיים שלו, על עצמו ועל מה שמעסיק אותו. ואם יש לי פות, זה לא הופך את ההומור שלי לשונה מהומור של גבר שמדבר על הבולבול שלו".

לוקסנבורג מסכימה. “בני אדם הם יצורים עם חוש הומור", היא אומרת. “כמו שלגברים יש חוש הומור, גם לנשים יש חוש הומור. עד היום לא הבנתי מי החליט שהומור שייך לגברים. הוא בטח היה גבר. אני חושבת שבשנים האחרונות פחות רואים את הדיפרנציאציה הזאת. הסכר נפרץ, וכל מי שמצחיק, גבר, אישה או דולפין, יכול לנסות את מזלו בשואו ביז”.

שור מצטרפת לאותה עמדה: "בעיניי אין כזה דבר הומור נשי", היא אומרת. "פעם היו אומרים את זה על הומור שהוא מאוד אישי ומביא סיפור שלך, בניגוד לסטנדאפ של ‘מכירים את זה’. אבל באמת שהיום כולם עושים את זה, ובטח הטובים ביותר, גברים, נשים ומה שלא תהיו כאחד”.

מבחינתה, החלוקה האמיתית פשוטה הרבה יותר. "יש הומור טוב והומור לא טוב, זה הכול. לפעמים הוא מגיע מאישה ולפעמים מגבר. ג'ואן ריברס הייתה חדה מאוד, עם לשון עוקצנית, עם עבודת קהל, פאנצ'ים לא צפויים והרבה הומור עצמי. זה יכול לתאר הרבה נשים והרבה גברים בקומדיה, אבל היא עשתה את זה כמו ג'ואן. ובגלל זה היא אחת הטובות, לא כאישה, אלא פשוט כאחת הטובות והמבריקות שהיו פה".

The post לקראת יום הולדת 93: קומיקאיות ישראליות מספרות על הדיווה ג'ואן ריברס appeared first on ילדי הקומדיה.

דנה פרי סגל היא סטנדאפיסטית ישראלית, אמא ונשואה, כמו מרגו רובי. מופעי הסטנדאפ שלה עוסקים בחיי היומיום ובזוגיות ובהורות כחלק מחיי היומיום. היא מופיעה ברחבי הארץ, מנהלת את הפודקאסט "מצחיק שזה עצוב",  על הסיפורים מאחורי הסטנדאפ, כמו ילדי הקומדיה. והיא משלבת הומור עצמי על אהבתה לפחמימות, כמו עוגי. היא גם בעלת ניסיון בעולם הפרסום והשיווק, כמו דון דרייפר. ילדי הקומדיה שאלו אותה שאלות.

למה בחרת להיות קומיקאית?

"תמיד אהבתי לכתוב ותמיד אמרו לי שאני מצחיקה, אבל במשך שנים רבות מדי לא עשיתי את החיבור 

"דווקא אחרי חופשת לידה שנייה, מתוך שעמום, ריקבון  וצורך בשינוי מצאתי קורס כתיבה קומית של כמה חודשים. בסופו שאלו מי רוצה להופיע בערב סטנדאפ של בוגרי הסדנאות. הפתעתי גם את עצמי כשישר אמרתי כן בלי להתבלבל, כי תמיד התרחקתי מבמות. עבדתי חודש על הסט הראשון שלי וניסיתי אותו על כל מי שנקלע לדרכי. 

"כשעליתי על הבמה בפעם הראשונה זה הרגיש הכי נכון בעולם. הייתה לי הופעה מעולה והרגשתי שאני כישרון מולד, כוכבת בהתהוות. מרוב בלבול מהגילוי הזה לקח לי חודשיים לאזור אומץ ולהופיע שוב. הפעם השנייה בחיי הייתה בסוף 2019. עליתי להופיע בצוזאמן בערב של עידן רונן וקובי בלולו, שהם אגב סטנדאפיסטים מדהימים 

"הבאתי אפילו קהל שיבוא לראות. שם גיליתי מה זה להתרסק, וכמה שזה פאקינג כואב! החלטתי לא לוותר, ונרשמתי לעוד קורס סטנדאפ בקאמל אצל אריק זילברמן, כדי להכריח את עצמי ללמוד לעשות את זה כמו שצריך. אלו היו השעות הכי כיפיות שלי בכל שבוע. 

"מאז אני בסצנה כבר שש שנים וחצי בעברית ובאנגלית, בארץ ובחו״ל. ובשנים האחרונות גם עושה הופעות פרטיות בתשלום לכל סוגי האירועים כמעט, אבל  לא משנה כמה אני אופיע אני עדיין מרגישה שאני ממשיכה ללמוד ולהשתפר".

שאגת הלביאה

למה בחרת להיות אישה?

"אני חושבת שלבחור לא להיות אישה יהיה כנראה תהליך יותר קשה. לא בטוחה שיש לי כוח להתמודד עם הבירוקרטיה ולהתארגן על איברים חלופיים. בהחלט הייתי שמחה לנסות להיות גבר לכמה ימים. 

"אני לא מחדשת פה לאף אחד שזה לא קל להיות אישה  אבל רק בשש השנים האחרונות אני מבינה עד כמה. בכל פעם שיש מחלה או מגפה וכדומה אני חוזרת אחורה  להיות אמא במשרה מלאה, וכל השאיפות, הרצונות והקריירה נדחקים הצידה. 

"בזמן שאגת הארי פרסמתי פוסט מצחיק בקבוצת מאמצחיק – קבוצה של כמעט מיליון נשים, על החיים שלי בזמן המלחמה וקיבלתי אלפי תגובות מנשים שגרמו לי להבין עד כמה אני לא לבד וכמה נשים מסתובבות בתחושת הישרדות שקטה. אז החלטתי לפתוח ערב סטנדאפיסטיות ולקרוא לו 'שאגת הלביאה', כי גם  השאגה של הנשים צריכה להישמע. זה היה אמור להיות ערב חד פעמי, אבל היה כל כך טוב שהחלטנו לעשות אותו שוב  מפה לשם הגענו לערב חד פעמי שלישי  תרשמו, 31.5, הערב הבא של שאגת הלביאה, באבי בר, הוד השרון, ערב סטנדאפיסטיות לפנתיאון  כיף להופיע עם נשים ולקהל של נשים, כמובן שגם גברים מוזמנים, יש כרטיסים באתר סטנדאפיסט". 

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

"כשהתחלתי להופיע הראשונים שהתחברתי אליהם היו  לואי סי קיי, דייב שאפל ופיט הולמס. בהמשך גיליתי את מייק בירביגליה, עם האמנות של לספר סיפור טוב ומעורר השראה.

"אלי וונג היא כנראה הסטנדאפיסטית שאני הכי מתחברת אליה, וגם את טיילור טומלינסון אני מאוד אוהבת ואת ניל ברנן שאפילו זכיתי לראות בלייב בניו יורק, ממש התרגשתי". 

אין נקניקייה קרה מדי

מה הדבר הכי מצחיק ומביך בלהיות אמא?

"הדברים שאת עושה כשאף אחד לא שם לב, מחרישה קרמבו מעל הכיור או אוכלת שאריות כי חבל לזרוק. יש לי בדיחה על זה בסטנדאפ שמאז שאני אמא המוטו שלי הוא שאין נקניקייה קרה מדי או גלידה חמה מדי, אני יכולה לאכול הכל". 

את מי את מעריכה בסצנה הקומית של היום?

"נתחיל בנשים – חגית גינזבורג כי יש לה יכולות אלתור וכתיבה עילאיות. מיטל אבני וסיגל כהנא הן גם סטנדאפיסטיות עם אנרגיות במה מדהימות שתמיד כיף לראות; שיר ראובן כי אני מכורה לכל מה שהיא עושה.  מהגברים אני מעריצה את שחר חסון על זה שהוא כ״כ מוכשר וגם עובד הכי קשה בתחום. את יוחאי ספונדר על זה שהוא עשה את הבלתי ייאמן ומצליח מאוד בחו״ל. את אלי חביב שהוא איש צנוע, וההומור שלו כיפי ומתוחכם. יש עוד המון סטנדאפיסטים מעולים וגם כאלו יותר חדשים ומוכשרים בטירוף, אבל אני לא רוצה לנקוב בשמות כדי לא להפלות". 

מה זה אומר אהבה חריגה לפחמימות? מה המקום הכי טוב לקחת אותן לדייט?

"פחמימות אצלי זה כמו מעשים טובים, זה נעשה בסתר. בימינו אני מאוד מתאמצת לדחוף חלבונים וירקות לתפריט שלי, אבל בעולם מושלם הייתי כנראה ג׳אנקי של מאפיות". 

מה הטיפים שלך לסטנדאפיסט המתחיל?

"להופיע כמה שיותר, להקליט כל הופעה ולהקשיב לה, גם להופעות שגורמות לך לרצות להגר לאיסלנד, להחליף שם ולפתח קריירה של סוכנת ביטוח. לזכור שאלוהים נמצא  בניואנסים הקטנים, בעריכות ובשכתובים, לנסות לפחות משהו חדש קטן אחד כל הופעה, ליצור קשרים, שיתופי פעולה ויוזמות.  

"בהתחלה הכי חשוב זה למצוא את  עשר הדקות הטובות שלך ומשם לתת לחומר להשמין, להמשיך גם כשקשה ולעשות עבודת רשת טובה". 

מצחיק זה עצוב

יש לך פודקאסט מצחיק שזה עצוב, שמחבר בין קומדיה לטרגידה. מה גילית בו ואסור לך לספר?

"אני יכולה לספר לך אבל אז אצטרך להרוג אותך. סתם, הפודקאסט הגיע דווקא ממקום של להבין אם ואיך אפשר לצחוק על הכל. רציתי לצחוק גם על הדברים העצובים,  אז הזמנתי אנשים מצחיקים ודיברנו על המון נושאים כמו מוות של הורים, הטרדות מיניות, פוסט טראומה, גזענות, הומופוביה ועוד. שמעתי על התהליך שהם עברו  מטרגדיה או מהתמודדות קשה לקומדיה, וכל אחד לקח את זה לכיוונים אחרים. 

"בעיקר גיליתי מחדש את המרואיינים המדהימים, היו שם למשל סטנדאפיסטים שאני פוגשת באופן קבוע אבל מעולם לא ישבתי איתם לשיחה כזאת עמוקה, גם את האנשים שהכי קרובים אלינו אנחנו לא שואלים אף פעם את השאלות האלו שהייתה לי הזכות לשאול. 

"מדי פעם ביקשו ממני להוריד משהו בעריכה, סיפור על הטרדה או הליכים רפואיים לא מתוקשרים או שנסחפנו בריכולים וכדומה"

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

"נקבובית מילה מצחיקה. גם שומה. אני אוהבת גם להגיד זנבות, כי זו מילה בעברית שתמיד נשמעת עם מבטא רוסי".

באיזה מקום היית הכי רוצה להופיע ומי המניאק שמונע בעדך?

"לפני כמה חודשים כשהייתי בניו יורק ישבתי בקומדי סלר שזה אחד המועדונים הכי שווים אם לא ה… ודמיינתי שיש תקלה ואף סטנדאפיסט לא יכול לעלות וכורזים במיקרופון, 'יש סטנדאפיסט בקהל?' כמו יש רופא בקהל… ואני עולה. להופיע כמו סיפור סינדרלה  וסוגרת את הערב בתור ה bff של  סיינפלד. בכללי להופיע בחו״ל תמיד מרגש אותי. 

"אבל ברצינות, אני מרגישה שהופעתי בכל סוגי הבמות, מועדונים, במות קטנות, גדולות, חלטורות, חתוליות  כולל באירופה אמריקה, וההתמקדות שלי כרגע היא להמשיך לשייף את המופע שלי כדי לפתוח מכירות כרטיסים למופע מלא שאנשים ירוצו לראות. 

"אני לא אתנגד גם לעוד כמה טורים בחו״ל בעתיד  אבל בעיקר הייתי שמחה שתימשך השגרה ואוכל להשאיר את הרגל על הגז, ויאללה להגשים  עוד כמה חלומות לפני שכולנו מתים". 

The post דנה פרי סגל – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

מההומור הניסיוני של דניאל קורן, דרך הסטנדאפ האישי של חגית גינזבורג ונגה ד’אנג’לי ועד המיינסטרים של דרור קרן והסטלה של יונתן ברק – פסטיבל פאנץ' בתל אביב הציג הומור שונה מאוד וקשת רחבה של קהלים, אך כמעט בלי דמיון, נונסנס וקרקסיות

כשחושבים על סטנדאפ, המוח רץ לכיוונים הפארודיים, בדיחות אשתי, בדיחות הבדלים בין המינים, ההבדל בין האשכנזים ומזרחים וכן הלאה וכן הלאה. פסטיבל פאנץ', שהתרחש בשבוע שעבר בתל אביב, השיג מה שלא חושבים עליו בסטנדאפ הקלאסי: גיוון.

הניסיוניות של דניאל קורן, האלתורים של חגית גינזבורג וקהל הילדים של חרטטוני

היום הראשון, באירוע שמתחיל בבית ציוני אמריקה, מתחיל עם ההומור הבינתחומי והניסיוני של דניאל קורן (יוני, האחיין שלי בנץ), המטפל בטראומות שלו דרך הקהל, קטעי וידאו ערוכים ומוזיקה, חלק אלתורים וחלק דברים מוכנים וכתובים היטב. אומנם לא הכול משויף, אבל זו הופעה נדירה כל כך במחוזות הקוnדיה בארץ, שלפעמים היא גם בכלל לא קומדיה, אבל מצליחה לשלב את השילוב הנדיר של דמיון ופן אישי ריאליסטי. 

במקביל מתרחש האירוע של חרטטוני על הבמה. חרטטוני הוא שעשועון רשת ישראלי שעלה לראשונה בערוץ היוטיוב "דונקי" באוגוסט 2024 בו מדי פרק מתחרה עמרי הכהן בתחרות אלתור מול משתתף אורח, במטרה לענות תשובות לא נכונות בלבד לשאלות שמציג מנחה התוכנית אור בוטבול. זאת בדומה לשעשועון הבריטי QI. השעשועון נחל הצלחה עצומה ואף יצא בעקבותיו משחק לוח. גם המופע היה סולד אאוט, ולפי הסלפיז בחוץ הקהל היה בעיקר ילדים ונוער, שונה מהקהל של דניאל קורן.

מיד לאחר מכן מתרחש המופע של חגית גינזבורג, על רווקות מאוחרת, השעה המאוחרת, המשפחה מארגנטינה והדפיקויות האוניברסליות. חגית מתייחסת לא מעט לגיל של הקהל שלה, שהכי צעירים בו מתקרבים ל-30. הסטנדאפ מאוד אישי, על סיפור חיים ועל משפחה מטורללת לצד אלתורים שבו הקהל לפי חגית, חשב מה לעשות היום וחיפש בדיגיתל וכך מצא. כמי שבאותו טווח גיל באמת כך אני באמת מוצא הופעות. ההומור מצחיק וישיר ושונה מאוד מההומור של קורן, בעיקר האלתורים והחיקויים של דמויות שאני לא מכיר מהמשפחה שלה. במקביל ראש בראש אורי צייטלין ומוחמד נעמה בסטנדאפ של מיעוטים, החרדי והערבי, שוב הומור אחר, קהל אחר. והמרתון של הקומדי בר ממשיך במקביל לקהל הסטנדאפ המסורתי.

ההומור הנגיש של דרון קרן, הסטלות של יונתן ברק, הגסויות של ארז בירנבוים

היום השני שבו לא נכחתי כלל גם אירועים מאוד שונים, סטנדאפ של דרור קרן המתאים לקהל המבוגר יותר, סטנדאפ הארי פוטר לקהל מאוד ספציפי בגיל 40-30, יונתן ברק לקהל סטלנים וגם לקהל הצעיר, רוני ששון לקהל המשפחתי יותר, סטנדאפ של עולים לעולים דוברי רוסית, ארז בירנבוים לקהל גברי וצעיר בעיקר חובב גסויות, משה אשכנזי לקהל משפחתי וצעיר יותר שמחפש סטנדאפ נגיש.

ההומור האמהי של נגה ד'אנג'לי, הפרובוקציות של דניאל חן ומצגות

ליום האחרון מגיעה נגה ד'אנג'לי. בעבר מהצחוקייה וכיום בסטנדאפ ובסרטונים על הורות וזוגיות. בעל, שלושה ילדים, טיול לחו"ל פה ושם, סמים עם אבא שלה וסוג הוויברטור המדויק שכדאי לקנות (תקשיבו לאישה, היא יודעת על מה היא מדברת – טל). הסטנדרט, נו. כמו שהיא תקפיד להזכיר בתחילת המופע, זה מתאים לזוגות, רצוי הרבה זמן ביחד, רצוי עם ווטסאפ עסיסי ומלא היסטוריה (היא עלולה להקריא אותו על הבמה), אבל גם אם אין לכם בייביסיטר ותצטרכו ללכת עם חבר/ה – זה מצחיק. לא כמו סקס אחרי 20 שנות זוגיות, זה מלא אנרגיה, חזק, בוטה ועמוק… וזה מספק. שונה מכל הסטנדאפ הגברי שהיה ביום הקודם.

מי עוד היה שם?  דניאל חן, מי שהחל כסטנדאפיסט של הסטנדאפיסטים והתפרסם יותר בזכות ההצלחה של ילד רע – מתאים לקהל שמחפש הומור בוטה, נוקב וחסר מעצורים, שנוגע בנושאים טעונים ו"לא פוליטיקלי קורקט" כמו פשע, כלא, מין, גזע, דת, פוליטיקה ומלחמה, ומציע פרספקטיבה אישית, ישירה. גם סטנדאפ מצגות להיות או להיות המתאים לקהל המשרדים, הסטודנטיאלי או האינטלקטואלי האוהב הומור שנון עם הומור משרדי, והיה גם סטנדאפ באנגלית, כי ברוסית כבר היה.

ממוקד ושונה מכל הפסטיבלים – אבל לא וודוויל

פסטיבל פאנץ' הוא פסטיבל הסטנדאפ הראשון בתל אביב והפסטיבל השלישי בארץ בנושאי קומדיה ופסטיבל הקומדיה הראשון בארץ שלא קרוי על שם אף אחד. הפסטיבל הראשון הוא פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון.

הפסטיבל על שם אפרים קישון הוא אירוע שנתי המתקיים בירושלים, המוקדש לקומדיה, הומור וסאטירה ישראלית מקורית, מיוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, ומטרתו לקדם יצירה תיאטרלית חדשה ולחבר בין יוצרים צעירים למורשת הקומדיה הישראלית. הפסטיבל, שהחל ב-2022, מציע במה ליצירות מקוריות ופורצות דרך בתחום הקומי, וזכה לתמיכה רחבה מגופים ציבוריים ומעיריית ירושלים. הוא לא מתמקד בסטנדאפ בלבד אלא בכל אמנויות הבמה הקשורות לקולנוע, הצגות, הרצאות, סרטים, מופעי רחוב וסדנאות. הפסטיבל בתל אביב פחות רחב אבל יותר ממוקד למרות ההומור המגוון. 

אליהם מצטרף פסטיבל הקומדיה וההומור על שם ספי ריבלין בראשון לציון החוגג את שנתו ה-11, ומספק בידור יותר מיינסטרימי של בדרנים כמו ישראל קטורזה ואלי יצפאן, והצגות בידור כמו של יעל בר זוהר וגיא זו-ארץ. הפסטיבל בירושלים ובראשון מציעים גם תחרויות. בראשון תחרות מונולוגים קומיים וירושלים כולל תחרות הצגות. הפסטיבל בתל אביב, בניהולו האמנותי של אבישר סביר, הוא היחיד שעל טהרת הסטנדאפ אבל גם בלי תחרות.

למרות הפריסה הרחבה של סגנונות ההומור והקהלים יש משהו שמשותף לרובם: הפן האישי הוא הגורם והמחולל של הסטנדאפ, שזה נחמד כי זה סטנדאפ, בלי מסכות, אדם עומד ומצחיק בגובה העיניים על חייו, האבחנות שלו או על העולם סביבו.

אבל זה גרם לי לחשוב על מה שהיה חסר לי, ומה שהיווה בסיס לכל הפסטיבלים האלו: פסטיבל וודוויל מהמאה ה-19, מופע מגוון שכלל ריקודים, קטעי תיאטרון קצרים, קומדיות, סטנד-אפ מוקדם, קסמים, לוליינות, נאומים וקטעי ראינוע/פנס קסם. היה חסר לי קצת יותר קרקסיות, דמיון, דמויות מטורפות, נונסנס, עד איפה אפשר לקחת את גבולות הקומדיה. זו גם לא השוואה מדויקת כי הבדרנים של הוודויל היו בעיקר מספרי בדיחות, ובהחלט עדיף המצב היום, של החומר האישי והמקורי, אבל כאמור חסרה הקברטיות הקרקסיות, לפחות לי. לא בטוח שזה מתאים לכולם.

אז מה לסיכום? פסטיבל פאנץ', על אף הסערה בחוץ, הצליח להיות ממוקד אך גם מגוון ובאמת כמו שהבטיח להביא את כל הסצנה (או לפחות ייצוג שלה) לבמה, אם כי צריך לציין שהמופעים נמכרים בנפרד ואין כרטיס לכל הפסטיבל כמו הפסטיבלים בסקוטלנד או קנדה, אז האדם הפרטי שמגיע להופעה לא נהנה מהגיוון, נקודה לחשוב עליה לשנה הבאה.

The post פסטיבל פאנץ’ הציג את מפת הסטנדאפ הישראלי, אבל משהו היה חסר | דרור וטל ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.

אחרי שנים שבהן סצנת הסטנדאפ המקומית שגשגה בלי מסגרת פסטיבלית רשמית, עיריית תל אביב-יפו משיקה השבוע את "פסטיבל פאנץ'". שלושה ימים, 11–13 בדצמבר, בבית ציוני אמריקה — מקום שממילא משמש קומיקם — ייאספו יחד עשרות קומיקאים ומופעי במה מכל הסוגים.

הרעיון פשוט: לרכז את הגוונים השונים של ההומור הישראלי למתחם אחד ולתת לקהל לבחור בין מופעים אינטימיים, בכורות, לייבים של יוצרי רשת, או מפגשים חד-פעמיים.

בין המשתתפים אפשר למצוא שמות ותיקים לצד יוצרים צעירים: ארז בירנבוים, דניאל חן, דרור קרן שיציג מופע חדש, חגית גינזבורג, דניאל קורן, יונתן ברק באנגלית, "לשחרר את הדוב" עם דב נבון ונדב פרישמן, יעל לבנטל, יוסי טרבלוס, רוני ששון, וגם מופע ברוסית של איליה אקסלרוד, קיריל סלגיי ומיכאיל שץ. יש גם מופע "הארי פוטר" שמתאים למשפחות.

מי שאוהבים פורמטים פחות שגרתיים ימצאו את "מצגות או לא להיות" — הופעה שמבוססת על מצגות פאוארפוינט של קומיקאים, עם מבט חצי פילוסופי-חצי מגוחך על החיים; ואת מופע הלייב של "חרטטוני", שהגיע מהאינטרנט לבמה.

מאחורי הפסטיבל עומדות עיריית תל אביב-יפו (המחלקה למופעים) וחברת to-mix. מבחינת העירייה, זו עוד דרך לפתוח את הבמה ליוצרים מקומיים ולייצר אירוע תרבותי שנגיש לקהלים שונים — בעברית, באנגלית וברוסית.

חן אריאלי, סגנית ראש העיר תל אביב–יפו ומחזיקת תיק התרבות: ״סטנדאפ הוא לא רק בידור- הוא ז׳אנר תרבותי שמבטא חופש מחשבה, אומץ אמנותי ויכולת להתבונן על המציאות בלי פילטרים. פסטיבל פאנץ׳ מצטרף למהלך רחב שאנחנו מובילות בתל אביב-יפו: חיזוק תשתיות התרבות בעיר ופתיחת עוד מרחבים שמאפשרים יצירה עצמאית, מקורית ובעלת אמירה. בעיניי, האחריות שלנו כעיר מובילה היא לא רק לתמוך בתרבות, אלא לייצר תנאים שמאפשרים לה לשגשג, לגעת בחיים עצמם ולהגיע לקהלים חדשים. זו המשמעות של תרבות חיה.״

אבישר סביר, המנהל האומנותי של הפסטיבל: ״הגיע הזמן שלתל אביב יהיה פסטיבל סטנד אפ משל עצמה, שלושה ימים של תרפיה בצחוק עם האנשים הכי מצחיקים שאני מכיר.״

עוד פרט שחשוב לדעת: כרטיסים מתחילים ב־109 שקלים, ונמכרים דרך אתר העירייה. מחזיקי דיגיתל מקבלים הטבות.

The post סוף סוף: פסטיבל סטנדאפ בתל אביב appeared first on ילדי הקומדיה.

מתי: 19 באפריל, 21:00

מי: חגית גינזבורג ("הבוקר עם טל ואביעד") אשפית האלתורים והמבטא הארגנטינאי

מה: סטנדאפ אחר מכל שאתם מכירים, מסע נטול זיעה במסעות חייה עם השם הבלתי נסבל חגית, מחשבות על העולם והחיים, גיל 40, רווקות מאוחרת, חברות עם ילדים, דימוי גוף, בחירות גרועות, סקס כושל, התמכרות לזארה, הורים מטורללים והרבה שיחות עם הקהל.

מי עוד? מופע פותח: טל מיכלוביץ' 

כמה זמן? 90 דקות

למי: לגילאי 18 ומעלה
איפה: הבימה, שד' תרס"ט ת"א

כמה עולה: 80 שקל, 60 שקל בקופון: 8705

The post מופע החודש: חגית גינזבורג במופע מלא בהבימה – ויש גם קופון appeared first on ילדי הקומדיה.

מי הסטנדאפיסטיות שכדאי להכיר, מי הסטנדאפיסטיות המומלצות בעולם ומי בארץ

אני רועי שילה, אני בן 21 ואני עושה סטנדאפ. בסטנדאפ לצערי אין שוויון בין גברים לנשים. יש הרבה יותר סטנדאפיסטים מסטנדאפיסטיות ואני לא יודע להסביר למה, אולי רק לנחש. אולי מאותה סיבה שיש יותר מנצחים על תזמורות מאשר מנצחות. ולמרות חוסר השוויון הכמותי בין המינים בתחום עדיין מעצבן אותי שהרוב המכריע של הסטנדאפיסטים האהובים עליי הם גברים. עשיתי ספירת מלאי של סטנדאפיסטיות שאני אוהב וגם כאלה שחשוב להכיר.

אבל לפני זה כמה הסתייגויות:

1. יש סטנדאפיסטיות כמו ג'ואן ריברס, וופי גולדברג ווונדה סייקס שטרם חקרתי לעומק אז לא אדבר עליהן.
2. אני לא אדבר על קומיקאיות מתחום האימפרוב אף שיש גאונות כמו טינה פיי, קריסטין וויג, אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר.

סטנדאפיסטיות מומלצות בעולם

אלו סטנדאפיסטיות שהן רמה אחרת בעיניי. אני מקבל השראה ומרגיש קנאה בכל הנשים ברשימה הזאת אבל מהשמונה האלה במיוחד.

דולצ'ה סלואן

דולצ'ה סלואן היא התוספת הכי חדשה לרשימת הפייבוריטיות שלי (יחד עם סם ג'יי, שהוציאה ספיישל בכורה מרשים לנטפיקס לפני כמה ימים- בונוס.). יש לה חצי שעה בקומדי סנטרל שניתן למצוא ביוטיוב בחלקים יחד עם סרטונים אחרים שלה והאישה הזאת גברת-על. לא רק הבדיחות הכתובות מדויק שלה והביטחון מאחורי כל מילה – היא כמעט ולא זזה! היא בקושי הולכת צעד אחד כשהיא עושה סטנדאפ וזה משדר כל כך הרבה רוגע ואמון בחומר של עצמה. בנוסף זה עובד מושלם עם הדמות שלה – דמות של אישה מותשת, של מישהי שדברים קורים לה ורק רוצה שיניחו לה לרגע. אני לא יכול לחכות לשאר הקריירה שלה.

מריה במפורד

מריה במפורד היא סטנדאפיסטית של סטנדאפיסטים. היא טעם מאוד ספציפי אבל מי שאוהב אותה אוהב אותה מאוד ומי שלא לא. היא עושה קולות ופרצופים שונים ומשונים, הבדיחות שלה מיוחדות ואקסנטריות והיא מדברת על נושאים שלא נוח לדבר עליהם. על כסף ועל אובדנות ועל בעיות נפשיות- ע-ל ה-OCD שלה ועל הזמן שהיא בילתה במוסד סגור.

הספיישל האהוב עליי שלה נקרא “old baby” והוא זמין בנטפליקס. בתחילת הספיישל היא מופיעה את הבדיחות שלה למראה, ובהדרגה ליותר ויותר אנשים עד שבבלוק האחרון היא כבר באולם הגדול שהיינו מצפים לו מההתחלה. הבדיחה האהובה עליי משם היא שיר שבמפורד כתבה על המטפלת שלה ושל בן זוגה. אני לא יכול להסביר למה אני אוהב את השיר הזה כל כך, אבל בכל כמה שבועות אני שר אותו לעצמי.

האנה גדסבי

האנה גדסבי היא גם דמות שנויה במחלוקת. הספיישל הראשון שלה בנטפליקס – נאנט – בעיקר העציב אותי, וזה מה שהוא היה אמור לעשות. לא חשבתי עליה בתור אחת שגורמת לי לצחוק אלא בתור יוצרת של משהו יפה – כמו מייק בירביגליה (כשלא בא לו להיות מצחיק) או ספאלדינג גריי. אבל אז היא הוציאה את "דאגלס" ולא יכולתי להפסיק לראות אותו. אני הקשבתי לספיישל הזה בלופים ונהניתי כל פעם. ההתחלה שלו לא פחות מגאונית, השימוש באזכורים וביצות הפסחא הקטנות שמפוזרות בכל הספיישל הם עבודה של יוצרת בשיא הכוח שלה ואני מקווה שאנשים ייתנו לו צאנס גם אם הם לא התחברו לנאנט.

טיילור טומלינסון

טיילור טומלינסון היא סטנדאפיסטית בת 26 עם ניסיון של בערך עשור בתחום. זה אומר שהיא מדברת על גיל 20 ברמה של סטנדאפיסטית הרבה יותר בשלה. היא התחילה מוקדם מאוד וגדלה כשהיא עושה סטנדאפ נקי מול קהל של נוצרים דתיים. כשגדלה היא התרחקה מהדת, קצת כמו פיט הולמס ("נופל וקם") וחיממה אנשים כמו בראיין ריגאן וברט קריישנר. הבדיחות שלה קצרות והקצב שלה מרשים – היא אמנם נראית נחמדה אבל כמו הבדיחות שלה, יש בה חריפות ועוקץ שרק הופכים את הסטנדאפ שלה למיוחד יותר. הבדיחה האהובה עליי שלה: "במיטה אני כמו חיה פראית – יותר מפחדת ממך משאתה ממני." הספיישל שלה נמצא בנטפליקס ובעולם מושלם אני גדול בחמש שנים, גבוה בעשרה סנטימטרים ואנחנו נשואים.

ג'ינה יאשרה

ג'ינה יאשארה  היא סטנדאפיסטית בריטית עם חצי שעה מדהימה בנטפליקס. היא מספרת על אימא שלה, שהיגרה מניגריה ללונדון וגידלה אותה לפחד מהכל, צוחקת על המוזרויות של האמריקאים ועל הילדות שלה. גם הספיישלים המלאים שלה מאנגליה נמצאים בנטפליקס והם חזקים בזכות עצמם – אבל חצי השעה היא הדבר האחרון שהיא הוציאה ואני אוהב כל רגע שם. היא רועשת ומגניבה עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

קת'רין ראיין

קת'רין ראיין היא סטנדאפיסטית בריטית גם כן. היא עוקצנית, היא צינית, היא מוחצנת, הקצב שלה מהיר והיא מאלתרת עם קהל כמו מלכה. היא אם חד הורית שעברה לבריטניה מקנדה וביססה את עצמה בתור סטנדאפיסטית ופאנליסטית בתוכניות הבידור האנגליות  (היא מצחיקה במיוחד בעונה השנייה של Taskmaster). יש לה שני ספיישלים בנטפליקס שבהם היא מדברת על החיים כאם חד הורית, על פמיניזם, על משפחת קרדשיאן ועל איומי מוות מהפיליפינים. הסטנדאפ שלה חכם, מקורי ודומיננטי. אני במיוחד אוהב את המחווה שלה לג'ואן ריברס מהספיישל “In trouble” בנטפליקס.

מישל וולף

מישל וולף היא גאונה שנטשה קריירה בוול סטריט לטובת סטנד אפ ואני מאושר שזה קרה כי היא כותבת בדיחות מצויינות ומגישה אותן עם קצב וביטחון שלא יביישו את כריס רוק. אגב הדור הזה- רוק, סיינפלד- לא מתביישים להגיד כמה הם מעריכים אותה. היא עובדת קשה ובהרבה במועדונים בניו יורק, הגישה שלה לקהל לוחמנית ולא מתנצלת, היא מטיפה אבל לא בצורה משעממת- היא מגבה כל עמדה בפאנצים חזקים ומושחזים. יש לה ספיישלים בHbo ובנטפליקס ותענוג לראות את שניהם.

אמי בלוטניק

לאמי בלוטניק יש קול רועד וחזות של ספרנית ביישנית, אבל היא משתמשת בזה לטובתה. היא גם כותבת את בדיחות על להיות אישה בעל ביטחון עצמי נמוך וחוסר-קוליות וגם מפתיעה את הקהל עם בדיחות קצת יותר אדג'יות. כרגע יש לה רק אלבום אחד בשם Party Nights, בו היא עוסקת בנושאים מגוונים כמו סרטי קומיקס, מוזיקת פופ, אתר אמאזון וויברטורים, וכמה הופעות בטלוויזיה, אבל אני צופה לה עתיד מזהיר.

(יונתן עמירן)

טיג נוטארו

הגענו. טיג נוטארו היא הסטנדאפיסטית האהובה עליי בכל הזמנים נכון לאוגוסט 2020. יש לה את הביטחון של סלואן, המוזרות של במפורד, העוקץ של טומלינסון, וולף וראיין. היא לא מושחזת כמו וולף, מתוכננת כמו גאדסבי או אנרגטית כמו יאשרה – אבל זה היופי. ההומור של טיג נוטארו הוא ספונטני, רגוע ולא צפוי – היא לא מראה מאמץ, היא לא מפחדת והיא שולטת בחדר לפעמים בלי להגיד כלום.

הבדיחות של נוטארו לא עקביות – חלקן קצרות, חלקן סיפורים ארוכים, חלקן חיקויים של וילונות או צופרי ליצן, בקונאן היא הקדישה חצי סט לדחיפה של כיסא הבר שלה הלוך חזור על הבמה (זה עבד מצוין דרך אגב), ובספיישל האחרון שלה היא בילתה כמעט עשר דקות בלהזמין את הלהקה האהובה, שאולי ואולי לא נמצאת מאחורי הקלעים, אל הבמה.

בשנת 2012, עם אלבום בחוץ וקריירה מבוססת, טיג נפרדה מבת זוגה, אושפזה בבית חולים, אימא שלה נפטרה ואז אבחנו אצלה סרטן השד. ארבעה ימים לאחר שגילתה שהיא עלולה למות נוטארו עלתה על הבמה בערב שאירחה וסירבה לבטל עם חצי שעה חדשה שעוסקת במוות של אימא שלה ובסרטן שלה. ההופעה הזאת הוקלטה ויצאה כאלבום בשם “live” . האלבום הזה פורץ דרך ואני ממליץ עליו לא רק כי הבדיחות עובדות אלא כי כמות האומץ והכוח שנדרשו ממנה יוצאת מן הכלל.

למזלנו היא ניצחה את הסרטן והמשיכה לצלם שני ספיישלים נוספים (אחד בHbo ואחד בנטפליקס), להקים משפחה ולשמח אותי בעצם קיומה. אני מקווה שהיא תמשיך להיות בריאה ולייצר עוד מהקסם שלה.

את הקטע האהוב עליי היא כתבה יחסית בתחילת הקריירה, הוא סיפור על היתקלויות שלה עם כוכבת פופ משנות השמונים והוא מראה את הסגנון המיוחד שלה, הרוגע שלה והשליטה שלה על החדר. אגב כשצילמה את הסיפור הזה לקונאן נוטארו היתה חולה, לא במיטבה וחוותה בלאק אאוט באמצע הסיפור. היא ביקשה מההפקה שלא יחתכו את ההתפתלויות והגישושים שלה החוצה מהשכחה וגם את זה אני מעריך המון.

סטנדאפיסטיות שכדאי להכיר

אלה אומנם לא הסטנדאפיסטיות שאני הכי אוהב אבל אני מוכרח להזכיר אותן:

אלי וונג, וויטני קאמינגס, ניקי גלייזר ואלייזה שלזינגר: אני לא מתחבר לסגנון ולבדיחות אבל אני לגמרי מבין למה הן מצליחות – יש לכולן קצב מאוד גבוה של פאנצ'ים, אישיות בימתית מהודקת ואנרגיה גבוהה. כמו כן הן מקצועניות כמו כל הנשים ברשימה ועובדות קשה מאוד, אז מי אני שאעביר עליהן ביקורת?

הספיישלים של אלן דג'נרס משנות השמונים מצליחים להחזיק גם היום בחלקם כי למרות שחלק מהבדיחות מתאימות לזמנן האישיות שלה קסומה, אני מעריך את החזרה לסטנדאפ בספיישל הנטפליקס שלה, והיא עשתה היסטוריה כסטנדאפיסטית הראשונה שקרסון הזמין להתראיין לאחר הקטע שלה ב"טונייט שואו".

שרה סילברמן השפיעה על הרבה מהאהובים עליי ועברה שינוי משמעותי בספיישלים האחרונים שלה. הדמות שלה נהייתה הרבה יותר נאורה אבל עדיין עם העוקץ שאפשר לצפות לו ממנה. הסיפור של קת'לין מדיגן ב”This is not happening”   גרם לי לחקור עליה יותר וזה לגמרי היה שווה את זה, הספיישל של אמילי הלר נמצא ביוטיוב של קומדי סנטרל במלואו והוא מצוין. שרה מיליגן היא סטנדאפיסטית אנגלייה עם חומרים מלוכלכים ומבטא כבד שמפוצצת אצטדיונים בספיישלים שלה, שגם כן נמצאים במלואם בעמוד היוטיוב שלה.

את ניקול באייר הרבה מכירים כמנחה של “Nailed it” בנטפליקס אבל קודם היא סטנדאפיסטית עם חצי שעה מצוינת, גם כן בנטפליקס, שבה היא מדברת על השומן שלה בצורה מעצימה ומעוררת השראה. באייר הזכירה את דברה ג'יאובני כהשפעה על הסטנדאפ שלה. ווואו! הקצב של האישה הזאת מהיר – היא משוגעת, תזזיתית ולא נותנת לקהל שנייה לנשום. אני מת על זה. אפשר לצפות בקטעים שלה ביוטיוב ולשמוע את האלבום שלה “lady jazz”.

לקריסטינה פ יש ספיישל חזק בנטפליקס ופודקאסט יחד עם בן זוגה טום סאגורה. אני אוהב את הסטנדאפ של שניהם וניכר שהם משפיעים זה על זה. לג'ן קיקרמן יש כמה ספיישלים בנטפליקס – אני אוהב את הסטנדאפ שלה מאוד- הוא לא מרגיש מתוכנן, זה מרגיש כאילו היא פורקת את הלב שלה על הבמה והיא במקרה החברה המצחיקה שלי, עם החיים שלא הייתי מייחל לעצמי אבל מאוד מבדר לראות מהצד. אני במיוחד ממליץ על הסיפור שלה שבו היא יוצאת עם בחור חצי מהגיל שלה ומסרבת לדבר איתו על נירוונה.

ג'סיקה קירסון היא קטלנית ידועה לשמצה. סטנדאפיסטים כמו ברט קריישר מפחדים לעלות אחריה בגלל כמה שהיא טובה. אם אתם לא מכירים אז בבקשה תעשו לעצמכם טובה ותחפשו אותה.

אפרנה ננצ'לה היא מופנמת וקצת מרוחקת אבל יש לה בדיחות שמקסימות בשטותיות שלהן, פתיחות מרשימה בנושא החרדה החברתית שלה ובעיות פסיכולוגיות נוספות, קול ודמות מיוחדת, אלבום חזק וחצי שעה בנטפליקס. 

ולסיום אזכורי הכבוד, איימי שומר. אנשים, בעיקר באינטרנט, אוהבים לשנוא את איימי שומר ואני לגמרי נגד. היא כותבת בדיחות מצויינות, תוכנית המערכונים שלה מצוינת (כשאני רואה מערכון בו אישה מחפשת דרך דיסקרטית לקחת טמפון לשירותים במשרד אז היא שמה אותו בתוך סקסופון ומנגנת בו כל הדרך לשירותים אני קם ומצדיע), ולמרות שהספיישלים האחרונים שלה לא היו האהובים עליי – אני עדיין רואה את ספיישל הHbo שלה "חי באפולו" ושומע את האלבום שלה “cutting”.

סטנדאפיסטיות ישראליות מומלצות

התמקדתי כאן בעיקר בסטנדטאפ בעולם כי אלו מופעים מלאים שאפשר לצפות בהם שוב ושוב. אבל חשוב גם להזכיר סטנדאפיסטיות ישראליות. בישראל יש סטנדאפיסטיות מצוינות כמו קנדי אבלסון שראיתי מפציצה מול כל סוג של קהל במגוון של סיטואציות לא אידיאליות ומאתגרות- מקצוענית אמיתית עם קול ייחודי וניסיון שאין לתאר, נועה מנור שמספקת הבחנות מדויקות ומקוריות ובדיחות מושחזות ביותר, קארין כהן שיוצרת נונסנס עם דמות מוזרה ומשוגעת שאי אפשר להתעלם ממנה, כרמל צאיג שכותבת בדיחות חשופות להפליא עם נוכחות בימתית מרתקת, תום יער, מיטל שפירו, מיטל אבני, חגית גינזבורג ועוד תותחיות כמוהן – אבל הרשימה שלי כאמור מתמקדת בסטנדאפיסטיות מחו"ל.

The post סטנדאפיסטיות מומלצות – בחירותיו של הסטנדאפיסט רועי שילה appeared first on ילדי הקומדיה.

הקומיקאית והסטנדאפיסטית חגית גינזבורג היא ממקימי הליין "נשי ותהני", מרתון הנשים המצליח בכל הזמנים. לפעמים היא קמה בבוקר מוקדם  לתכנית של טל ואביעד בשביל לדבר, זה לא ייאמן, וחוץ מזה, היא עורכת המשנה של מגזין הבריאות מנטה, שזה לא קשור לקומדיה, אבל מביא כניסות בגוגל. הנה דיבורים:

מתי הבנת שאת רוצה להיות קומיקאית?

כשהתחלתי לפנטז שאני ואיימי שומר נפגשות לדרינק ומשוות סיפורי בולבולים וגם כשהבנתי שהחלום שלי להיות ביונסה פחות יעבוד כי יש לי קול של עורב.

את סגנית עורך במגזין הבריאות מנטה. מה מצחיק בזה?

אני עורכת המשנה של מנטה. בעיתונות הטייטל הזה חשוב, כי עורכת משנה הוא שלב אחד באבולוציה מעל סגנית עורכת (בקיצור, זה לא חשוב לאף אחד). זה מצחיק כי אני עורכת כתבות שהנושא שלהן הוא 'מעיים נזילים' ויושבת בפגישות עם אולטרה-מרתוניסטים שרצים 200 ק"מ ואומרת להם: 'יא, גם אני בדיוק עשיתי מרתון בסופ"ש. של האנטומיה של גריי'. הם לא צוחקים.

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

אדי מרפי, ג'ורג' קרלין, טינה פיי, דייב שאפל, לואי סי.קיי (לפני פרשת ההטרדות המיניות) ואבא שלי.

איך קמים בבוקר לתוכנית של טל ואביעד?

מכוונת את השעון הביולוגי להעיר אותי.

מה דעתך על הסצנה הקומית של ימינו?

מדהימה, מגוונת, מלאת אפשרויות ובאותה המידה, טובעת בהרבה אשפה.

את המייסדת של אחד ממרתוני הסטנדאפים המצליחים, נשי ותהני. מה גבר צריך לעשות כדי להופיע שם?

לשכב איתי.

https://www.youtube.com/watch?reload=9&v=3JcEbIQa3sU

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

שול, בשורוק. כינוי שאביעד קיסוס המציא לנשים בנות 50-60 פלוס שנהנות מיום מקסים במוזיאון ואיזו ארוחת צהריים טובה בקפה גרג.

מי אושיית הרשת האהובה עלייך?

מאיה ורטהיימר. היא יותר שחקנית וסלב מאשר אושיית רשת, אבל הסטוריז שלה הורסים אותי. וגם יוני פרוים, כתב הרכילות של פנאי פלוס, שהסטוריז שלו והוא עצמו גורמים לי להשתין.

מה התפיסה הקומית שלך?

להגיד את האמת הכי כואבת שלך ולקנח במשהו על זה שאת שמנה ובודדה.

איך פותרים את הסכסוך?

שוברי קנייה לאסוס לכל הצדדים.

The post חגית גינזבורג – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

ברביעי הקרוב (11.11) ייערך ערב מחווה לקומיקאי המשפיע ג'ורג' קרלין. אבנר מירב, הסטנדאפיסט ואחד המארגנים, מספר על הקטעים שאהב במיוחד

מעטים האנשים שמשפיעים על תחומם כמו שג'ורג' קרלין  השפיע על תחום הסטנדאפ. ההשוואה הטובה ביותר היא בינו לבין הביטלס – גם מי שלא מתחבר לחומרים לא יכול להתעלם מהתרומה האדירה לתחום ולהשראה שהשאיר לאלו שבאו אחריהם. קרלין הצליח, לאורך קריירה שנמשכה עשורים רבים, לחדש את עצמו, להעביר את תפיסת עולמו וכמובן – להצחיק. הנה כמה קטעים המייצגים את התפתחותו כקומיקאי.

התחלה מעונבת

קרלין הבין עוד בתחילת דרכו שכדי להעביר את המסר שלו, עליו קודם כל לצבור קהל. בקטע הזה משנת 1966 קרלין לבוש בצורה מכובדת ומדבר על נושאים שיחבבו אותו על הציבור. נראה כאילו, באופן מכוון הוא החליט להתחבב עליהם לפני שיתחיל לעצבן אותם.

https://www.youtube.com/watch?v=NdxNMvlPOvQ

שבע מילים גסות

הגאונות של קרלין ניכרת בעיקר באופן שבו הוא משתמש בשפה. בשנת 1972 יצר את המונולוג הנ"ל, שמדגים את התפיסה שלו לגבי שפה בכלל ומילים גסות בפרט. היום מדובר בדבר כמעט טריוויאלי, סטנדאפיסט שמקלל, אבל לעמוד שם, בארה"ב של שנות השבעים ולהסביר שקללות הן חלק לגיטימי בלקסיקון, זו הצהרה שסללה את הדרך לכל מי שבא אחריו.

https://www.youtube.com/watch?v=FMkNsMMvrqk

Stuff

אחרי שביסס את עצמו כאיש מצחיק וחכם התחיל לסגל לעצמו קרלין מעמד של מטיף. דרך הקומדיה הייחודית שלו הוא העביר ביקורת, לעתים מרומזת ולעתים בוטה וישירה, על החברה האמריקנית והתחלואים שבה. הקטע הנ"ל משנת 1986 מראה את האבסורד שבחומריות ובתרבות הצריכה.

להציל את העולם

אבל אם כבר ביקורת, אז למה לעצור בארצות הברית? למה לעצור רק באנשים ספציפיים? קרלין המשיך וביקר את החברה האנושית בכללותה. הקטע Saving The Planet משנת 1992 בז ליומרה שבאמירה "להציל את כדור הארץ".

דת זה בולשיט

זה אולי הקטע המזוהה ביותר עם ג'ורג' קרלין. קרלין מעולם לא הסתיר את סלידתו הרבה מהדת הממוסדת והטיף לאתאיזם במשך כל חייו. אולם בשנת 1999 הוא זיקק את המשנה שלו לקצת יותר מ-10 דקות שמעבירות את המסר שלו באופן ברור – ומאוד מצחיק.

https://www.youtube.com/watch?v=6RT6rL2UroE

***

ערב המחווה לג'ורג' קרלין ייערך במועדון "סטנדאפ פקטורי", בהשתתפות: אבנר מירב, ינאי בן נח, עמית קלינג, עידן ברקאי, שמעון ראיצ'יק, חגית גינזבורג, אורי הלוי ואביתר חלימי

פרטים באתר או בדף הפייסבוק

The post המורשת של ג'ורג' קרלין – מיטב הקטעים\ אבנר מירב appeared first on ילדי הקומדיה.