אז אפשר להגיד ש-2016 הייתה שנה לא משהו. נוסף על מה שנראה כמו כמות מוגזמת של סלבריטאים אהובים שמתו, בחירת ההתגלמות המוחשית של כל תגובת נאצה אינטרנטית למנהיג העולם החופשי ו-Fuller House, בעולם הקומדיה היו טרנדים רבים השנה, רובם שליליים. בואו ננסה לעשות סדר בבלגן הזה לפני שאנחנו מגיעים ל-2017, שנה שאנחנו משום מה חושבים שתהיה טובה יותר.

טראמפ, טראמפ, טראמפ

אני הייתי מאוד רוצה שסיכום השנה הזה יהיה לא פוליטי, אבל אי אפשר לדבר על עולם הקומדיה האמריקאי ב-2016, בלי להזכיר את טראמפ. למעשה, אי אפשר לדבר על שום דבר ב-2016 בלי להזכיר את טראמפ. אז בואו ננסה לדחוס את הכל לחלק הזה: אחרי ש-SNL מחקו את כל הקרדיביליטי שעוד היה להם כשנתנו לאדם הנוראי להנחות את התכנית שלהם בשנה שעברה, הם הבינו פתאום "היי, אולי הטראמפ הזה לא משהו!". החבר הטוב של SNL וליברל הוליוודי מפורסם, אלק בולדווין, התחיל לחקות את טראמפ בתכנית, מה שכמובן גרם לנשיא הנבחר של ארצות הברית להפוך למבקר טלוויזיה ולטנף על התכנית בטוויטר. ג'ימי פאלון החליט גם הוא לאבד את כל הקרדיבלטי ש… אף פעם לא היה לו ולארח את טראמפ בתכנית שלו, ולשאול אותו את השאלות הקשות כמו "אפשר לגעת לך בשיער?", בזמן שמנחי לייט-נייט יותר טובים כמו סטיבן קולברט סירבו לארח את טראמפ, וקולברט החליט כתחליף לארח גרסא מצויירת שלו. תכניות הסאטירה/ אקטואליה קומיות המשיכו לגדול באמריקה עם המשכה של הדיילי שואו בלי ג'ון סטיוארט, עם ג'ון אוליבר, עם השחקנית החדשה והמעולה בזירה סמנת'ה בי ואפילו סת' מיירס מ-NBC עם פינתו A Closer Look At. בינתיים קומיקאי לא מאוד מוכר מה-UCB זכה לתהילה בזכות היותו חקיין טראמפ הכי טוב, והאיש היחיד שהצליח להגזים את האיש הכי מוגזם בעולם, ובעיקר כל תעשיית ההומור באמריקה ניסתה למצוא משהו מצחיק בבחירות הנוראיות האלה.

אדולט סווים טובעים ברפש

מאז הקמתה ב-2001, Adult Swim, הרצועה הלילית למבוגרים של רשת האנימציה האמריקאית Cartoon Network, הביאה לנו הרבה קומדיה משובחת. מתכניות האנימציה הנונסנסיות שהיו שם בתחילתה כמו Aqua Teen Hunger Force ו-Harvey Birdman, דרך התפתחותן של תכניות לייב-אקשן משובחות לא פחות כמו The Eric Andre Show ו-Children's Hospital, ועד להיטים עכשוויים כמו Rick and Morty. אין ספק שאדולט סווים היא מקום מצוין להומור ניסיוני במיוחד. אלא אם במקרה את אישה. כן, זו הייתה השנה שאנשים שמו לב שמתוך 47 היוצרים של סדרות חדשות ברצועה, 0 מהם היו נשים. זה לא היה צירוף מקרים. מייק לאזו, אחד מהאנשים בצמרת אדולט סווים, ניסה להסביר את המחסור בנשים בכך שקומדיה מושתתת מאוד על קונפליקט – שנשים, במילותיו ,"לא מבינות".

העניינים המשיכו להידרדר כשברט גלמן, קומיקאי וכותב שיצר כמה ספיישלים בשביל הרשת, הודיע בטוויטר על ניתוק קשרים עם הרשת בגלל מערכת היחסים שלה עם נשים ובשל החלטתה לשדר תכנית מערכונים הקשורה לתנועת האלט רייט, כן, אותה תנועה פוליטית הזויה וגזענית שעזרה לדונלד טראמפ להיבחר (פאק, חשבתי שסיימנו איתו).

אדולט סווים ביטלו את התכנית Million Dollar Extreme Presents: World Peace שהכילה בתוכה שימוש בבלקפייס ובצלבי קרס, שגרמו ליוצר התכנית סם הייד להשתגע על טים היידקר, חצי מהצמד "טים ואריק" שעבד וממשיך לעבוד עם הרשת, וכמובן קיבל הטרדות לא פוסקות ממעריצי התכנית. בסך הכל שנה לא מאוד טובה לרשת, אבל כולנו יודעים שנמשיך לראות "ריק ומורטי" השנה, כשהם יחזרו.

נשים אי אפשר לחיות איתן, אפשר לפרוץ להן לאתר

ואם כבר מדברים על נשים בקומדיה: הפתעה, שנת 2016 לא הייתה טובה במיוחד להן. כן, יצאו הרבה סרטים טובים וסדרות טובות שנוצרו על ידי נשים או שנשים כיכבו בהן, אבל היה את כל סקנדל "מכסחות השדים", שבו גברים מכל רחבי העולם הגיבו לעובדה שנשים יככבו ברימייק לאחד הסרטים האהובים עליהם באותה צורה שבה רב יגיב לנאצי סקינהד מזיין חזיר באמצע בית הכנסת שלו. איומי מוות: הטרדות רשת, והרבה הרבה התבכיינות באינטרנט על סרט שבא, הפסיד מלא כסף בקופות, והלך. אפילו טראמפ (גודאמיט!) השתמש ברימייק כעוד דרך להתסיס את בסיס המעריצים המטורף שלו, שהוא כבר פחית קולה ביד של חולה פרקינסון. וכמובן מי שיסבול הכי מהחרא הזה היא אישה שעשתה את שני הפשעים הכי חמורים: להיות אישה ושחורה, לסלי ג'ונס, חברת SNL שכיכבה ב"מכסחות השדים" וזכתה לשלל הודעות גזעניות ומבחילות ולפריצה לאתר הרשמי שלה וגם לפרסום תמונות עירום ופרטים אישיים שלה. פאק.

קומדיה בקופות

אבל אולי הכישלון של "מכסחות השדים" לא היה רק בגלל חילול הקודש שהוא כיסוח שדים ללא כרומזום Y. הכתבה המעניינת הזאת ב-Guardian מציעה תיאוריה אחרת ומעלה נקודה מעניינת: "מכסחות השדים" היה כישלון קופתי… אבל הוא גם היה סרט הקומדיה הלא מצויר שהכניס הרבה כסף השנה. כן, זו לא הייתה שנה טובה לקומדיות. השנה הייתה מלאה בסרטי המשך כמו "מכסחות השדים" ו"זולנדר 2" ו"החתונה היוונית שלי 2" (כן, זה יצא השנה!), שניסו למשוך את הצופים בעזרת נוסטלגיה ונכשלו, אבל גם סרטים מקוריים ומעולים כמו Popstar:Never Stop Never Stopping ו"בלשים בע"מ" נכשלו. וכן, היה את "מסיבת נקניקיות", שהיה די טוב לדעתי, והרוויח כסף, אבל חוץ ממנו, נראה שהדרך הכי טובה להרוויח כסף מקומדיה עכשיו זה בעזרת קווין הארט ודווין ג'ונסון. נראה כמה זמן זה יחזיק.

ובארץ…

אה, שיט כן. ישראל. הארץ שאני חי בה. גם פה קרו דברים בעולם הקומדיה. שוק המוזיקה הקומית זכה לתחייה  בזכות הלהיטים "מתוקה מהחיים" ו"עור ברווז". כל קומיקאי או כותב קומדיה החליט שהוא צריך סדרה אוטוביוגרפית (או סמי-אוטוביוגרפית) משלו מה שהביא ל"צומת מילר" המעפנה, "מסובך" הנוראית ו"לצבי יש בעיה״ הדווקא לא רעה. אבל אני חושב שטרנד הקומדיה הכי מרכזי של 2016 היה מלחמת הלייט-נייט. כל כמה זמן מנסים להחיות פה את הפורמט הזה, והשנה שתי תכניות חדשות עלו לאוויר ברשתות מתחרות, "היום בלילה עם גורי אלפי" ו״לילה עם אסף הראל״ (נוסף לתכניותיהם של קיציס וטל פרידמן, שפחות שרדו). התכניות נבדלו אחת מהשנייה די מהר, אלפי הלך יותר לכיוון לייט-נייט קלאסי עם אורחים ומונולוג אקטואלי שמושפע קצת מג׳ון אוליבר, בזמן שהראל הלך על כיוון יותר ניסיוני עם תוכנית שמורכבת בעיקר ממערכונים משונים בכיכובם של קומיקאים צעירים ומוכשרים (חלקם חברים שלי). שתי התכניות סיפקו הרבה קטעים מצחיקים השנה, והספיקו לשכור ואז לפטר כמעט את כל תעשיית הסטנדאפ האלטרנטיבי. ״היום בלילה עם גורי אלפי״ תחזור רשמית לעונה שנייה ב-2017, אבל ״לילה טוב עם אסף הראל״ כבר חזרה לפני כמה שבועות, כאמור מינוס 90 אחוז מהצוות של שנה שעברה, אבל מה לעשות, צריך לפנות מקום לאליל הקומי שהוא ינון מגל.

אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב שקרה ב-2016, והדבר הכי טוב שקרה ב-2016, זה שהתחלתי לכתוב בשביל ילדי הקומדיה. אין בעד מה על כל הצחוקים שסיפקתי לכם ונתראה בשנה הבאה.

The post סיכום 2016 בעולם הקומדיה appeared first on ילדי הקומדיה.

כתבה: פראצ'י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו "פארגו", "שובר שורות" ולאחרונה ב"סמוך על סול" של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל"סאטרדיי נייט לייב", יצר את תכנית המערכונים שלו "מר שואו" עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה"בירת'דיי בויז" ו"טים ואריק". ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני "דברים מצחיקים" שאסף במשך השנים. לספר יקראו 'A load of Hooey'.

'A Load of Hooey' הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב"סאלון" על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

היו כמה סיפורים, למשל "מלאך אלוהים" או "הפי אנדינג", שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו "בוא נפרסם את זה, זה נהדר!"

סטיב מרטין פרסם ספר בשם "נעליים אכזריות" ולוודי אלן יש ספר "בלי נוצות", ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא "למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד". אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות'ר קינג ג'וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: "רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?". אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור "הצחוק שלה", אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא "הצחוק שלה", אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור "זיכרון מעורפל מחג המולד" הוא קצת טייק-אוף של "זיכרון מחג המולד" מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב"הבטחת הפוליטיקאי" זה די האנשים האלה שאומרים שהם "לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי". אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו "אוקי, עכשיו אני מְספר הכל", כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר "אוקי, בסדר", מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב "על קומדיה היום". אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג'ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד "אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות". אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את "שובר שורות". כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש"שובר שורות" התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על "סמוך על סול"…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ"שובר שורות"?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים "שובר שורות".

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב"שובר שורות" הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב"שובר שורות". זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד "בוא נבנה זילוט" או "תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!".

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, "איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית". אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

The post שחקן "שובר שורות" ו"פארגו": "צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט" appeared first on ילדי הקומדיה.