"כן אדוני השר" היא קומדיה סאטירית – סיטקום בריטי ששודרה בין השנים 1980-1984 ועד היום לא נשכחה.
במאמר הבא נסתכל עליה במבחן הזמן וננסה להבין את סוד הקסם שלה.
היא נחשבת לסדרת מופת בכל רשימת דירוג. כן, יש עדיין דבר כזה והוא מכיל בעיקר סדרות ישנות.
זאת סדרה שלקחה את הרעיון של קומדיה בטלוויזיה והוסיפה לו ניצוץ של סאטירה פוליטית ותחכום שלא היה קיים עד אז.
נתחיל במשפט מופתי מהסדרה: "לוקח זמן רב יותר לעשות דברים במהירות, יקר יותר לעשות אותם בזול וזה יותר דמוקרטי לשמור על פעולותיך בסוד." (המפרי אפלבי)

נתחיל מהדבר הבסיסי בכל קומדיה מצחיקה או להפך, כזאת שגורמת לכם להצטער שהתחלתם לצפות בה, הדמויות. פשוט תחשבו על הדמויות שאהבתם בסדרות, האם בלעדיהן זה היה יכול להיות מצחיק באותה מידה?

הדמויות – אנחנו כאן כדי לא לעשות כלום לנצח!

ג'ם האקר (פול אדינגטון), בהחלט הגיע למערכת נלהב (חבר פרלמנט ושר לענייני מנהל), ספויילר – זה לא נמשך המון זמן. היו לו רעיונות על רפורמות מרחיקות לכת (לפחות בקנה מידה בריטי), הוא אפילו חלם לייעל את המערכת, אבל בכל פרק אנו רואים שהוא נשאב יותר למקומות שבהם כשלו קודמיו בתפקיד.
לצידו נמצא סר המפרי אפלבי (נייג'ל הות'ורן), המזכיר הקבוע של המשרד, הוא מנצל כל מניפולציה קיימת, בעיקר כדי לא לעשות יותר מדי רעש בבריכת הגלים הפוליטית.
"אם לא נעשה דבר פירושו שאנו מסכימים עם הנאום. אם רק נצא בהצהרה, נראה טיפשים. אם נערוך מחאה, יתעלמו ממנה. איננו יכולים לקצץ בסיוע, כיוון שאיננו מעניקים כזה. אם ננתק את היחסים הדיפלומטיים לא נוכל לנהל משא ומתן על שדה הנפט, ואם נכריז מלחמה זו תהיה תגובה מוגזמת." (ג'ם האקר)

זה כמו להיות עובד בהוט אבל עם מבטא בריטי מושלם – צריך לרצות את הלקוחות ואת הבוסים בו זמנית, כמובן שעדיף לבחור בבוסים (ראשי המפלגה) היות והעתיד הפוליטי שלך תלוי ברצונם הטוב.
למיקס הזה מוסיפים את הדמות של של ברנרד וולי (דרק פולדס) – העוזר האישי הנאמן של האקר, הוא נמצא בלימבו תמידי, בין האקר חסר הניסיון לבין מערכת שלא כל כך רוצה לתקן את עצמה.

הקומדיה תלמה ביקורת כפולה (קישורים)

האם כן אדוני השר עדיין שווה צפייה?

אבל האם היא עדיין שווה צפייה? התשובה היא כן, כן ועוד פעם כן. הפוליטיקה בימינו היא סוג של סדרת המשך למה שאנחנו רואים בסדרה.
מדד האמינות בפוליטיקה מעולם לא היה כל כך נמוך, אז גם אפשר לצחוק מהשנינות וגם אפשר להגיד:
זה באמת מה שקורה עכשיו, הם לא חזו את העתיד, אנחנו פשוט עושים את אותם שטויות כמו לפני 40 שנה,
היום אנחנו פשוט רואים את זה ב-4K.
נכון, אפשר לומר שהעריכה והצילום לא מרשימים במיוחד, אבל כל מה שחסר במראה, נמצא בתסריט.
העלילות הן מתוחכמות אבל לא ברמה שדורשת צפייה שנייה או רביעית, פשוט צריך לשבת מול המסך ולפתוח קצת את הראש. אזהרה – לאחר מכן, רצוי לשמור מרחק מהבטחות פוליטיות מופרכות.
דרך אגב, המשפט "כן אדוני השר" שהמפרי אומר בכל סוף פרק הפך למשפט קאלט.

קומדיה שחורה חדשה בהוט

זה לא נגמר כאן, יש גם המשך וגרסה ישראלית?

הסדרה הישראלית פולישוק, בהחלט מושפעת מאוד מכן אדוני השר – לזכותם של יוצרי הסדרה הישראלית,
אפשר לומר שהיו להם כבר חומרים מוכנים מהפוליטיקאים שמקיפים אותנו מכל קצוות הקשת הפוליטית.
בנוסף הסדרה המשיכה לסדרת המשך ככן אדוני ראש הממשלה.
היא עקבה אחר קורותיו של האקר בזמן שהוא כבר ראש ממשלת בריטניה. בנוסף, הייתה גם גרסה שהיא ריבוט בשנת 2013 – אבל עדיף לא לדבר עליה יותר מדי.

אחרית דבר

הרשמה לניזולטר:

אם אתם אוהבים את ההומור שלכם קצת שונה – קצת מיושן, נוגע בשחיתות ומשעשע,
אז כנראה שתאמצו את הסדרה הזאת.
היא מתאימה במיוחד לאנשים שהתפכחו מאשליית הפוליטיקה, אבל עדיין נהנים לראות את המשחק הטיפשי הזה. קצת כמו הכדורגל הישראלי, כולנו יודעים שזה רקוב, אבל עדיין נמשכים לזה בתקווה שיום אחד יקרה משהו שונה, לפעמים זה קורה, אבל אז מגלים שהשחקן או השופט מכר את המשחק (או שניהם בו זמנית).
כיום אפשר למצוא את הסדרה בין היתר בערוץ הקומדיות הקלאיסות ולחיות מחדש את האין אונים שממנו מורכבת הפוליטיקה.

ליצרת קשר, ההצעת רעיונות, הזמנת סטנדאפ, הרצאה או הופעה:

The post כן אדוני השר – האם שקרים פוליטיים עדיין יכולים להצחיק אותנו? appeared first on ילדי הקומדיה.

מקור תמונה

השבוע הלך לעולמו הקומיקאי מרטין מאל. הסגנון הקומי של מרטין מאל נטה תמיד להיות חריג – כמעט בכל תפקיד שלו אפשר למצוא משהו קצת שונה מבחינת הקצב והטיימינג. אולי זה הרקע המוזיקלי שלו. בשנות ה-70 היו לו כמה להיטים והוא אפילו חימם לא מעט אמנים גדולים כמו רנדי ניומן. הוא ביטא את הרוח של סוף שנות ה-60 בשילוב של מרדנות ותחכום.
הוא היה כזה שתמיד יש לו בדיחה מעולה על סמים, אבל רק הוא יכול להגיש אותה.
הדבר הכי מדהים? בכל פעם שהוא עושה את זה בשיר או בסדרה (תחשבו קצת על קומדיות סטלנים מוזיקליות). זה בדרך כלל עובד. קשה להסביר בדיוק למה בכל פעם שהוא ביצע סאטירה מוזיקלית, זה תמיד הרגיש שיש לו משהו מתוחכם להגיד (אולי בגלל שהיה לו באמת משהו מתוחכם להגיד).
במהלך הכתיבה ניסיתי לחשוב על מישהו ישראלי שעשה מסלול דומה – מבדיחות סטלנים לסיטקומים לבני נוער. כמה שמות עלו לי לראש, ביניהם אורי זוהר וטוביה צפיר. אבל אף אחד מהם לא שילב מוזיקה וקומדיה בדרך דומה (והיו להם הרבה פחות בדיחות סמים).

טכניקות ליצירת הומור (קישורים)

ערוץ הקומדיה בטלגרם

חברי ילדי הקומדיה בוואטסאפ

מרטין ועולם הסיטקום – החיבור המושלם

מרטין מאל התחיל את הקריירה שלו בפארודיות על תוכניות אירוח. אני מדבר על סדרות כמו Fernwood 2 Night.
שם הוא ניצל את כישרונו המוזיקלי וכישרון האלתור שלו. מכאן הוא הגיע למקום הטוב – עולם הסיטקומים.
הוא התחיל את דרכו בכמה סיטקומים נידחים למדי (כאלו שלא שרדו מעבר לעונה), אבל אז הגיע תפקיד
הפריצה שלו בסדרה רוזאן. הוא גילם את לאון קארפ, הבוס המציק של רוזאן. אפשר להגיד שהוא משחק את הדמות הרגילה של האייטיז – המנהל קפוץ התחת (ע"ע המנהל בפריס ביולר), אבל פה יש טוויסט של ממש!
הוא הומוסקסואל, דבר שמוסיף לדמות שלו ממד קומי נוסף. הוא לא דמות נלעגת, כזאת שמדגישים את ההומוסקסואליות שלה. הוא פשוט בן אדם נלעג, כזה שכל אחד יכול לחבב ולשנוא בו זמנית.

מרטין פוגש את המכשפה – ככה נפגשנו!

היות ולא הייתי כאן בשנות ה- 70, הכרתי את מרטין מאל בעיקר דרך הסדרה סברינה המכשפה הצעירה. שם הוא גילם את מנהל בית הספר ווילארד קראפט. גם פה באופן לא מפתיע מדובר בטיפוס שמרן למדי, לוזר. כזה שנמצא במקום המושלם כדי לשמש בתור הסייד קיק לאויבת של סברינה. ניתן לראות שהיכולת הקומית שלו לא השתנתה משנות ה-70. היא רק עברה למדיום קליל יותר ופחות גס, אבל זאת לא אשמתו. זה היה מסלול החיים של קומיקאים רבים משנות ה-70. באופן אירוני, מה שהיה מותר אז, הפך לפחות מקובל בשנות ה-90.
תפקיד נוסף שבו הוא הרשים במיוחד היה דמות הרוקח שהוא גם סוחר סמים ב- Two and a half man. אין לו הרבה סצנות, אבל באלו שבהן הוא מככב הוא תמיד בולט מעל כל השאר. אני תמיד הרגשתי שפה הוא חזר לשורשים שלו – הוא היה סטונר לפני שהמושג הזה אפילו הומצא. מעבר לכך הוא שיחק בסדרה Veep את היועץ הפוליטי בוב בראדלי והפציע בהופעת אורח נפלאה ב- Arrested development.

הומור וקומדיה בצל המלחמה – הסרטונים והממים מחרבות ברזל שמאפשרים לנשום

/סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה – אז והיום בבדיחות מצבי חירום

אחרית דבר – כל קומיקאי טוב צריך לדעת מתי למות

מעבר להיותו מוזיקאי וקומיקאי מוכשר הוא היה גם צייר מעולה, דבר שרק מדגיש שהוא פשוט היה מוכשר בכל דבר שהוא עשה (אולי חוץ מכמה סרטים סוג ב באייטיז).
אפשר להגיד שהוא היה מהאייקונים הגדולים של הקומדיה (או לפחות אני יכול להגיד את זה לאחר מותו).
אבל הוא היה לא מאלו שעשו סרטים שוברי קופות, הוא היה מאלו שיכולים להסתפק בשיר סאטירי או אפילו בהופעת אורח שגונבת את ההצגה.

להרשמה לניזולטר

The post לכתו של מרטין מאל – הקומיקאי המוצלח שלא ידעתם שאתם מכירים appeared first on ילדי הקומדיה.

ב-21 לאפריל עלה לו ערוץ הקומדיה החדש – ערוץ הקומדיות הקלאסיות (זמין ביס, סלקום, הוט ופרטנר).
בואו ונראה מה הוא מציע והאם הוא באמת שווה השקעה עצומה של 20 ש"ח לחודש.
תוכלו לפגוש בו מחדש את מיטב סדרות העבר:
נשואים פלוס, משתגעים מאהבה, חופשי על הבר, מי הבוס, הכול נשאר במשפחה, מישהו מטפל בך ועוד סדרות שיצטרפו בהמשך. אז בואו ננצל את החודש החינמי ונגלה איזה סדרות היו עוברות מסך היום ואלו לא.

אתרי קומדיה מצחיקים ועל הומור (קישורים)

משתגעים מאהבה, האם היא עדיין שווה צפייה?

הסדרה עוסקת בחייהם של זוג נשוי פלוס כלב שמתגורר בניו- יורק ( פול וג'מי בקמן), מדובר בסיטקום קלאסי של שנות ה-90. אבל לא מהסוג השמרני במיוחד. הלן האנט ופול רייזר הם בעלי כימיה מעולה, למרות שהיום הקצב נראה קצת איטי וחלק מהפאנצ'ים הלכו לאיבוד (במיוחד אם לא גדלתם בשנות ה-90). עדיין אפשר להעריך את הקומדיה ואת הכתיבה האיכותית. מדובר בסיטקום שיש בו לא מעט רגעים דרמטיים והופעות אורח מעולות (שם נולדה לה פיבי בופה). מדובר בקומדיה שכל מי שהיה או נמצא בזוגיות יכול להזדהות איתה בקלות.
למרות העריכה המיושנת והקצב הלא מדהים, מדובר בהומור על זמני שעוסק בזוגיות, הורים וחברים מעצבנים,
לכן היא שווה צפייה נוספת. טיפ קטן – שווה להתרחק מהעונה האחרונה.

הומור וקומדיה בצל המלחמה – הסרטונים והממים מחרבות ברזל שמאפשרים לנשום

נשואים פלוס – שובו של אל באנדי

אם חשבתם שהחיים שלכם בזבל, אז חכו שתגיעו לבית של משפחת באנדי (דרך אגב, הדמות קרויה על שמו של מתאבק בשם קינג קונג באנדי, הוא אפילו מתארח לכמה פרקים).
קורותיהם של אל, פגי, באד וקלי הפכו לשם בית בישראל בשנות ה-90, איזה ישראלי לא יכול להזדהות עם משפחה ענייה ולא מתפקדת?
ההומור הוא די שחור ולמעשה רחוק מאוד מהסיטקומים שהיו נפוצים בשנות ה-80 ותחילת ה-90.
אין פה סוף שמח, אם הייתם רגילים לסוף שמח והפתרון בסוף של כל פרק במשפחת קוסבי (כן, ביל קוסבי היה נחשב לאבא אידיאלי), אז פה הדברים רק מידרדרים מעונה לעונה עבור אל באנדי ושאר חברי המשפחה.
אם אנחנו מתרסקים, אז לפחות ניקח איתנו עוד כמה אנשים בדרך – זה פחות או יותר מה שקורה בסדרה.
מבחינת ההומור הסדרה בהחלט מחזיקה (במיוחד מהעונה ה-3 והלאה). הקצב מעולה ויש שיפור משמעותי בכתיבה ובביצוע מעונה לעונה – הדמויות ממש מתפתחות.
בנוסף יש בכל פרק אזכורים לתרבות האמריקאית (משחקני פוטבול ועד לתוכניות טלוויזיה), דבר שהופך את ההומור שלה להרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה על פני השטח.
האם זה היה נעשה היום? לא, לא ועוד פעם לא!
למרות שמדובר בסדרה מאוד מצחיקה, היא תוקפת לא מעט מגזרים ומגדרים, דבר שאין סיכוי שהיה עובר היום, זה בתוספת ההחפצה של נשים בכל פרק שלישי, הופך אותה למשהו שאי אפשר היה לעשות אותו היום. האם כדאי לראות אותה היום? כן, אבל רצוי להתחיל מהעונות המאוחרות (הראשונות היו יותר חלשות).

הכול נשאר במשפחה

הכול נשאר במשפחה נחשבת לאחד מהסיטקומים החשובים בתולדות הטלוויזיה.
היא הייתה הראשונה שנגעה בנושאים כבדים כמו: גזענות, הומופוביה ושוביניזם.
העלילה עוסקת בחייו של ארצ' באנקר (קרול אוקונור), אמריקאי במעמד הבינוני, גזען, מיזוגן וחסר טאקט.
לצידו נמצאת אשתו עידית, הבת גלוריה והחתן שלו מייקל, המכונה ראש כרוב (בגילומו של רוב ריינר הבמאי בתחילת דרכו). ההומור הוא באמת ללא גבולות, ארצ' לא שם על אף אחד, אבל זה לא מגיע מכוונה רעה,
ככה הוא, ככה הוא גדל וזאת דרך החיים האמריקאית עבורו.
הסדרה עדיין מצחיקה, אבל הרבה פחות. קשה להבין את ההקשרים התרבותיים של שנות ה-70 (העולם קצת התקדם מאז), ודברים שנראו ליוצרי הסדרה אז כדרמטיים במיוחד הם דברים שלא מזעזעים אף אחד היום.
קשה לי להאמין שסדרה כזאת הייתה נעשית היום, גזען טוב לב זאת לא בדיוק דמות שמתאימה לתקופה הנוכחית.

כמה מסקנות

אם יש לכם חיבה לסדרות שלא עושות חשבון או לכאלו שלא מלאות בפוליטקלי קורקט, אז בהחלט שווה להשקיע כמה עשרות שקלים בחודש וליהנות ממגוון סדרות ישנות שיגרמו לכם לחייך.
בעתיד יהיו בערוץ עוד מספר סדרות מעולות כמו שלושה בדירה אחת, כן אדוני השר ואפילו ספינת האהבה.
ככה שתוכלו לצלול אל העבר, להעלות זיכרונות ולגלות אם מה שהצחיק אתכם בתור ילדים, תופס גם היום.

נ"ב

אפשר לצפות ברוב הסדרות האלו ביוטיוב בחינם, אבל זה בלי תרגום. אבל הרבה יותר כיף לצפות בהן בטלוויזיה.

ליצרת קשר, ההצעת רעיונות, הזמנת סטנדאפ, הרצאה או הופעה:

The post ערוץ הקומדיות הקלאסיות – שווה ת'כסף? appeared first on ילדי הקומדיה.

מה קוטלים הפעם? את פורנו העוני החדש של HBO, הסדרה"נגד הרוח" ("Rain Dogs") – דרמה קומית, או קומדיה דרמטית, או קומדיה שחורה עם יותר מדי דרמה, עם אם חד הורית, דמות אב ללא אב וכל החוסר מזל הנלווה (עיינו "חוקי מרפי", כרך III). נו, כמו "חסרי בושה"

קראו עוד:

קומדיה שחורה חדשה בהוט: נגד הרוח

מישהו מטפל בך | האם סיטקום הפולחן הבריטי עומד במבחן הזמן?

ספיישל הסטנדאפ של ג'ון ארלי מגיע להוט

זוכרים? זאת שהגרסה האמריקאית שלה דרסה את המקור הבריטי באופן שדי הולם את כותרת התוכנית. אממה, כאן לא היה צריך לגייס קאסט חדש לגמרי של שחקנים אמריקאים שיתרגמו את העוני הבריטי המכוער לעוני אמריקאי סקסי. כאן העוני האמריקאי הסקסי טס חזרה אל מעבר לאוקיינוס, ונצמד כמו טפיל אסתטי לעורקיהם היצירתיים של קאסט בריטי למהדרין. ולמה פורנו? כי זה מה שהפרוטגוניסטית האנטגוניסטית שלנו צועקת עלינו כבר בסצנה הראשונה של הפרק הראשון, שבו מפנים אותה ואת הבת שלה מדירה מחורבנת והיא סוחבת את הדברים ב… נו… מה יסמל עוני? אה! שקיות זבל! וצועקת "הנה פורנו העוני שלכם!". יו נואו, כדי שתבינו שאתם כבר בעשור השלישי של המאה ה-21 וכולנו נורא מודעים לעצמנו, והקיר הרביעי נהרס לטובת חיבור המטבח והסלון. זאת ככל הנראה העת ההולמת להזכיר כי שבירת הקיר הרביעי ומודעות עצמית אינן תירוץ ליצירה של תוכן קלישאתי, לעוס וטחון שרץ בפול גז בניוטרל בשדרות סיזיפוס ה-III. לא ש"נגד הרוח" עושה את זה. אבל היא גם לא-לא עושה את זה. הדמות הראשית, למשל, לא מצליחה להחליט אם היא אכן עצמה או כותב הסדרה המתוסכל, המביע את החששות שלו על הדף, כי ברור שהיא כותבת מוכשרת ומתוסכלת. מה עוד היא תהיה?

אה, ואיפה שיש פרוטגוניסטית-אנטגוניסטית-כותבת-מתוסכלת-שהיא-הכותב נמצא כצפוי גם אנטגוניסט-פרוטגוניסט-גם-אני-בעצם-הכותב משלים, בדמות "המסוורת' סלניג'ר" (או משהו כזה) – ילד זין (גבר זין?) עשיר, מופרע, סוציופת, אליטיסט מפונק בן לאמא שלא חיבקה אותו מספיק שלא תמצאו בבית ללא חלוק סאטן ובחוץ ללא חליפה. טבעת עם אבן יקרה על הזרת והכל. סתם, קוראים לו סֶלְבִּי. כמו היוברט סלבי. המחבר הלא מאוד מפורסם של "רקוויאם לחלום". הבנתם? הבנתם? ומה משחקים? אבא חורג, אמא כותבת. כמו בשיר הזה של עומר אדם, על חוף. אבל קודם בלונדון.

להרשמה לניוזלטר

ולונדון. הו, לונדון. אם תשאלו אותי (כדאי מאוד, אני טוב בכאלה), העיר היא לגמרי האנטגוניסטית האמיתית של הסדרה. עיר צפופה, מזוהמת, רעה לתושביה, שנדמה שכולם בה נמצאים מוסרית בין הדוור שגונב לך את החבילות לבנקאי שגונב לך את הכסף. עיר שמתעללת בך, אבל אתה לא יכול לעזוב אותה. יו נואו, כי זאת "פאקינג" לונדון. כמו "פאקינג" תל אביב, רק עם יותר "פאקינג". 

והאווירה? אם שמעתם במקרה את האלבום שהסדרה נושאת את השם שלו, "Rain Dogs" של טום ווייטס, או שמעתם אי פעם את טום ווייטס, אז זה זה. ראוי אולי להזכיר שווייטס גם המציא בעצמו את המונח "Rain Dogs" ("כלבי גשם"?), שמתאר, לדבריו, אה… כלבים בגשם. או במילה אחת – באסה. כמה באסה? כל הבאסה. כל הפאקינג באסה. כל הבאסה שאוכלת ערימה של אספרגוס ואז באה ומשתינה לך באמבטיה בעודה מסבירה לך מה אתה עשית לא בסדר. כל הבאסה שמציעה לך את כל העולם כי אתה בדיוק פלח האוכלוסייה שהם מחפשים, אבל למה אתה לא יכול להתנהג יותר כמו אנחנו? כל הבאסה שהעולם האכזרי והדפוק שלנו יכול לספק כמו אוויר לנשימה. קצת כמו הגנרל מהבדיחה ההיא, שהכריז שכל מה שנשאר לאכול זה חרא, אבל לפחות יש מספיק לכולם.

ליצירת קשר:

אה וחוץ מזה היא גם מצחיקה מדי פעם. כי מי לא תצחק כשמימין לבחורה שמציעה לך כרגע לכתוב עבור עיתון גדול יושב איזה סוטה שנוגע בעצמו בזמן שהוא מבקש ממך לרקוד קצת יותר לאט, כי את עובדת בפיפ שואו, כי זה פחות מנוכר ממצלמות רשת. או כשבית המחסה לנשים מוכות שבו את חוסה עם הבת שלך כמעט מתמוטט כי השכנים העשירים רצו להתקין להם "האט-טאב", ונהפך לעוד מכונת מזומנים, באמצעות אותן מצלמות רשת ממש ממוקדם (הלו, מראה שחורה!), שבהן אמהות מוכות משחזרות את החוויות הנוראיות שהן עברו מול גברים חרמנים שרוצים להרגיש את עצמם אבירים על סוסים לבנים (לפחות לשלוש דקות וחצי). אותי זה הצחיק. ולפעמים לא. אבל בסך הכל היה די סביר. כמו החיים, אבל עם מבטא בריטי ומצולם יותר יפה.

The post "נגד הרוח": פורנו עוני שמצחיק מדי פעם | ביקורת סדרה appeared first on ילדי הקומדיה.

גירושים \ Divorce – עונה 3 – ימי שלישי ב-21:30 ב-yes EDGE החל מ-23.7.2019, בסלקום TV החל מ-2.7.2019, ב-HOT HBO ובימי שני ב-HOT VOD, החל מ-2.7.2019

העונה השלישית בסדרה מבית HBO עוקבת אחר האירועים שמגיעים לאחר פרידתם וגירושיהם של פרנסס (שרה ג’סיקה פרקר) ורוברט (תומס היידן צ’רץ’). בעונה החדשה השניים עומדים בפני הפתעות שיקחו את חיי-אחר-הגירושין שלהם לכיוונים לא צפויים. אל העונה מצטרף ג’יימס לזור (“לאס וגאס”) כמי שעתיד אולי להיות בן זוגה של פרנסס, וחוזרים מולי שאנון וטרייסי לטס וגם בקי ניוטון (“בטי המכוערת”) שמגלמת את ארוסתו של רוברט.

מפוקסלים \ Dead Pixels – ימי רביעי ב-22:00 ב-yes EDGE – החל מ-24.7.2019

קומדיה המערבת לייב אקשן ואנימציית מחשב שמתחלקת בין הדמויות האמיתיות לבין הדמויות הוירטואליות שלהם במשחק מחשב. הסדרה מספרת על מג, ניקי ואוסמן שעולמם סובב סביב האובססיה שלהם למשחק מחשב פופולרי מאוד: Kingdom Scrolls – משחק פנטזיה, מיסטי, קסום ואלים שמרכזו קוסמים ודרקונים וירטואלים. כשמג מתאהבת בג’ס, הבחור החדש בעבודה, היא בטעות מספרת לו על המשחק ומכניסה אותו לחבורה, וזה משבש סדרי עולם (וירטואלי).

תום יער – עונה 2 – ימי רביעי ב-22:00 ב-yes Comedy החל מ-31.7.2019

תום יער חוזרת עם פרויקט חדש, מפתיע ופרוע כמו שרק היא יודעת! תום מגיעה עם דמויות חדשות לצד הדמויות האהובות מהעונות הקודמות: חן המאבטח, אסי הבוטנאית, עדינה הרוחניקית ועוד… ולראשונה משתפת פעולה עם הקומיקאים והשחקנים המובילים בישראל: אסי כהן, ליאת הר לב, רותם סלע, אליאנה תדהר, רועי כפרי, עדי חבשוש, אבי דנגור, גיתית פישר וערוץ הכיבוד.

כתום זה השחור החדש \ Orange is the new Black:

עונה 6 – החל מ-27.7.2019 ב-yes Binge

לאחר שהאסירות החלו במהומות בכלא ליצ’פילד בעונה הקודמת, העונה השישית עוסקת בתוצאות ההתפרעות ומתרחשת בכלא באבטחה מירבית, אליו הועברו המתפרעות. בכלא פורצת מלחמת כנופיות בין שני גושי תאים, מלחמה שהציתו שתי אחיות. הסוהרים משחקים משחק ספורט-פנטזיה, שנקרא “אסירות פנטזיה”.

עונה 7 – החל משישי ה-26.7, כל לילה ב-HOT HBO וכל הפרקים ב-HOT VOD

עונת הסיום של הסדרה המצליחה מבית "נטפליקס" תשודר רק ב-HOT!

אמא אמריקאית \ American Housewife – עונה 1 – 24.7.2019 בסלקום TV.

סדרה קומית על אמא נחושה הדואגת למשפחתה מלאת הפגמים בעיר המלאה באמהות וברעיות מושלמות.

הדרשה על ההר – Sermon on the Mount – שבת ה-6.7 ב-22:00 ב-HOT HBO, והחל מה-1.7 ב-HOT VOD ובסלקום TV.

סרט דוקו אישי מבית HBO של הקומיקאי ג’רוד קרמייקל, או ספיישל חדש שלו. אנחנו לא בטוחים.

קראו עוד:

סדרות קומדיה לצפייה ישירה (קישורים)

קומדיות בתיאטרון (עמוד מתעדכן)

The post קומדיות בטלוויזיה – חודש יולי appeared first on ילדי הקומדיה.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את "טוקה וברטי" (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג'ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג'ון סטאמוס מ"צער גידול בנות" לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג'ון ווילקס בות'. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג'יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ'ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב"בובה של רצח"), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת' גרין, כריס גריפין מ"איש משפחה"), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את "רפסודיה בוהמית", בגילום שרלוט מק'קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! "ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!".

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ'ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג'ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה"ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר "הכי דליק" נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות'ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג'רי מיינור) הוא נפתח בג'ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה "לומדים היסטוריה".

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג'קסון) ונלסון מנדלה (ג'ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג'ט אוורט – זוכרים את האמא מ"פאטי קייקס"?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג'ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות' (ג'ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג'וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

The post רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת) appeared first on ילדי הקומדיה.

לרגל חודש לקיומה של עונה השלישית של הסדרה "הדיאטה של סנטה קלריטה", קומדיית הזומבים המופרעת למדי של נטפליקס, הכריזה ענקית הסטרימינג ושליטת-החיים- אחרי-עשר-בלילה של כולנו חגיגית על…

ביטולה.

מה, רק התחלנו ליהנות!

בכל זאת, קומדיית זומבים בפרברים. יצר אותה ויקטור פרסקו, בכיכובה של לא אחרת מאשר דרו ברימור, אבירת הקומדיות הרומנטיות ואי. טי (כן, ידעתם שהיא היתה הילדה באי. טי, אני יודעת), ובעזרתם של טימותי אוליפנט – אותו אולי ראיתם, או יותר נכון שמעתם, כווילרד סטנק בחדש של אולפני לייקה, "מיסטר לינק", ובקרוב ב"היו זמנים בהוליווד" – ושל ליב היוסון וסקיילר ג'יסונדו. כבוד לצוות.

והעלילה? ברימור היא שילה המונד, סוכנת נדל"ן בפרבר הקליפורני השלו סנטה קלריטה. היא מפגינה הופעה שופעת בריאות עם לחיים ורדרדות ועגלגלות ושפתות קל (ש' שורקת, נו), ואז מתה ממחלה נוראית. זה קורה די מהר, אתם מבינים. אוליפנט הוא ג'ואל המונד, שותפה לנדל"ן ובעלה. הוא מופיע בשיער שופע ודוגמה ומופת לגבריות חדשה, משפחתית ותומכת ונטולת כל שאיפות קריירה (אחת התובנות הראשונות שלו בסדרה היא  שהוא נכנס לעניין הנדל"ן בעקבות אשתו ובעיקר כי זה היה לא נורא מדי). היוסון היא אבי, הבת שלהם, המתבגרת, החוכמולוגית ובוודאי חכמה יותר מההורים שלה, וג'יסונדו הוא החבר הטוב והמוכשר שלה. אחרי שברימור – שילה המונד בשבילכם – מתה, היא, ובכן, לא מתה, אבל מגלה שפתאום היא ממש, אבל ממש חייבת בשר אדם… ואת שפע הסיטואציות הקומיות אתם כבר בטח מתארים לעצמכם.

כלומר, מה, לא, זה נשמע הכי לא קומי והכי כן מגעיל בעולם! אבל אוי, זה מצחיק. ומגעיל. ומצחיק ומגעיל ביחד – וזה, כמו שיודע כל מי שראה את "בריינדד", קומדיית הזומבים הפרוורית של פיטר ג'קסון והסרט המצחיק והמגעיל ביותר אי פעם, שילוב נהדר.

הניגוד בין הסביבה הפרברית המשעממת לאפלה שמתחת הוא לא עניין חדש – הרי הגופות נערמות בפרברים הטלוויזיוניים עוד מלפני "עקרות בית נואשות". אבל התזמון הקומי של החבורה שלנו מרענן ממש. ההתלהבות של שילה, שבניגוד למצופה הולכת וגוברת, העצבנות הקופצנית של ג'ואל, שדווקא כן כמצופה גוברת גם היא (הוא רצה רק יום נורמלי אחד! זה יותר מדי?) והכל מתובל בהערות עוקצניות של צמד הטינאג'יירים החמודים והידידותיים להפליא. בכלל, מדובר בסדרה על משפחה מתפקדת להפליא, עם איזון יפה בין עבודה וחיים פרטיים ועם מערכת יחסים מפרה, אוהבת, חמה ומציבת גבולות. בחיי שהייתי רוצה שהבת שלי תציב לי גבולות כמו שילה וג'ואל ולא תשלח אותי כל כך הרבה לחדר. הבת המתבגרת אפילו לא מרגישה צורך לברוח 90% מהזמן להיות לבד או עם החברים הלוזרים שלה! וההורים שלה גם לא הורגים כזה הרבה אנשים. כלומר, הם הורגים אנשים! לאאא! אהההה! והם כל כך ציניים ומשעשעים לגבי זה ובכל זאת ממש ממש מצטערים, מבינים מה הם עשו ומלאי חרטה! ואז טוחנים עוד אוזן בבלנדר!

העונות השניה והשלישית הצליחו אפילו להעמיק את האיפיון ובאופן די מפתיע, לא הפכו את הדמויות לקריקטורה של עצמן. גם העלילה, ובכן, מתקדמת ולא שוקטת על שמריה המדממים. ואז, בעוד כולנו מתכוננים בחיוך עתיר ניבים לעונה 4… הוכרז שלא תהיה כזאת.

המעריצים, וכרגיל אצל נטפליקס – לא ברור כמה מעריצים יש אבל לגמרי ברור שהם מאד, אבל מאד נאמנים וגם קולניים, לא קיבלו את בשורת הביטול בשקט. הם פצחו בקמפיין קיטורים ער ועתיר גסויות בטוויטר ושאר מדיות חברתיות, כולל חשבונות שמוקדשים לזה במיוחד והמון אנשים שמבטלים את חשבון הנטפליקס שלהם.

תנו לנו עוד מהלוזרים החינניים האלה, געש האינטרנט! אל תבאסו אותנו עוד יותר! אולי אנחנו מעמד ביניים לא מרשים כמותם, אבל בדיוק כמותם – אוהבים, אהובים, שנונים ומכוונים לטוב – אנחנו רוצים להיות.

אז בואו, הצטרפו למחאה. כמו תמיד בנטפליקס, הכל עוד עשוי להתגלות כחלום של סנופקין או כבלון יחסי ציבור מנופח במיוחד. מחו והשפיעו – אם תהיה עונה רביעית של התכנית הכי החיננית ומגעילה במקומותינו – זה יהיה בזכותכם.

The post הדיאטה של סנטה קלריטה הסדרה: הקרנבל והסקנדל appeared first on ילדי הקומדיה.

ולדימיר זלנסקי הוא מי שנבחר ברוב קולות בבחירות לנשיאות אוקראינה ב-31 במרץ ועלה לסיבוב השני. הוא נולד ב-1978 והעביר ארבע שנים מילדותו המוקדמת בשליחות במונגוליה במסגרת הקריירה האקדמית-דיפולמטית של אביו. בהשראתו הוא תכנן קריירה דיפלומטית ולשם כך הלך ללמוד משפטים. אבל לחיים היו תכניות אחרות בשבילו. בתחרות סטנד-אפ סטודנטיאלית הוא התגלה כקומיקאי מבריק ואהוד ומשם נסללה לו דרך מרתקת ומפתיעה. על הדרך שעבר וכמה מילות פרגון בסוף, בכתבה הבאה.

KVN

ק.ו.נ הוא מותג ידוע שאין יוצא ברה"מ לשעבר אחד שלא מכיר. ראשי התיבות פירושם "מועדון המצחיקים ובעלי התושייה". מדובר בתחרות קומית שהושקה לראשונה בשנת 1961 והפכה למוסד של ממש שהפופולריות שלו גואה עד ימינו אנו בכל אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. הקבוצות המתחרות מורכבות מסטודנטים, מה שהפך לימים את הפופולריות של התחרות לחלק בלתי נפרד מההוויה הסטודנטיאלית.

במסגרת התחרות מתבקשת כל קבוצה לבצע מספר משימות מתוך מאגר קבוע של אלמנטים קומיים שאנחנו מכירים היטב מתרבות הסטנדאפ של המערב: נאמברים קצרים לפי נושאים, תחרות מוזיקלית בין הקבוצות על טהרת השירה הנגינה המשחק והריקוד, יצירת "סצנות קולנועיות" מצחיקות, קטעי מחזה, ואיך לא; אימפרוב מתקיל שמוכתב לייב על ידי פאנל השופטים שמורכב מידוענים מתחומי המשחק, התסריטאות והכתיבה.

מסטנד-אפ להפקה ומשחק

זלנסקי מגיע לתחרות עם חבריו מהעיר Krivoy Rog. כשאתה מגיע מעיר שנקראת 'קרן עקומה', הבחירה בסטנדאפ נראית טבעית לגמרי. אבל זלנסקי לא מתכנן קריירת סטנדאפ. הוא בכלל סטודנט צעיר למשפטים שמבקש לשחרר קצת קיטור. הקבוצה המגובשת והחדה כובשת את הבמה והם עולים לליגה הגבוהה של התחרות עם השם שבחרו לעצמם: "קברטל95" (רובע95). הקהל מתאהב בקבוצה וזלנסקי מוצא את עצמו בסיבובי הופעות לאורכה ורוחבה של ברית המועצות.

ב 2003 הקבוצה פורשת מ-KVN ובמבנה שבו היו מתאמנים הם מקימים את "אולפני קברטל95", אולפן הפקות מקצועי שממנו מבקשים שבעת הקומיקאים חברי הקבוצה להמשיך לגדול להתפתח וליצור. השחקנים המוכשרים פותחים יריעה רחבה לקולנוע ומשחק קומי ודרמטי והתכניות המופקות באולפן נמכרות לערוצים האוקראיניים המסחריים הגדולים שבולעים בשקיקה וחוזרים לעוד מנות. פנינת הסטנד-אפ שזכתה אולי לרייטינג הגבוה ביותר היא "וצ'רניי קברטל" (רובע הערב), תכנית מערכונים שמארחת את מיטב הקומיקאים למערכונים חיים פרועים וחופשיים.

בחמש עשרה השנים שבין תום תקופת KVN להתוויית הקריירה הפוליטית שלו הוא משמש כמפיק, תסריטאי ושחקן במסגרת "קברטל95". ב 2015 עולה הסדרה "משרת העם" שבה הוא מגלם את נשיא אוקראינה. הוא לא הקומיקאי או השחקן הראשון לגלם תפקיד נשיא. לפניו ראינו את רובין וויליאמס, אד מצגר, ביל מוריי, וודי הרלסון, קווין ספייסי, וויליאם קמפ, מייקל דאגלס ועוד רבים וטובים. אבל הוא כן הראשון לברוא מציאות מתוך שורות התסריט.

אחרי עונה מוצלחת מאד ב 2015, חוזרת הסדרה לעונה שנייה ומתוקשרת בסוף 2017 בסימן הבחירות לנשיאות הקרבות ובאות. במרץ 2018 נרשמת במשרד המשפטים האוקראיני מפלגת "משרת העם" תחת המנהיג איוואן בקאנוב, עורך הדין של אולפני "קברטל95". בתחילה המהלך מנומק כמענה לחשש של ההפקה שמא השם ינוצל לרעה על ידי מפלגה אמיתית שתשתמש בשם זה למטרות פוליטיות, דבר שיכול להתאפשר מבחינה חוקית. אלא שהחודשים עוברים ומבלי להתאמץ או לבצע מהלכים פוליטיים כלשהם, מעמדה של המפלגה נוסק בסקרים. לקראת סוף 2018 מכריז זלנסקי שהוא פעיל פוליטית ויוצא בקריאה רחבה עם הזמנה פתוחה לעם להצטרף אליו. הוא מבקש לצרף לשורותיו אנשים ללא הבדלי דת, גזע או מין תחת תנאי אחד בלבד: ללא ניסיון או עבר פוליטי.

זלנסקי מועמד לנשיאות

באוקטובר 2018 עולה זלנסקי בשיא הרייטינג של תכנית הסטנד-אפ המצליחה של "אולפני קברטל95", אל מול אולם של עשרות אלפים ששילמו ממיטב כספם כדי לבוא למנה הגונה של צחוק, ופותח הכל מול הקהל. הוא פותח את השידור במילים "לאחרונה אני חי בסיוט נוראי. כולם כולל כולם: עיתונאים, קרובי משפחה, חברים – שואלים אותי את אותה השאלה: 'אז מהההה.. רץ או לא רץ?" הוא ממשיך ומספר שאפילו כשאמא שלו מתקשרת אליו היא שואלת קודם את זה – ורק אחר כך מה הוא אכל לארוחת צהריים. כשהוא מתחיל לענות לה מה אכל, היא קוטעת אותו באומרה "עזוב, לא משנה. אז אתה רץ?" והקהל על הרצפה.

במהלך רטורי מבריק, תוך ביטחון עצמי וכריזמה השמורים אך ורק לקומיקאי ושחקן למוד עשרים שנה של במות אל מול קהל חי, הוא פותח ה-כ-ל על הבמה. מהלך טקטי שמכין את השטח לקראת הכרזתו הרשמית על מועמדותו לנשיאות. בחן, שנינות והרבה מאד הומור, הוא מצליח לשזור את ה"אני מאמין" שלו ואת סט הערכים מאחורי המצע הפוליטי שלו, בתוך מערכון קומי רהוט, אינטליגנטי ושקוף ששובר את כל כללי המשחק הפוליטי. מהלך שיווקי גאוני שמולבש במיומנות על תשתית ההומור הכה מוכרת לזלנסקי שיודע שאין טובה ממנה כדי לחבר, לקרב ולרכוש אמון של קהל. בסוף המערכון עולים על הבמה כל חברי קברטל95, קבוצת הסטנדאפיסטים המיתולוגית שכיום מהווה את מנהלי חברת ההפקות. הם ממשיכים את המערכון ביחד, בדיוק כפי שהופיעו כקומיקאים צעירים לפני עשרים שנה. הם מפצירים בו להגיש את מועמדותו והוא מתעקש שזה לא בשבילו תוך פניות חוזרות ונשנות לקהל שמבקשות לבדוק את מידת ההתלהבות שלהם מהרעיון; הם נלהבים. בסוף המערכון הוא מכריז "אני לא רץ! טוב, בסדר, אולי" ויורד מהבמה.

מרחב ההזדמנויות של המאה ה 21

ההיסטוריה כבר ראתה לא מעט שחקנים וקומיקאים שעשו פנייה חדה או הדרגתית לפוליטיקה. לא הרבה יודעים למשל שאווה פרון הידועה בכינויה "אוויטה", מי שהייתה דמות פוליטית אהודה שפעלה פעילות חברתית נמרצת עבור מדינת ארגנטינה, הייתה בעברה שחקנית B Movies אוונגרדיים. 'הנסיך המדליק מבל-איר' הלא הוא וויל סמית' חבר כבר מספר שנים במפלגה הדמוקרטית האמריקאית ותרם לה מעל 70 אלף דולר. וכמובן ארנולד שוורצנגר שהיה מושל מדינת קליפורניה במשך שמונה שנים. וכן רונלד רייגן שהפך משחקן מערבונים לנשיא המעצמה החזקה בעולם. כל אלה ועוד רבות, הן דוגמאות מפליאות ומעניינות אך דוגמא כדוגמתו של זלנסקי, קומיקאי ששיחק נשיא, לא נראתה עוד. זהו תקדים מרענן ומשמח המשקף את מרחב ההזדמנויות החדש והכל כך רחב של המאה ה 21.

כדי להבין את אהדת הקהל כלפי זלנסקי אנחנו צריכים לחזור אחורה לשנות התשעים של המאה הקודמת. אחרי נפילת מסך הברזל מדינות ברה"מ לשעבר נותרות משוסעות ומבולבלות הן מבחינה תפעולית ברמת התשתיות והאפשרויות והן מבחינה פסיכולוגית. על רקע זה, אין זה מפתיע שהפופולריות של תחרות ההומור KVN מרקיעה שחקים ומגיעה לשיאי רייטינג. אישיותו של האזרח הסובייטי הפשוט שנחרטה ב-DNA שלו כל כך בקפדנות בילדותו ובנעוריו מתנפצת אל מול עיניו והוא נותר מבולבל וחסר זהות. או אז נכנסת לתמונה התרופה היעילה ביותר לשיכוך כאב משחר ההיסטוריה: הומור. הדבר הזה נכון בכלל ובפרט לתרבות היהודית שבבסיס זהותה טבוע ההומור העצמי ככלי התמודדות פסיכולוגי רב עצמה. לא תופתעו לשמוע שחלק גדול מכוכבי KVN הם יהודים ובכללם זלנסקי עצמו. כך שזרעי האהדה כלפי זלנסקי נזרעים כבר אז בשנות התשעים. לאורך כל הקריירה שלו הוא ממשיך להתנהל עם הקהל באותו אופן שכל כך תואם את ההומור החצוף של קברטל95 ואת רוח המאה ה21: שקיפות מוחלטת תוך התעלמות מכל חוקי הנורמה והפוליטיקלי קורקט ותעוזה לצחוק על כל נושא מבלי להתבייש או להתנצל.

אותו אזרח סובייטי שהתנחם בסטנדאפ איכותי כדי לברוח מהמציאות הנוראית כנראה שבע. הבלבול הפוסט-סובייטי לא נגמר בשנות התשעים אלא התחלף מהר מאד במלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה. נראה כי העם האוקראיני הבשיל לשינוי ממשי. הבשלה אמיתית ואמיצה שיכולה כנראה להגיע אך ורק מתוך שנים של חוסר, דוחק וסבל של מלחמה שלא נגמרת. זלנסקי מדבר שיח דמוקרטי פשוט ורענן ונראה שיש תקווה אמיתית לגורלם של האוקראינים. מה שבטוח, יהיו להם הרבה-הרבה צחוקים בדרך.

The post מקומיקאי מצליח לנשיא אוקראינה: על הדרך של ולדימיר זלנסקי appeared first on ילדי הקומדיה.

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג' – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב"רשימותיו של רופא צעיר", הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, "מורפיום", נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ"השטן במוסקבה" ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ'אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג'ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג'ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס"מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, "ולדימיר ולדימירוביץ'", אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג'ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב"אל תדאגי, הוא ימות!" עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של "רשימותיו של רופא צעיר", לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא "מורפיום"? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג'ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד ("אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!"), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.

The post וינטאג' ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר appeared first on ילדי הקומדיה.

זו שאלה שתמיד יש לי בלק אאוט עליה ואני לא עונה אותה טוב. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה "רוק 30" בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי. 
כמו כן, אני לא כל כך עוצבתי על סטנדאפ, כי זו לא ממש הייתה השאיפה. השאיפה הייתה לכתוב, אז קראתי ספרים, הבנתי שזה פחות, עברתי לספרים שהם לא עלילתיים כמו מקבצי טורים של עלי מוהר וגיא מרוז, קטעים קומיים של דני סנדרסון, "הקומדי סטור", מערכונים של "פלטפוס", "דומינו גרוס" אחר כך המופע של אסי וגורי. אני נשארתי מאוד ציונית עם החוש הומור.  כשהייתי בתחילת חטיבת הביניים, שזה השלב שהמוח יותר מתחיל לגבש דעה על מה קורה, עלו בטלוויזיה הישראלית  "משחק מכור" ו"ארץ נהדרת" שלא כמו לראות "החרצופים" בילדות ולא להבין פאנצ'ים אבל שהם יחלחלו, פה כבר הבנתי מה קורה והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.  
הרבה מהחוש הומור שלי עוצב על אנשים שהחוש הומור שלהם עוצב על ידי אנשים אחרים, לכן צריך לדבר איתם וכולם כנראה יגידו מוטי קירשנבאום, כי עוצבתי גם על הכתבות שעשו על האנשים האלו, אז אני יודעת. 

תגדיר קומיקאים ותגדיר פעילים… רוב החברים שלי מובטלים והם הקומיקאים של היום ואת כולם אני מעריכה

The post דניאל בוקס – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.