אם ממש אנער את האבק מלימודי הקולנוע שלי אוכל לספר לכם על האחים לומייר וסרטם "המתיז הותז",  בין הסרטים הראשונים והראשוניים בעולם הקולנוע. סה"כ סרטון קצר שבו נער דורך על צינור השקיה בזמן שגנן מנסה להשקות עם אותו צינור והגנן מציץ בצינור לראות מה התקלה. הנער מוריד את רגלו, זהירות ספוילר, המים משפריצים לגנן על הפנים.

אני משוכנע אגב שמישהו עוד ייצור את הסרטון הזה בטיקטוק יום אחד והוא ייהפך לסנסציה עולמית.

להרשמה לניזולטר

מוודוויל לקומדיית סלפסטיק

מופעי וודוויל היו מופעי בידור נודדים שהיו פופולריים בארה"ב בשנים 1880-1930~. האמנים שהופיעו בהם עסקו בכל סוגי אומנויות הבמה. שירה, ריקוד, נגינה, משחק וכמובן קומדיה.

עם המצאת המצלמות המודרניות ועלייתו של ענף הקולנוע והבידור המצולם נוצר ביקוש לאנשים שידעו לנצל את המדיום החדש הזה וליצור תכנים, ואומני הוודוויל התאימו כמו כפפה ליד, ולימים הפכו את הוליווד למעצמה שהיא היום. 

באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין

באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין הם שני השמות הראשונים כנראה שיעלו לחובב קומדיית הסלפסטיק המצוי, בעיקר בהקשר של עידן הראינוע (הקולנוע האילם). אי אפשר לדבר על האחד בלי לדבר על האחר, אני מניח.

כנראה רוב האנשים יזהו את צ'פלין יותר מאשר את קיטון במסדר זיהוי: 

צ'פלין, שחקן ובמאי אנגלי, יצר את דמות הנווד המרופט שכולם מכירים,  עם מקל ההליכה וההליכה המשונה. צ'פלין היה יוצר ענק שהבין קומדיה, קולנוע וגם קומדיה קולנועית. הוא ידע לייצר קומדיה פיזית באמצעים מתוחכמים להפליא, ובעידן בלי אפקטים ממוחשבים יצירתיות הייתה הכול. ולצ'פלין הייתה יצירתיות בשפע. אני לא חושב שאתה יכול להיות קומיקאי או קולנוען ולא להעריץ את צ'פלין.

אבל באסטר קיטון. בן אדם…

אם צ'פלין יצר קומדיית סלפסטיק, קיטון היה קומדיית סלפסטיק. 

להשוואה –  סצינת הגלגיליות המפורסמת של צ'רלי צ'פלין מתוך הסרט "זמנים מודרניים". (1936), צ'פלין משתמש באפקטים ויזואליים בצילום כדי ליצור אשליה שהוא עומד ליפול מגובה כשהוא רכוב על גלגיליות כשלמעשה הוא באולפן על רצפה שטוחה. 

לעומת התחכום הקולנועי הזה של צ'פלין, באסטר קיטון תפס קלנועית נוסעת וריסק על עצמו צד של בית.

שניהם היו אמנים פיזיים ואתלטים מעולים ושניהם הבינו את המדיום הקולנועי וכיצד אפשר לנצל אותו ולעשות מניפולציות בצילום כדי ליצור אשליה של סכנה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מקיטון, האמריקאי שחייב לקחת את הדברים לקצה ברמה של ממש לקפוץ מבניין ולצלם את זה. 

קיטון נולד למשפחה של אמני וודוויל ולא עבר הרבה זמן רב עד שאביו שילב אותו בהופעה.

באסטר והוריו היו עולים לבמה כמשפחה של נגנים, ובזמן שאביו של קיטון מחלק הוראות, באסטר הצעיר המרה את פיו. כתגובה אביו היה זורק אותו פיזית על הבמה,  לפעמים אל בור הנגנים, לפעמים אל הקהל ולפעמים אל התפאורה. 

מעולם לא ראיתי את המופע הזה, אבל המחשבה עליו גורמת לי לצחוק בקול רם בכל פעם מחדש.

סרטי סלפסטיק איבדו תאוצה כשהקולנוע החל לדבר, ופינו מקום לדיאלוגים מורכבים יותר ועלילות מורכבות יותר. בתור הזהב של הוליווד אפשר לראות שילוב בין הקולנוע האילם לקולנוע החדש. 

"שיר אשיר בגשם"

הסרט "שיר אשיר בגשם" לדוגמה נוצר אמנם בשנת 1956 אבל העלילה שלו מתמקדת בעידן שבו הוליווד עוברת מהעידן האילם לקולנוע המדבר. הסרט עצמו הוא שילוב בין שני העולמות ומחווה לימי הזוהר של הוליווד. הוא משלב עלילה דרמטית עם שירה, ריקוד וכמובן קומדיית סלפסטיק.

האבולוציה של קומדיית הסלפסטיק

הסלפסטיק הוא נצחי ואפשר לראות אותו שזור בקומדיות שלנו לאורך השנים. בין אם זה באנימציות כמו "לוני טונס" או "טום וג'רי", שוברי קופות ענקיים כמו "המסיכה" או "האקדח מת מצחוק" ועד המדיה החברתית בערוצים כמו "Failarmy" ביוטיוב שאוספים סרטונים של התרסקויות שונות. אמנם לא מבוימות, אבל כשאנחנו יודעים שכל המשתתפים בסרטונים חיים ובטוחים, הרבה יותר קל לצחוק עליהם.

קומדיית סלפסטיק היא בסיסית מאוד ופה טמון הקסם שלה, היא כל כך בסיסית שהיא אוניברסלית. כולנו יכולים לצחוק מאותו פעלול מטופש או להעריך יכולת אתלטית של מופיע פיזי כי זה פשוט שם ברור מול הפרצוף. אין הרבה מה לפענח.

אפשר לראות את המשיכה האוניברסלית הזאת לדוגמה בסדרה כמו "מיסטר בין" בכיכוב רואן אטקינסון. רובה המוחלט ללא מילים והיא מתמקדת במר בין, איש אנגלי קטן ומוזר ועלילותיו. קומדיה פיזית במיטבה שהייתה ללהיט עולמי.

סלפסטיק ישראלי

יש כמובן קומדיית סלפסטיק ישראלית כמו הקומיקאי ירון ברלד שהוא פשוט סטנדאפ שנעשה על ידי כדור הריסה. משפריץ מים על עצמו ועל הקהל בזמן שה"מכנס" שלו עושה מופע לוליינות משל עצמו, מנסה להיצמד לגוף של ברלד, משימה לא קלה בהתחשב בזה שהוא קטן עליו בכמה מידות.

"המוסד"

 את הסרט "המוסד", כתב וביים אלון גור אריה.  זהו סרט שהוא מאוד ישראלי וגם מחווה  לסרטים אמריקאיים כמו "האקדח מת מצחוק" עם לזלי נילסן זצ"ל, או סרטי מל ברוקס.

יש בו מגגים פיזיים, כמו קרני לייזר שמתבררות כחוטים המתנתקים במגע, ועד למשחקי מילים כמו דמותו של טל פרידמן, חצי אדם חצי מכונה בשם אהרון-מן.  אסתטיקה של סלפסטיק מודרני, אם תרצו.

תמיד יהיה מקום לעוד קומדיה פיזית ועוד קומיקאי פיזי. זה נראה מאוד קל ופשוט כשעושים את זה כמו שצריך. 

כשקומדיית סלפסטיק עובדת, זה מצחיק במקום עמוק ובסיסי בנפש שלנו. זה מנגן לנו על העצב הקומי שהוא הכי מדורת השבט שיש. אין הבדלי שפה, תרבות או השכלה. ווייל אי קיוטי מנסה להמריא על טיל ובמקום נשאר חרוך במקום. זו שפה אוניברסלית של קומדיה. 

להזמנת הרצאה:

The post קומדיית סלפסטיק – מה זה, מי היו החלוצים וקומדיות סלפסטיק מומלצות appeared first on ילדי הקומדיה.

מה הופך דמות קומית לאהובה? אני לא יודע. אם הייתי יודע אז דמויות שאני המצאתי כמו ״גיורא חולב העזים המשוגע״ היו מודפסות על חולצות ברחבי המדינה. אבל מה שאני כן יודע זה שגולשי ילדי הקומדיה, האתר הזה שאתם קוראים עכשיו, בחרו מי הדמות הקומית האהובה ביותר והתוצאות בידיי. אז מי זכה? ומה אני חושב על כל זה? בואו נגלה.

מקום חמישי-תיקו משולש

הומר סימפסון

הבחירה האישית שלי למקום הראשון. הומר הוא דמות קומית פשוטה: איש מאוד מאוד טיפש. אבל היוצרים הגאונים של משפחת סימפסון הצליחו ליצוק כל כך הרבה הומור משובח לתוך הקונספט הפשוט הזה, ועד היום אנשים מצטטים את פניני החוכמה של אותו אידיוט. הומר אולי התחיל כסתם אבא עצבני ומתוסכל, אך הפיכתו לטמבל תמים ותום לב (שנוטה עדיין להתקפי זעם) הייתה החלטה טובה של הכותבים. אבל הומר הוא גם דמות עגולה, ואני לא מתכוון רק פיזית. הוא אוהב את משפחתו, מסור לאשתו ותמיד רודף אחרי איזה חלום מטורף שיש לו בפרק הספציפי הזה, בין אם זה להיות ליצן, שומר ראש או אסטרונאוט. יש סיבה שהדמות הזאת שרדה כמעט שלושים שנה.

האנק קינגסלי

היי נאו! אני כבר כתבתי כאן בעבר על אהבתי לג׳פרי טמבור, והבעייתיות של אהבה זו בימים אלו. גילומו של אב המשפחה ג׳ורג׳ בלות׳ היא עוד דמות קומית אהובה עליי, אבל האנק קינגסלי היא בחירה מצוינת. האנק הוא דוגמה נפלאה לאנשים המזויפים של עולם הבידור, נושא ש״המופע של לארי סנדרס״ עסק בו רבות. אין לו הרבה כישרון או חוכמה, אבל הוא הצליח להשתחל לג׳וב נוח בטלוויזיה והוא הולך לנצל את זה לכמה שיותר קמפיינים מלאי כסף ודייטים עם בחורות רדודות. וכמובן יש לו קאצ׳פרייז נהדר.

המפקח קלוזו

דמות הקולנוע הראשונה ברשימה, המפקח קלוזו הוא דוגמה נהדרת לעוד אלמנט קומי חשוב: דמויות שגרועות בעבודה שלהם – מצחיקות. קלוזו הוא כמובן בלש, אבל חסר לו את הכישורים הדרושים לעבודה זו: תחכום, אלגנטיות, ערמומיות. אבל בכל זאת הוא בדרך כלל פותר את התעלומה וזה כמובן, עוד יותר מצחיק. קלוזו הוא גם הדמות היחידה ברשימה הזו שגולמה על ידי יותר משחקן אחד, אבל הוא גם הוכיח ששיטה זו לא מוצלחת. כשחושבים על קלוזו חושבים על פיטר סלרס, ולא על סטיב מרטין או אלן ארקין.

מקום רביעי-תיקו

גראוצ׳ו מרקס

האחים מרקס ידעו טוב מה הכישורים של כל אחד מהם. צ׳יקו שיחק נוכל פשוט ומקסים, הארפו שתק ועסק בהומור פיזי, וזפו גם היה שם לפעמים. וכמובן, גראוצ׳ו היה השנון ביותר וזרק הערות קומיות מתוחכמות באותו קול אהוב. גראוצ׳ו השפיע על דמויות קומיות רבות שבאו אחריו כמו באגס באני, יאקו וורנר ופלטש.

אל באנדי

אל באנדי הוא לא בדיוק דמות שמתאימה לאקלים של היום. שובוניסט גאה שתיעב במיוחד נשים שמנות והקים ארגון אנטי-נשי בשם NO MA'AM? קצת פחות מצחיק היום. אבל בכל זאת אל היה לוזר ונהנינו לראות אותו סובל, ומקטר בצורה מצחיקה על אותו סבל. אל העביר את כישלון החלום האמריקאי, והיה דמות חשובה בשבירת מודל הסיטקום הקלאסי. אני לא הייתי שם אותו מעל הומר סימפסון, (ויש לציין שהסימפסונז ירדו על ההומור הנמוך של ״נשואים פלוס״) אבל אני מבין מדוע הוא נבחר. קל לגברים רבים להזדהות עם אל, אפילו אם הם לא עובדים בחנות נעליים שהקליינטורה שלה מורכבת בעיקר מנשים גדולות מימדים.

מקום שלישי: מר בין

לרבים מהדמויות האלו יש קאצ׳פרייז אהוב שעזר להם להיתקע בתודעה. אבל לא למר בין. יש לו בקושי מילים. אין לו אפילו שם פרטי. ולמרות זאת הדמות הפשוטה הזו בגילומו של רואן אטקינסון הצליחה לשרוד כל השנים האלו בעזרת הומור פיזי משובח והבעות פנים מצחיקות. אנחנו גם אוהבים את מר בין, כי הוא בסך הכל בחור טוב. הוא רוצה תמיד לעזור אבל אף פעם לא מצליח. לעומת שחקנים אחרים ברשימה הזו, רואן אטקינסון מצא גם אהדה בגילום דמויות אחרות, אך תמיד כשנסתכל על פרצופו נחשוב קודם כל על מר בין.

מקום שני: הנווד/ צ׳ארלי צ׳פלין

מה עוד אפשר להגיד על צ׳ארלי צ׳פלין? לא הרבה. לכו לכל קורס קולנוע קלאסי והם יחפרו לכם שעות על ההומור הפיזי, הנשמה הטובה, המסירות לדמות וכל זה. אבל האם צ׳פלין עדיין מצחיק היום? מתברר שבעיני רבים כן. אני לא מוצא את עצמי נקרע מצחוק מול אותם סרטים ישנים אבל אני מכבד את הדמות הזאת על כל מה שתרמה לתרבות שלנו, בהיותה הדמות הישנה ביותר ברשימה. והיא עשתה זאת עם עוד פחות מילים ממיסטר בין.

מקום ראשון: ג׳ורג׳ קוסטנזה

הא! קח את זה, צ׳פלין! אתה אולי השפעת על כולם וזכית בשלושה אוסקרים, אבל אתה עדיין לא אהוב כמו דמות מסיטקום מהנייטיז. הסיטקום הכי טוב של הנייניטיז, אבל עדיין. אני מת על ג׳ורג׳ קוסטנזה. הוא טיפש, הוא ערמומי, הוא שנון, הוא עצלן, הוא עצבני, הוא חרמן, יש בו הכל! הוא נוצר בגאונות על ידי ג׳רי סיינפלד ולארי דייוויד (והתבסס על דייוויד), הוא נכתב בגאונות על ידי כמה מהכותבים הטובים ביותר וגולם בגאונות על ידי ג׳ייסון אלכסנדר, שהכניס כל-כך הרבה לדמות הזאת. כל הדמויות ב״סיינפלד״ כמובן נפלאות, אבל קריימר מוזר מדי, איליין מגניבה מדי וג׳רי שחקן רע מדי. אבל ג׳ורג׳? כולם יכולים להזדהות איתו, ובאותו זמן לשנוא אותו ולרחם עליו. ג׳ורג׳ המציא פילוסופיה משלו, תיכנן מזימה שלמה כדי לגלות מי גנב לו את ה״טוויקס״, עצר את התנועה בשביל להציל תוצאה במשחק וידיאו וניסה לאכול סנדוויץ׳ בזמן סקס. ג׳ורג׳ קוסטנזה, אנחנו מצדיעים לך, ואנחנו מבינים שרק היית בבריכה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=A66ierfTCUQ&w=560&h=315]

כמעט נכנסו : פולטי, קרמר, שאולי, ג'רי לואיס, רבי יעקב

The post הדמויות הקומיות האהובות בכל הזמנים appeared first on ילדי הקומדיה.