The post המערכון העל-זמני שכתב יהונתן גפן לגשש החיוור appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>צילום: יח"צ
יהונתן גפן היה על זמני גם במערכונים, או לפחות באחד בלתי נשכח. גפן ידוע מאוד בשל ההומור שלו, בין אם זה בשירים ובין אם זה בפזמונים, גם כחלוץ ספוקן וורד בישראל ועוד. הוא אפילו הגיש תוכנית שעסקה בהומור הישראלי, "העולם מצחיק אז צוחקים", בחינוכית 2 ו-23, זכרה לברכה, ששודרה ב-2007. התוכנית עסקה, בין היתר, בתיאטראות המטאטא והקומקום והגיעה גם ללול ושבלול – חבורה שגפן ניסה להיכנס אליה. ואף הכניס שירים מסוימים כמו "כשאת בוכה את לא יפה": עליו סיפר בתוכנית שהוא נכתב תוך 3 דקות כששמוליק קראוס סוטר לו ומכריח אותו לכתוב.
כמובן, ההומור של יונתן גפן מלווה אותו גם בשירים, בקטעים הסאטיריים, טורו האישי ועוד, ב-1989 העלה מופע שעסק באופן קומי בתופעות חברתיות "פלסף", כך שהלכה למעשה היה מחלוצי הסטנדאפ הוא העלה עשרות מופעי בידור וסאטירה פרי עטו שאת רובם ביצע. במופע אחד – המלחמה האחרונה – אפילו שיתף פעולה עם כמה מכותבי הסאטירה הקאנוניים: אפרים סידון, ב.מיכאל וקובי ניב. את אחד מהם "אדם וחבל" ביצעו טוביה צפיר ודובי גל.
קראו עוד:
הקומיקאים החדשים נגד הפוליטיקה
איזה קטעים-קטעים מצחיקים מספרים לא בהכרח מצחיקים- אלוהים יודע
יונתן גפן גם כתב לגשש החיוור. לרוב אצל הגשש החיוור מוזכרים כותבים אחרים: יוסי בנאי, ניסים אלוני, גם מוטי קירשנבאום. גפן בדרך כלל לא נזכר איתם, אבל הוא כתב להם שירים כמו "האישה היחידה בחיי" ו"געגועים לשושנה", וכתב גם מערכונים – לא הרבה אומנם – אבל אחד מהם הפך לאחד מהמערכונים הבלתי נשכחים והעל-זמניים באופן מוכח מדעית.
פסטיבל שירי דיכאון – שכתב גפן – הגיע למקום השני במערכונים שעומדים במבחן הזמן שהוצגו לתלמידים, חיילים וסטודנטים. מקום שני אחרי "המזמור לאזור" של תוכנית הסאטירה ניקוי ראש. מעניין ששני המערכונים הראשונים שייכים לפסטיבלי הזמר שלגמרי נעלמו והוחלפו בריאליטי. גם אפשר לומר שפסטיבל שירי דיכאון הוא רחוק ביותר משיח הפוליטיקלי קורקט, כמה דוברים של פוליטיקת הזהויות היו יכולים לעשות מטעמים מהמערכון הזה, למזלו רבים לא יודעים שזה שלו.
להרשמה לניזולטר:
ייתכן שאחת הסיבות היא שהמערכון די תמים, משחקי מילים כמו "בנייני האומלל" בירושלים ו"משודר באמצעות בכיין". התופעות החברתיות שזוכות רק למבט צידי בניגוד לכמה קומדיות היום שחייבות להעביר את הא'גנדה בנאום מטיפני המבטל את הדמויות. כאן מספיק להגיד "למה כי אני אשכנזי?" וכל ההיפוך התרבותי וכל הבעיות החברתיות זוכים לגיחוך.
אבל זה הרבה יותר מזה, כי כמו השירים המזרחיים של פעם וגם של היום, כולם פונים אל הרגש ורוצים סיפורים סוחטי דמעות, בטח ריאליטי מוזיקה, אבל גם כתבות, רשתות חברתיות, כולם מכירים את הסיפור, תגזים ותסחט את הרגש עד שלא יישאר ממנו דבר. גם המילים חוזרות בשירים רבים כאלו. אפילו השיר שלא זוכה לאהדת השופטים "למה למה נגזרי עליי לחיות" לצד שירים כמו "אמא, את לא אשמה" ו"חראם על העולם. ורק לא "שמחת חיים".
אבל גם הזמר המזרחי השתנה מאז, ועבר לכיוון יותר פופי, שדווקא בא למכור פאן ושמחה, לעומת האומללות של הזמר המזרחי של שנות השמונים, שבא ממצוקה אמיתית ורק יצא מהגטו שהטילה עליו התקשורת הממוסדת. אך בניגוד לקומדיות רבות אחרות אין במערכון הזה ביזוי, השפלה, שנאה או וולגריות, או לפחות לא בכמויות שאני מורגל אליהן היום.
והכי חשוב, השירים פשוט מצחיקים. ייתכן שהסיבה לכך היא שהדיכאון לא היה זר לגפן. אחותו התאבדה, הוא כתב שהוא חושד שאמו התאבדה. בראיון לחיים אתגר בתוכנית "אנשים" מ-2020 הוא אמר שהוא "אדם עצוב עד דיכאון אבל לא התאבדותי". אז אולי שירי הדיכאון בפסטיבל שירי הדיכאון אלו שירים שרצה לכתוב בלי צנזורה עצמית, שמזכירים לנו שלמרות כל הדיכאון הכול פה מגוחך.
ליצירת קשר
דרור, 0547454667
The post המערכון העל-זמני שכתב יהונתן גפן לגשש החיוור appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post מה רואים אצלך בחלון\ זאב פלדינגר – מערכון appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>– באופן כללי כן, בוודאי. אבל את זה אמרו גם ברדיו ובטלוויזיה ובאינטרנט.
מה כבר יכולתי לעשות כשהטלפון צלצל בשבת בבוקר במעוני בירושלים? עניתי בדרך המקובלת.
– הלו.
– נו, איך אצלכם?
– סליחה?
– אני מתל אביב ופשוט לא מכיר אף אחד מירושלים, אז התקשרתי אליך. הייתי מגיע בעצמי לראות, אבל בטח הכבישים חסומים.
– אתה מוזמן, אפתח את המחסומים בשבילך.
– לא נראה לי שתצליח, בטח השלג בגובה רב מדי.
– אין שלג, רק גשם חזק.
– מה אתה מקשקש? אמרו בחדשות שבשבת צפוי גשם בירושלים.
– נו, באמת יורד גשם.
– התכוונתי לשלג. אז איך? יפה, אה? בנית כבר בובת שלג עם הילדים?
– אני אומר לך שדבר ראשון הבוקר פתחתי את החלון ובחוץ לא ראיתי אפילו טיפת שלג.
– לא יכול להיות. תבדוק שוב. אתה בטח טועה.
– אני כרגע עומד מול החלון.
– תסתכל טוב. הכול לבן, מה?
– לא משנה אם אני מסתכל טוב או לא טוב, שום דבר לא לבן.
– באיזה קומה אתה גר?
– שלישית.
– אז זה אומר שאתה מסתכל ממרחק של כמה עשרות מטרים. אני כרגע מחזיק את העיתון של שבת במרחק של פחות מחצי מטר ממני, ושם כתוב בפרוש שבירושלים צפוי שלג.
– גם אני ראיתי שכתוב, אבל אני אומר לך…
– נו, אז אתה מסכים איתי.
– ת'שמע, אתה תמיד מאמין לכל מה שכתוב בעיתון?
– באופן כללי כן, בוודאי. אבל את זה אמרו גם ברדיו ובטלוויזיה ובאינטרנט.
– אז תפתח עכשיו את האינטרנט ותראה שכתוב שם שבסוף לא ירד כאן שלג.
– אין צורך בכך.
– למה?
– כי אתמול אמרו בכל כלי התקשורת שבשבת…
– אז מה אם אמרו?
– אז לא ייתכן שכולם משקרים.
– אבל ייתכן שכולם טועים.
– נו, באמת. החזאים המנוסים של כל כלי התקשורת טעו? אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהם?
– אז חכה רגע…
כאן הנחתי לרגע את השפופרת וקירבתי את הפנים שלי אל החלון. יכול להיות שבאמת אני לא רואה טוב? הרי בכל זאת כתוב בעיתון… הרמתי חזרה את השפופרת אל אוזני כשאני ממשיך לאמץ את עיניי מול טיפות הגשם הגדולות.
– אבל…
– בלי אבל! תביט החוצה טוב טוב ותגיד לי מה אתה רואה.
– אני לא…
– 'סתכל טוב!
– אין פה…
– יש! בטוח שיש. לא יכול להיות שאין.
– אה… טוב, יודע מה? בסדר.
– אתה רואה שלג?
– כן.
– הכול לבן?
– כן, אני רואה ילדים משחקים במלחמות שלג, ובונים בובות שלג. בדיוק עכשיו הבן שלי נכנס הביתה לשנייה רק בשביל לבקש גזר לאף.
– אתה רואה? חזאים לא מודיעים דברים סתם.
– נכון.
– אז למה אמרת מקודם שאין שלג?
– לא הסתכלתי טוב…
– מזל שהתקשרתי אליך להגיד לך מה רואים אצלך בחלון.
– תודה לך, והמשך יום נעים.
– גם לך, ותהנו. מקנא בכם.
כך הסתיימה השיחה. ביום ראשון לפני הצהריים שוב צלצל הטלפון.
– הלו.
– זה אני מאתמול. בעיתון כתוב שלמרות הציפיות בסוף לא ירד שלג בירושלים. אני רוצה להודיע לך אדוני, שאתה שקרן!
וטרק את הטלפון. אני לא יודע מה המספר שלו, אז אין לי מה לעשות מלבד להתנצל דרך המאמר.
מצטער ששיקרתי. אף אחד לא מושלם, כן? אתה מוזמן להתקשר אליי שוב מתי שרק תרצה, בכל שעות היממה. מבטיח לומר לך בכנות מה מזג האויר בירושלים. אקרא לך את התחזית מהעיתון
פורסם במקור במגזין מחשבה שנייה
***
ערכה: ורד זינגר
The post מה רואים אצלך בחלון\ זאב פלדינגר – מערכון appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post בקשה אחרונה – מערכון מאת אלון מרק appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>בית. יום. סבתא על ערש דווי. נכד – גיא, מבקר אותה.
סבתא (נאנחת): אוי גיא…גיא…מה שלומך, מתוק שלי?
גיא: קשה, סבתא, קשה לי לראות אותך ככה.
סבתא: אה? אז שים את המשקפיים!
גיא: לא, התכוונתי שאת חולה ו…
סבתא: אני לא חולה גיאצ'וק. אני סתם זקנה שעומדת לדומם מנוע, זה הכל. בוא, תתקרב אלי שאני אראה אותך איך גדלת.
גיא מתקרב
סבתא: מה זה? לא גדלת בכלל! בן כמה אתה?
גיא: אני בן שלושים ושלוש, סבתא.
סבתא: ומתי תתקן את השיניים העקומות האלה שלך, הא?
גיא: סבתא, זה נראה לך כמו זמן להתעסק בזה?
סבתא: אני רוצה שתבטיח לי שתתקן את השיניים. אתה נראה כמו חמור ים, מתוק שלי.
גיא: תודה, סבתא. יופי. עכשיו בואי תנסי לנוח קצת ולא להתעייף מדיבור. עוד מעט אמא תבוא…
סבתא: אמא…זה מזכיר לי, הכנתי לה עוגיות.
גיא: מה? מתי?
סבתא: אתמול..אולי…לפני שלוש שנים…מה זה משנה מתי?
גיא: סבתא, בואי תירגעי קצת. אין לך עוד הרבה. בואי תגידי לי אם יש משהו שאת רוצה להוריד מהלב, או משהו שאת מתחרטת עליו לפני שאת…אה…
סבתא: לפני שאני גמורה. על מה אני מתחרטת? אולי הייתי צריכה למרר לסבא שלך את החיים קצת יותר.
גיא: אבל למה?
סבתא: למה? הוא שיגע אותי. כל פעם שהיינו רבים הוא היה אומר לי: "אבל אני הייתי בשואה, מה את מבינה בזה?" ככה היה עושה עם כל דבר: "תוציא את הכלב" – "הייתי בשואה", "תן לי את השלט" – "הייתי בשואה", "בוא נלך לסרט" – "שואה". בגלל זה בגדתי בו.
גיא: בגדת בסבא?!?
סבתא: כל הזמן. אבל הכי נהניתי עם אבנר.
גיא: הוא החבר הכי טוב שלו!
סבתא: כן, מה יש? היה לו כזה לבוש אלגנטי, לא כמו לסבא שלך. הוא היה מחזר אחריי…אוי…כואב….(נאנחת) הוא היה מחזר אחריי במילים יפות…אומר שאני כמו ברבור באגם מלא ברווזים.
גיא: סבתא…אני…
סבתא: גיאצ'וק, תבטיח לי שגם אתה תבגוד. תבטיח לי!
גיא: סבתא…מה…את צוחקת עלי, נכון?
סבתא: גיאצ'וק, אלו הרגעים האחרונים שלי. בבקשה ממך, תבטיח לי שתבגוד בחברה שלך…. היא לא אלגנטית.
גיא: סבתא…
סבתא: תבטיח לי! תבטיח לי. אני לא רוצה להיות הנואפת היחידה במשפחה הזו. אמא שלך לא טובה בזה, גם אחותך ממש גרועה. אני צריכה לדעת שמישהו ממשיך את המורשת שלי, תשוקת חלציים חסרת מעצורים.
גיא: אבל סבתא…
סבתא: תבטיח לי! אוי…כואב!
גיא: בסדר, סבתא, בסדר! אני אבגוד!
סבתא: יופי בובל'ה. שבת שלום.
הסבתא עוצמת עיניים ומתה.
גיא: סבתא? סבתא?
שני מנחי תכנית מתיחות וצלם נכנסים בפתאומיות לבית כשהם נקרעים מצחוק. הסבתא
קמה פתאום ומתחילה לצחוק גם היא. גיא מבולבל לגמרי.
אחד המנחים (לסבתא): יופי סבתא, הנה עשרת אלפים ש"ח והנה כאן המורפיום שזכית בו!
המנחה השני, עדיין צוחק, מגיש לסבתא מעטפה ושקית תרופות. הצלם מתמקד בגיא .
המנחה לוחץ לגיא את היד. גיא מחזיר לחיצת יד רופפת. הוא בהלם מוחלט.
המנחה הראשון : אז מה גיאצ'וק, איך זה להשתתף בתכנית "נדפקת לגמרי?" לא חשדת בכלום, הא?
גיא: אה…לא, האמת ש…
המנחה הראשון: יופי! ועכשיו – שים לב: אתה יכול לזכות במיליון ש"ח אם תשים את האוזנייה הזו (מושיט לו אוזנייה) ותלך לבגוד בחברה שלך באמת. אם תצליח לשכנע אותה שזו הייתה הבקשה האחרונה של סבתא, זכית במיליון. מה אתה אומר, נלך על זה?
גיא עצבני, מבולבל, אובד עצות, מסתכל על הסבתא.
סבתא: מיליון שקל, מה? לא צחוק.
© כל הזכויות שמורות לאלון מרק, 2014.
The post בקשה אחרונה – מערכון מאת אלון מרק appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post פצוע וחובש – מערכון מתוך ההצגה לא "אומרים איכס על אוכל", מאת בוב זאבי appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>
פצוע: חובש! ירו בי חובש!
חובש:[נכנס בריצה] מה קרה?
פצוע: התפוצץ לידי רימון, אתה חייב לעזור לי חובש.
חובש: תראה לי איפה נפגעת.
פצוע: הנה, כאן יש לי דימום.
חובש: טוב, דבר ראשון אני אעצור את הדימום.
פצוע: אולי כדאי שאני אראה רופא?
חובש: מה?
פצוע: אתה חושב שייתנו לי לראות רופא? עם הפציעה והכל..
חובש: נראה לי שכן.
פצוע: הוא בטח ייתן לי גימלים.
חובש: מה?
פצוע: ימי מנוחה לאחר פציעה.
חובש: הוא ייתן, רק תן לי לטפל בך.
פצוע: יופי, אז אתה לא רופא מוסמך,ואתה לא מטפל בי.
חובש: אתה לא מבין, אם אני לא אעצור לך את הדימום אתה עלול למות.
פצוע: מה זאת אומרת למות?
חובש: זאת אומרת שאתה תסיים את תפקידך בעולם הזה.
פצוע: יש סיכוי שיתנו לי פטור משירות בצבא על זה?
חובש: פטור מהחיים יותר נכון…
פצוע: מהחיים בסדר יופי. אבל מהצבא?
חובש: ברור שכן.
פצוע: יופי, אני רוצה פטור כזה. שאף אחד לא ייגע בי עד שאני אהיה מת.
חובש: אתה לא מבין. המוות זה התחנה האחרונה.
פצוע: אהה… איזה מצחיק אתה. אתה מתכוון לבקו"ם, התחנה האחרונה.
חובש: לא, אני מתכוון למוות.
פצוע: אתה לא מבטא את זה נכון. תחזור אחרי: בקו"ם
חובש: מוות.
פצוע: בקו"ם
חובש: מוות
פצוע: בקו"ם
חובש: מוות.
פצוע: בקו"ם, בקו"ם. אתה עולה חדש או משהו?
חובש: תראה, אני אסביר לך. מה קורה אחרי הצבא?
פצוע: בקו"ם.
חובש: ואחרי הבקו"ם?
פצוע: מילואים?!
חובש: עזוב שנייה את המילואים. יש חיים נכון?!
פצוע: אההה… נכון שכחתי את זה לגמרי. אישה, חתונה, תעסוקה גמלאות… מוות. אוי, שכחתי מזה לגמרי. המוות. אוי, אני בכלל לא רוצה למות עכשיו. יש לי את כל החיים לפני: אישה חתונה תעסוקה גמלאות מילואים. אתה חייב להציל אותי, אני לא רוצה למות. תעצור לי את הדימום.
חובש: אני מצטער, אני לא יכול. אתה כבר מת.
פצוע: באמת? ממתי?
חובש: שתיים שלוש דקות.
פצוע: בכלל לא שמתי לב. טוב, מה עושים עכשיו?
חובש: לוקחים אותך לרב, מכניסים לאדמה, קוראים קדיש. יתגדל ויתרומם ויתקדש שמי רבא…
פצוע: טוב, זה קצת פתאומי, אבל אם להסתכל על הצד החיובי של זה, אז אני לא אהיה בצבא יותר
חובש: אתה אופטימי, הא?! לי יש עכשיו שמונה שעות ש.ג.
פצוע: טוב, כל אחד משחק עם הקלפים שחילקו לו. בוא תעשה לי סחיבת פצוע למוצב.
חובש: אבל אתה לא פצוע. אתה מת.
פצוע: נו, ומה עושים עם מתים? איך מחזירים אותם הביתה?
חובש: לא מתעסק במתים. זה מעבר לסמכות שלי.
פצוע: אז מה אתה מציע לי לעשות?
חובש: יש לך שתי רגליים. תלך! מה אתה נכה? [יוצא]
פצוע: [יוצא אבל רגע לפני שהוא בחוץ פונה אל הקהל] אבל הייתי ככה קרוב להיות נכה.
המערכון לקוח מתוך ההצגה "לא אומרים איכס על אוכל", צוותא, 21.9, 20:30
***
The post פצוע וחובש – מערכון מתוך ההצגה לא "אומרים איכס על אוכל", מאת בוב זאבי appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post ההתקפה הכי טובה – מערכון מאת תם אהרון appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>
-אתה יודע מה אנחנו חייבים לעשות?
– מי?
– אנחנו. מדינת ישראל. צה"ל. אתה יודע מה צה"ל צריך לעשות?
– מה?
– לתקוף אותם עם פיקוד העורף.
– עם… מה?
– מה ששמעת. פיקוד העורף.
– אבל… פיקוד העורף אחראי על הגנה, מה…?
– נו בדיוק. אומרים שההגנה הכי טובה היא התקפה? ניסינו את זה כבר, זה לא עובד. הגישה היום היא שההתקפה הכי טובה היא הגנה.
– הממ.
– אתה מבין? שלב ראשון – אנחנו תוקפים אותם עם ציוד הגנה בסיסי. ניילון לחלון, מכוניות עם פנסים צבועים, דברים כאלה.
– אוקיי אוקיי, ואז מה?
– מזתומרת? ואז רואים איך הם מגיבים. אם הם מגנים קונבנציונלית – נשארים בקונבנציונלי. ואז מניין ההרוגים יורד, אבל לאט.
– אוקיי
– אבל אם הם מגנים בכימי אז אנחנו צריכים לשלוף את "התותחים הכבדים" מה שנקרא.
– נגיד…?
– אנא עארף… מסיכות אב"כ, מזרק אטרופין… אתה יודע, הדברים הבאמת הארד קור.
– רגע, ומה יקרה כשהם יתקפו אותנו עם פיקוד העורף שלהם?
– אהההה, אבל זה כל היופי!
ש…מה?
– שאף אחד לא יכול על העורף הישראלי! מה תמיד אומרים, ראשי ממשלה אומרים אחרי מלחמה?
– ש… העורף הישראלי הוכיח את חוסנו וחרא כזה
– נו? אתה הבנת את זה? מה נראה לך? העורף הסורי פעם הוכיח את חוסנו? הפלסטיני? פעם ביבי אמר להם מילה טובה? הם לא יכולים עלינו בעורף!
– אוקיי ומה אז יקרה?
– אז כבר אנשים יתחילו לא-למות בקצב הרבה יותר גדול. מניין ההרוגים יצטמצם באופן משמעותי, אנשים ייחשפו לזוועות של המגננה.
– וזה ישנה את דעת הקהל בשני הצדדים?
– בטח ישנה! ייכתבו דיסקים, הצגות, הכל. "תנו לשמש לעלות", כל החרא.
– ואז מה?
– קצת שיחות, קצת קמפ דייויד, קצת תמונות, וזהו.
– מה, שלום?
– תראה, זה לא יוצא בדיוק שלום. זה יוצא אהלן.
– מה… מה ההבדל?
– ב"אהלן" אנחנו לא נוסעים לאכול חומוס בדמשק.
– אז מה?
– הם באים לחומוס בתל אביב.
– למה שהם ירצו לבוא לחומוס בתל אביב? יש להם חומוס של דמשק.
– לך תבין, ערבים. הגיון הפוך
עקבו אחרי תם בפייסבוק ובמציאות
***
The post ההתקפה הכי טובה – מערכון מאת תם אהרון appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post The Voice of Death – מערכון מאת איתי עמוס appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>
שדר: ולמאזין הבא, שלום?
מאזין: אהלן ירון, רציתי לומר שאני מת על התוכנית שלך.
שדר: תודה.
מאזין: ומוות לערבים.
שדר: אני מצטער, אבל אנחנו לא מקבלים אמירות כאלה בתוכנית. אם אתה תמשיך לדבר ככה אתה תרד מהקו.
מאזין: מה קרה? רק רציתי לפתוח שיחה, אי אפשר להגיד כלום היום.
שדר: אמירות קיצוניות והסתה זה לא לפתוח שיחה, אדוני היקר.
מאזין: קיצוניות? וואלאק מה עשית ממני, מתנחל? כולה הבעתי דעה לגיטימית שמוות לערבים.
שדר: אוקיי, זה מספיק, תורידו לי אותו מהקו. למאזין הבא.
מאזינה: מאזינה.
שדר: שלום גברתי, עם מי אני מדבר?
מאזינה: צביה מלכי מחולון, ואני אם לבן בקרבי, שנמצא עכשיו בשטחים ומגן עלינו.
שדר: יפה מאוד, צביה, בנים גידלת ורוממת.
מאזינה: חן חן, ורק רציתי לומר שאלוהים יברך את כל הבנים שנמצאים עכשיו בשטח ושומרים עלינו.
שדר: אמן ואמן.
מאזינה: ושיחזרו אלינו הביתה בשלום…
שדר: בעזרת השם.
מאזינה: ומוות לערבים.
שדר: גברתי ברחה מאותו בית משוגעים של המאזין הקודם?
מאזינה: (צוחקת) ירון, אתה כזה חד לשון.
שדר: נראה לי זה החום, אנשים קצת מאבדים את הצפון, נכון צביה? פשוט חם מדי, זה הכל.
מאזינה: אני חושבת שבסך הכל העם שלנו חזק וקצת חום לא ישבור אותנו.
שדר: לא ישבור אבל עוד מעט אני נשבר.
מאזינה: אני סומכת עליך ירון שאתה חזק מספיק ובקרוב תתחזק עוד יותר כשתראה איך כל הערבים נשרפים חיים.
שדר: כל טוב. אני חושב שניקח הפסקה למבזק, נכון לילך?
שדרית (עם קול רך): נכון ירון.
שדר: אז תספרי לנו מה קורה שם בדרכים.
שדרית: באיילון צפון עומס תנועה לבאים מלה גרדיה, גהה פקוק מחולון עד צומת מורשה, ובכביש מס' 1 תאונת דרכים והנהגים מתבקשים לנסוע בדרכים חלופיות, אלה כל הדיווחים שיש לנו. תשמרו על עצמכם שם בכביש ותנהגו בזהירות, ומוות לערבים.
שדר: טוב, פרסומות ונראה אם נשוב.
קריין: מבצע ענק במחסני מזון! קילו קפה טורקי ב7.99! טחינה "סלאמתק" ב-17.90! לכבוד יום העצמאות – קונים ערכת מנגל ופחמים ומקבלים דגל ישראל וקוראן לנפנוף! (אומר בשקט ומהר): המבצע עד גמר המלאי, אין כפל מבצעים, מוות לערבים.
שדרים: -מוות לערבים, חלי – מוות לערבים, יונה – על מה נדבר הפעם, חלי? – על איך דופקים את האזרח הקטן שרק רוצה לחנות בתל אביב בלי לקחת משכנתא, מה עושים עם ילד שלא מוכן לצאת מהאייפון, ונשאל אתכם מה אתם הולכים לעשות ביום המעשים הטובים הקרוב. (קריינית): חלי אברבוך ויונה לשם בשעה שתעשה לכם סדר בראש וטוב על הלב – "ישראל בקטנה" – שישי ב-12.
שדר: חזרנו. מאזין שפוי על הקו?
מאזין: שלום ירון.
שדר: שלום אדוני. אני מניח שאתה גם רוצה קודם כל לבטא איחולי שטמה לבני דודינו?
מאזין: לא מבין מה אמרת ירון, אבל אני רוצה להתייחס לדברים שאמר אחד המאזינים בשעה הקודמת.
שדר: השעה הקודמת היא לא איתי אבל קדימה.
מאזין: אז תקשיב, עלה איזה בהמה אחת, באמת חלאת המין האנושי, ודיבר שם על איך צריך לאנוס ילדות ערביות ולפשוט להם את העור חיים…
שדר: לא שמעתי אבל אני מאמין לך.
מאזין: מה זה הדיבורים האלה? אני שתדע לך בנאדם מתון, לא קיצוני, לא לשמאל ולא לימין, לא מאמין לאף אחד ולא חושב שצריך לקחת שום דבר לקיצוניות. גם אני כמו כולם חושב שערבים צריכים למות, אבל ככה?
שדר: בוא, בוא תסביר לי רגע, אדוני, מה שמך?
מאזין: יעקב.
שדר: יעקב.
מאזין: הכהן.
שדר: יעקב הכהן. אולי אתה יכול להסביר לי, אני חזרתי אתמול מחופשה של שבוע וניסיתי להתנתק מחדשות, מתי בדיוק נהיה נורמטיבי במדינה הזאת לומר מוות לערבים?
מאזין: אה, זה מיום שני, הוציאו תקנה שמעכשיו עם ישראל לא עושה חשבון לאף אחד בשום דבר.
שדר: מה זאת אומרת תקנה? זה חוק?
מאזין: אנא עארף, זה סוג של חוק, כן, זה עבר בכנסת. כל אחד יעני מפרש את זה איך שהוא רוצה, אבל בגדול זה אומר שלא צריך לדבר יותר בדיפלומטיות, לא צריך יותר להכניס את הבטן, לא צריך יותר להפסיק לחטט באף, לגרבץ, כל מיני איסורים כאלה ששמנו על עצמנו והופכים אותנו לחלשים בעיני האויב.
שדר: ולומר מוות לערבים בכל משפט, זה חובה או המלצה?
מאזין: אה, זה דווקא בא מהעם. זה תפס, תפס חזק. היום אם אתה אומר "שלום" במקום "מוות לערבים" מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח.
שדר: אז פשוט אומרים "מוות לערבים", ולא מתכוונים?
מאזין: למה לא מתכוונים? אני נשמע לך כמו בנאדם שאומר דברים בלי להתכוון? אחושרמוטה מתכוונים. פשוט קודם לא היה נעים.
שדר: אני מתקשה להאמין שכל המדינה הפכה ביום אחד למעודדת מוות לבני אדם חפים מפשע.
מאזין: תראה, לא יודע אם זה כל המדינה… יש באמת כאלה צבועים, אומרים מוות לערבים סתם בשביל הפוזה, אתה רואה שזה לא בא מהלב. אבל לאט לאט, איך אומרים באנגלית "פייק איט טיל יו מייק איט".
שדר: אני חושב שבמילים חכמות אלה נסיים.
מאזין: שמור על עצמך ירון, וכדאי שתנחת אלינו מהר למה זה לא לעניין לשמוע ברדיו שדרים מדברים בשפה של שנת תרפפ"ו.
שדר: אני אקח לתשומת לבי. ובכן, מאזינים יקרים, תמה לה עוד שעה של מוות לערבים, סליחה, הכל צהריים. אני רוצה להודות לטכנאי הקול מוטי ברטונוב, למפיקה תמר גזית, ללילך שגב על מבזקי התנועה ואתכם באולפן ירון ששינסקי. המשך האזנה נעימה ומוות. כלומר, לערבים. אני מצטער, עם הזמן זה יתגלגל על הלשון. מוות לערבים. כן.
***
The post The Voice of Death – מערכון מאת איתי עמוס appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>The post הפגנה פואטית – מערכון מאת דרור ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>נפשות:
חרד"ל
גברת
יום. חוץ. רחוב. חרדי לאומי מוקף בשלטים על ארץ ישראל השלמה וכיו"ב. עוברת גברת.
החרד"ל:
גברת, את אוהבת את ארץ ישראל?
הגברת:
מחבבת
החרד"ל:
מי שלא אוהבת ורק מחבבת בסוף מתאכזבת, שהשם ישמור אותך מכלבת.
(מחייך)
הגברת:
סלח לי שאני אומרת לך את זה, אבל עם כל הכבוד לארץ ישראל, החרוזים שלך לא משהו.
החרד"ל:
התגובה שלך כואבת.
הגברת:
הנה אתה שוב עושה את זה. זה חרוז צפוי, הוא לא מחדש לי. למשל "שהשם ישמור אותך מכלבת" זה תלוש. הכנסת את זה רק בשביל החרוז.
החרד"ל:
נכון, נכון. עלית עליי. אז מה את רוצה שאני אעשה?
הגברת:
אני הייתי מציעה לך, לפחות בהתחלה, לעבור לחרוז החופשי. למשל, השלם את המשפט הבא "ארץ ישראל השלמה, כי אין לנו…"
החרד"ל:
(חושב קצת)
ארץ ישראל השלמה כי אין לנו עוד אדמה.
הגברת:
לא, לא, לא. זה בנאלי, שחוק. אתה מאכיל את הקהל בכפית. אנשים באים להפגנה בשביל לחשוב. הפגנה היא שיח, דיאלוג. בוא, נסה אותי.
החרד"ל:
ארץ ישראל השלמה כי אין לנו עוד…
הגברת:
גמל. אתה מבין מה אני עושה? גמל זה מפתיע, זה סמלי, זה שורשי, זה ארץ-ישראלי.
החרד"ל:
זה לא חרוז.
הגברת:
זה חרוז חופשי. אתה חייב לצאת מהמסגרת.
החרד"ל:
גברתי, אני לא יודע. לפחות אני כנה.
הגברת:
כן.
החרד"ל:
כן מה?
הגברת:
בעברית יש לומר כן, לא כנה. אתה מפגין, המילים הן הכלי שלך. אתה צריך להיות מודע ללשון. אתה מבין?
החרד"ל:
אז להגיד כן, כן?
הגברת:
כן, עכשיו אנחנו מתקדמים. מה עוד יש לך ברפרטואר?
החרד"ל:
"יהודי לא מגרש יהודי", "חברון מאז ולתמיד". "רבי עקיבא צדק"
הגברת:
שמע… זה בסדר, זה יכול לפנות לקהל מסוים, אבל כדי לפנות לקהל הרחב, אתה צריך שזה יהיה מוחשי יותר, תקשורתי יותר, אתה מבין, יהודי זה אמורפי. מיהו יהודי בעצם? מי קובע מיהו יהודי?
החרד"ל :
(בכעס)
אני אגיד לך מי קובע מי יהודי, יא אוכלת נידה ובועלת שפנים! ההלכה קובעת!
הגברת:
(מתמוגגת)
אוי, זה היה מצוין. הכעס, הרגש. זה אותנטי.
החרד"ל:
(נרגע)
את חושבת? כי הייתה לי ההרגשה. אני זרמתי עם זה. התחברתי לעצמי.
הגברת:
רק הערה אחת. כקהל עדיף לנו להתחבר לתמונות, לריחות. לכן, למשל במקום לומר "יהודי לא מגרש יהודי" אולי תנסה "עלי האזדרכת נושלים על סלוני, ריחות נעליים שוטפים את הרחוב. חיי הם גיהינום".
החרד"ל:
מה? איך זה קשור?
הגברת:
במישור הסמוי זה קשור.
החרד"ל:
אה, סמוי. ברור.
(מסתכל לצדדים בבהלה)
סמוי?
הגברת:
טוב, תהיה לנו עוד הרבה עבודה. שמע מה נעשה
(מוציאה את כרטיס הביקור שלה)
בוא אליי לסדנה, 400 שקל למפגש.
2. כותרת: כעבור חודשיים.
החרד"ל והגברת באותו מקום עם השלטים. הגברת מאחוריו
החרד"ל :
(בקצב הפגנה)
קן לציפור בין העצים, ובקן לה שלוש ביצים. בכל ביצה הס פן תעיר ישן לו אפרוח זעיר.
גברת:
הו, לזה אני קוראת משורר לאומי.
The post הפגנה פואטית – מערכון מאת דרור ניר קסטל appeared first on ילדי הקומדיה.
]]>