ג'ואן ריברס עדיין נותרה הקומיקאית הכי חדה, בוטה ופרועה שנראתה על המסך. לכבוד יום הולדתה ה-93, קומיקאיות ישראליות מסבירות איך היא פרצה את הדרך, ניפצה תקרות זכוכית ולימדה אותן שאפשר להיות מצחיקה בלי להיות "נעימה" 

"חבל שאין לי אחות תאומה, ככה הייתי יודעת איך הייתי נראית בלי כל הניתוחים הפלסטיים".
ככה הייתה ג'ואן ריברס: קומיקאית שלא דפקה חשבון לאף אחד, ובעיקר לא לעצמה. אישה שהפכה את הגוף שלה, הפנים שלה, הזקנה שלה, היהדות שלה וכל מה שאנשים אחרים ניסו להסתיר, לחומר קומי חד, פרוע ולא מתנצל. כמעט 12 שנה אחרי מותה, היא עדיין בלתי נשכחת: בגלל הקול, בגלל הפה הגדול, בגלל הבדיחות שאף אחד אחר לא העז להגיד, ובגלל היכולת הנדירה לצחוק גם על הדברים שהכי כואבים.

ביום שני הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה ה־93: ריברס נולדה ב-8 ביוני 1933 בברוקלין בשם ג'ואן אלכסנדרה מולינסקי, בת למשפחה יהודית ממוצא רוסי. עוד לפני שהפכה לאחת הנשים הכי חדות בטלוויזיה האמריקאית, היו לה שאיפות גדולות כשלמדה בברנרד קולג' וניסתה למצוא את דרכה בעולם הבידור. 

בתחילת הדרך היא עבדה בעבודות מזדמנות, הופיעה במועדונים קטנים ונאבקה על כל במה, עד שהגיעה ב-1965 ל־The Tonight Show  של ג'וני קרסון. ההופעה הזו שינתה את חייה: קרסון זיהה מיד את הכישרון שלה, וריברס הפכה לאורחת קבועה ולאחת הקומיקאיות הבולטות בארצות הברית. 

מאז היא הנחתה תוכניות אירוח, כתבה ספרים, הופיעה בטלוויזיה ובקולנוע, זכתה באמי, ובעשורים המאוחרים של חייה הפכה שוב לאייקון תרבותי דרך השטיח האדום ו־Fashion Police  בערוץ E! שם ביקרה את שמלות הסלבס, את האיפור, את התסרוקות מבלי להתחשב בכללי הנימוס של הוליווד. 

לצד זה, היה לה גם הומור עצמי משובח: היא דיברה בלי בושה על ניתוחים פלסטיים, על הזדקנות, על כסף, על בדידות, על כישלונות ועל הרצון להישאר רלוונטית בכל מחיר. במקום להסתיר את האובססיות של הוליווד, היא פשוט לקחה אותן, הגדילה אותן והפכה אותן לפאנץ'.

הסוף שלה היה דרמטי כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שלה. באוגוסט 2014 ריברס עברה הליך רפואי שנועד לבדוק שינויים בקול וצרידות, וכלל בדיקה של אזור מיתרי הקול ודרכי העיכול העליונות. במהלך הניתוח היא סבלה ממחסור בחמצן ואיבדה את הכרתה. זמן קצר לאחר מכן, ב-4 בספטמבר 2014, היא נפטרה בגיל  82 מדום לב. 

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה"

לאורך השנים ריברס השפיעה על דורות של קומיקאים וקומיקאיות, ובעיקר פתחה דלת לנשים שרצו להיות מצחיקות בלי להיות חמודות, מנומסות או "נעימות". היא הוכיחה שאישה יכולה לעמוד על במה, לדבר על הגוף שלה, על אמא שלה, על היהדות שלה, על הגיל שלה ועל התעשייה שמקיפה אותה, ולעשות את זה בלי לבקש רשות מאף אחד. 

לכבוד יום הולדתה שוחחנו עם כמה קומיקאיות בולטות בישראל, שסיפרו על ההשראה שקיבלו מג'ואן ריברס.

"ג'ואן ריברס הייתה חלוצה", אומרת הסטנדאפיסטית, מקימת מועדון הסטנדאפיסטיות בצוותא ומנחת סדנאות סטנדאפ, חגית גינזבורג. "היא הייתה אחת הסטנדאפיסטיות הראשונות, בתקופה שבה לא היו כמעט סטנדאפיסטיות, ובטח לא כאלה שלקחו את הבמה בפריים טיים. היא דיברה על נושאים שבאותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, היה מקובל לחשוב שרק גברים מדברים עליהם: סקס, מערכות יחסים והורות. היא הייתה מאוד צינית, וחטפה המון ביקורת". 

גינזבורג מוסיפה כי גם היום הפער הזה לא באמת נעלם. "איזה כיף שהעולם השתנה, והיום אנחנו גם חוטפות המון ביקורת על דברים שאנחנו אומרות, בזמן שגברים אומרים בדיוק אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. אבל אני חושבת שבלעדיה היה הרבה פחות חופש לנשים לדבר על הבמה. היא הייתה מדהימה. ויש לי ספר חתום שלה, שקיבלתי פעם מערוץ E! וזה נראה לי הפריט הכי בעל ערך שיש לי בחיים".

התסריטאית והקומיקאית שרון לוקסנבורג נחשפה לריברס דווקא דרך הגלגול המאוחר יותר בקריירה שלה, זה שהפך אותה לאייקון טלוויזיוני עבור דור חדש של צופים.

“בג'ואן ריברס נתקלתי לראשונה דרך התוכנית משטרת האופנה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי בשוק מעזות הרוח שלה. היא טינפה על סלבריטאים בצורה הכי וולגרית, יצירתית ולא דופקת חשבון שראיתי, וזה עוד בערוץ שבא להלל ולרומם את תואר הכוכבנות. באותה תקופה ארצות הברית עדיין לא הייתה שיא הווק, אבל היא כבר הלכה לכיוון. להיתקל בתוכן כל כך משוחרר רסן, ועוד מאישה בפריים טיים, זה היה לא רגיל בשבילי". 

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה"

לדבריה, ההשפעה של ריברס עליה כקומיקאית הייתה גדולה: "לראות קטעים של ריברס על הבמה מאוד השפיע על הדרך שבה ניסיתי לעצב את הפרסונה הבימתית שלי כסטנדאפיסטית, במיוחד בצורת ההגשה. היה לה טיימינג קומי כמעט מושלם, ויכולת לספר סיפור בצורה שנשמעה כאילו היא סתם מרכלת עם חברה, ואז להפתיע עם הפאנץ' הכי חסר רחמים בעולם. כמובן שהעובדה שהיא הייתה יהודייה ותמיד הגנה על מדינת ישראל בכל ראיון אפשרי גרמה לי לאהוב אותה אפילו יותר. יש לה אפילו קעקוע של 6M על היד, כמחווה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

"ג'ואן מבחינתי הייתה מין אם רוחנית. אהבתי כל דבר בה. אני לא בוכה בהרבה מקרים של מוות של מפורסמים, אבל במקרה שלה בהחלט כן. הרגשתי כאילו היא קרובת משפחה רחוקה. אף אחד לא יהיה כמוה. היא הייתה פרסונה של אחת בדורה".

גם אצל הסטנדאפיסטית, היוצרת, השחקנית והמנחה אלמוג שור, ההשפעה של ריברס הייתה קשורה לא רק לבדיחות, אלא גם לאופן שבו היא החזיקה את עצמה על הבמה: גדולה, נוצצת, נשית ומוגזמת. "ג'ואן ריברס גרמה לי להבין שיש מקום לקומיקאית שהיא גדולה, שהיא מנצנצת, שהיא מאוד נשית בהוויה שלה. הרפרנסים לתרבות הפופ ולקהילה הגאה, המעילים הוורודים המנצנצים, האהבה לאופנה, כל זה נתן לי באופן אישי חיזוק ענק להיות מי שאני על הבמה", אומרת שור. "הרבה קומיקאיות הן דווקא קצת ‘זכריות’ על הבמה, וזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שזה. וג'ואן, לעומת זאת, אימצה את הנשיות שלה, וזה דבר שמאוד התחברתי אליו". 

"לא כאישה, אלא פשוט אחת הטובות והמבריקות שהיו פה"

בהקשר הזה, מעניין לשאול האם ההומור של ג'ואן ריברס היה "הומור נשי", או שאולי עצם ההגדרה הזאת כבר מצמצמת את מה שהיא עשתה. ריברס אמנם דיברה לא מעט על נשיות, גוף, גיל, זוגיות, אימהות ויופי, אבל היא עשתה את זה באותה בוטות, חוצפה וחוסר רחמים שהיו שמורים במשך שנים בעיקר לגברים על במה. אז האם יש דבר כזה הומור נשי?

"אני שונאת את המושג הזה הומור נשי", אומרת גינזבורג. "הוא מאוד מקטלג, הוא מאוד מנמיך, והוא מייצר איזו קונוטציה של אישה שעומדת על הבמה ומדברת על זה שהיא שמנה, על זה שהיא לא רוצה לשכב עם בעלה, וכמה הילדים משגעים אותה. וזה פשוט לא נכון”.

לדבריה, ההפרדה הזאת מיותרת מראש. “יש אנשים שעושים סטנדאפ. זה יכול להיות גבר, זו יכולה להיות אישה, זה יכול להיות נון בינארי, זה יכול להיות כל דבר. כשאומרים ‘הומור נשי’, ובארץ זה מושג מאוד מקובל, זה עושה לי ויברציות בגוף, לא בקטע טוב. כי מה זה הומור נשי? מה זו השטות הזאת? יש אישה שעושה סטנדאפ, וכל סטנדאפיסט, לא משנה מה המגדר שלו, מדבר על הנושאים שקרובים לליבו, על החיים שלו, על עצמו ועל מה שמעסיק אותו. ואם יש לי פות, זה לא הופך את ההומור שלי לשונה מהומור של גבר שמדבר על הבולבול שלו".

לוקסנבורג מסכימה. “בני אדם הם יצורים עם חוש הומור", היא אומרת. “כמו שלגברים יש חוש הומור, גם לנשים יש חוש הומור. עד היום לא הבנתי מי החליט שהומור שייך לגברים. הוא בטח היה גבר. אני חושבת שבשנים האחרונות פחות רואים את הדיפרנציאציה הזאת. הסכר נפרץ, וכל מי שמצחיק, גבר, אישה או דולפין, יכול לנסות את מזלו בשואו ביז”.

שור מצטרפת לאותה עמדה: "בעיניי אין כזה דבר הומור נשי", היא אומרת. "פעם היו אומרים את זה על הומור שהוא מאוד אישי ומביא סיפור שלך, בניגוד לסטנדאפ של ‘מכירים את זה’. אבל באמת שהיום כולם עושים את זה, ובטח הטובים ביותר, גברים, נשים ומה שלא תהיו כאחד”.

מבחינתה, החלוקה האמיתית פשוטה הרבה יותר. "יש הומור טוב והומור לא טוב, זה הכול. לפעמים הוא מגיע מאישה ולפעמים מגבר. ג'ואן ריברס הייתה חדה מאוד, עם לשון עוקצנית, עם עבודת קהל, פאנצ'ים לא צפויים והרבה הומור עצמי. זה יכול לתאר הרבה נשים והרבה גברים בקומדיה, אבל היא עשתה את זה כמו ג'ואן. ובגלל זה היא אחת הטובות, לא כאישה, אלא פשוט כאחת הטובות והמבריקות שהיו פה".

The post לקראת יום הולדת 93: קומיקאיות ישראליות מספרות על הדיווה ג'ואן ריברס appeared first on ילדי הקומדיה.

דנה פרי סגל היא סטנדאפיסטית ישראלית, אמא ונשואה, כמו מרגו רובי. מופעי הסטנדאפ שלה עוסקים בחיי היומיום ובזוגיות ובהורות כחלק מחיי היומיום. היא מופיעה ברחבי הארץ, מנהלת את הפודקאסט "מצחיק שזה עצוב",  על הסיפורים מאחורי הסטנדאפ, כמו ילדי הקומדיה. והיא משלבת הומור עצמי על אהבתה לפחמימות, כמו עוגי. היא גם בעלת ניסיון בעולם הפרסום והשיווק, כמו דון דרייפר. ילדי הקומדיה שאלו אותה שאלות.

למה בחרת להיות קומיקאית?

"תמיד אהבתי לכתוב ותמיד אמרו לי שאני מצחיקה, אבל במשך שנים רבות מדי לא עשיתי את החיבור 

"דווקא אחרי חופשת לידה שנייה, מתוך שעמום, ריקבון  וצורך בשינוי מצאתי קורס כתיבה קומית של כמה חודשים. בסופו שאלו מי רוצה להופיע בערב סטנדאפ של בוגרי הסדנאות. הפתעתי גם את עצמי כשישר אמרתי כן בלי להתבלבל, כי תמיד התרחקתי מבמות. עבדתי חודש על הסט הראשון שלי וניסיתי אותו על כל מי שנקלע לדרכי. 

"כשעליתי על הבמה בפעם הראשונה זה הרגיש הכי נכון בעולם. הייתה לי הופעה מעולה והרגשתי שאני כישרון מולד, כוכבת בהתהוות. מרוב בלבול מהגילוי הזה לקח לי חודשיים לאזור אומץ ולהופיע שוב. הפעם השנייה בחיי הייתה בסוף 2019. עליתי להופיע בצוזאמן בערב של עידן רונן וקובי בלולו, שהם אגב סטנדאפיסטים מדהימים 

"הבאתי אפילו קהל שיבוא לראות. שם גיליתי מה זה להתרסק, וכמה שזה פאקינג כואב! החלטתי לא לוותר, ונרשמתי לעוד קורס סטנדאפ בקאמל אצל אריק זילברמן, כדי להכריח את עצמי ללמוד לעשות את זה כמו שצריך. אלו היו השעות הכי כיפיות שלי בכל שבוע. 

"מאז אני בסצנה כבר שש שנים וחצי בעברית ובאנגלית, בארץ ובחו״ל. ובשנים האחרונות גם עושה הופעות פרטיות בתשלום לכל סוגי האירועים כמעט, אבל  לא משנה כמה אני אופיע אני עדיין מרגישה שאני ממשיכה ללמוד ולהשתפר".

שאגת הלביאה

למה בחרת להיות אישה?

"אני חושבת שלבחור לא להיות אישה יהיה כנראה תהליך יותר קשה. לא בטוחה שיש לי כוח להתמודד עם הבירוקרטיה ולהתארגן על איברים חלופיים. בהחלט הייתי שמחה לנסות להיות גבר לכמה ימים. 

"אני לא מחדשת פה לאף אחד שזה לא קל להיות אישה  אבל רק בשש השנים האחרונות אני מבינה עד כמה. בכל פעם שיש מחלה או מגפה וכדומה אני חוזרת אחורה  להיות אמא במשרה מלאה, וכל השאיפות, הרצונות והקריירה נדחקים הצידה. 

"בזמן שאגת הארי פרסמתי פוסט מצחיק בקבוצת מאמצחיק – קבוצה של כמעט מיליון נשים, על החיים שלי בזמן המלחמה וקיבלתי אלפי תגובות מנשים שגרמו לי להבין עד כמה אני לא לבד וכמה נשים מסתובבות בתחושת הישרדות שקטה. אז החלטתי לפתוח ערב סטנדאפיסטיות ולקרוא לו 'שאגת הלביאה', כי גם  השאגה של הנשים צריכה להישמע. זה היה אמור להיות ערב חד פעמי, אבל היה כל כך טוב שהחלטנו לעשות אותו שוב  מפה לשם הגענו לערב חד פעמי שלישי  תרשמו, 31.5, הערב הבא של שאגת הלביאה, באבי בר, הוד השרון, ערב סטנדאפיסטיות לפנתיאון  כיף להופיע עם נשים ולקהל של נשים, כמובן שגם גברים מוזמנים, יש כרטיסים באתר סטנדאפיסט". 

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

"כשהתחלתי להופיע הראשונים שהתחברתי אליהם היו  לואי סי קיי, דייב שאפל ופיט הולמס. בהמשך גיליתי את מייק בירביגליה, עם האמנות של לספר סיפור טוב ומעורר השראה.

"אלי וונג היא כנראה הסטנדאפיסטית שאני הכי מתחברת אליה, וגם את טיילור טומלינסון אני מאוד אוהבת ואת ניל ברנן שאפילו זכיתי לראות בלייב בניו יורק, ממש התרגשתי". 

אין נקניקייה קרה מדי

מה הדבר הכי מצחיק ומביך בלהיות אמא?

"הדברים שאת עושה כשאף אחד לא שם לב, מחרישה קרמבו מעל הכיור או אוכלת שאריות כי חבל לזרוק. יש לי בדיחה על זה בסטנדאפ שמאז שאני אמא המוטו שלי הוא שאין נקניקייה קרה מדי או גלידה חמה מדי, אני יכולה לאכול הכל". 

את מי את מעריכה בסצנה הקומית של היום?

"נתחיל בנשים – חגית גינזבורג כי יש לה יכולות אלתור וכתיבה עילאיות. מיטל אבני וסיגל כהנא הן גם סטנדאפיסטיות עם אנרגיות במה מדהימות שתמיד כיף לראות; שיר ראובן כי אני מכורה לכל מה שהיא עושה.  מהגברים אני מעריצה את שחר חסון על זה שהוא כ״כ מוכשר וגם עובד הכי קשה בתחום. את יוחאי ספונדר על זה שהוא עשה את הבלתי ייאמן ומצליח מאוד בחו״ל. את אלי חביב שהוא איש צנוע, וההומור שלו כיפי ומתוחכם. יש עוד המון סטנדאפיסטים מעולים וגם כאלו יותר חדשים ומוכשרים בטירוף, אבל אני לא רוצה לנקוב בשמות כדי לא להפלות". 

מה זה אומר אהבה חריגה לפחמימות? מה המקום הכי טוב לקחת אותן לדייט?

"פחמימות אצלי זה כמו מעשים טובים, זה נעשה בסתר. בימינו אני מאוד מתאמצת לדחוף חלבונים וירקות לתפריט שלי, אבל בעולם מושלם הייתי כנראה ג׳אנקי של מאפיות". 

מה הטיפים שלך לסטנדאפיסט המתחיל?

"להופיע כמה שיותר, להקליט כל הופעה ולהקשיב לה, גם להופעות שגורמות לך לרצות להגר לאיסלנד, להחליף שם ולפתח קריירה של סוכנת ביטוח. לזכור שאלוהים נמצא  בניואנסים הקטנים, בעריכות ובשכתובים, לנסות לפחות משהו חדש קטן אחד כל הופעה, ליצור קשרים, שיתופי פעולה ויוזמות.  

"בהתחלה הכי חשוב זה למצוא את  עשר הדקות הטובות שלך ומשם לתת לחומר להשמין, להמשיך גם כשקשה ולעשות עבודת רשת טובה". 

מצחיק זה עצוב

יש לך פודקאסט מצחיק שזה עצוב, שמחבר בין קומדיה לטרגידה. מה גילית בו ואסור לך לספר?

"אני יכולה לספר לך אבל אז אצטרך להרוג אותך. סתם, הפודקאסט הגיע דווקא ממקום של להבין אם ואיך אפשר לצחוק על הכל. רציתי לצחוק גם על הדברים העצובים,  אז הזמנתי אנשים מצחיקים ודיברנו על המון נושאים כמו מוות של הורים, הטרדות מיניות, פוסט טראומה, גזענות, הומופוביה ועוד. שמעתי על התהליך שהם עברו  מטרגדיה או מהתמודדות קשה לקומדיה, וכל אחד לקח את זה לכיוונים אחרים. 

"בעיקר גיליתי מחדש את המרואיינים המדהימים, היו שם למשל סטנדאפיסטים שאני פוגשת באופן קבוע אבל מעולם לא ישבתי איתם לשיחה כזאת עמוקה, גם את האנשים שהכי קרובים אלינו אנחנו לא שואלים אף פעם את השאלות האלו שהייתה לי הזכות לשאול. 

"מדי פעם ביקשו ממני להוריד משהו בעריכה, סיפור על הטרדה או הליכים רפואיים לא מתוקשרים או שנסחפנו בריכולים וכדומה"

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

"נקבובית מילה מצחיקה. גם שומה. אני אוהבת גם להגיד זנבות, כי זו מילה בעברית שתמיד נשמעת עם מבטא רוסי".

באיזה מקום היית הכי רוצה להופיע ומי המניאק שמונע בעדך?

"לפני כמה חודשים כשהייתי בניו יורק ישבתי בקומדי סלר שזה אחד המועדונים הכי שווים אם לא ה… ודמיינתי שיש תקלה ואף סטנדאפיסט לא יכול לעלות וכורזים במיקרופון, 'יש סטנדאפיסט בקהל?' כמו יש רופא בקהל… ואני עולה. להופיע כמו סיפור סינדרלה  וסוגרת את הערב בתור ה bff של  סיינפלד. בכללי להופיע בחו״ל תמיד מרגש אותי. 

"אבל ברצינות, אני מרגישה שהופעתי בכל סוגי הבמות, מועדונים, במות קטנות, גדולות, חלטורות, חתוליות  כולל באירופה אמריקה, וההתמקדות שלי כרגע היא להמשיך לשייף את המופע שלי כדי לפתוח מכירות כרטיסים למופע מלא שאנשים ירוצו לראות. 

"אני לא אתנגד גם לעוד כמה טורים בחו״ל בעתיד  אבל בעיקר הייתי שמחה שתימשך השגרה ואוכל להשאיר את הרגל על הגז, ויאללה להגשים  עוד כמה חלומות לפני שכולנו מתים". 

The post דנה פרי סגל – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.