אי שם בפלנטה שלפני הפוליטיקלי קורקט, בשנות ה-80, נולדה אחת הסדרות האהובות ביותר על המסך לאותה תקופה: "צער גידול בנות" (Full House). בין התסרוקות הגבוהות לשיעורים לחיים בסוף כל פרק, יצאנו לבדוק: האם הסיטקום הקלאסי שגדלנו עליו בחינוכית מצליח להצחיק  היום, או שאנחנו מאוהבים רק בנוסטלגיה?

בשנות ה־80 היה קטע כזה לצחוק על החלפה מגדרית, כאילו כל תסריטאי שנתקע אמר מה יקרה אם הוא יתעורר בתור אישה? זאת ההקדמה הקצרה שלי לסדרה צער גידול בנות.

הגברים של משפחת טאנר: כשגברים צריכים לגדל בנות

באמת ניסיתי להבין למה קראו לה צער גידול בנות, הרי השם המקורי באנגלית הוא .Full House הניחוש שלי הוא שמפני שהסדרה שודרה בחינוכית רצו לתת לה שם תרבותי. תחברו את השוביניזם הישראלי של האייטיז, שבו גבר שמטפל בילדה הוא עב״מ, לפיילוט  שבו מספרים על האימא שמתה, יש פה צער ומישהו צריך לגדל את הבנות. וזה מה שעלה להם לראש.

בפרק הפיילוט דני טאנר עדיין מנסה להבין איך מנהלים בית עם שלוש בנות אחרי מות אשתו בתאונת דרכים. דוד ג׳סי והחבר ג׳ואי נכנסים לעזור, אבל די מהר ברור שהם לא באמת יודעים למה הם נכנסו. בעונה 1, פרק 1, Our Very First Show, רואים את כל הרעיון של הסדרה בתוך סצנה אחת: ג׳סי וג׳ואי מנסים להשתלט על הבית, כולל טיפול בתינוקת מישל וההתמודדות עם המתבגרת די.ג׳יי שרוצה חדר משלה, ובאמצע הבת האמצעית סטפני. זאת בדיוק הבדיחה הבסיסית של הסדרה, שלושה גברים מבוגרים עומדים מול ילדות קטנות ונראים אבודים לגמרי.

משפחת טאנר: דמויות שגדלו איתנו

הסדרה התחילה את חייה בשנת 1987 והסתיימה בשנת 1995, אחרי 8 עונות ו־192 פרקים. כמו בכל סיטקום משפחתי מהתקופה, לכל אחד בבית היה תפקיד ברור: דני טאנר הוא האבא האחראי והלחוץ; ג׳סי (ג׳ון סטיימוס) הוא הדוד החתיך והמרדן; וג׳ואי (דייב קולייר), הוא המצחיק שלא באמת התבגר. והילדות החמודות – די ג'יי, סטפני ומישל (במשחק כפול של התאומות אולסן) –  נמצאות שם כדי להזכיר לכולם שכל בלגן צריך להסתיים בשיעור קטן לחיים.

באייטיז אהבו מאוד סיפורים שבהם מבוגרים שכשלו בחייהם צריכים לטפל בילדים חסרי ישע, כמו בסרט שלושה גברים ותינוקת (1987, ליאונרד נימוי). צער גידול בנות יושבת בדיוק על אותו פחד קומי מה קורה כשגבר, שגם ככה לא מתפקד יותר מדי, צריך להתמודד עם רגשות, כביסות, ארוחות ערב ושיחות לפני השינה. 

דייב קולייר בתור ג׳ואי והחיקויים, בוב סאגט בתור הסטרייט מן, וג׳ון סטיימוס בתור ג׳סי, הוויילד מן. מעניין שגם מאחורי הסדרה הכי נקייה בעולם הסתתרה חבורה די קומית: בוב סאגט הגיע מעולם הסטנד־אפ והיה במציאות הרבה יותר בוטה מדני טאנר, דייב קולייר הגיע מסטנד־אפ וחיקויים, וג׳ון סטיימוס אומנם הגיע יותר מכיוון של טלוויזיה ומוזיקה, אבל ידע בדיוק איך לשחק את הדוד הכריזמטי. לכל אחד מהם גם היה משפט מחץ קבוע, כמעט כמו סימן מסחרי ממישל עם You got it dude עד לג׳סי עם Have mercy. בקיצור, מתחת לכל הסוכר הזה היו אנשים שידעו תזמון קומי לא רע. 

העולם האוטופי של שנות ה-90

בישראל הסדרה שודרה בחינוכית, ובהמשך גם בערוץ 2 ובערוץ הילדים. מעונה לעונה הילדות ממש גדלו, וכך גם ההתעלמות מהמציאות: היריון בגיל צעיר, מין וסמים לא היו אפילו אופציה.

בעונה 3, פרק 21, Just Say No Way, די.ג׳יי נתפסת בטעות עם פחית בירה ביד בנשף בית ספר, אחרי שניסתה לעצור ילדים אחרים ששתו. המסר הוא אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב.
כל מי שרצה להיכנס לעולם אוטופי של משפחה לבנה מהפרברים היה מוזמן לצפות בחצי שעה ללא כנופיות או אלימות. אם היו עושים סדרה כזאת היום בארצות הברית, די.ג'יי הייתה נתפסת עם אקדח וסמי מסיבות.   

היא הצליחה כאן בענק כי ילדים הצליחו להבין את הסדרה הזאת בזמן אמת. תמיד אפשר להבין ילד שלא רוצה לישון או שבא לו צעצוע חדש. הסדרה שודרה בישראל באיכות מזעזעת ודי מטושטשת, כנראה חסכו עלינו בעותקים של הקלטות.  

בפרק הסיום מישל נופלת מסוס, מקבלת מכה בראש ומאבדת זמנית את הזיכרון. במילים אחרות, גם הפרידה מהסדרה חייבת לעבור דרך הטקס הקבוע כולם מתכנסים, כולם נזכרים כמה משפחה חשובה, והכול נגמר בחיבוק קבוצתי מוגזם.

סופה של תקופה: האם היא באמת מצחיקה?

האם הסדרה מצחיקה? כן, אבל לא כי היא באמת מצחיקה, אלא כי היא כל כך תמימה. קצת כמו להיזכר בילדות שלנו ולחשוב שלא היו פשע, אלימות ודברים רעים, ככל הנראה כי המבוגרים שמרו עלינו מפניהם. קומדיה היא עניין של התאמה זמנית. אם היא מתאימה לתקופה היא תצחיק, ולא הייתה סדרה יותר מתאימה ממנה בזמן אמת.

אם אתם מתחת לגיל 40, לא תחזיקו מעמד בקצב האיטי, בתגובות המוגזמות ובסוף הטוב שתמיד מגיע לפני סיום הפרק. 

למי שמתגעגע, יש גם סדרת המשך ששרדה כמה עונות, כולל דיבוב של נועה מנור: 

דמויות, שחקנים ויוצרים

• דני טאנר (בוב סאגט): מי שהפך לאייקון של "האבא הלחוץ והמסודר" היה במציאות סטנדאפיסט עם הומור שחור ובוטות חסרת מעצורים. הניגוד הזה הוא בדיוק מה שאיפשר לסאגט להחזיק דמות כל כך סטריאוטיפית ועדיין להפוך אותה לאנושית ואהובה.
• ג'סי קטסופוליס (ג'ון סטיימוס): ה"דוד החתיך" לא היה רק פרצוף יפה. סטיימוס הביא איתו כישרון מוזיקלי וכריזמה מתפרצת, שהפכו את ג'סי לדמות האהובה ביותר על הצעירות של אותם ימים. המשפט "Have mercy" הפך לחלק מהשפה הטלוויזיונית של דור שלם.
• ג'ואי גלדסטון (דייב קולייר): בתור הקומיקאי של החבורה, קולייר הביא איתו סט שלם של חיקויים וקולות מצחיקים. הוא היה הדבק שחיבר בין רצינותו של דני לבין ה"רוקנרול" של ג'סי, ותמיד דאג להזכיר לכולם שגם גבר מבוגר יכול להישאר ילד בנשמתו..

• די.ג'יי טאנר (קנדיס קמרון): הבת הבכורה, ששימשה לעיתים קרובות כ"קול ההיגיון" בתוך הבית המטורף הזה. היא הייתה זו שנאלצה להתמודד עם גיל ההתבגרות תחת זכוכית מגדלת, וסיפקה את הרגעים הכי "אמיתיים" של הסדרה – מההתמודדות עם לב שבור ועד ניסיונותיה לזכות בפרטיות.
• סטפני טאנר (ג'ודי סוויטין): הילדה האמצעית והשובבה, שזכורה בזכות משפט המחץ המיתולוגי "How rude!". סטפני הייתה ילדה  סקרנית, מצחיקה, ותמיד יודעת מתי להכניס את הדודים שלה לצרות.
• מישל טאנר (אשלי ומרי-קייט אולסן): התינוקת שהפכה לאייקון תרבותי עולמי. למרות גילה הצעיר, מישל גנבה את ההצגה בכל פרק. עם ה-"You got it, dude" המפורסם שלה, היא הייתה הדבק הרגשי שהפך את הבית הזה ממשפחה של גברים לבית אמיתי.
• קימי גיבלר (אנדראה ברבר): השכנה המעצבנת שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. קימי תמיד הגיעה בזמן הלא נכון, אמרה את הדבר הלא נכון, אבל איכשהו הצליחה להפוך לחברה הכי טובה של די.ג'יי ולחלק מהדינמיקה המשפחתית של הטאנרים.
• רבקה דונלדסון-קוסופוליס (לורי לוקלין): "בקי" נכנסה לסדרה כגג רומנטי של ג'סי, אבל מהר מאוד הפכה לדמות יציבה ומאוזנת בבית: האדם השפוי היחיד בתוך חבורה של גברים מגודלים.
• היוצרים (ג'ף פרנקלין): ג'ף פרנקלין הוא האיש שחתום על הפורמט המנצח; שלא זכה להצלחה 

שאלות ותשובות: כל מה שרציתם לדעת על משפחת טאנר

למה קראו לסדרה "צער גידול בנות" ולא בשמה המקורי Full House? השם המקורי Full House מתייחס ל"בית מלא " ולמונח מהפוקר – אבא, שלושה גברים וילדים. השם העברי "צער גידול בנות" ניתן ככל הנראה על ידי הטלוויזיה החינוכית בישראל. השילוב בין הטרגדיה בפתיחת הסדרה (מות האם) לבין התפיסה השוביניסטית של האייטיז, לפיה גבר שמטפל בילדים הוא עב"מ, יצרו את השם הישראלי המוכר והנוסטלגי.

האם "צער גידול בנות" באמת עומדת במבחן הזמן? התשובה תלויה בציפיות שלכם. אם מחפשים קצב מהיר והומור מתוחכם של ימינו – אולי תתקשו להחזיק מעמד. עם זאת, הסדרה מצליחה לעמוד במבחן הזמן כ"מוצר נוסטלגי". היא מציעה הצצה לעולם אוטופי, תמים ונטול אלימות, שמהווה מעין "טיפול בטוח" מהמציאות המורכבת של ימינו.

למה דמויות כמו דני טאנר וג'סי היו כל כך שונות מהשחקנים שגילמו אותן? זה אחד הסודות המרתקים של הסדרה. בוב סאגט (דני טאנר) היה ידוע בסטנד-אפ האמיתי שלו כבוטה ופרוע הרבה יותר מהדמות האבהית והלחוצה שגילם. דייב קולייר הגיע מרקע של חיקויים, וג'ון סטיימוס היה המוזיקאי הכריזמטי. הניגוד הזה הוא מה שאפשר להם לשחק דמויות "סוכריות" כל כך, תוך שמירה על תזמון קומי מדויק מתחת לפני השטח.

האם הסדרה עסקה בנושאים קשים כמו סמים או הריון? כמעט ולא. הסדרה שמרה על קו נקי מאוד. גם כשניסו לגעת בנושאים "בוגרים" יותר, כמו בפרק שבו די.ג'יי נתפסת עם בירה, המסר היה תמיד שמרני ומשפחתי: "אלכוהול הוא רע, המשפחה היא דבר טוב". זה היה חלק מהקסם האוטופי שהפך אותה ללהיט בקרב ילדים בשנות ה-80 וה-90.

האם יש היום דרך לצפות ב"צער גידול בנות"? בהחלט. מעבר לשידורים החוזרים שצצו לאורך השנים, הסדרה זכתה לסדרת המשך בשם "צער גידול בנות – הדור הבא" (Fuller House), ששמרה על הרוח המקורית ושרדה מספר עונות בפלטפורמות הסטרימינג המודרניות.

The post צער גידול בנות:  הסיטקום המתקתק מהאייטיז עומד במבחן הזמן? appeared first on ילדי הקומדיה.