_{תמונה ראשית: איברהים סקאלה, איברהים נג'אר, אימן נחאס (באדיבות המצולמים)}

לפני שלוש שנים עשיתי את המעשה הכי מוזר שאפשר לעשות בתור סטנדאפיסטית ועברתי לחיפה. לא היה חסר לי כלום, חוץ מדבר אחד – במה פתוחה לעשות בה סטנדאפ.

אחרי מחקר קצר שעשיתי גיליתי שהבעיה היא לא רק בבמות פתוחות בעברית. מתברר שבחיפה, עיר עם היסטוריה ותרבות ערבית של מאות שנים, אין ערב במה פתוחה בערבית אחד לרפואה. 

גייסתי חבר טוב דובר ערבית והתחלנו לעבוד על מיזם שירים עם שתי במות קבועות, אחת בעברית ואחת בערבית, שיאפשרו לסטנדאפיסטים יהודים וערבים מקום להתנסות בחומרים ולפגוש קהל גם בלי לנסוע לתל אביב. 

אך בעוד שלארגן את הערב העברי היה קל והיענות וההשתתפות היו גבוהות, להפיק את הערב בערבית התגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית.  

האתגר הראשון היה למצוא מקום: הרבה מהמקומות, כמו ה"פטוש בר" בעיר התחתית, מרכז תרבות ערבית חשוב ומרכזי בעיר שמארח בקביעות הופעות מוזיקה וקומדיה, היו למודי אכזבות מניסיונות עבר לייצר ערבי במה פתוחה שנותרו ללא קהל או ללא מופיעים שנרשמו. 

האתגר הבא היה לגייס מופיעים – על אף שפתחנו את הדף להרשמה רחבה ומנהל סושיאל ערבי פרסם בכל הקבוצות הרלוונטיות ועשה פרסום ממומן, ההיענות הייתה נמוכה.  

פנינו לאנשי קשר מרכזיים שיוכלו לקשר אותנו לסטנדאפיסטים מתחילים ובסוף הצלחנו לגייס כ-6 חבר'ה, לקחנו גלריה קטנה והרמנו ערב שבקהל היו כ-25 איש. 

התקווה שמישהו מהקומיקאים ירצה להרים את הכפפה ולהמשיך להפיק את הערב באופן קבוע נמוגה די מהר.  גם היום אין ערב במה פתוחה בערבית. לא בחיפה, לא ביפו, לא בעכו ולא בנצרת.

 אבל יש לא מעט סטנדאפיסטים ערבים מוכרים ואהובים, חלקם אפשר למצוא אפילו בנטפליקס.  התרבות הערבית עשירה בחוש הומור וחומרים שאפשר לצחוק עליהם יש בשפע. 

קראו עוד:

סטנדאפ ובמות פתוחות בארצות הברית –  מה אפשר ללמוד?

במות פתוחות סטנדאפ

כאן מציגה: עוד תוכנית על מועדון סטנדאפ. מה הטוויסט?

איך קומיקאי ערבי מתפרסם בלי לחרוש את הארץ?

 אז למה אין ערב במה פתוחה בערבית אחד בארץ?  איך קומיקאי ערבי מתפרסם בלי לחרוש את הארץ בבמות ? ואיפה מנסים חומרים ?

איברהים נג'אר, סטנדאפיסט חיפאי שמופיע בעברית, אנגלית וערבית משתף שהאתגרים שעומדים בפני סטנדאפיסט שרוצה להופיע בערבית לא פשוטים.

"כמעט ואין במות פתוחות בערבית, לפחות לא משהו שמחזיק מעמד מספיק זמן. אתה צריך להקים את זה בעצמך וכל מי שאתה מדבר איתו על זה מהתחום פשוט לא מעוניין להרים כזה דבר, לא בעצמו ולא בשיתוף פעולה, אחרת זה היה כבר קיים."

אימן נחאס (שמאס ונחאס), מהסטנדאפיסטים הערבים המוכרים בארץ, מופיע עם הסטנד אפ שלו בערבית ואנגלית על במות ובטלוויזיה מאז 2001. 

"במישור התוכן זה אף פעם לא משעמם", הוא מספר, "תמיד יש חומרים. האתגר הכי גדול זה בנגיעה בנקודות הרגישות של החברה הערבית, שהיא גם  כל כך פגיעה ומאוימת תמיד, כך שכל דבר אפילו ביקורת פנימית יכול לזעזע אותה, לרוב. גם האפשרויות להופיע הן לא גדולות כי אין קלאבים להופעות." 

לפי מה שהבנתי, תרבות הבמות הפתוחות כמעט ולא קיימת בקרב סטנדאפיסטים דוברי ערבית. 

 נחאס: "תרבות הסטנדאפ התפשטה איפה שיש ברים ומועדונים ובחברה הערבית זה לא שכיח. הופעות המוזיקה מבוקשות יותר, אבל בכלל החברה הינה חברה מתפתחת מבחינת אומנויות הבמה (תיאטרון, מחול ומוזיקה). המחסור וההזנחה של שנים באולמות ובפיתוח תרבות הצפייה הוא גורם עיקרי לזה". 

איברהים סקאלה (פאודה, מסודרים), שחקן וסטנדאפיסט מלוד, חושב שהבעיה היא לא מחסור בקהל: " אני חושב שזה תלוי באנשים שמוכנים לקחת על עצמם פרויקט כזה. ברגע שעושים את זה הקהל ייפתח לעניין של במות פתוחות ויקבל את זה. אני חושב שהקהל צמא."

בינתיים מופיעים בעברית ובאנגלית

נג'אר רואה בעיה נוספת: "אין קבוצה שאתה יכול להיזכר מי מופיע בערבית, ואין קבוצה לפתוח הרשמות וזה יותר מידי התעסקות רק לסדר את המופיעים. אתה אשכרה צריך לעשות ממומן כדי למצוא סטנדאפיסטים ערבים. אז אתה יכול להגיע ל-100 איש בקהל אבל בלי מופיעים לבמה פתוחה. אז מה יוצא לך מזה? " 

להרשמה לניוזלטר:

אז מה עושה סטנדאפיסט ערבי מתחיל שרוצה לצבור חשיפה או לנסות חומרים? 

נג'אר: "הוא לומד משחק או עושה סרטונים ברשת או הולך להופיע באנגלית או עברית כדי לצבור ניסיון או שהוא צריך להרים משהו בעצמו ולהופיע איפה שהוא יכול לבד כי אין לו איך להגיע לסטנדאפיסטים מתחילים אחרים." 

סקאלה: "כשאני עובד על מופע חדש אני מזמין חברים שלי שיראו ואני מקבל את המשוב מהחברים שלי או מהקהל שאני מופיע איתו. אבל בכיף הייתי מופיע בבמה פתוחה."

אז מה צופן העתיד לבמות פתוחות בערבית בארץ ? 

נחאס אומר שבמות פתוחות בערבית היו עוזרות לייצר קהילת סטנדאפ ערבי משגשגת: "במה פתוחה זה מקום מצויין לפתח חומרים וטכניקות ולבדוק חומרים ולצבור בטחון.  אני יזמתי כמה כאלה, אבל לא היתה המשכיות, בפרט בגלל חוסר אנשים להופיע. "

"בכיף הייתי מגיע לבמות פתוחות ובודק חומרים חדשים", אומר סקאלה. 

נג'אר חושב להרים את הכפפה. "זה שאין במות פתוחות בערבית זה משהו שאני הולך לתקן כי כבר פנו אלי מספיק ויותר מידי אנשים שביקשו ממני להיות האדם שירים את זה וישאיר את זה קיים." 

ליצירת קשר:

The post למה אין במות פתוחות בערבית בארץ? appeared first on ילדי הקומדיה.

איל רוזנברג הוא סטנדאפיסט בן בית במועדון הקומדי בר, שם נכתב שהוא מופיע כבר מגיל הבר מצווה, לא כולל הדרשה. ההומור שלו נע בין האישי, הומור עצמי לצד דיאלוג עם הקהל. הוא גדול בעיירת הפיתוח צפון תל אביב והוא מספר על זה בעולם הקומי שלו. ילדי הקומדיה ראיינו אותו.

מתי החלטת שאתה רוצה להיות קומיקאי?

האמת שמעולם לא היתה לי החלטה כזאת. התהליך לא מתחיל ישר כמקצוע, אלא כתחביב. אם אתה מספיק טוב הקומדיה כבר תבחר בך ואז התחביב כבר וישתלט לך על החיים בצורה מוחלטת.

המרתונים של קומדי בר די ארוכים. באיזה חלק שלהם הכי כדאי להופיע?

כל עוד כולם עושים אותו מספר של דקות, עדיף להיות כמה שיותר בסוף כדי לקבל קהל עייף ששמע כבר הכל. זה כמו שכדי להשתפר בפלייסטיישן משחקים נגד המחשב על הרמה הכי קשה. אפשר לעלות בהתחלה כשקל, אבל אין בזה ערך יותר מדי בעיני. בסופו של דבר באים למועדון סטנדאפ כדי להשתפר ולשמור על כושר, לא כדי להרשים אף אחד.

להרשמה לניוזלטר

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

הוו נקודה מאד בעייתית. מבחינה מקצועית, כשאני רואה סטנדאפיסט אני מנטרל את היצר של ללמוד ממנו מה עושים כי בעיני זה מה שמכשיל את המקוריות של האמן, שהיא גולת הכותרת לדעתי. מנגד, אני כן אלמד ממנו מה לא לעשות. אני יכול לשבת במרתון שעתיים רצוף ורק לחפש טעויות ולהבין עם עצמי איך אני אמנע מאותן טעויות. מבחינת התנהלות, השפיעו עלי מאד  מני עוזרי, דניאל כהן ואמירם טובים.

באחת ההופעעות שלך אתה מופיע מול משרד החינוך. מה הלקחים?

חינוך צריכים לקבל מבית ולא ממשרד. 

את מי אתה מעריך בסצנה הקומית של היום?

לא צריך פה שמות, אבל יש המון סטנדאפיסטים שמופיעים כבר 10 12 18 שנה שהתחום עדיין לא האיר להם פנים אבל ממשיכים להופיע ומאמינים בעצמם ונלחמים. מדובר על עשרות סטנדאפיסטים שרוב האנשים בכלל לא מודעים לקיומם ורובם המוחלט יותר מצחיקים מהסטנדאפיסטים שרואים בטלוויזיה בכל מיני פלטפורמות.

 מה היית ממליץ לסטנדאפיסט המתחיל?

יאללה, 5 עצות לסטנדאפיסט/ית המתחיל/ה, עלי.

א. עדיף לכתוב מקורי בעצמך ולהתרסק מאשר להיות דומה לאחרים ולהפציץ, יעריכו אותך יותר בתחום.

ב. עדיף לעבוד על מופע כמה שנים מתחת לראדר, ורק אז להשתמש ברשתות. האינטרנט זו זירה קשה, וצריכים לבוא אליה מוכנים.

ג. מופיעים במרתון? בליין? תשארו עד הסוף. לא משנה מתי אתם בליינאפ. לשהייה במועדון/ערב סטנדאפ יש ערך עצום לא פחות מהדקות שלכם על הבמה.

ד. סטנדאפיסט מטבעו הוא לא הולך בתלם. אז על אחת כמה וכמה אסור ללכת בתלם גם בתוך התחום. יש איזשהו "תלם" של הסטנדאפ, נתקלים בו כשמקבלים עצות מאמנים אחרים. רוב העצות הן מושפעות מאותו תלם, לדוגמא- "תביא אמירה". עצה שלפי התלם היא נכונה, אבל הבעיה שאם נדבק לכמה עצות כאלה ביחד אנחנו נהפוך לסטנדאפיסטים שאולי יצחיקו, אבל לא יעניינו אף אחד ולא ירגשו אף אחד. זה טוב לקבל עצות, אבל תמיד תנסו לחשוב אם העצה היא לפי התלם, ואם כן, עדיף להתעלם ממנה באלגנטיות. 

ה. טיפ לעצלנים- כשיש לך כבר 10 דקות טובות, אבל טובות, כשכולם כולל כולם מסכימים שהם טובות, זה הזמן להפסיק לכתוב חדשים לפחות לשנתיים ולרוץ עם ה10 האלה בלבד ולהתרכז בשיפור יכולות במה, דיבור עם קהל (לא יזום, אלא ללהגיב למה שקורה אם קורה) שליטה בחדר, נוכחות, טונים, הבעות, בטחון עצמי וכו. ה10 יהפכו לחצי שעה ככה לבד מעצמן.

קראו עוד:

לברוח  – קומדיית מתח חדשה של HBO בהוט

שחקן שובר שורות ופארגו: ;צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט

וידיאו קומדי  – סרטונים מצחיקים לשבועיים שעברו, 3.10-20.9

יש לך קטע על כך שאין לך ילדים אבל יש לך אחיינים. האם אתה ממליץ לעשות ילדים בשביל בדיחות?

יאללה נמליץ, אולי מישהו יקשיב לי ואני אוכל להגיד שהבאתי ילד לעולם. 

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

שקפקפים.

אם לא היית סטנדאפיסט, ממה היית מתפרנס?

תמיד חלמתי להיות סוג של נוכל חוקי. בעלים של חניון באיכילוב כזה. של דוכני מרמה בלונאפארק… אולי למכור פופקורן… או לפתוח חברת תעופה שקונסת על אובר וויט 86 יורו פר נוסע. הכיוון בגדול זה כסף קל על חשבון מצפון נקי. 

The post איל רוזנברג – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם "ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי". לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.

למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.

בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.

וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.

מי אתה? לא מכיר אותך.

אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.

אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.

The post איתי עמוס (ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי) – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

זו השנה השלישית שמתרחש בשטחי הרשות פסטיבל סטנדאפ בן חמישה ימים, בירושלים, ברמאללה ובבית לחם. הפסטיבל, בשם 1001laughs, הוא פרי הפקתו של הקומיקאי הפלסטיני-אמריקאי עמֶר  זָהְר. הפסטיבל התחיל כפסטיבל בארצות הברית של קומיקאים ערבים-אמריקאים, אך לא רק, ונחל הצלחה מסחרת ברשות הפלסטינית. מלבד ההכנסות מהפסטיבל (ב-30 שקל בלבד לכרטיס) הפסטיבל ממומן בעזרת מימון המונים והקונסוליה האמריקאית.

זהר נולד בירדן למשפחת פליטים מנצרת, וכשהיה בן שלוש עברו לארצות הברית. אביו נוצרי ואמו מוסלמית. הוא בוגר לימודי משפטים וחי כיום במישיגן. ההומור שלו ברובו אתני, על ההבדלים בין התרבות הערבית לתרבות הלבנים האמריקאים, שמזכיר קצת את הסטנדאפ הישראלי על האשכנזים ומזרחים.

עמר זהר:

סטנדאפיסטים נוספים שמופיעים הם:

מונה אבורמישן:

מונה אברומישן , חצי אמריקאית חצי פלסטינית, היא מהנשים המוסלמיות הקומיקאיות הראשונות, כוכבת של "קומדי סנטרל ערביה", והאישה הפלסטינית הראשונה שעשתה סטנדאפ, לפי פרסומים זרים, במועדונים הנחשבים באמריקה,  בהם קרנגי הול וקנדי סנטר.

היא מופיעה בארצות הברית, במזרח התיכון ובדרום אפריקה..

אזהר יוסמן:

קומיקאי אקטיביסט אמריקאי-מוסלמי המכונה "האייטולה של הקומדיה" ו"bin laughen". הוא חלק מהשלישייה הקומית "אללה עושה אותי מצחיק". הוא נולד בשיקגו להורים ממוצא הודי-מוסלמי. בסטנדאפ מדבר על משפחתו וילדותו וכמו כן יש לו קומדיה מבוססת דמויות, כמו אימאם רדיקלי ודוד שמביע דעות קיצניות.

מייק ישמעל:

מהקומיקאים הוותיקים במופע. עוסק במורשת פלסטינית. על הבמות כבר 16 שנה. הוא בעלים של מסעדה, ומתאפיין בהומור עצמי ונקי.

ג'ניפר ג'ג'ה:

שחקנית וכותבת פלסטינית-אמריקאית, הידועה בעיקר מהסדרה "טרנספרנט" בתפקיד הדיל.

כמו כן מופיעים מייק אשיק וארון קדר.

הופעות:

August 11 – BETHLEHEM – 8:00 PM
Dar Al-Nadwa Theatre

August 12 – JERUSALEM – 8:00 PM
Dar El-Tifl مدرسة دار الطفل العربي – القدس

August 13 – RAMALLAH – 7:00 PM & 9:00 PM (2 shows)
Millennium Hotel Palestine Ramallah

August 14 – RAMALLAH – 7:00 PM & 9:00 PM (2 shows)
Millennium Hotel Palestine Ramallah

August 15 – RAMALLAH – 8:00 PM
Millennium Hotel Palestine Ramallah

The post אלף צחוק וצחוק – פסטיבל הקומדיה הפלסטיני appeared first on ילדי הקומדיה.

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג'ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ'ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ' הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר "חולצה יפה!" ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: "מטומטם!!" טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: "סעי כבר יא פוסטמהההה!" מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: "איזו פוסטמה היא הייתה…"

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: "כמה אצבעות אתה רואה?" – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: "פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…" לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: "לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק" מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: "הנה, ראית? שום דבר…"

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!

The post מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

שבבו זה לא רק שם מפגר, זה גם צמד סטנדאפיסטים אנונימי לגמרי, שהחליט שלא מספיק לו להיות אנונימי בתחום אחד והחליט להתפרס גם לתחום האנונימיים של מתיחות באינטרנט. מסרטוניהם, מתיחת אמנות הפיתוי, מתיחת בוא נעשה את זה מעניין וטאג לייף. שבבו הם פלג חיבה ודידי קורקוס. מי? בדיוק מה שבאנו לברר.

מה גרם לכם להחליט שאתם רוצים להצחיק?

דידי: באיזשהו שלב חברים אמרו לי שיש לי דיבור של סטנדאפיסט, אז התחלתי לכתוב תובנות קומיות מהיומיום כהכנה ליום שאעלה על במה. רק אחרי שהגעתי לקומדי קלאב בפעם הראשונה וראיתי איזה חבורה של הזויים עולים שם היה לי אומץ לנסות. אז עליתי ומאז הפכתי לאחד מההזויים האלה – אבל מנחם לדעת שאיפשהו בקהל יש נער צעיר שמפחד לעלות ואנשים כמוני נותנים לו את המוטיבציה.

פלג: עשיתי שיר ראפ קומי שקוראים לו בחורילה, כולם אמרו לי "תשמע זה מצחיק. לך תנסה סטנדאפ". מפה לשם התגלגלתי לבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב, קיבלתי חצי ציחקוק והתמכרתי.

 מה זה שבבו והאם עלו רעיונות לשמות גרועים יותר?

מישהו אמר לנו שהפירוש של "שבב" בערבית זה חבר'ה. אחרי זה גם הסתבר שאצל הדוסים "שבב" זה "פושטק" או תלמיד בעייתי. אבל את זה גילינו רק אחרי שכבר נתנו לעצמנו את השם. בפועל שבבו זה שם קוד לסטוץ של פלג.

דידי הציע שנקרא לזה "דידי סרטונים מצחיקים ועוד נספח" אבל הגענו למסקנה שזה לא הוגן שככה כל הפוקוס ילך על פלג.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

דידי: ג'ים קארי שמעבר לקומיקאי ענק הוא אישיות מעוררת השראה בעיניי. פלג: גורי אלפי וכל מה שסובב את הסאטירה שלו, remi gaillard קשור לכל התחום של המתיחות. לואי סי קיי, אדי מרפי, קווין הארט, שכל דבר שהוא נוגע בו זה זהב של קומדיה, המוסר עבודה של שחר חסון. הרשימה כמובן עוד ארוכה…

 שניכם גם סטנדאפיסטים. באיזה ז'אנר יותר קל לכם להבריח את המעריצות?

ברור שבסטנדאפ. לפעמים אתה מלך על הבמה ואז גם ניגשים אליך ומחלקים לך כיפים בסוף כמו קפטן של ששטוס. אבל כשאתה מתרסק זה 180 מעלות הפוך. אנשים מכחישים את הקיום שלך. במתיחות אתה מצלם ועורך עד שאתה סוחט מעצמך את המצחיק.

 מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אנשים מצחיקים יהיו בכל דור ותמיד יהיה ממי לקחת השראה וללמוד. סטנדאפ היום הוא יותר מיינסטרים מאי פעם וכיף להיות עד לתקופה כזו. היום המון סטנדאפיסטים פורצים דרך הרשת, מה שנותן מוטיבציה לעבוד גם על הבמה וגם דרך הפייסבוק והיוטיוב. אנחנו לא מחכים שיגלו אותנו, אנחנו פשוט יוצרים ודוחפים קדימה כל הזמן.

 מערכון פופולרי שלכם משלב בין מערכון לסרטון מתיחות על אומנות הפיתוי. מי מכם השיג מספר טלפון?

לפי השאלה רואים שלא ראית את כל המערכון. בסוף הסרטון דידי השיג מספר בדרך אלגנטית במיוחד. פלג בעיקר מבריח אותן. נגלה שגם היו פעמים שזה כמעט הגיע למשטרה.

 מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

 פלג: שרמיט שזה הזכר של שרמ*טה, ו- 'בבונג'. כמו התה.
דידי: 'בבאי', שזה השם של הדמות 'בבאי' מהתוכנית 'עלילות בבאי'. אתה רואה איזה מצחיק זה?

חוץ מקומדיה אילו עוד דברים אתם עושים כזוג?

מבזבזים שעות מהחיים בארומה כשאנחנו משלים את עצמנו שבאנו לעבוד ולכתוב בדיחות. רואים סרטי דוקו בערוץ 8, קופצים בחבל, עושים סליפ אובר אחד אצל השני אחרי סטנדאפ ורואים סיינפלד (תירגעו המיטה אצל דידי נפתחת). היינו מספרים עוד אבל חברה של פלג תתחיל לקנא.

מה התפיסה הקומית שלכם?

דידי: אני מאוד אוהב הומור קיצוני ולא פוליטיקלי קורקט, אבל תמיד יש את הצד שלא רוצה שהקומדיה שלי תפגע באף אחד. מתישהו אני אלמד לגשר בין השניים.

פלג: אתה יכול לצחוק על הכל, השאלה איך אתה עושה את זה.

 למי יש גדול יותר?

זה ויכוח שיש לנו מאז שהכרנו. השווינו, מדדנו, התייעצנו עם חברים…  אבל אין מה לעשות התשובה היא דידי. פשוט יש לו בבית יותר חדרי שינה.

אה לא התכוונת לזה? טוב זו לא חוכמה, פלג עיראקי.

• אנחנו רוצים להודות לאנשים שמלווים אותנו ועוזרים לנו להפיק את התוכן שעולה לעמוד: אלון נוריאל שגם השתתף בחלק מהמערכונים, מתלווה לימי צילומים ועוזר בכתיבה, רפאל בלולו (בלול), לירון גאון (הגאון) ועדי ברמן (ורמאכט)

The post שבבו – ראיון ר-ציני appeared first on ילדי הקומדיה.

אמונה ואי-אמונה בסטנדאפ והנחה למופע סטנדאפ על אתאיזם

משחר ההיסטוריה האנושית, גדולי ההוגים טענו טיעונים לכאן ולכאן אודות קיומו של האל. אבל, לצד כל המדענים, הפילוסופים, התאולוגים וההיסטוריונים, דווקא הקומיקאים מתבלטים בטיעונים הטובים שיש להם בעד ונגד אתאיזם. כhשרון אמיתי בקומדיה, מעבר ליכולת להצחיק את הקהל, נמדד ביכולת להעביר רעיונות עמוקים תוך-כדי  מופע שגורמים לקהל לצחוק. זה נעשה רבות לאורך ההיסטוריה, אבל הנה שלושה קטעים בשבח האתאיזם שעושים את זה מצוין.

ביום רביעי הקרוב, יעלו על במת הסטנדאפ פקטורי בתל אביב שישה קומיקאים, שלושה אתאיסטים ושלושה מאמינים, וישתמשו בקומדיה כדי להציג את הצד שלהם בנושא.

*לגולשי ילדי הקומדיה 30 ש"ח. צרו קשר בסוף הפוסט

ג'ורג' קרלין – דת זה בולשיט

לא היה מטיף גדול יותר לאתאיזם בקרב הקומיקאים מאשר ג'ורג' קרלין. במדינה כמו ארה"ב, שבה יש רוב מוחלט של מאמינים, הוא נעמד מול אולם מלא וטען (באופן די מנומק ומאוד משעשע) שרובם טועים:

ג'ים ג'פריז – הקשר בין ישו לפנדות

מי שלקח את הדיון באתאיזם לשלב הבא הוא הקומיקאי האוסטרלי ג'ים ג'פריז. ג'פריז לא מסתיר את הלעג שיש לו לדת ומעביר ביקורת על האמונה באלוהים, החיים שאחרי המוות והתנ"ך – הכל בקטע שלטענתו בכלל התחיל ממחשבה על פנדות:

https://www.youtube.com/watch?v=o4prBWqOGdM

טים מינצ'ין – סופה של אתאיזם

עוד קומיקאי אוסטרלי שלא מתבייש לצאת נגד הדת הוא טים מינצ'ין. הקומדיה של מינצ'ין מתאפיינת בהגשת החומר שלו בצורת שירים וקטעי דקלום, מצחיקים ואינפורמטיביים בו-זמנית. הקטע "סטורם" לא יוצא נגד דת באפון ספציפי, אלא ככלל נגד האמונה בדברים שאינם מגובים על ידי דת. מעבר לעובדה שהוא כתוב בצורה מצוינת, הוא גם עובד לסרטון אנימציה קצר שממחיש את הרעיונות שבו בצורה נעימה לעין:

ערב "טייק דת" יתקיים ביום רביעי הקרוב, 29/6, בשעה 21:00 בסטנדאפ פקטורי תל אביב.

לכרטיסים קוד קופון: קומדיה

לקבלת ההנחה:
[contact-form][contact-field label='שם' type='name' required='1'/][contact-field label='אימייל' type=’email' required='1'/][contact-field label='אתר' type='url'/][contact-field label='התגובה שלך' type='textarea' required='1'/][/contact-form]

The post הדיון באתאיזם בסטנדאפ\אבנר מירב (והנחה לגולשי ילדי הקומדיה) appeared first on ילדי הקומדיה.

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

"ג'רי,

"היום למדתי שסטודנטים בקולג' הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

"ואופס – נפילה.

"חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג'.

"אם סטנדאפ זה 'התקפה מוסווית', אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

"אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, 'התחת שלו מלא כוויות'.

"במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג' מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

"אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג'רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג'ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

"אז איך אני מצחיק אותם?"

קודם כל, לא משנה כמה ג'רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב"סיינפלד".

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא "מעליב הקהל" מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר "אני מת על שחורים!", ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו "הצבעוני". וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג'ורג' קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג'ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: "אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים".

נכון שמתישהו קרלין גם אמר "אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה". אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג' הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא "הורס את הסטנדאפ". כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח"ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת']. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר'ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו "הקהל ברובו מורמוני".

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי "עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק", וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: "אם סטנדאפ זה 'התקפה מוסווית' אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ". אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

• אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
• אתה גבר? אל תתקוף נשים.
• אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת'].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו "אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…", או "הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים", או "יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו".

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג'רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג'ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג' קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א' בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או'בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש"בעל המאה הוא בעל הדעה". ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

• סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
• סט לקולג'ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
• סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
• סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
• סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק

The post למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום) appeared first on ילדי הקומדיה.

פעם,  לפני עידן האינטרנט, הבמות הפתוחות היו המקום שבו מוצאים סטנדאפיסטים מבטיחים. היום האינטרנט שינה את התמונה לחלוטין, ובכל זאת יש הרבה סטנדאפיסטים מוכשרים שלא מתועדים מספיק, אם בשל היעדר יח"צ ואם בשל רצון לשמור את הפאנצ'ים כאלמנט מפתיע.

כדי לא לפספס שאלנו את מארגני ומנחי ערבי הבמות הפתוחות הגדולים היום מי הסטנדאפיסטים המבטיחים לדעתם. חלק מהסטנדאפיסטים ותיקים אך עדיין לא זכו לתהודה. ואלו שמות.

ערב הסטנדאפ המיותר

ערב הסטנדאפ המיותר הוא ערב במה פתוחה שמתרחש מדי שבוע בפאב הר סיני בתל אביב, לרגלי בית הכנסת הגדול באלנבי. מארגניו הם תם אהרון, ירמי שיק בלום, עמית קלינג  וגיא אדלר. הוספנו גם את ערב הסטנדאפ המיותר בירושלים, שאותו ארגן דור כאהן, ואלו הסטנדאפיסטים המבטיחים שלהם.

חן זאוסמר

[fbvideo link="https://www.facebook.com/chen.zausmer/videos/vob.723028377/10150523257443378/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

יונתן עמירן

[fbvideo link="https://www.facebook.com/yonatan.amiran/videos/vob.756697596/10153356686522597/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

דניאל רצקובסקי
[fbvideo link="https://www.facebook.com/rachko.rachkovsky/videos/vob.1090787616/10204270400495429/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

אוהד עמיחי

אלי חביב

 עמית הרשקוביץ

*הערות: ירמי מציין שהוא בחר כאלה שהתחילו השנה, אף שיש ותיקים מצוינם.

במה פתוחה בסטנדאפ פקטורי

הסטנדאפ פקטורי הוא מועדון סטנדאפ בבעלות הסטנדאפיסט ארז בירנבוים. במקום גם במות מתחלפות שבהן המנחים העיקריים הם עמית חשאי ויוסי גבני, והם גם השופטים שלנו לשנה זו.

טירן ביבי

https://www.youtube.com/watch?v=sP2IQbXMR9k

צח רוקח

עידן ברקאי

https://www.youtube.com/watch?v=ih7fZmoz9HU

לאה לב

[fbvideo link="https://www.facebook.com/leahlev1/videos/vb.366988543499413/376923825839218/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

אייל בריג

[fbvideo link="https://www.facebook.com/ebrigg1/videos/vob.547782265/10153023026872266/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

שי וידר

אלי חביב

*הערה של יוסי גבני: בגלל שהבמה הפתוחה היא לסטנדאפיסטים מאוד מתחילים קשה להגדיר מישהו כ"מבטיח"… יש כמה חבר'ה שקידמנו לסופי שבוע ושם כבר אפשר להגיד "מבטיחים":

הבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב

למרות הבמות הפתוחות החדשות שצצו, יש מקום של כבוד למועדון הוותיק, כיום בבעלות הסטנדאפיסט רועי לוי (בעבר של וילוז'ני). גם שם מתקיימים ערבי במה פתוחה שבועים עם מנחים מתחלפים. במשך זמן רב הנחה אותם מני מלכה, והוא השופט שלנו לערב זה.

שי יום טוב

https://www.youtube.com/watch?v=eO2ly_pDlsQ

רועי ג'י

[fbvideo link="https://www.facebook.com/eran.mory/videos/vob.754254673/10206387048254651/?type=2&theater" width="500" height="400" onlyvideo="1"]

עדן צנחני

The post הסטנדאפיסטים המבטיחים לתשע"ו appeared first on ילדי הקומדיה.